אור ברסלב

נזר הקודש - יומא· הרב משה רוזין

דף נא.

דף נ:

א לוקמה בפסח דדוחה את השבת ואת הטומאה ועושה תמורה דקרבן יחיד הוא, קסבר אין שוחטין הפסח על היחיד, ופירש"י וכיון דאינו בא בלא שותפות אין עושין תמורה. וקשה לשיטת הרמב"ם דיש מלקות בשותפות לוקמי' בפסח, ולפרש דעושה תמורה למלקות, דבתמורה גם זה ליתא כמו שכתבנו לעיל. והכא אין לומר מטעם דאין להם דמים בהאי קרבן כמו שכתבנו לעיל גבי פר של יוהכ"פ דהרי יש להם להשותפין דמים בהאי פסח: ב והנה נראה כמו שכתבנו לעיל דקרבן כזה שלא יצוייר מלקות ביחיד מטעם שאינו בא ביחיד, ליכא מלקות גם כשבא בשותפות, ולהכי בפסח כיון שלא יצוייר ביחיד למ"ד אין שוחטין פסח על היחיד, להכי ליכא מלקות כשבא בשותפות. ובזה ניחא גם בפר של יוהכ"פ כיון דלא יצוייר בלא אחיו הכהנים. והא דאיכא מלקות כשאחד מן הצבור עושה תמורה בקרבן צבור הנה יש לומר דשאני צבור דכל עיקר החיוב הוא על הצבור. וכל הצבור לחיובי צבור הוי חיוב אחד. משא"כ פסח דאעפ"י שאין שוחטין הפסח על היחיד. אבל חיוב איכא גם על כל יחיד ויחיד, וכל אחד מחויב לראות עוד אחד עמו להצטרף להיות פסח נשחט עליהם. נמצא דחיובו הוא חיוב שלם על כל יחיד, ורק תנאי איכא בהקיום דבעינן שנים. וכיון דאינו בקיום ביחיד להכי אין תמורתן כלום, אף למלקות, וכן בפר של יוהכ"פ כיון דחיובו שלם בפני עצמו. ורק בקיום בעינן שהכהנים מתכפרים עמו, להכי אין בתמורתן ממש גם לענין מלקות כיון דלא יצוייר קיומו ביחיד, אעפ"י שחיובו שלם גם ביחיד, משא"כ צבור כיון שאין חיוב כלל על היחיד בהקרבת הקרבנות צבור, מפני שרק על הצבור הוטל החיוב. להכי כל הצבור נחשב כחיוב אחד. - וכבעלים אחד, להכי אעפ"י שאין התמורה נתפסת, אבל עכ"פ תורת תמורה איכא בזה לענין מלקות. והביאור בזה כך הוא דאם המניעה להיות קרבן ביחיד מפני סיבת חיוב כמו קרבן צבור. נמצא דלא הוי הריעותא בהקרבן רק בחיוב של הצבור מטעם דבעינן צבור להתחייב בחיוב הקרבן, להכי יש בזה ענין תמורה לכהפ"ח לענין מלקות, משא"כ שותפין דהיינו פר של יוהכ"פ ופסח הבא בשותפות דהחסרון בהקרבן בזה שאינו בא אלא בשותפות, הרי"ז כאילו חסר שלימות בהקרבן דאינו עושה תמורה, להכי דינו כמו קרבן עכו"ם וקדשי בדה"ב דנתמעטו לגמרי. כן נראה לדון בסברא בכדי ליישב הסוגיא לשי' הרמב"ם:

ג שם. ונוקמי' בפסח שני. הנה משמע מזה דפסח שני בא ביחיד אפילו למ"ד אין שוחטין את הפסח על היחיד אבל בפסח שני מודה. וקשה טובא הא איתא להדיא בסוגיא דפסחים צ"ה דאיתא ורבנן האי יעשו אותו מאי עבדי לי', ומשני מיבעי לי' שאין שוחטין את הפסח על היחיד. - ובתוס' שם הקשו תיפ"ל מככל חקת הפסח, וראשון נפקא לן מלא תוכל לזבוח את הפסח באחד. ותירצו דהאי תנא לא סבר האי דרשא, ובפסח ראשון נפקא ליה משום דלא גרע מפסח שני יעוי"ש. מבואר מזה דמאן דסבר ההיא דרשא מהא דלא תוכל לזבוח באחד, דליתא פסח ראשן ביחיד, דהוא הדין גם פסח שני ליתא ביחיד, ד איברא דהתם בסוגיא מסיים הש"ס דכמה דאפשר לאהדורי מהדרינן משמע דזה אינו בעיכובא לשחוט על היחיד, ורק מצוה בלכתחילה איכא. אבל ע"כ כל זה למאן דלא סבר הדרשא דלא תוכל לזבוח באחד, וסבר דהפסח ראשון נשחט ביחיד ג"כ. ויליף מהא דיעשו אותו דבעינן שנים במצוה דלכתחילה. ואח"כ ילפינן פסח ראשון מפסח שני מטעם דלא גרע ראשון משני. וזהו דעת הרמב"ם דפסק בפר"ב מק"פ ה"ב יחיד ששחט את הפסח לעצמו כשר, והוא שיהיה ראוי לאכול את כולו, ומשתדלין שלא ישחט לכתחילה על היחיד שנאמר יעשו אותו. וע"כ דמקורו מסוגיא דפסחים שכתבנו. וכן מבואר שם בכס"מ, יעוי"ש. אבל עכ"פ מבואר דלמ"ד דאין שוחטין את הפסח על היחיד לעיכובא, וזהו לשיטת רבי יהודה כמו שכן הדין בפסח ראשון. הנה כן הדין בפסח שני ג"כ כמו שמבואר בתוס', וכן מבואר בכס"מ שזהו לעיכובא גם בפס"ש. וא"כ מאי פריך הש"ס הכא ונוקמי' בפסח שני. וצע"ג. ה ע"ב, אשר לו משלו הוא מביא ולא משל צבור וכו' ת"ל אשר לו שנה הכתוב עליו לעכב. והנה נפלאתי שלא הביא הרמב"ם בפר"ה מעבודת יוהכ"פ דאין זה בלעכב. עוד תמוה דבחולין כ"ב דרשו מאשר לו שאינו מביא מן המעשר. והרמב"ם השמיט זה ג"כ האי דרשא דאשר לו למעט דאינו מביא מן מעש"ש:

ו והנה אפשר לומר דאם דרשינן למעט מעשר אין לנו עוד דרשא דאשר לו למידרש לעכב. וכיון דהאי תנא דריש מאשר לו דכתיב תלתא זימני דהשלישי בא דלעכב, שוב אין לנו למידרש למעט מעשר. אבל זה פלא שלא הביא הא דלעכב, ולפלא על הנו"כ שלא עמדו בזה:

ז והנה בגבו"א מחדש דלמ"ד מעשר ממון הדיוט אינו מעכב אם בא הפר מן המעשר. - והנה הלח"מ בפד"ו מחו"מ כתב דשיטת הרמב"ם דמעשר בירושלים הוי ממון הדיוט, וא"כ כשר הפר גם משל מעשר. ולפי"ז יש לומר דכן סבר התנא דברייתא זו ולהכי לא דרש למעט מעשר. והוא או מטעם דסבר מעשר ממון הדיוט, או מטעם דסבר דבירושלים לכו"ע הוי ממון הדיוט. אבל לפי"ז מדוע לא דריש מאשר לו לעכב דאם הביא משל צבור או משל אחיו הכהנים פסול גם בדיעבד ח ונראה דכיון דבעינן שהכהנים יהיו מתכפרין בו, וע"כ דבעינן שיהי' להם זכות בו, וכמו שקאמר הש"ס דאפקרי' רחמנא ממונא דכהן גדול לגבי אחיו הכהנים, ולא סגי בלאו הכי. א"כ ע"כ מוכח מזה שלא תהי' משל מעשר, דלא שייך הפקר במעשר. וכיון שכתב הרמב"ם שם בהלכה הא דאפקיריני' ממונו של כהן, ממילא מובן דאשר לו הוי לעיכובא:

א משנה, היה מהלך בהיכל עד שמגיע לבין שתי הפרוכת וכו' רבי יוסי אומר לא היתה שם אלא פרוכת אחת. ובגמ' מפרש טעמא דרבנן דאיסתפקא להו בקדושתי' אי כלפנים אי כלחוץ ועבוד שתי פרוכת. והנה רבי יוסי ע"כ סבר דליתא לאיסתפוקי בקדושתו, ולהכי סגי בפרוכת אחת. אבל אינו מבואר מה דעתו דר' יוסי בקדושתי' אי כלפנים. ויש לעשות הפרוכת לחוץ, או כלחוץ, ויש לעשות הפרוכת בלפנים. ובתוס' רי"ד ראיתי ג"כ שמסתפק בדעתו של רבי יוסי, וכתב וז"ל ורבי יוסי פשיטא לי' או כלפנים או כלחוץ, פירש או חציה כלפנים וחציה כלחוץ וסגי לי' בפרוכת ולא ידעינן היכי הוה מוקי לה רבי יוסי יעוי"ש. וכן כתב הריטב"א בחידושיו בשם הריב"א דלא איתפרש דעתו של רבי יוסי אי כלפנים אי כלחוץ יעוי"ש, ובתוס' מבואר שני לשונות לשון ראשון דסבר רבי יוסי דפשיטא לי' דכל החלל קודש. ועשו פרוכת שעביו אמה, ולשון שני בתוס' דקדושת אמה טרקסין כלפנים, ועשו הפרוכת לצד ההיכל מפני שמתחילת עוביה ולפנים הוי קודש קדשים יעוי"ש. ופירוש רבינו חננאל כתב דסבר רבי יוסי דקדושתי' כקדושת ההיכל יעוי"ש:

ב והנה לפי סוגיא זו מבואר דטעמא דרבנן בעשיית שתי פרוכת הוא רק מטעם ספק בקדושתי' אי כלפנים אי כלחוץ, אבל לפי המבואר בתוספתא משמע דטעמא דרבנן בעשיית שתי פרוכת הוא מדין התורה כאשר מבואר:

ג תניא בתוספתא פר"ב דיומא מהלך בהיכל עד שמגיע לבין שתי הפרוכת המבדילות בין הקדש ובן קודש הקדשים וביניהן אמה זה מקום הדביר שעשה שלמה, רבי יוסי אומר לא היה שם אלא פרוכת אחת שנאמר והבדילה הפרוכת לכם, אמרו לו מה ת"ל בין הקדש ובין קדש הקדשים, אמר להם בין קודש העליון לקודש התחתון עכ"ל התוספתא, ביאור הדברים דרבנן דייקו שיש לעשות שתי פרוכת מטעם דכתיב בין הקדש ובין קדש הקדשים, דהיינו דהבין השני מיותר. והוא בא להורות שיש לעשות שתי הבדלות, היינו הבדלה בין קדשי קדשים והבדלה מההיכל גם כן, ומטעם זה ע"כ החלל שבינתים הוי קדושה בפני עצמה, לא כההיכל ולא כהקדשי קדשים. וע"כ שהיא קדושה בפני עצמה. וממילא יש לעשות שתי פרוכת המבדילות שתי הבדלות, ורבי יוסי סבר דהאי ובין השני בא להורות שיש לעשות הבדלה בפרוכת גם למעלה, אבל לא אמרה תורה לעשות שתי הבדלות. ורבנן סברי דלמעלה לא בעינן הבדלה בפרוכת, אלא סגי בראשי פיספיסין כההיא דתנן בפר"ג דמדות, וכן מבואר בירושלמי פר"ה דיומא ה"א. ופירושם של המפרשים דחוק מאד. והפירוש הנכון הוא עפ"י התוספתא כאשר ביארנו. ולפי"ז גם במשכן היו שתי פרוכת מפני שמקום הכותל הוי קדושה בפני עצמה. ולא נכנסו לא בכלל המדה דהיכל, ולא בכלל המדה דקדשי קדשים, ושיטת הירושלמי ג"כ כשיטת התוספתא:

ד והנה לפי"ז יש לעיין מדוע שביק הש"ס הא דהתוספתא והירושלמי שע"כ כן היתה כוונת התורה מדכתיב שני פעמים בין ובין שע"כ מורה על שתי הבדלות, וכן היתה במשכן, וע"כ דגם במקדש ראשן אעפ"י שהיתה טרקסין בבנין, אבל ע"כ היתה גם פתח להיות כניסה לקדשי הקדשים. לכהן גדול ביוהכ"פ. והנה לפי"ז הא דקאמר הש"ס בסוגיא ורבנן ה"מ במשכן אבל במקדש שני וכו' ע"כ הכוונה משכן הוא לאו דוקא, אלא הוא הדין מקדש ראשון ונקרא ג"כ על שם משכן כדאשכחן בשבועות דמשכן נקרא מקדש, וכן להיפך. ויש לומר עוד דלהכי נקט הש"ס משכן משום דהתם היתה כל המחיצה כולה בפרוכת, אבל במקדש היתה אמה טרקסין בבנין, ורק פתח היתה לכניסה. וע"כ היה הפרוכת בפתח הזה. ולפי התוספתא והירושלמי הי' שם שתי פרוכת המבדילות כדי לקיים הקרא דכתיב שתי הבדלות. וא"כ קשה טובא מדוע לא סבר ש"ס דילן דגם במשכן ובמקדש ראשון היו שתי פרוכת המבדילות, וצע"ג:

ה והנה לקמן נ"ד אמר רב קטינא בשעה שהיו ישראל עולין לרגל מגללין להן את הפרוכת ומראין להם את הכרובים וכו' במאי עסקינן אי נימא במקדש ראשון מי הואי פרוכת, אלא במקדש שני מי הוו כרובים, ומשני לעולם במקדש ראשון ומאי פרוכת פרוכת דבבי דאמר רבי זירא אמר רב שלשה עשר פרוכת היו במקדש שבעה כנגד שבעה שערים שתים אחת לפתחו של היכל ואחת לפתחו של אולם, שתים בדביר, ושתים כנגדן בעליה, רב אחא בר יעקב אמר לעלם במקדש שני וכרובים דצורתא הוי קיימי וכו', יעוי"ש הרי מבואר בסוגיא זו דרב סבר דגם במקדש ראשון היו להיכל שתי פרוכת. ורב אחא בר יעקב יש לומר דפליג על רב, להכי משני דמיירי במקדש שני: ו ונראה דפליגי בזה אם בעינן שתי הבדלות במשכן מטעם דכתיב שני פעמים בין ובין. דרב סבר דבעינן שתי הבדלות במשכן, וזהו כהתוספתא, וממילא כן הדין גם במקדש ראשון בפרוכת דבבי והי' שם שתי פרוכת. וראב"י סבר דלא נאמרה הא דשתי הבדלות, אלא באופן שמבדיל כל הכותל, בפרוכת, וזה היתה במשכן משא"כ במקדש שהיתה כותל בנין בזה לא אמרה תורה הא דשתי הבדלות מטעם דכותל בנין המפסיק זהו כשתי הבדלות, ולא בעינן לפרוכת במקום הכניסה, וזהו דקאמר הש"ס ה"מ במשכן, ולפי"ז יש לומד דרב אזיל בשיטת התוספתא והירושלמי. והש"ס דילן אזלא בשיטת ראב"י, והיינו דרק במשכן הואי פרוכת, וגם שתי פרוכת כדי לקיים המצוה דשתי הבדלות, אבל במקדש ראשון דליכא מצוה דהבדלות מטעם דזה מקוים מטעם הכותל הבנין המפסיק, להכי לא היה פרוכת ז אמנם אכתי תמוה טובא דהלא מצינו שגם במקדש ראשון הי' פרוכת דהיינו הכניסה שהי' פתח להיות נכנס לקדשי קדשים. וכן מבואר במנחות צ"ח ובדיו מנלן דתניא ויאריכו הבדים יכול לא היו נוגעין בפרוכת ת"ל ולא יראו החוצה וכו', ופירש"י פרוכת היתה פרוסה בפתח בית קדשי קדשים לצניעות בעלמא ולא משום מחיצה דהא אמה טרקסין הואי במקדש ראשון, וכ"ת לוקמא במקדש שני דהוי פרוכת ליכא למימר דמקדש שני לא הוי ארון ובדים, ועוד דקרא במקדש ראשון כתיב יעוי"ש. וברמב"ם בפיה"מ הכא ביומא פירש דבמקדש ראשון הי' פרוכת יעוי"ש, וכן פירש בפיה"מ בפר"ד דמדות מ"ז דהיה פרוכת במקדש ראשון, וע"כ הכוונה לדבדי דב שאמר פרוכת דבבי דהיינו פרוכת שעל הפתח דהכניסה קדשי קדשים, וא"כ היאך אפשר לומר שלא היה פרוכת כלל במקדש ראשון. וממילא תמוה סוגיא זו דקאמר שלא הי' פרוכת במקדש ראשון, וגם קשה לראב"י דסבר דלא הי' פרוכת כלל במקדש דאשון, דזה ודאי תמוה דא"כ היאך יזונו עיניהם מן הקדשי קדשים בהיות הפתח פתוח להיכל:

ח לכן נראה דודאי לכו"ע היה פרוכת בכניסה בקדשי קדשים אבל סבר ראב"י דלא שייך לומר הוגלל הפרוכת להראות עולי רגלים דמשמעו שהוגלל לגמרי כל הרוח הזה בכדי שיוכלו כל העולי רגלים לראות אם מיירי במקדש ראשון שהוגלל רק מה שעל הפתח אין זה במשמעו, להכי מוקי זה בבית שני: ט אמנם סוגיא דידן אכתי תמוה טובא דקאמרה הסוגיא דדוקא במשכן היה פרוכת, ומשמע אבל לא בבית ראשון. ותמוה דע"כ היה שם פרוכת על פתח הכניסה ולרב ע"כ היה גם שתי פרוכת. והיינו לעשות שתי הבדלות, ואפשר לומר דסבר הש"ס דזה לא נחשב לפרוכת כיון דלא נעשה אלא לצניעות בעלמא, וכמו שפירש"י במנחות צ"ח, וא"כ אין זה דין פרוכת, ואין בזה משום מצוה דהבדלה ג"כ כיון דהכותל מפסקת, והפתח ג"כ דינו כסתום, וזהו כדין פתח דעלמא, שדינו ג"כ כמחיצה:

י ובזה יש ליישב דברי מדן שכתב בפר"ד מהל' ביהב"ח ה"ב על מה שכתב הרמב"ם שם וז"ל אבל במקדש ראשון לא היתה שם אלא פרוכת אחת בלבד, וכתב מרן דכוונת הרמב"ם מקדש היינו משכן יעוי"ש. ולכאורה תמוה טובא דע"כ גם במקדש היה פרוכת על פתח הכניסה. אבל הכוונה כיון שאין לפרוכת הזה דין פרוכת, וממילא ע"כ כוונת הרמב"ם על המשכן. והוכחה לזה דהרי זה ודאי דסבר הרמב"ם דהיה פרוכת על פתח הכניסה, ועוד יתר על זה דסבר כרב דגם שתי פרוכת היו שם כמו שכתב בפר"ז מכלי המקדש הי"ז יעוי"ש. - אבל ע"כ דשאני פרוכת האלו שאין להם דין פרוכת אלא עשוי הוא לצניעות בעלמא, ושפיר כתב מרן דכוונת הרמב"ם שכתב מקדש הוא המשכן, וע"כ גם מה שכתב בפיה"מ מקדש ראשון היה לו פרוכת אחת הכוונה על המשכן:

יא אמנם עדיין תמוה דכיון דלא פסק כרבי יוסי דסבר דהשתי הבדלות אחת למטה ואחת למעלה, דהרי הרמב"ם פסק דלמעלה לא היה פרוכת אלא ראשי פספסין לחודיא כהמשנה דמדות, וא"כ ע"כ צריך לקיים השתי הבדלות בשתי פרוכת כדינא דהתוספתא והירושלמי, וצע"ג:

יב ואפשר דסבר הרמב"ם דכל עיקר הא דשתי הבדלות לבית עולמים נאמרה: יג והנה עדיין יש לעיין מדוע לא הסתפקו גם בבית ראשון בפתח הכניסה אם דינה כלפנים או כלחוץ. ונראה דכיון דפתח דינו ככותל וכסתום דמיא, וממילא דינו כהבנין. משא"כ בבית שני שאין כותל בנין אסתפקא להו אם דינו כהיכל או כקדשי קדשים. וזהו סברת רבנן דאמרי ה"מ במשכן דלא היה אלא פרוכת אחת, וזהו כי השתי ההבדלות לא נאמרה על המשכן, ובמקדש ראשון מקוים השתי הבדלות ע"י הבנין אמה טרקסין, אבל במקדש שני שיש לקיים השתי ההבדלות, איסתפקי להו לרבנן בקדושתי' אי כלפנים אי כלחוץ, ועביד שתי פרוכת. איברא דאכתי יש לעיין מדוע לא קאמר הש"ס דעבוד שתי פרוכת מטעם ההבדלות דהשתים. - נראה דהש"ס רוצה לומר גם לשיטת רבי יוסי דהתוספתא דסבר דהשתי ההבדלות מקיימין מה שעושין פרוכת למעלה. להכי קאמר מילתא דפסיקא לכו"ע. ואעפ"י דפליגי עלי' דרבי יוסי הכא בדבר הקדושה דפסיקא לי' לר' יוסי. - מ"מ בדבר ההבדלה אין הכרח לומר דפליגי עלי' הכא. - כן נראה בביאור הסוגיא בס"ד: יג הנה התוסי"ש הקשה וז"ל וא"ת בשלמא לצד פנים אסור לעשות פרוכת דדלמא נכנסים שם לצורך עבודת היכל והוא קדוש קדושת פנים, אלא לצד חוץ למה לא יעשוה מה יש לחוש יעוי"ש. ונראה דע"כ צריך לקיים ההבדלה בפרוכת, דהיינו להבדיל בין קודש לקודש כמו שכתבנו לעיל מהתוספתא הירושלמי, וא"כ ע"כ צריך להעמיד הפרוכת במקום המכוון ממש, ולהכי בשעושין שתי פרוכת ממנפ"ש אחת עומדת כדין:

יד והנה מה שתירצו בתוסי"ש משום דלפעמים יכנס להקטיר קטורת בין הבדים הבולטין בפרוכת, וא"כ היה מקטיר בחוץ יעוי"ש, הנה תמה בזה בגבו"א הא מקום הקטורת הקטורת הוי סמוך לארון, והארון עומד באמצע יעוי"ש. ונראה לומר בזה דסמוך לארון הוא למצוה, ועיקר המקום הוא בין הבדים. וזהו שכתבו התוס' דלפעמים, והיינו אם מדגיש הכהן גדול כבידות להיות נכנס עד מקום הארון, דאז מקטיר בין הבדים, וכשר בדיעבד. - אבל חידוש דין הוא שלא מצאתי בשום פוסק, אבל מלשון התוסי"ש משמע כן: טו ולכאורה משמע כן דלא בעינן מקום מיוחד להקטרה קטורת דהרי לא כתיב בתודה בהדיא, אלא אדרבה כתיב מבית, לפרוכת, דמשמע דכל שנכנס מבית לפרוכת כשר להקטרה, ובגבו"א לקמן נ"ב ד"ה נתן הקשה היאך מותר לכנס עד בין הבדים, כיון דמבית לפרוכת סגי, והיאך מותר לו להרבות בהילוך, ולכאורה סותר דברי עצמו במה שהקשה על התוסי"ש. והנה על הקושיא דהגבו"א נראה דזה לא דייקא דהרי כתיב "כי בעינן אראה על הכפורת" דמשמע דהענן יעלה על הכפורת, וזהו במקום הארון שהוא בין הבדים, וא"כ מחויב להרבות בהילוך עד שיבוא לבין הבדים, אבל אם יהי' בין הבדים סמוך לפרוכת, הרי זה שפיר נקרא כי בענן אראה על הכפורת כיון שהבין הבדים מכוון לנגד הארון, מסתבר דשפיר דמי, ורק למצוה לכתחילה איכא שיקטיר סמוך לארון, אבל גם מקטיר בבין הבדים סמוך לפרוכת ג"כ כשר, וזהו שכתבו התוס' דלפעמים יכנס להקטיר קטורת בבין הבולטין בפרוכת, וכמוש"נ:

טז שם, ת"ר בין המזבח למנורה היה מהלך וכו', - לפלא שלא הביא הרמב"ם הילוכו של כהן גדול בקדשי קדשים, בעבודת יוהכ"פ, היינו שכתב בפר"ד מעבודת יוהכ"פ וכתב סתם נכנס לבית קדש הקדשים עד שמגיע לארון. - והשמיט הפלוגתא דתנאי דפליגי ר"י וד"מ אם הי' הילוכו בין המזבח למנורה, או בין שלחן לכותל, וצ"ע:

תוכן העניינים

נזר הקודש - יומא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה