אור ברסלב

נזר הקודש - יומא· הרב משה רוזין

דף סה:

דף סה.

ה שאני קרבנות צבור כדרבי טבי וכו'. מבואר מזה דמשום מצוה לחודיא שהוא רק בלכתחילה ולא הוי עיכובא לא אמרינן ימות. אבל היכא דלא הוי למיתה רק לרעייה שפיר אמרינן לקיים המצוה, ויהי' רועה. וראיה לזה דלא פריך הש"ס להני דסברי ירעו וכו' אטו משום מצוה יהי' רועה. וע"כ דבמקום שאומרים ירעו וכו' לא מבטלינן מצוה. וגם בהא דקאמר הש"ס לקמן לפי שאין הגורל קובע משנה לחברתה, להכי סבר ר' יהודה ימותו ואעפ"י שהגרלה לא הוי אלא מצוה, אמנם ע"כ הכא סבר הש"ס כהאי לישנא אליבא דרבי יהודה דהגרלה מעכבא, עי' לעיל מ' ע"א. והנה לר' שמעון דסבר הגרלה לא מעכבא אתי שפיר דסבר הכא ירעו וכו', ובאופן זה לא מבטלינן מצוה, עי' לעיל ס"ב תוסי"ש ד"ה משהגריל שנחתו לזה שהביאו ראיה מסוגיא זו דבמקום מצוה לא אמרינן ימותו, וכתבו גם כן דבמקום רועה, לא מבטלינן מצוה, אבל לא הביאו ראיה זו מה שכתבנו והנה בגבו"א לעיל דף ס"ב ד"ה יקח חקר בזה, אם במקום דאמרינן ירעו אם מבטלין מצוה ולפלא שלא הביא מסוגיא זו, וגם לא הביא דברי התוסי"ש:

ו שם, גזירה משום חטאת שמתו בעליה, ופירש"י שמא ימות הכהן בשנה זו. - וקשה מה שייך חטאת שמתו בעליה טרם שהוקבע הקרבן על החיוב, דהרי טרם בא יוהכ"פ ליכא חיוב הא דחייבה תורה חטאת, והרי"ז כמו מי שהפריש חטאת טרם שחטא שאין בהפרשה ממש, ופשיטא דלא שייך בזה חטאת שמתו בעליה, והחטאת הזה שהופרש ליום כפור של שנה זו כיון דאזיל יום כפור נתרוקן מכפרת יוהכ"פ, ולחיוב של שנה הבאה טרם הגיע, וצ"ע ז עוד תמהני הלא אם ימות הכהן גדול בשנה זו א"כ יהי' אז כהן גדול אחר בשנה אחרת, ויש חיוב על הכהן גדול החדש להביא חטאת משלו דוקא, וא"כ היאך יתכפר בחטאת זו ואפשר לומר דכיון דאפקרי רחמנא לפר זה לכל אחיו הכהנים, כמבואר לעיל נ"א ע"ב, א"כ יש לכהן גדול זה החדש ג"כ חלק בהחטאת, והרי"ז כמו שלו, והרי"ז כאילו מת הכהן גדול ביום הכפורים עצמו דכהן אחר נכנס בדמו מטעם דנחשב כשלו אבל לא דמי דהתם לא הוטל חיוב עליו ולהביא משלו. אבל כשנתמנה כהן מחדש, פשיטא שיש לו להביא משלו ממש, וא"כ ממילא פר זה אינו בא בכפרה, והכא לא שייך לומר דבשביל מצוה לא אמדינן ימות, דהרי זה הוי לעיכובא דבעינן משלו ממש כמבואר לעיל וצ"ע ח והנה בהא דפירש"י דהחששא למיתה דכהן גדול הקשו התוס' דזהו דבר הנראה לעינים, ואפשר לעמוד עליו יעוי"ש. ונראה דכוונת רש"י דאיכא חששא דהכהן החדש יקח החטאת זה. והיינו דיש מקום לטעות. והוא דהרי אם נטמא הכהן או איזה פסול אחר, דאז הדין דהכהן החדש בא עם פרו של כהן גדול שעבר, מטעם דהוי כשלוחו של הכהן שעבר, וכמו"ש התוסי"ש לעיל מ"ט ע"ב ד"ה שחט יעוי"ש ואתי דמטעי דה"ה גם כשמת ובזה יש ליישב ג"כ מה שהקשיתי לעיל דהכהן החדש מביא בשלי, אבל הכא יש לחוש שמא יבוא למיטעי, וכמוש"נ:

ט והנה התוס' פירשו בחששא שמא מת אחד מן הכהנים ואי אפשר לידע אי מיית חד מנייהו יעוי"ש ומרן בגיוה"ש הקשה הא אין לנו לחוש לשמא מת וכדפרכינן לעיל דף נ"ה גבי שופרות עכ"ל, הנה משום זה נראה לחלק דשאני בין חששא דמיתה ליחיד לחששא דמיתה לרבים כמו שמחלק הש"ס בב"ב קע"ב בין נפילה דיחיד לנפילה דרבים. והתם גבי שופרות הוי חשש דיחיד מטעם דהמעות היו צרורות בפנ"ע, וכתבנו לעיל מזה- והנה הכא בחששא דשמא מת אחד מן הכהנים הוי חששא דרבים ופשיטא שהששא קרובה היא: י והא דלא נחית רש"י לפרש כן נראה דסברת רש"י כמו שכתבנו לעיל דבדבר כפרת הכהנים בפר של יוהכ"פ לית לן מידי גם במת אחד מהן, ולא דמי להא דאיתא בהוריות ו' במת אחד מן הסנהדרין, דשאני התם שבא הקרבן על חטא ידוע. - משא"כ פר של יום הכיפורים דבא גם באופן שאין החטא. וע"כ התוס' סברי דזה הוי בדמיון של חטאת השותפין וכמו התם בפר של הוראה, ומיושב בזה גם מה שהקשה מרן בגיוה"ש וזה נכון בס"ד:

יא והנה אין להקשות לפירושם של התוס' דחיישינן למיתה דכהן אחד מן הכהנים, דא"כ מדוע לא נחוש לכפרת שעיר המשתלח שמא מת אחד מן הצבור, ובגבו"א עמד בזה יעוי"ש, אבל נראה דאין זה דמיון חדא דכך הוקבע הקרבן צבור דלא יפסיד מיתה דיחידים על כלל הצבור, וביארנו זה בספרנו נזר הקודש לתמורה ט"ז ועוד דשאני כהנים דאפילו אם מתכפרים מקופיא דינם כשותפין. וזה לא שייך בצבור א דף ס"ו, גמרא, ועוד חטאת שעברה שנתה לרעייה אזלא, והנה בחידושי מרן רע"א ז"ל הקשה וז"ל קשה לי הא מ"מ כיון דאינו ראוי לכפר ביוהכ"פ אחר, ממילא אזלא למיתה מצד כפרו הבעלים, כיון דא"א עוד לכפרת בעלים עכ"ל:

ב ונראה דבאופן זה לא היתה הללמ"מ דלמיתה אזלא והיינו דרק בשנאבדה, ונתכפרו הבעלים באחר אז נאמרה ההלכה דלמיתה אזלא כמבואר לעיל בסוגיא דף ס"ד ע"ב, וברש"י ד"ה כדרבי אבא אבל כשאיתא בעיני' ואינה בת הקרבה אז הדין דלרעייה אזלא, ואפילו לרבי דסבר מפריש לאיבוד כאבוד דמי, זהו מטעם שדין אבוד עליה. משא"כ באופן שעומדת לפנינו בשעת כפרה באחר, דאז הדין דהשניי' תרעה כדלעיל בדינא דרבי אושעי' בהפרש שתי חטאות לאחריות דמתכפר באחת השניי' תרעה. וה"נ בחטאת שעברה שנתה דהדין שלה דתרעה. דאז גם אם נתכפר באחרת, לא אמרינן בזה תמות: ג ועוד נראה דלאחר שאזלא לרעיי' נפקע זכות בעלים מן הקרבן. ושייך להקדש להקריב מדמי' נדבה, וא"כ לא שייך בזה האי דינא דכיפרו הבעלים באחרת והיינו כי זה שייך דוקא כשהיא עומדת עדיין ברשות בעלים, משא"כ כשנפקע זכות בעלים, ועומדת ברשות הקדש, הרי"ז לגבי בעלים כאילו אין לו עוד קרבן אחר, וממילא כשכיפרו הבעלים באחרת אינו פועל עוד עליה להיות הולכת למיתה. אלא תשאר ברעיי' כמשפטה הקודם. ומבואר זה ברמב"ם פר"ד מפסוה"מ ה"ח שכתב וז"ל כל חטאת שאבדה ונמצאת קודם כפרה, אינה מתה אלא תרעה עד שיפול בה מום, ויפלו דמיה לנדבה, נמצאת אחר כפרה וכו' הרי זו תמות עכ"ל, הרי מבואר דבאופן שאיתא בעין קודם כפרה אעפ"י שנתכפרו הבעלים באחרת מ"מ תרעה, דע"כ כוונת הרמב"ם אפילו בנתכפרי הבעלים באחר אח"כ מ"מ תרעה ולא תשתנה הדין מרעיי' למיתה, מלבד שכן משמע לשון הרמב"ם הנה עוד מוכח מדכתב דהדין דתמות הוא בנמצאת אחר כפרה, והיינו שהיתה אבודה בשעת כפרה, והמקוד לזה מסוגיא דתמורה כ"ב, וכהסוגיא דלעיל שכתבנו:

ד שם ת"ר איש להכשיר את הזר, ופריך פשיטא מהו דתימא כפרה כתיבא בי' קמ"ל. וקשה הא לכפר דכתיב מבואר לעיל ס"ה דזהו עד שעת מתן דמים של חבירו, ולעיל מ' פליגי בזה רבי יהודה ור"ש דרבי יהודה סבר עד שעת מתן דמים, וד"ש סבר עד שעת וידוי דברים, יעוי"ש, אבל לאחר כך שוב אינו מעכב קיומו של השעיר המשתלח, וא"כ פשיטא דשילוחו כשר בזר. ובגבו"א כתב דיש לטעון כהן מטעם מדי דהוה אהקטר חלבים ואברים דאין מעכבין כפרה ואפ"ה בעי כהונה הואיל ואתי מכח מכפר, יעוי"ש, אבל נראה דלא דמי דשאני הקטר חלבים ואברים דנעשים על המזבח, והוי עבודה, משא"כ שילוח השעיר שהוא בחוץ, והרי גם שרפת פר ושעיר דאתי מכח כפרה ול בעי כהן כמבואר ברמב"ם בפר"ג מעבודת יוהכ"פ ה"ח. וא"כ מאי עדיפותי' דשעיר המשתלח וא"כ למ"ל קרא להכשיר את הזר:

ה ונראה לפי מה שמבואר דכיון שהגיע שעיר למדבר נעשית מצותו, וביאור הדברים דאם מת אח"כ אפילו קודם שדחפו אין צריך להביא אחר, כיון שנגמר עבודת השעיר לגמרי, ונגמר הכפרה ג"כ. וכן פירש המאירי. מבואר מזה דאם מת קודם שהגיע לבית הדודו צריך להביא אחר. נמצא לפי"ז דהשילוח עד בית הדודו הוי עבודה שהכפרה תלויה בזה, ואפשר שזהו כוונת הש"ס דקאמר מה"ד כפרה כתיבא בי'. ועוד יותר מזה דע"כ הכהן גדול מוסר את השעיר להמשלה בעזרה, וכמו שכתב המאירי וז"ל והוא צריך לכנסה בעזרה עד מקום השעיר שיהא הכהן מוסרו שם יעוי"ש. ומטעם זה אמרה תורה דהשעיר המשלח דוחה טומאה, היינו שאם נטמא המשלח מותר לכנס לעזרה לקבל את השעיר מידו של כהן גדול, נמצא דזה הוי עבודה ממש, והיא נעשית בפנים ופשיטא שיש מקום לומר דבעי כהן. וע"כ לד"ש דאמר עד מתי זקוק לעמוד עד שעת וידוי דברים ע"כ הכוונה הוידוי עם המסירה ליד המשלח הבאה תיכף אחרי הוידוי. - ופשיטא דבעי קרא להכשיר את הזר. ואפילו לר' יהודה דסבר עד שעת מתן דמים של חבירו. ואם מת אח"כ אינו מעכב. אבל עכ"פ מודה דהמסירה להמשלח עבודה היא, ואעפ"י שאינה מעכבת, אבל עבודת פנים היא דהיינו עבודה הנעשית בעזרה, ועל זה בעינן קרא להכשיר זר:

ו והנה המאירי הביא שיש פוסקים רבים שאין הלכה כר' יהודה וכל שמת עד שלא נדחה צריך להביא אחר. יעוי"ש. ותמהני טובא דזה דלא כחד, ואפילו ר' שמעון לא מצריך אלא עד לאחר הוידוי ותו לא, וצ"ע:

א והנה ע"ד שעיה"מ אחרי הוידוי אם אסור בגיזה ועבודה, והעיר בזה חכ"א וכתב לדייק מהא דקושרין לשון של זהורית וכו', הרי"ז ספק נכון וראוי לפנים לעי' בה. והנה לכאורה נראה דהדי זה כקדשים שקדם הקדשן למומם דאסורים בגיזה ועבודה כמבואר בכורות י"ד והאי שעיה"מ כיון דהיה קדוש בקדושת קרבן מטעם דבעינן ראוי לשם משום דאין הגורל קובע וכו' להכי דינו כקדם הקדשו למומו, מפני שהי' עליו קדושה עצמיות, ומה"ט פסול בי' מחו"ז ובע"מ קודם הוידוי:

ב ומה שקושרין אותו לשון של זהורית בין קרניו כמבואר במשנה ס"ז שהוא אחד הוידוי אשר זה נחשב לעבודה. הנה אפשר לומר דזה לא נחשב עבודה מטעם דצורך קרבן איכא בזה בכדי לקיים דברי הנביא אם יהיו וגו', וכמו כן מבואר ביומא מ"א במשנה דגם קודם הוידוי לאחרי ההגרלה היו קושרין אותו בלשון של זהובית, אעפ"י שאז קדושת קרבן עליו, וביותר דהיו קושרין גם על הנשחט כמבואר בסוגיא דעל הנשחט ג"כ היו קושרין, ובע"כ דהוי צורך קרבן וכל שהוא לצורך קרבן לא נקרא עבודה בקדשים. כדברי הירושלמי הובא בתוס' פסחים ס"ו בשם הירושלמי דלצורך קרבן לא נחשב לעבודה. ומזה אני תמה אסוגיא דפסחים דפריך שם והא קא עביד עבודה בקדשים, וקשה הא הוי לצורך קרבן. וכמו שמוכח הכא מהמשנה, ופשיטא דהסכין של שחיטה הוי צורך יותר מהלשון של זהורית ואפשר לומר דשאני בין צורך קרבן במקדש מצורך קרבן חוץ למקדש כמו התם בהסכין שהובא מביתו עד העזרה איברא דצורך קרבן בהמשנה יומא מ"א שהוא לאחרי ההגרלה הוי יותר הכרח בכדי שלא יתערבו השעירים שמראיהן שוה והוי לצורך יותר מהא דהקשירה לשון של זהורית דיומא ס"ז, אבל עכ"פ ע"כ הקדושה יותר קילא מפני שהוא לאחר הוידוי, וצורך מצוה איכא בזה, ועכ"פ אין בזה צורך קרבן ומצאתי בובו"א בחידושיו ליומא שם מ"א שהעיד בזה ודעתו דאסור בגו"ע מטעם דזה נקרא קדם הקדשו את מומו ג אמנם כשאנו לעצמנו נראה דלפי מה שביארנו בספרנו נזר הקודש לתמורה בדף ס"א דף הספר דלא נפסל שעיה"מ בשנעשה נגחן קודם הוידוי, והוא עפ"י הסוגיא דחולין ק"מ, וה"ה דלא נפסל בפסול נעבד ונדבע. א"כ חזינן דלא הוי השעיה"מ בקדושת קרבן, והא דנפסל במחו"ז ובע"מ ופסול טרפה גם לאחרי ההגרלה וקודם הוידוי כמבואר ביומא ס"ג, ע"כ אעפ"י דלא הוי קדושת קרבן עליו, מ"מ הקפידה תורה על פסולים אלה אעפ"י דל"ה בקדושת קרבן ודינו לא הוי אלא קדשי בדה"ב, וכמו דמצינו בפרה אדומה אעפ"י שהיא קדשי בדה"ב כמבואר בתמורה כ', ומ"מ החמירה תורה בזה מפני שרחמנא קרי' חטאת והנה כמו"כ בשעיה"מ כיון דמיתעביד כפרה על ידו, הקפידה תורה על הפסולים הגלוים, אבל לענין גיזה ועבודה דינו כקדשי בדה"ב, והא דחייבין עליו על שחו"ח קודם הוידוי לדעת הרמב"ם זהו מטעם דעכ"פ עומד הוא לבוא בפנים וגזירה"כ הוא. ואם בשביל זה דקודם הגרלה שני השעירים דינם שוה, הוא רק מפני שאין הגורל קובע וכו', - אבל אין מזה הוכחה שקדושת קרבן עליו להיות דינו כקדם הקדשו את מומו ואדרבה הדעת נוטה שרק דיני קרבן עליו אבל הוא עצמו לא נתקדש מעולם בקדושת קרבן, וכמוש"נ. ד וגם נראה מהא דתנן ביומא ס"ו וכבש עשו לו מפני הבבליים שהיו מתלישים בשערו אומרים לו וכו', וע"כ לא ברשיעי עסקינן שהיו עוברים אאיסור דאורייתא להיות תולשין השער במקום שיש בזה משום איסור גיזה שהוא ל"ת בתורה. ותלישה היינו גוזז כמסקנת הגמ' בכורות כ"ה, וכן פוסק הרמב"ם בפר"ט משבת ה"ז עפ"י מימרא דר"ל שבת ע"ד וא"כ עברו על איסור דאורייתא. - וע"כ מוכח דליכא איסור גיזה בשעיה"מ לאחר הוידוי. איברא דלכאורה קשה היאך עברו על איסור יוהכ"פ שג"כ דינו כשבת דהרי אין בין שבת ליוהכ"פ לאיסור מלאכה אבל נראה דלענין איסור יוהכ"פ הוי האי תלישה מלשאצ"ל דהרי אין להם צורך בהשער, אבל לאיסור גיזה בקדשים גם מלשאצ"ל אסור כמו"ש התוס' בשבת מ"ב. עוד נראה דאפילו לדבי יהודה דמחייב במלשאצ"ל הכא מודה מטעם דבאופן שאין צורך לו להדבר אין זה נקרא בשם מלאכה כמו"ש התוס' שבת ע"ד בהא דזומר וצריך לעצים, ומבואר בספרנו נזר הקודש לכריתות דף ע"ג דף הספד. אבל כל זה דוקא לענין מלאכת שבת משא"כ בשארי איסורים. ואם אמרינן דשייך בשעיה"מ איסור גיזה לאחרי הוידוי לא יתכן שיעברו אאיסור דאורייתא. ועוד דע"כ בזמן המקדש דיד בי"ד תקיפה לענוש העוברים על הדת, בודאי היו עונשין אותן שלא יעשו כן, וזה נקל להם יותר, מלהרבות בהוצאה ממעות הלשכה לתקן כבש שלא יוכלו לעשות שם, הלא ביד בי"ד לייסרם בשוטי, וע"כ צ"ל דאין בזה איסור גיזה מדאורייתא. ואעפ"י שיש בזה איסור מדרבנן גם בקדשי בדה"ב כמבואר בבכורות י"ד וחולין קל"ה. אמנם התם הטעם משום כחשי וזה לא שייך בשעיה"מ דלדחי' קאי. - ואעפ"י דבשביל איסור יוהכ"פ איכא איסור דרבנן במלאכה שאצ"ל ג"כ כמו"ש התוספות בכמה דוכתי, אבל אפשר דבאופן זה דגם רבי יהודה מודה דפטור שאינה מלאכה, גם איסור דרבנן ליכא, וע"כ מוכח דאין איסור גיזה ועבודה בשעיר המשתלח לאחר הוידוי. ולכן כיון שאין למחות מצד הדין, אבל מפני שאין זה דרך כבוד והנימוס, ומפני שאין ביד בי"ד לצאת בחזקה. לכן עשו כבש, וגם המפרשים במשנה כמו המלאכת שלמה והתפא"י פירשו שעשו כן מפני הדר"א. ולפי מה שביארנו ע"כ כן הוא כמבואר. ולולא דמסתפינא אמינא שגם קודם הוידוי אין עליו איסור גיזה ועבודה. והוא לפי היסוד שביארנו בספרנו נזר הקודש שלא נפסל מטעם נוגח ועוד פסולין שאינם ניכרים אין פוסלים אותו, וזהו ודאי מכח הסוגיא דחולין ק"מ שכתבנו לעיל. וע"כ דרק קדושת בדה"ב עליו, ורק איזה דיני קרבן הטילה עליו התורה כמו מחו"ז ומום, וטרפה לשיטת הרמב"ם דיליף מהא דיעמד חי שכתב המל"מ דהכוונה אחר ההגרלה וקודם הוידוי. - אבל לא שארי פסולים. וממילא לא הוי שעיה"מ בקדושת קרבן שיאסר בגיזה ועבודה. ובזה אתי שפיר כפשוטו הא דאיתא במשנה יומא מ"א דהיו קושרין אותו בלשון של זהורית גם קודם עבודה, וזהו מפני שלא נאסר בעבודה מפני שאין קדושת קרבן עליו. וע"כ הא דהיו קושרין גם על הנשחט, אבל יש לומר דעל הנשחט היה מעט שלא נכלל להיות בתור משא שהיא עבודה, דהיינו רק לסימן בעלמא היו קושרין, משא"כ על השעיה"מ הוי' משקל עשרה סלעים כפי סוגי' דהש"ס וזה ודאי עבודה היא. וע"כ כמו שביארנו דאין בשעיה"מ איסור גיזה ועבודה כלל היינו לאחר ההגרלה כמובן, אף קודם הוידוי, וכמוש"נ:

תוכן העניינים

נזר הקודש - יומא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה