נזר הקודש - יומא· הרב משה רוזין
דף נב:
משנה, הגיע לאדון נותן המחתה בין שני הבדים. המקום בין שני הבדים מפני שבעינן שיקוים, "כי בעינן אראה על הכפורת", ומיושב בזה מה שהקשה בגבו"א, וכתבתי מזה לעיל:
יח יט שם, במאי עסקינן אליבא במקדש ראשון מי הוי פרוכת, ביארנו לעיל דגם במקדש ראשון היה פרוכת על פתח הכניסה. אבל הכוונה פרוכת מן דרום לצפון על כל האורך, וזה לא היה במקדש ראשון:
כ שם, ומאי הגיע לארון מקום ארון, והא קתני נתן את המחתה בין הבדים, אימא כבין הבדים, והנה בתוספתא דמכילתין פר"ב תניא החיצונה פרופה מן הדרום. והפנימית מן הצפון מהלך ביניהן עד שמגיע לצפון וכו' דחף את הפרוכת במתניו ונתן את המחתה בין ב' הבדים יעוי"ש, והקשה בתוס' רי"ד למה דחף את הפרוכת כיון שלא היה בדים בבית שני והכא בבית שני מיירי, יעוי"ש:
כא ונראה לפי מה שמבואר במנחות כ"ז ע"ב דפריך שם הש"ס אלא דמקדש שני דלא הוו ארון וכפורת ה"נ דלא עביד הזאות, אמר דבה בד עולא אמר קרא וכפר את מקדש הקודש, מקום המקודש לקודש, והביאור בזה דהמקום נתקדש, וכמו שפירש"י, והנה יוצא מזה דהמקום נתקדש קדושת עולם, ומטעם זה נראה דההילוך של הכהן גדול בבית שני היה צריך להלך כמו ההילוך של הכהן גדול בבית ראשון, ואסור להלך על מקום הבדים, מטעם כי המקום של הבדים גם כן נתקדשו קדושת עולם, וכשם שאסור לפסוע על הבדים או תחת הבדים מפני קדושתן של הבדים שקידשו המקום תחתיהן, ומטעם זה הכהן גדול בבית ראשון היה מחויב לדחוף את הפרוכת, בכדי שיכנס לבין הבדים. הנה כמו כן גם בבית שני מחויב לילך על מקום הילוך של הכהן גדול שהיה מהלך בבית ראשון לכך שנה לן התנא בהתוספתא אשר גם בבית שני אעפ"י שאין בדים, מ"מ היה דוחף את הפרוכת חוצה, והיה הילוכו כהילוך הכהן גדול בבית ראשון:
כא ובזה יש ליישב ג"כ מה שקשה לכאורה למ"ד בסנהדדין מ"ה דבעינן קרא כדכתיב, א"כ מנ"ל דבעינן כלל הזאה בפנים כיון שאין כפורת דכיון דלא היה הארון א"כ אין כפורת. אבל לא קשה מידי מטעם דהמקום נתקדש, וכמו שמשני הש"ס במנחות שם, והערה זו האחרונה מצאתי בספר בית מאיר בהערותיו ליומא: