נזר הקודש - יומא· הרב משה רוזין
דף סו:
ז אמר רפרם זאת אומרת עירוב והוצאה לשבת ואין עירוב והוצאה ליוהכ"פ, והקשה התוס' מהא דכריתות שדחי הש"ס שאני שעיר המשתלח דהכשירו בדרך יעוי"ש, ביאור כל הענין בספרנו נזר הקודש לכריתות שם:
ה והנה יש להעיר בזה שכתב המג"א בסימן תקפ"ח בדבר הקושיא אמאי לא קאמר רבה דאין לתקוע בשופר בשבת משום גזירה שמא יתקן כלי שיר, ותירץ דגזירה זו שייך גם ביו"ט, וא"כ יבוטל המצוה, משא"כ בגזירה דשמא יעבירנו לא שייך ביו"ט יעוי"ש, מבואר לפי"ז דרבה לא סבר ע"כ כרפרם אלא כסוגיא דכריתות דהכשירו בכך שאני ובזה יש להעיר בדברי רש"י שבועות כ"ד דפירש שם דאין עירוב והוצאה ליוהכ"פ. והקשו מדוע פירש דלא כמסקנת הש"ס דכריתות. אבל לפי דברי המג"א ע"כ רבה סבר כרפרם, ולא סבר דהכשירו בכך שאני אלא סבר דכיון דביו"ט מותר ולא חשו לשמא יתקן כלי שרת. שוב אין לנו לחוש גם בשבת ולהכי קאמר רבה מטעם שמא יעבירנו דליתא ביו"ט והנה שם בשבועות מיירי אליבא דרבה, ולהכי פירש"י דסבר אין עירוב והוצאה ליוהכ"פ כרפרם:
ע"ד הספק אם שעיה"מ לאחר הגרלה תורת קדשי מזבח, או קדשי בדק הבית, ונפק"מ לענין גיזה ועבודה, ומבואר לעיל דשעיר המשתלח קדושת בדה"ב עליו, והנה לכאורה יש להעיר דלפי זה באופן שמת את של שם לאחר דמביאים שנים אחרים. ויש עתה של המשתלח שנים, ומבואר לעיל ס"ד דהנשאר ירעה עד שיסתאב ויפלו דמיו לנדבה, ומשמע בין אם הנשאר דלד' ובין הנשאר דלהשתלח כן הדין. וכן משמע ברמב"ם פר"ה הט"ו. וקשה אם רק קדושת בדה"ב עליו, א"כ יש לו פדיון ומדוע אמרינן ירעה, ועוד קשה דהנה שם אמר רבינא כגון שהומם וחיללו על אחר, ומיירי שם לאחר הגרלה, ומכל זה אמר כשהומם וחיללו, משמע דבלא מום אין מחללין, ואם דינו כקדשי בדה"ב אמאי בעינן מום לחללו - והנה אפשר לומר דשאני קרשי בדה"ב כאלו שהיה לו מעיקרא קדושת קרבן דלא נפדה בלא מום וגם תנאי הוא שלא להשתמש הדמים לצורך אחר, רק להשתמש לצורך קרבן, ואפשר שהוא מדרבנן. וצ"ע:
שם, שאלו את ר' אליעזר חלה מהו שירכיבהו על כתיפו וכו' ומסיק שלא השיב ר"א בזה מפני שלא שמע מרבו, וקשה מדוע לא הוי זה בגדר מכשירי מצוה, ור"א כבר אמר דמכשירי מצוה דוחה את השבת, ונראה דכיון דלא שמע ר"א מרבותיו האי דרשא דעתי אפילו בשבת, ממילא אין לומר דמכשירין מדחו שבת דדוקא במקום שאמרה תורה להדחות שבת כמו גבי מילה בשבת, בזה סבר ר"א דגם מכשירין בכלל, אבל במקום דלא אמרה תורה להדחות פשיטא שהמכשירין לא מדחו שבת. וא"ב ר"א דלא שמע הדרשא דעתי אפילו בשבת פשיטא שאין המכשירין מדחו שבת. וראיה לזה דבכל מקום דמכשירין מדחו שבת דרש לה מקרא כדאיתא סוכה מ"ג וכל הסוגיא בשבת קל"א, ועי' תוס' פסחים ס"ח ד"ה מה שחיטה, ועי' בספר שו"ת עין המים להגאון מהרי"מ סי' י"ד. - עוד שם מה שכתב בהא דחלה דע"כ הוי כמום עובד ופסול לקרבן. וכתב עפ"י דברי הרמב"ם בפר"ז מביאת מקדש הי"ב דחלה היינו שהוא רועד מפני חליו וכליון כחו, וא"כ מיירי הכא בחלה כזה שאינו רועד מחמת חליו ולא הוי אפילו מום עובר, וכמו כן מפרש הא דכתב הרמב"ם בפר"ב מעבודת יוהכ"פ חלה שמיירי שלא הגיע לשיעור הזה. וכתב שכן מדויק לשון הרא"ש בסדר העבודה שכתב חלה שאינו יכול להלך ברגליו, והכוונה שלא הוי חולה גמור. רק זה שאינו יכול להלך ברגליו, וכשר הוא לקרבן: שם, בסייף, פירש"י מפני שלא נתפרשו להן ארבע מיתות בי"ד ונידונו בסייף מפני שזהו מיתת בני נח. ופירש בגבו"א מפני שטרם שנתפרשו הארבע מיתות בי"ד יש לדונם בחיוב ב"נ שהוא בסייף על השבע מצות, וע"ז הוי משבע מצות ב"נ.- משא"כ במקושש לא ידע משה באיזו מיתה כמבואר ב"ב קי"ט, משום דשבת הוי שנתחדש להם ואינו נוהג בב"נ עכ"ל. והנה יש להעיר לרשב"י דאמר בסנהדרין ס"ג שאיוו אלוהות הרבה דהיינו שיתוף. וב"נ אינו מצווה על שיתוף כמבואר בגמ' ע"ב ובתוד"ה אסתר, וכן היא בחו"מ סימן קע"ו. וא"כ עבודת העגל הוא איסור חדש שאינו בב"נ, וא"כ מדוע דן אותם משה בסייף. ואפשר לומר דישראל שנצטוו על השיתוף בהר סיני, ממילא אמרינן אהדרי' לאיסורא קמא לענין חיוב מיתה וכמו שכתבו התוס' כה"ג בביצה י"ב ועוד מקומות: