נזר הקודש - יומא· הרב משה רוזין
דף מח.
א בעי מר בר רב אשי אפרי' למנא ודבקיה לקומץ בארעיתיה דמנא מהו הנחה בתוכו בעינן והא איכא, או"ד הנחה כתקונו בעינן, תיקו. והנה מדקאמר הנחה בתוכו בעינן והא איכא משמע דאיכא תוך גם מלבר. דהיינו דאיכא חקק שם. ומדוע לא הוי הנחה כתקונו, היינו משום דאין משתמשין בהחקק שמבחוץ. אבל קשה מה שהקשו התוס' מהא דאמר שמואל בזבחים פ"ח דאין כלי שרת מקדשין אלא בפנים. והנה לכאורה אפשר לומר דכיון דאיכא תוך גם מבחוץ נקרא זה גם כן פנים. וע"כ צריך לומר דלמ"ד כלי שרת לא נתקדשו מבחוץ כדאיתא במנחות נ"ז דפליגי תנאי בזה. וע"כ גם כשאיכא תוך ג"כ לא נתקדשו באבראי. אבל כל זה בהכלים שנמשחו בשמן המשחה בימי משה. אמנם בהכלים שנעשו קדושים בעבודתו. ועבודתן מחנכתן א"כ איכא למימר דבאופן שעושה העבודה בהתוך שמבחוץ מדוע לא אמרינן דנתקדשו בעבודה זו עצמה. איברא דרבינו חיים שם בזבחים מפרש דכל עיקר דינו של שמואל בא למעט באופן שחקק מושבו מבחוץ. ומכח זה הקשו התוס'. אבל יש להבין הכל טעמא מאי, דהלא כיון דאיכא תשמיש ראוי לעבודה, א"כ עבודה זו תהא מחנכתו לקדושה. ומדוע לא אמרינן דדינא שמואל בכלי שרת שנמשחו בשמן המשחה מיירי, ובזה משמיע לנו שמואל דכיון דבזה באה הקדושה ע"י המשיחה, לא פעלה המשיחה על מבחוץ, אבל בהכלים שאח"כ לאחר שנגנז השמן המשחה, ועבודתן מחנכתן שפיר אפשר לומר דאין הבדל בין פנים לחוץ. ואפשר שמטעם זה פירש"י הא דאמר שמואל בפנים דהיינו בעזרה היינו דאין כלי שרת מקדשין חוץ לעזרה. וכנראה שכן מפרש הרמב"ם והוא בהא דכתב בפר"ג מפסוה"מ ה"כ שפוסק כדברי שמואל בכל דבריו, וכתב כל כלי השרת אין מקדשין אלא במקדש, יעוי"ש. ולא כתב הרמב"ם הא דקאמר שמואל בפנים מה בא למעט, ודינא דבעינן במקדש זהו דין המשנה שם, וע"כ מפרש הרמב"ם דהא דקאמר בפנים הוא דין המשנה דתנן וכולן אין מקדשין אלא בקודש. - וזהו כפירש"י שפירש בפנים בעזרה. והא דהקשו התוס' שם והכא מדוע שינה רש"י לשון המשנה והו"ל למימר בקודש. נראה דכוונתו למימר בעזרה, ולא בסתם מקום מקודש כגון גגין ועליות למ"ד דנתקדשו, עי' פסחים פ"ה, ובלשון המשנה בקדש יש לפרש באיזה מקום שהוא מקדשי המקדש, להכי הוסיף שמואל ואמר בפנים ופי' רש"י שהוא בעזרה בפנים העזרה המוקפת מחיצות סביב, וזהו גם כוונת הרמב"ם שכתב במקדש, ולא כתב בקדש, וכוונתו בעזרה בפנים ממש:
ב ונראה בכוונת התוס' הכא משום דע"כ דינו של הרבינו חיים שם בתוס' זבחים ובעי' דמר בר רב אשי זה בזה תליא. - והיינו דאין לומר דעבודתו מחנכתו, אלא דוקא אם הוי עבודה חשובה כדין אבל אם לא הוי עבודה, מטעם דאין דרך עבודה בכך, א"כ לא הוי עבודה זו מחנכתו, והנה לפי פירוש הרבינו חיים דממעט בחקק מושבו מבחוץ ע"כ סבר דזה לא הוי עבודה. וממילא אם נפרש דברי שמואל דממעט חקק מושבו מבחוץ הכוונה דלא יצוייר עבודה בזה. וזהו כוונת התוס' הכא דלפי פירושו של הרבינו חיים בדברי שמואל, ע"כ פשיטא שאין כאן קידוש קומץ גם כן וזהו שכתבו התוס' ותימה לי וכו' ופירש רבינו חיים למעוטי חקק מושבו מבחוץ, והכוונה דלפי"ז ע"כ פשיטא דאין קידוש כלי בזה:
ג והנה פירשו התוס' דהרבינו חיים מפרש בעי' דהכא שהיפך הכלי כי כיתונא ונעשה תוכו ברו, וברו תוכו שפיר מקדש. ויש לעיין דלפי"ז כיון דהקומץ בפנים ונעשה תוכו ברו וברו תוכו, וא"כ מה יש להסתפק בזה, כיון שאין כאן חסרון קדושה, ומדוע לא הוי בזה הנחה כתיקוני: ד עוד יש לפרש. - כמו שכתב הרמב"ם בפרי"א מפסוה"מ הכ"ה וז"ל הדביק הקומץ לדופן הכלי וקמץ, או שהפך הכלי על ידו וקמץ מתוכו ופיו למטה עכ"ל, ובאופן זה הרי הוי בפנים הכלי, והנטילה דהקומץ היתה כהוגן מטעם שהכניס ידו ממטה למעלה, אבל אין בזה הנחה כתקוני. אבל יש לעיין דכיון שע"כ לא סבר הרמב"ם למעט חקק מושבו מבחוץ כמו שכתבנו למעלה, וא"כ הלא יש לפרש גם באופן זה דהעשרון היה מונח בהמושב מבחוץ, ומשמע מזה דסבר הרמב"ם דבאופן זה הוי קומץ מעליא, וצ"ע:
א שם, בעי ר"פ נתפזר הקטורת ממלוא חפניו מהו ידו כצואר בהמה דמי ופסולה, או"ד ככלי שרת דמי ולא פסולה תיקו. ויש לעיין מדוע לא בעי זה לגבי קומץ. והנה בתוסי"ש הקשו כן תימה לרב ר' אלחנן מדשבקי' לקומץ ונקט קטורת משמע דבקומץ פשיטא ליה, ואי ילפינן מלא מלא מקומץ היינו הך. ואומר רבי דפשיטא דגבי' הוי כצואר בהמה לפי שיש ד' עבודות במנחה כנגד ד' עבודות של דם כדאמרינן במנחות י"ג, אבל בקטורת מיבעי' לי' לפי שאין כלי לחפינה, אלא משום דלא אפשר הלכך לא דמיא לי' קמיצה שהיא במקום שחיטה, וקידוש בכלי הוא במקום קבלת הדם עכ"ל, ביאור הדברים דבמקום דאיכא קבלה בחיוב, הנה קודם קבלה הרי זה כצואר בהמה, משא"כ בחפינה שאין קבלת כלי בחיוב. והיינו דאם באפשרי לבוא בחפינה בפנים שפיר דמי, להכי לא נקרא הכף שמניח שם הקטרת כקבלת הדם בכלי שרת ממילא יש מקום לומר דידו ככלי שרת דמי, וכן כתב הריטב"א בחידושיו. והנה יש לעיין דבקומץ יצוייר שאלה זו דנתפזר הקומץ מידו היינו לאחר שקמץ, והוליך הקומץ לתתו בכלי שרת לקדש. וזהו כמו הדם, לאחד שחיטה ובעי קבלה, וגבי קומץ בעי קבלה לקידושו של קומץ ובנתפזר על הארץ נפסל כמו הדם שנשפך טרם נתקבל בכלי. וזהו לרבנן דר"ש דפסלי אם לא בא לכלי שרת אחר קמיצה. אבל לר"ש דמכשיר במנחות כ"ו במשנה ולא בעי מתן כלי, אלא מוליכו על המזבח, וא"כ שוה דינו של קומץ לחפינה דקטורת, וא"כ אכתי תקשה מדוע לא בעי בקומץ לר"ש. ומדר"ש בקומץ נשמע לרבנן בחפינה, משום דבזה לא פליגי רבנן ור"ש. וממילא הדרא קושיא לדוכתי' היאך שהדין לר"ש בקומץ, כן הדין בחפינה לכו"ע אם אמרינן מלא מלא מקומץ:
ב אמנם נראה דע"כ לר"ש שאני קומץ והוא דכיון דנטילת הקומץ הוא מכלי שרת לכו"ע גם לר"ש וכמו שפירש"י שם במנחות כ"ו במשנה, ומקור לזה הא דאיתא במנחות צ"ו שאלו את רבי, והנה התוס' שם בפרק שתי הלחם פירשו דזה הקרא דמייתי רבי לא מיירי בדבר הקומץ, אבל רש"י סבר דגם בדבר הקומץ מיירי, ומיושב בזה הא דהקשו התוס' למאי איצטרך קרא, יעוי"ש. ולרש"י אתי שפיר דמלמדנו דהקמיצה צריכה להיות בכלי שרת. ור"ש דלא בעי קידוש קומץ, ממילא כבר נתקדש הקומץ בקדושה מעליא, וא"כ פשיטא לן דבנתפזר על הרצפה לא נפסל. כיון דליכא קבלה אחריתי אחר זה. ולרבנן דר' שמעון כיון דבעי קידוש קומץ הרי זה כצואר בהמה, מטעם כיון דטעון קבלת כלי אח"כ, ואתי שפיר דברי התוסי"ש:
ג אמנם לפי המבואר אין קדושת כלי שרת על הקטורת דהידי' של כהן גדול אין להם קדושת כלי שרת, והא דקאמר הש"ס ככלי שרת דמי הוא על דרך השאלה כלומר דכיון שאין להם קבלה חיובית אח"כ להכי דינם ככלי שרת כמו"ש התוס' והריטב"א, אבל אין בזה קדושת כלי שרת, והכף אין לו ג"כ קדושת כלי שרת כיון דכל עיקרה של הכף הוא רק משום דלא אפשר, וכן כתבו התוס' לקמן דבשביל זה לא הוי הכף כלי שרת. וא"כ קשה היאך מקריבין קטורת לפני ולפנים ולא נתקדשו בקדושת כלי שרת, היינו למ"ד דהמכתשת לא היתה כלי שרת, ופלוגתא זו הובא בשבועות י"א ובשקלים פר"ד. והנה אפשר לומר כמו שכתבתי לעיל דהמחתה של גחלים מקדשתן בשעה שמניחין על הגחלים וכתבתי לעיל דלהכי לא היו מרימין מתוך ארבעה קבין לתוך שלשה כבכל יום, מפני שתהי' המחתה חסירה מעט. והיינו דכיון דלא היתה המחתה עם הגודש. והגחלים מעמיא עמיא עד שבאו לפנים, ויש מקום להקטורת שיהיו בפנים בתוך המחתה. ומזה ראיה לזה שכתבנו לעיל: ד והנה בעיא זו עלתה בתיקו. ולכאורה יש להוכיח מסתמא דסוגיא דלעיל מ"ז דאיתא וכך היתה מדתה, והקשו בתוס' מדוע לא אמרינן וכך היתה מדתה כשיעור חפניו של כהן גדול, ותירצו דטפי עדי' שהכף יותר גדולה בכדי שלא יתפזר ויפול לארץ מעט, יעוי"ש. והנה אם אמרינן דידיו ככלי שרת דמי ולא מיפסלו בנפילה לארץ, וא"כ למה בעינן שתהי' הכף גדולה, והלא גם כשהכף שוה לפי מדת ידיו של כהן גדול שפיר דמי ואם יפול מעט ילקט ויאספנו ויתן לתוך הכף, ובזה אין לומר השתא לפני מלך בשר ודם וכו' כמו"ש התוס' הכא בד"ה או"ד וכו' משום דזה כתבו באופן שיניח לקטורת לגמרי ליפול לארץ, ולעשות כן בקביעות. אמנם באופן אשר לפעמים מתפזר מעט, זה אינו גנאי. ומדחזינן דלא משני הש"ס כן, משמע דסבר הש"ס דידיו של כהן גדול לא הוי ככלי שרת אלא כצואר בהמה ומה שנתפזר על הארץ נפסלים:
ה והנה בירושלמי פר"ה בעי חפנים מהו שיעשה ככלי שרת לקדש. והנה בזה שאמרו לקדש הכוונה שהידיו של הכהן גדול עושה פעולת כלי שרת ממש לקדש את הקטורת בקדושת הגוף. וכן פירשו המפרשים שם. וכן משמע שם בירושלמי דאיתא לקמן אין תימר הפנים לא עשו אותן ככלי שרת לקדש הדא אמרה חפן ומת אחר נכנס בחפניו, יעוי"ש, מבואר דאם עשו אותן ככלי שרת אין אחר נכנס בחפניו לפי שכבר קידשו בחפניו של ראשון, עי' בפנ"מ. עכ"פ מבואר דהירושלמי בעי לענין עצם קידוש אם ידיו מקדשין הקטורת בקדושת הגוף: ו והנה נראה שזה לא בעי הירושלמי בנתפזרו הקטורת על הרצפה מפני שזה אין נפק"מ לענין קרושה אלא זה תליא בקבלה הבאה אחדיה, וכמו שביארנו לשיטת התוס'. רק בעי בעצם הענין של הקדושה אם הידים מקדשין, ונפק"מ לענין פדיון כמו שפירשו המפרשים, או לענין אם מת אחר יכול לכנס בחפניו כמו שאמרו שם בירושלמי ומה שפירש הקר"ע הנפק"מ לענין אם נתפזרו יעוי"ש, לא דק בזה כי אין זה ענין לקדושה. וגם מוכח כן מהרמב"ם שכנראה סבר דהמכתשת היתה כלי שרת כמו"ש בפר"ב מכלי המקדש ה"ו דאם נעשית בכלי חול פסולה, וע"כ כוונתו דהמכתשת היתה כלי שרת. ומ"מ פסק הכא בפר"ה מעבודת יוהכ"פ בנתפזרו הקטורת דספק פסול הוי. וע"כ דהירושלמי לא נחית לספק זה בהא דבעי אם ידיו ככלי שרת, וזה שונה מבעי' דש"ס דילן. ובטח דהירושלמי סבר דדין הפנים כדין קומץ. ובשניהם נפסלים מה שנתפזר על הרצפה מטעם דכצואר בהמה דמי. ואעפ"י שקבל הכף לא היתה רק מטעם דלא אפשר. אבל ע"כ דהתורה ירדה לזה מראש. והרי זה כאילו אמרה תורה לתתן בכף, וכמו שכתבנו לעיל דזהו הביאור דקאמר הש"ס כדאשכחן בנשיאים, ובאופן זה הוי הכף כלי שרת ומקדש את הקטורת בקדושת כלי שרת. והנה תצא מזה דלשיטת הירושלמי הדין דהקטורת שנתפזרו מידיו פסולים בודאי, אבל הרמב"ם תפס כשיטת ש"ס דילן דספק הוי:
א שם, בעי רב פפא חישב בהפינת הקטורת מהו, מי אמרינן יליף מלא מלא ממנחה וכו'. אמר רב שימי בר אשי ת"ש הוסיף ר"ע הסולת והקטורת זכר ומדלינה פסלה פסלה נמי מחשבה. והנה הרמב"ם כתב בפר"ה מעבודת יוהכ"פ הכ"ז וז"ל חפינת הקטורת עבודה, והמחשבה פוסלת בה, עכ"ל, ויש לעיין מה זה טעם מפני שהיא עבודה הלא זה הטעם לא נזכר בגמ'. והלא מבואר דעיקר הטעם הא דנתפס מחשבה בחפינה הוי מדפסלה לינה, שהוא חוץ לזמנו בפועל, לכן גם מחשבה דחוץ לזמנו נתפס בזה, וכמו שפירש"י. אבל זה לבדו מפני שהחפינה עבודה זה לא יספיק:
ב עוד יש לעיין על איזה מכוון הש"ס הא דחישב בחפינה, אם מה שתופס בחפניו. או על מה שמערה מידיו להכף. והנה בזה שפשיט הש"ס מהא דפסלה לינה, וזהו אחרי שקידשה בכלי, וכמו שפירש"י, וזהו בהא שמערה הקטורת מהחפניו להכף. והנה משמע דסבר רש"י דהכף יש לו קדושת כלי שרת וצ"ע. והרמב"ם שכ' סתם חפינת הקטורת עבודה היא משמע שעל החפינה דבחפניו מיירי, ובחפינה דבחפניו ליכא פסול לינה. ועוד דהנה הק' התוסי"ש מהא דזבחים ק"ד דאיתא שם במסקנא דלא תליא פסול מחשבה בפסול לינה, וכתבו ואומד דבי דה"נ לא פשיט לו מדפסלה לינה פסלה מחשבה ולהכי קאמר קס"ד, והתלמוד לא חש לדחות, יעוי"ש, וכן כתב התוס' די"ד בחידושיו ליומא, יעוי"ש. נמצא מבואר דבעי' זו לא איפשטא, וא"כ תמוה טובא מדוע פסק הרמב"ם דמחשבה פוסלת בחפינה, כיון דבאמת בעי' זו לא איפשטא: ג ונראה דהרמב"ם אינו מפרש כפירש"י דהש"ס מביא ראיה דמדפסלה לינה שהוא תלוי בזמן, להכי גם מחשבת הזמן פוסל בה. אלא העיקר הא דבעי דב פפא אם מחשבה פוסלת בחפינה הכוונה אם החפינה דבידיו חשיבה כמו קמיצה להיות מחשבה נתפסת בה, והיינו דאיכא למימר דשאני קומץ משום דאיכא מתן כלי אח"כ, להכי חשיבה הקמיצה להיות מחשבה נתפסת. משא"כ הא דהפינה בקטורת שאין מתן כלי אחריה, דהכף יש לומר דלא חשיבה מתן כלי מטעם דטפי עדיף בלא כלי, ואלא הוא מטעם דלא אפשר, וכמו"ש הריב"א הכא בתוס' ד"ה מדפסיל. וזהו סברת רב פפא בבעי' זו. ובזה פשיט הש"ס מדחזינן דפסיל בה לינה, פסלה בה נמי מחשבה. והיינו מדחזינן דלינה פוסלת בהו. והיינו דמיירי בקטורת דיום הכפורים, וכמו"ש התוס', וכיון דחשיבה כלי לענין לינה הנה כמו כן חשיבה הנתינה להכלי לעבודה חשובה להיות מחשבה נתפסת בה. ואין זה ענין להא דזבחים ק"ד דאיתא שם דאין להוכיח ממחשבה דלא פסלה, דלא פסלה נמי לינה דדלמא מחשבה לא פסלה ולינה פוסלת. משום דשפיר יש לומר דלינה שהוא בפועל פוסל, וזה חמור ממחשבה. משא"כ הכא דעיקר הוכחת הש"ס להוכיח דהנתינה לכף הוי עבודה חשובה, שפיר הוי הוכחה מעליא דמדחזינן דהכלי פועלת פסול לינה, חזינן מזה דהכף נחשבת לכלי, ממילא הנתינה להכף הוי עבודה, וממילא גם החפינה בידיו שהוא כעין קמיצה בקומץ הוי ג"כ עבודה חשובה, וסבר הרמב"ם דבעי' זו איפשטא, והא דקאמר הש"ס קס"ד זה לא דייקא דלא קאי במסקנא הכי, ואיתא כזה בש"ס, עי' ריש ב"ב ובבה"מ שם. נמצא לפי"ז דלענין מחשבה בחפינה פליגי רבותינו בהתוסי"ש והתוס' רי"ד סברי דבעי' זו לא נפשטה. והוי ספיקא. והרמב"ם סבר דמחשבה פוסלת בודאי: ד והנה הריטב"א כתב בחידושיו ליומא דכלל זה מהא דפסלה לינה דמחשבה ג"כ פוסלת אין זה כללא וכו'. וטעמא דמילתא משום דגבי פיגול כתיב אם האכל יאכל אחת אכילת מזבח ואחת אכילת אדם, וכל שאין בו לא אכילת מזבח ולא אכילת אדם אין בו פיגול. ותו איכא נמי איברים דפסלה בהו לינה ולא פסלה בהו מחשבה, וטעמא משום שאין פיגול אלא בדבר שהוא עיקר כפרה, משא"כ באיברים, שאין כפרה אלא בדם. ותו איכא מנחת כהנים ומנחת נסכים ומנחת כהן משוח דפסלה בהו לינה ולא פסלה בהו מחשבה וטעמא משום שאין בהם ד' עבודות דהא אינן נקמצות, אבל חפינה אית בה ד' עבודות חפינה כנגד שחיטה וקבלת הכף והולכה והקטרה כנגד זריקה עכ"ד. ויש לעיין דבתחילה כתב הריטב"א שאין פיגול אלא בדבר שיש בו או אכילת מזבח או אכילת אדם. ולפי"ז בקטורת שאין בו לא אכילת אדם ולא אכילת מזבח. בודאי שאין מחשבה פוסלת ואין בו פיגול, ומ"מ מסיים דיש בו פיגול מטעם דיש בו ד' עבודות, ותמוה דמה מהני הא דיש בו ד' עבודות כיון שאין התנאי דאכילה. ועוד מה שכתב דבמנחת כהנים, ומנחת כהן משוח שאין בו משום מחשבת פיגול. והלא תנן בהדיא בזבחים מ"ג דנפסלין משום מחשבה ואם כוונת הריטב"א שאין בהם חיוב כרת. הנה כמו כן בקטורת אין בו חיוב כדת משום פיגול, דהרי חשיב שם התנא קטורת בהדי הני. ובאמת הקשו התוס' הכא דהיאך אמרינן יש פסול מחשבה בקטורת והא תנן בזבחים אלו שאין חייבין עליהן משום פיגול הקטורת וכו' ותירצו דאין בהו חיוב כדת אבל מיפסלו וכמו שאיתא בזבחים י"ד דכו"ע סברי דמיפסלו מק"ו, יעוי"ש, וכן כתבו התוסי"ש. אבל עכ"פ קטורת הוי כמו הני דחשיב שם במשנה. והיאך כתב הריטב"א דהקטורת דהכא דין פיגול נוהג בהו: ה ונראה דסבר הריטב"א דקטורת דיוהכ"פ שאני מהקטורת דמקטירין כל השנה. וזה הדבר דהנה איכא שני תנאים בדבר הפיגול. א) דבעינן התנאי דאכילה או אכילת אדם, או אכילת מזבח. ב) בעינן ד' עבודות כמו בשלמים שזהו מקור הדין דפיגול. והנה בדבר האכילה י"ל הא דנשרפין במקום קדוש שפיר נקראת שריפה זו אכילה דהיינו אכילת גבוה. ואעפ"י שאינו במזבח החיצון. ודלא כר' שמעון דבעי דוקא על מזבח החיצון כשלמים, אלא גם אם נשרפין שלא במזבח החיצון אם רק נשרפין בקודש כדין התורה זהו ג"כ בתורת אכילה נחשב, וזהו כרבנן דר"ש. והנה ממועט מזה שריפת פדים הנשרפים ושעירים הנשרפים שהם נשרפין בחוץ ומנחת כהנים ומנחת כהן משיח אעפ"י שיש בהם אכילה וזהו נקרא שפיר אכילת מזבח, וכן מוכח מדברי התוס' הכא ד"ה חישב שכתבו כיון דאכילת מזבח היא מדפסלה בה לינה, אבל חסד בהו התנאי דד' עבודות. והנה כמו כן גם בקטורת של כל השנה אעפ"י שיש בהו התנאי דאכילה שנקטרות על מזבח הפנימי, אבל הלא חסר בהו התנאי דד' עבודות. משא"כ הקטורת של יוהכ"פ דיש בזה תרתי, היינו בדבר האכילה שהם נטקרין בפנים. וגם איכא ד' עבודות, מטעם שניתוסף בהו הא דחפינה והוי דומיא דקומץ במנחה. והנה אעפ"י דאין חיוב כרת בפיגול רק בדבר הניתר. הנה ע"כ כל זה כשיש מתיר וניתר. משא"כ כשאין מתיר וניתר סבר הריטב"א דיש פיגול:
ו והנה לפי"ז ע"כ מוכח דמפרש הריטב"א דהפשיטות מהא דפסלה לינה. לומר דיש בהכף חשיבות כלי וממילא הוי החפינה עבודה חשובה כמו קמיצה במנחה, וסבר ג"כ הריטב"א דהבעי' הלזו נפשטה. וזהו כדעת הרמב"ם, וזהו שכתב הרמב"ם וחפינת הקטורת עבודה היא. וכוונתו כמו"ש הריטב"א דהיינו בכדי להשלים התנאי דד' עבודות, שזהו המעכב לפיגול בהקטורת דמקטירין כל השנה, משא"כ הקטורת דיוהכ"פ שניתוסף עבודה, וזהו עבודת החפינה ולהכי מחשבה נתפסת בה:
ז ותצא דין מחודש בהקטורת של יוהכ"פ דנתפס בהו מחשבה לפיגול גם לענין חיוב כרת. וזהו דלא כהתוס' שכתבו דכל עיקר הא דבעי ד"פ וגם הפשיטות דפסלה מחשבה לא הוי רק להיות פסול, אבל לא לכרת. וזהו דסברי התוס' דקטורת דיוהכ"פ שוה להא דקטורת של כל השנה. אבל להרמב"ם והריטב"א חמירא טובא הקטורת של יוהכ"פ דמחשבה פועלת עליהן להיות פיגול גם לחיוב כרת, וכמוש"נ:
ח וראיתי אח"כ בהמאירי ליומא כתב וז"ל חפינת הקטורת וקומץ המנחה עבודה גמורה היא. וכל מחשבת פיגול פוסלת בהם, ד"ל שאם חשב בחפינתו או בקמיצתו על מנת להקטירו למחר נתפגל עכ"ד. והנה מדכתב חפינת הקטורת והקמיצה דהמנחה ביחד ובשניהם יש פיגול. ע"כ כוונתו לפיגול גמור גם לחיוב כרת דבקומץ המנחה פשיטא שיש כרת בפיגולו, הנה כן במחשבה דחפינה יש כרת בפיגולו, ולא בעינן דבר הניתר במקום שאין מתיר וניתר כמו"ש לעיל, וזהו כמו שביארנו לשיטת הרמב"ם והריטב"א, וזהו שיטת המאירי, ומזה מוכה להדיא כמו שכתבנו בס"ד: