נזר הקודש - יומא· הרב משה רוזין
דף מט.
א בעי רב פפא חפן חבירו ונתן לתוך חפניו מהו מלא חפניו בעינן והא איכא, או"ד ולקח והביא בעינן תיקו. והקשו התוס' תימה לי הא איבעיא ליה לעיל כבר גבי בין הבינים, ויש לומר באת"ל קאמר וכו' כיון דלא אתי מכח גברא וכו' או"ד ולקח והביא בעינן שהלוקח יביא יעוי"ש. והנה לפי דברי התוס' דבעי' זו באת"ל בבעי' דבין הבינים. וא"כ לפום מה דקיי"ל כאת"ל א"כ יש לפסוק דבין הבינים פסו' ובעינן כהן גדול שמיני. וא"כ תמוה מדוע לא הביא הרמב"ם להאי דינא דבין הבינים שהוא פסול בודאי. וביותר שידוע שיטת הרמב"ם דפוסק תמיד כאת"ל, ואעפ"י שיש לומר דזהו אם הש"ס אומר באת"ל. אבל בלא"ה תקשה שלא הביא הרמב"ם בעי' דבין הבינים כלל. ולפלא שלא העירו בזה הנו"כ:
ב והנה בבעי' זו דרב פפא מפרש הריטב"א בהיפוך מדברי התוס', והיינו דבעי' זו דר"פ סבר בהא דבין הבינים דכיון שהכל היה בידו של כהן גדול אלא שנכנס בו מאיליו הלכך אפילו את"ל דלא בעינן לקיחה במתכוון, איכא לספוקי אם בעינן שיקח הכהן בעצמו יעוי"ש, נמצא דסבר הריטב"א דהוי את"ל לאידך גיסא דשל בין הבינים נקרא לקיחה מעליא. - ואפשר לומר דזהו גם שיטת הרמב"ם, ולהכי לא כתב לבעי' דשל בין הבינים, מטעם דסבר דאפילו ספק ליכא. וביותר לפי מה שביארנו לעיל דזהו שיטת הרמב"ם גם גבי קומץ כן הדין. מטעם דזהו כדקמצי אינשי, וא"כ גם גבי מלא חפניו כן הדין:
ג שם, בעי רבי יהושע בן לוי חפן ומת מהו שיכנס אחר בחפינתו, ובמסקנא אמר רב פפא אי חופן חוזר וחופן חבירו נכנס בחפינתו דהא מקיימא חפינה אי אין חופן וחוזר וחופן תיבעי לך אמר להו ר"ה ברי' דרבי יהושע לרב פפא אדרבה אי חופן וחוזר וחופן לא יכנס אחר בחפינתו וכו' ע"כ. והנה הרמב"ם פסק דחופן וחוזר וחופן כמבואר בפר"ד מה' עבודת יוהכ"פ ה"א. ורק ספק הוי אם כרב פפא דאמר דאי חופן וחוזר וחופן חבירו נכנס בחפינתו. או כר"ה ברי' דרב יהושע דאי חופן חוזר וחופן לא יכנס אחר בחפינתו מטעם דאי אפשר שלא יחסר ושלא יותיר. - ומטעם זה פוסק הרמב"ם בפר"ה מעבודות יוהכ"פ הכ"ח דספק הוי. וקשה לי דהלא טענת רב הונא ברי' דרב יהושע דאם בעינן עוד חפינה בפנים, א"כ שפיר יש חששא דחסר ויתר, דהלא אי אפשר לצמצם שתהי' החפינה של אחר כהפינה דראשון. ונראה דסבר הרמב"ם דהחששא דשמא יחסר ושמא יותיר. גם זה הוי בספק אם חיישינן לה. והיינו דחזינן בגמ' דמביא פשיטות דחופן וחוזר וחופן מהא דתניא, וכך היתה מדתה מאי לאו כשם שמדתה מבחוץ כך מדתה מבפנים, ודחי הש"ס לא דלמא שאם רצה לעשות מדה עושה, א"נ שלא יחסר ושלא יותיר. - מבואר מזה דאם מפרשינן וכך היתה מדתה לענין חופן וחוזר וחופן לא אמרינן דנפסל בחסר ויתר. וכיון שמסיק הש"ס דחופן וחוזר וחופן, ממילא לא קפדינן אחסר ויתר. והסברא בזה פשיטא, משום דגם אם הכהן גדול בעצמו עושה החפינה השנייה בפנים ג"כ בהכרח יתפזר מעט על הרצפה. וכיון דלא קפדינן אחסר, הנה כן אין להקפיד ג"כ על יתר באופן שאחר נכנס בחפינה שנייה. ואעפ"י שמדברי התוס' לעיל מ"ז ד"ה וכך היתה מדתה משמע שהחפינה השניי' היתה נעשית בלא פיזור מעט. וזהו מדכתבו שטוב הדבר דהכף תהי' גדולה מהחפניו בכדי שלא תתפזר מעט על הארץ יעוי"ש, מבואר דסברי שלא היה פיזור כלל. אבל אפשר לומר דע"כ יש לעשות השתדלות שלא תבוא לידי פיזור כלל. אבל לא נתנה תורה למלאכי השרת, והסברא מחייבת שיש פיזור לכהפ"ח לגרגר אחד. ועוד דיש לומר דכתבו התוס' כן אם אמרינן דכוונת התנא וכך היתה מדתה שלא יחסר ושלא יותיר, אבל אם אמרינן דלא נתכוון התנא לזה, א"כ אין לנו הדין דחסר ויתר. ומטעם זה סבר הרמב"ם דלא נדחה לגמרי דברי ר"פ שאמר דאי חופן וחוזר וחופן נכנס אחר בחפינתו:
ד אבל יש לעיין לפי"ז מדוע פסק דספק הוי דהלא לפי מה שביארנו דברי רב פפא שרירין וקיימין. ועוד דהרמב"ם לא הביא להאי דינא דמלא חפניו הפסול דחסר ויתר. - וא"כ ע"כ סבר כמו שכתבנו שזה נדחה לפי המסקנא דסבר הש"ס דחופן וחוזר וחופן. וא"כ היה להרמב"ם לפסוק כרב פפא. והנה הלח"מ כתב דהרמב"ם פוסק כר"ה, ור"ה בעצמו סבר דספק הוי ולדיחוי בעלמא קאמר כן, יעוי"ש, ותמוה דלדבריו דלר"ה ברי' דר"י ספק הוי, ולר"פ פשיטא, א"כ היה להרמב"ם לפסוק כר"פ מטעם דאין ספק מוציא מידי ודאי:
ה והנה בירושלמי תלה בעי' זו דריב"ל אם אחר נכנס בחפניו של ראשון דזה תליא אם החפניו הוי ככלי שרת לקדש. דאם החפניו של ראשון הוי ככלי שרת אין אחר נכנס בחפינתו ואם לא הוי החפניו ככלי שרת אחר נכנס בחפינתו, יעוי"ש. וכיון דבעי זו לא נפשטה, א"כ ממילא נשאר בעי' דריב"ל בספיקא. וא"כ אפשר לומר דזהו גם שיטת הרמב"ם וכיון דהרמב"ם סבר דבעי' זו אם החפניו ככלי שרת לא נפשטה, ומטעם זה פסק שם בנתפזרה הקטורת על הארץ ואספה דספק הוי. ולהכי פסק ג"כ בהא דאם אחר נכנס בחפינתו של ראשון דספק הוי. אבל אכתי תמוה דהלא הכלל תמיד דאין ספק מוציא מידי ודאי והספק דהירושלמי תמיד נדחה מפני הודאי דש"ס בבלי, וכיון שביארנו דלש"ס דילן יש לנו לפסוק כודאי דרב פפא דאי חופן וחוזר וחופן נכנס אחר בחפינתו. וא"כ מדוע פסק דספק הוי. וביותר לפי מה שביארנו לעיל דהש"ס דילן לא סבר בזה כהירושלמי:
ו ונראה דהרמב"ם מפרש דרב פפא סבר בבעי' דריב"ל דבעי אם אחר נכנס בחפינתו. היינו משום חסרון דלקיחה. והיינו דסבר ר"פ דלקיחה ע"י דבר אחר לא שמה לקיחה, ממילא הכנסה לפנים בכף דהוי לקיחה ע"י דבר אחר לא קרינן בזה ולקח והביא. ובעי ריב"ל אם סגי בלקיחה דחפניו דהראשון או לא, ועל זה סבר רב פפא דאם חופן וחוזר וחופן. ממילא מקיים האחד הלקיחה ע"י החפינה דבפנים. אמנם הרמב"ם דסובר כרבא בסוכה ל"ז דלקיחה ע"י דבר אחר שמה לקיחה, א"כ גם אם אין חופן וחוזר וחופן, שפיר נקרא ולקח והביא מה שמכניס הקטורת בהכף. וזה סבר גם ריב"ל, והא דבעי אם אחר יכול ליכנס בחפינתו הוא כמו דסבר בירושלמי דאם החפניו של ראשון ככלי שרת נתקדשו בחפניו דראשון. וזהו הכלי שרת של הקטורת ממילא הדין שצריך להקטירם מן הכלי שרת דוקא, ואין אחר יכול ליכנס בהפינתו שלו. או"ד דחפניו לא הוי ככלי שרת ורק מצוה דחפינה בעינן גם בפנים, ושפיר דמי גם בהחפינה של הכהן גדול האחר. וזה נשאר בספיקא. ומטעם זה דחה הרמב"ם פשיטותא דר"פ מפני ספיקו של הירושלמי. משום דר"פ אזיל בשיטת רבה דסבר בסוכה שם לקיחה ע"י דבר אחד לאו שמה לקיחה. והרמב"ם לדינא סבר דלקיחה ע"י דבר אחר שמה לקיחה, וזהו גם שיטת הירושלמי בדיב"ל. והדבר נשאר בספק. וזהו שכתב הרמב"ם דספק הוי כמוש"נ ז עוד יש לעיין בדבר הכף אם היא כלי שרת, והנה לפי מה שכתבו התוס' ותוסי"ש והריטב"א דכיון דהכף באה רק מפני שאי אפשר, להכי לא הוי כלי שרת כמבואר לעיל בדף מ"ח. והנה לפי"ז אם אמרינן דהחפניו לא הוי כלי שרת, ואם נתפזר על הארץ נפסלו מטעם דהחפניו כצואר בהמה דמי, והנה לפי"ז אם הכף לא הוי כלי שרת, א"כ הרי"ז כנתפזר על הארץ והוי קטורת פסול, וממילא יש להוכיח מזה דהחפניו כלי שרת הוי, ושוב לא יופסלו. אמנם אם אמרינן דלקיחה ע"י דבר אחר שמה לקיחה אתי שפיר. והיינו דהרי"ז כאילו הקטורת מונחים בחפניו ממש. אבל תקשה לפי"ז מה שכתבתי דר"פ סבר לקיחה ע"י דבר אחר לא שמה לקיחה, א"כ מדוע בעי לעיל אי ידו כצואר בהמה דמי. ומדוע לא פשיט מהא דכיון דנותן בכף, והכף לא הוי כלי שרת ואם ידיו כצואר בהמה דמי הלא יופסלו בנתינה דהכף. אבל יש לומר דרב פפא סבר דהכף הוי כלי שרת. ואעפ"י שהיא באה רק מפני שאי אפשר, אבל עכ"פ כיון שנדרשת לזה נתקדשה בקדושת כלי שרת. אבל לדידן דאית לן לקיחה ע"י דבר אחר שמה לקיחה שפיר מתפרשא בעי' זו אם ידיו כצואר בהמה, גם באופן שהכף לא הוי כלי שרת. ולא מיפסל הקטורת בהכף מטעם דזה נחשב כאילו הם בחפניו ממש, וכמו שנתבאר:
ה כתב הרמב"ם בפר"ח מעבודת יוהכ"פ הכ"ו וז"ל הקטיר מן הקטורת של קדשי קדשים כזית בהיכל חייב מיתה. וכתב מרן דזה נלמד מהא דפר' השוחט ק"ט ע"ב גבי אם הקטיר כזית בחוץ חייב עכ"ל. והנה כנראה מפרש מרן דחייב משום הקטרה דחוץ ועשה מדוע חייב מיתה ולא כרת, והלא בהעלאה דחוץ איכא כרת כמו שחו"ח. ומדוע כתב הרמב"ם חייב מיתה. ועוד קשה הא משום הקטרה דחוץ בעינן בשיעור הקטרה דבפנים. כדאיתא בירושלמי יומא פר"ד ה"ה אמר ר' יוסי בר בון מה דאת אמר הקטיר כזית בחוץ חייב, את ש"מ דנפטרו הצבור, והובא הירושלמי במל"מ בפרי"ט ממעה"ק וא"כ הכא בהקטרת של קדשי קדשים דהשיעור מלא חפניו בפנים. פשיטא דאין לחייבו בכזית:
ט ונראה לי בזה לפי מה שכתבנו לעיל דבאופן הקטרה שלא ככתוב נקרא אש זרה וחייב מיתה, וא"כ בשמקטיר כזית בהיכל מהמלא חפניו אעפ"י שאין חיובו מטעם הקטרה דחוץ. אבל כיון דהקטרה דכזית הוי שיעור הקטרה בחוץ, להכי נחשב להקטרה בהיכל להתחייב משום קטורת דאש זרה. ויש בזה חיוב מיתה כן נראה בביאור דברי הרמב"ם. ומצאתי בק"א לזבחים שנחית לדייק בזה על הכס"מ ולפלא שלא מדייק בהא דכתב הרמב"ם בחיוב מיתה. אבל גם הוא מסיק דהחיוב משום אש זרה:
א שם, ומי אמר ר' חנינא הכי והאמר ר' חנינא בפר ולא בדמו של פר ואמר ר' חנינא קטורת שחפנה קודם שחיטת הפר לא עשה ולא כלום. ויש לעיין בזה שכתב הרמב"ם בפר"ה מעבודת יוהכ"פ ה"ה בנשפך דם הפר קודם שיגמור כל המתנות, הרי זה מביא פר אחר ויחפון קטורת פעם שנייה קודם שחיטת הפר ויקטיר הקטורת ויביא דמו ויזה ממנו עכ"ל, יהקשה שם הכס"מ דהרי הוי החפינה קודם שחיטת הפר. ומתרץ בשם רבינו יהושע דרק הקטרה שהוא עיקר הכפרה בעינן אחרי שחיטת הפר, אבל הכא שהיתה החפינה כדין אחרי שחיטת הפר הראשון, להכי מהני החפינה אף שהיא קודם שחיטת פר השני יעוי"ש, ולפי"ז מאי פריך הש"ס הכא הא מיירי הכא קודם הקטרה, ושפיר דמי דגם בשתהי' החפינה קודם שחיטת פר השני, וצ"ע: