נזר הקודש - יומא· הרב משה רוזין
דף נה:
ה ונברור ארבעה זוזי ונשדי במיא והנך נשתרו, משום ברירה. והנה הא דלא אמרינן כן בכל איסורי תורה שנתערבו דנסמוך אברירה למ"ד ברירה, כתבו התוס' בתמורה ל' דלא אמרינן האי סברא דברירה אלא באופן שהאיסור נולד בתערובות, יעוי"ש. והנה הכא אתי שפיר דתערובות היתה בהיתר, והאיסור בא אח"כ. אמנם הריטב"א בחידושיו למכילתין מפרש דזה לא יספיק הא דהיתה התערובות בהיתר והעיקר משום שהנותן מעות בשופרות על דעת הכהנים נותנין שיהא מעות אלו מעכשיו כפי מה שירצה הכהן בשעת הקרבה הלכך בידו של כהן לומר שיהיו אלו למיתה והשאר יהי' חובה לאותם אנשים שהם חייבים יעוי"ש. והנה לשיטת הריטב"א לא מהני סילוק האיסור ע"י ברירה רק באופן שהיתה בגדר תנאי מעיקרא, וע"י ברירה אמרינן דהוברר הדבר בלמפרע. - ובזה אתי שפיר בהא דהלוקח יין כיון שההפרשה היתה בדרך תנאי מעיקרא בלמפרע ובמעכשיו. - אבל יש להבין היאך יפרש הריטב"א הא דתמורה ל' דפריך שם ניפוק חדא להדי כלבא והנך כולהו לישתרי, יעוי"ש, וקשה הא לא היה שם שום תנאי מעיקרא. ודוחק לומר דדעת המוריש היה כן. ועוד אטו המוריש הוא הנותן, הלא ירושה הוא דבר שבממילא הוא וצ"ע ו והנה מה שכתבו גדולי האחרונים לענין תערובות חמץ באופן שנתערב קודם זמן האיסור, והוי האיסור נולד בתערובות, וכתבו להקל מטעם ברירה, עי' בחידושי רע"א לפסחים מערכה ו', ולפלא שלא הביאו דעת הריטב"א במכילתין:
ז תוס' ד"ה והתנן וכו' ה"מ במביא גט משום חומר דאשת איש וכו' יעוי"ש. והנה תמוה מה שייך חומר דא"א הלא ממנפ"ש אין כאן אשת איש דאם מת הרי היא אלמנה, ואם לא מת הרי היא נפטרת בגט. ואם מיירי בזקוקה ליבם, הלא אין בזה אלא איסור לאו. ומצאתי בגבו"א שנחית לזה, וברש"ש העיר ג"כ בזה. עי' בספרנו שו"ת שאילות משה חאה"ע סימן ב'. אמנם נראה לפי מה מה שאיתא בירושלמי יבמות פר"ג ה"א חלץ לה ובא עלי' ממנפ"ש אם בחליצה הוא תתיר, אם בביאה היא תתיר וכו', יעוי"ש וכן איתא שם בפר"ד ה"ג יעוי"ש, הרי מבואר דלא אמרינן ממנפ"ש בעריות מטעם דבעינן לידע במה היא ניתרת. וזהו כוונת התוס' משום חומר דאשת איש, ולא אמרינן ממנפ"ש ג"כ:
ז שם, מקריבין אותו בחזקת שהוא קיים וכו', וקשה הא יש לחלק בין מיתה דיחיד למיתה דרבים, כמו שמחלק הש"ס ב"ב קע"ב בין נפילה דיחיד לנפילה דרבים וה"נ גבי קרבן דיחיד כהא דשולח חטאתו לא חיישינן למיתה, משא"כ בהא דשופרות, דרבים היו נותנין שם מעות ופשיטא שיש לחוש למיתה. ומזה יש להוכיח כמו שכתבו התוס' לעיל נ"ה ד"ה מפני התערובות דכל אחת צוררת מעותיה לעצמה ונותנת בשופר יעוי"ש. ואם כן מקריבין איזה צרור הרי"ז חששא דיחיד לחודיא, עי' בגבו"א: