אור ברסלב

נזר הקודש - יומא· הרב משה רוזין

דף מז.

דף מו:

א משנה, הוציאו לו את הכף ואת המחתה. הנה האי מחתה לא הוי מחתה של גחלים, אלא מחתה דקטורת, דהיינו כלי מלא קטורת, כמבואר בגמרא. ויש לדייק מדוע קתני מחתה דהשם מחתה היא על שם שחותה גחלים, והרמב"ם בפר"ד מעבודת יום הכפורים כתב כלי מלא קטורת, ושינה מלשון התנא דקתני מחתה. ויש להבין מדוע נקט התנא מחתה. ועל זה פריך בגמ' מחתה הא תני לי'. עד דמשני שהיא דקטורת, ומדוע לא נקט התנא כלי מלא קטורת:

ב ונראה דאי הוי תנא כלי מלא קטורת הוי משמע דהכלי היא כלי שרת, והקטורת נתקדשו. ובאמת הקטורת המה חולין עדיין. דאל"כ היאך מניחין לחפון ע"כ יתפזר מהן על הרצפה, והולכין קדשים לאיבוד כמו שהקשו התוס' לעיל גבי גחלים שמערה מתוך ארבע לשל שלש. וע"כ צריך לומר דהקטורת טרם נתקדשו, וכן משמע לקמן דבעי הש"ס אם החפניו ככלי שרת, וכיון שמבואר דהקטורת חולין הן, להכי לא תנא כלי מלא קטורת בכדי שלא נטעה דהוי כלי שרת:

ג גמרא, מחתה הא תנא ליה נטל את המחתה ועלה לראש המזבח וחותה ויורד, ומשני התם מחתה דגחלים. והכא מחתה דקטורת דתניא הוציאו לו את הכף ריקן מלשכת הכלים, ומחתה גדושה של קטורת מלשכת בית אבטינס. וקשה טובא מה ס"ד דמקשן, וכי משום דתנא מחתת גבי גחלים, להכי לא יכול למיתני מחתת גבי קטורת. הלא ממילא מובן דמחתת דתנן הכא הכוונה מחתה דקטורת, דהרי תנא חפן מלא חפניו, ועוד בהא דמשני דהמחתת דהכא הוא דקטורת, וא"כ למה מסיים התנא דהיא מלשכת בית אבטינס. אמנם יפה ביאר לנו המאירי דמפרש דכוונת המקשן דכיון דמוציאין המחתה עם הכף, א"כ כמו שהכף הוא מלשכת הכלים, הנה כן היתה המחתה מלשכת הכלים, ושהיא גם כן מחתה של גחלים. (ביאור דבריו דכמו שהמחתה של גחלים היתה כלי שרת, הנה כמו כן גם מחתה זו היתה כלי שרת, ויש לומר ג"כ דהמחתה של גחלים דהיינו שהיתה מחזקת ד' קבין שלא היתה משמשת לזה כיון שלעבודה זו היה חותה בבת שלש קבין ובההיא מכניס, להכי היו נוטלין המחתה ההיא לנהוג בה כבוד, והיתה משמשת לקטורת). ועל זה מקשה הש"ס והא תנא ליה נמי מחתה באידך פירקין דלעיל (והביאור שהיתה של קודש) ותירץ בה שמחתה של קטורת קאמר. והיו מוציאין אותה מלשכת בית אבטינס ומוליכין למקום שהניח שם מחתת הגחלים, יעוי"ש. וכוונת המאירי דהכלים מלשכת בית אבטינס היו חול. ובזה אתי שפיר דנקט התנא מחתה ולא תנא כלי מלא קטורת מפני שלא היתה כלי שרת, וכמו שכתבנו לעיל, וקורא אותה מחתה על שם שחותה את הקטורת מהמקום הצבור בבית אבטינס מפטמי הקטורת או להורות לנו שיש להוליך המחתה עם הקטורת אצל המחתה עם הגחלים, וכנראה שלזה מכוון המאירי:

ד והנה בירושלמי פריך ג"כ ולא כבר תנינתה נטל את המחתה וכו' בינו מתניתא את הכף ואת הבזך אמר רבי יוסה הדא אמרה כלי חול הוא, אין תימר כלי קודש דבר שקדש בכלי נפדה וכו' יעוי"ש, מבואר דכיון דתנא התנא בזך, ראו לחקור אם הוא כלי קודש. - ולהכי התנא דמשנתינו תנא מחתת, והכוונה מחתת לקטורת, והיה ידוע דלא נתקדשו רק המחתת המשמשת לגחלים:

ה והנה יש לתמוה על הרמב"ם מדוע שינה וכתב כלי מלא קטורת, אשר בזה יש מקום לומר דהיתה כלי שרת. ונראה דהרמב"ם לשיטתו דסובר בפר"ב מכלי המקדש ה"ו דמעשה הקטורת בקודש בתוך העזרה ומשל הקדש, והמפטם את הקטורת מן החולין או בכלי של חולין פסולה, יעוי"ש. והיינו דפליגי בזה הכא בירושלמי ובירושלמי פר"ד דשקלים, וזהו גם סוגיא דש"ס כריתות ז', ועי' בכס"מ. וכיון שכן שפיר מדייק הרמב"ם וכתב כלי מלא קטורת דהיינו כלי שרת, כיון שהקטורת מקודשין הן. ואעפ"י שפליגי אמוראי בזה בירושלמי שם, וא"כ לכאורה תקשה ממשנתינו מדנקט מחתה, ולא כלי. - אפשר לומר דיפרשו כהמקשן דהכא דהמחתה היתה קדושה, וכמו שכתבנו בפירושו של המאירי. וגם הברייתא דתנא מלשכת בית אבטינס. הנה בירושלמי שם פליגי בזה גם בהא דבית אבטינס נמצא לפי"ז דבזה פליגי המקשן והתרצן, דהמקשן סבר לפרש המשנה דהקטורת היו מקודשין. והתרצן סבר דהקטורת נעשין בחולין וכמו שנתבאר:

ו שם, כף ביוהכ"פ למ"ל מלא חפניו והביא אמר רחמנא משום דלא אפשר דהיכי נעביד נעייל והדר נעייל הבאה אחת אמר רחמנא ולא שתי הבאות. ויש לעי' היאך הדין בשעשה כן בב' הבאות אם העבודה נפסלת בזה. והיינו דיש להסתפק בכוונת התורה דמיעטה שתי הבאות אם הוא מצד דהבאת המחתה בלא הקטורת, או להיפך הבאת הקטורת בלא המחתה. דהוי חסרון בעצם העבודה, וממילא קאי על זה חוקה לעכב, או"ד דכוונת התורה למעט שתי הבאות, בכדי שלא תהיה ביאה ריקנית, מטעם דכיון דאפשר בביאה חדא אף שהיא בקשה, אבל אסור לעשותם בשתי הבאות בכדי שלא תהי' ביאה ריקנית, אבל אין זה פסול בעבודה, - ומצוה הבאה בעבירה לא שייך הכא כיון שאין עבירה בעצם המצוה כההיא דהירושלמי פר' רא"ד במביא מצה דרך רה"ר, וגם לפי המסקנא דמטעם דלא אפשר מוכרח לקבל את המחתה בימין ואת הכף בשמאלו אכתי יש לעיין היאך הדין אם עבר ועבר בשתי הבאות דהנה ביאה ריקנית איכא כיון שיש עצה בהבאה אחת. אבל מסופקני אם חילל עבודה. והנה ראיתי אח"כ בירושלמי דמכילתין הכל מודין שאם הכניסן אחת אחת כיפר, אלא שהוא עובר משום הכנסה יתירא, עי' איזה מהן הוא עובר חברייה אמרי על האחרונה, אמר לו רבי יוסי אומר לו הכנס, ואת אמרת הכין, אלא על הראשונה, יעוי"ש. מבואר דשתי הבאות אינן מעכבות את הכפרה. ומבואר ג"כ דאעפ"י שהעצה דהבאה אחת הוא בקושי, מ"מ איכא איסור דביאה ריקנית. - ותמהני טובא שלא הביא הרמב"ם איסור דשתי הבאות, וגם הא דבדיעבד כיפר, וצ"ע:

ז שם כף ביוהכ"פ למ"ל מלא חפניו והביא אמר רחמנא וכו' וכיון דלא אפשר עבדינן כדאשכחן בנשיאים. ויש לעיין הלא כיון דכתיב ולקח והביא. הלא זה תליא אם אמרינן לקיחה ע"י אחר שמה לקיחה, ופליגי רבה ורבא בסוכה ל"ז דרבה סבר לקיחה ע"י דבר אחר לא שמה לקיחה ורבא סבר שמה לקיחה. - הנה זה תינח לרבא, אבל לרבה אכתי לא יצאנו ידי חובה בלקיחת הקטורת ע"י כף. כיון דלרבא לא הוי זה לקיחה. ואם אי אפשר בשתי הבאות מטעם דהבאה אחת אמר רחמנא ולא שתי הבאות, אבל יש להביא הקטורת בחפניו ונחתו למחתה דגחלים עלויה וליל כי מטי להתם ושקלי' בשיני' ונחתי למחתה. ואם בשביל שאין עושין כן גם לפני מלך בשר ודם וכו', אמנם כיון דמצד הדין לא הוי לקיחה באופן אחר א"כ מוכח דע"כ כן היתה כוונת התורה. וא"כ לרבה תקשה כף למ"ל. ומצאתי בגבורת ארי במלואים שנחית לזה:

ח ונראה דכל עיקר סברת רבה בהא דלקיחת על ידי דבר אחר דלא הוי שמה לקיחה. זהו דוקא באופן שמשנה מהלקיחה הרגילה, דהיינו שמשנה מסתם לקיחה, אז אמר רבה דלא הוי לקיחה. אמנם לקיחה כזו באופן שהיא לקיחה הרגילה כדרך שהעולם נוהג, וזהו לקיחה ע"י דבר אחר, גם רבה מודה דהוי לקיחה מעליא. - ולהכי הכא בהא דמלא חפניו דאם מעייל הקטורת בחפניו יהיה מוכרח לינקוט המחתה בשיניה שזה יוצא מדרך הרגיל. ואם מעייל בכף ינהוג כסדר שהעולם נוהג בזה הוי לקיחה מעליא. וזהו כוונת הש"ס שמסיק כדאשכחן בנשיאים, והיינו דכיון שכן הסדר להביא בכף והוא דרך כבוד, בזה הוי לקיחה מעליא גם על ידי הכף, וע"כ זה היתה כוונת התורה: ט אמנם כל זה לענין הבאה. אבל המלא חפניו שאמרה תורה בזה ע"כ לרבה בעינן מלא חפניו ממש. וא"כ הא דבעי הגמ' לקמן מהו שיעשה מדה לחפינה ע"כ זהו לרבא דסבר לקיחה ע"י דבר אחר שמה לקיחה, וכן פירש"י לקמן ע"ב ד"ה רב פפא, אבל לרבה אין מקום לבעי' זו. ויש לחקור מדוע פירש"י סתם דלקיחה ע"י דבר אחר שמה לקיחה, ולא פירש דזהו רק לרבא דסבר כן בסוכה, וכנראה שזהו כוונת מרן רע"א בגיוה"ש שם בסוכה שמציין שם בהא דרבא אמר לרש"י זו. והיינו מדוע לא פירש"י דזהו לרבא. ואפשר לומר דסבר רש"י דכיון דאמרה תורה דהבאה על ידי כף, א"כ חזינן מזה דלאו דוקא בעינן הלקיחה בעצמו של הכהן גדול. וכיון דהאי ילקח הוא לאו דוקא בהא דחפינה, א"כ שוב יש מקום לומר דגם עצם החפינה לא בעינן ולקה ממש. וא"כ אזלא בעי' זו גם אליבא דרבה. ובזה אתי שפיר דלא קאמר הש"ס דזה תליא בפלוגתא דרבה ורבא. ולזה נחית רש"י ופירש סתם דאמרינן בסוכה לקיחה ע"י דבר אחר שמה לקיחה, והכוונה דהכא הוי לכו"ע: ו והנה גם בזה דתניא לעיל מ"ד ע"ב בכל יום לא היה לה ניאשתיק והיום היה לה ניאשתיק יעוי"ש, קשה ג"כ הא הוי לקיחה על ידי דבר אחר, בשלמא לפירש"י שפירש טבעת ניחא, אבל לפירוש התוס' דפירש נרתיק של עור, תקשה מזה לרבה דאמר לקיחה ע"י דב"א לא שמה לקיחה, והכא כתיב ולקח מלא המחתה. איברא דיש לומר דזהו כוונת הירושלמי הובא בתוס' דפריך ואינו חוצץ ומשני קובעו במסמר, ופירשו התוס' דבאופן זה יחשב כגוף דמחתת, יעוי"ש. אבל ש"ס דילן מדלא פריך לה, וגם לא פריך מזה לרבה דהוי לקיחה ע"י דב"א, מוכח מזה דסבר הש"ס דילן דזה לא הוי לקיחה ע"י דבר אחר כיון דאורחי' בזה לכרוך הבית יד במטלית בשעה שהוא חם. ונפלאתי שלא כתב הרמב"ם דהיה ניאשתיק למחתה זו ואף שזו דברי בן הסגן. אבל לא הובא שום חולק על זה, לא הש"ס דילן ולא הירושלמי, ולפלא על הנו"כ שלא עמדו בזה, וצ"ע:

יא ונראה דאפשר לומר דסבר הרמב"ם דהמשנה אינה סוברת להא דבן הסגן. וזהו מדלא חשיב לה התנא במשנה, וע"כ הטעם בזה שמפני שידה ארוכה, וביד ארוכה אין חשש כויה. ובן הסגן סבר דלא היתה ידה ארוכה רק עשו לה ניאשתיק. אבל התנא דהמשנה סבר דהיו עושין לה יד ארוכה בשביל שלא יכווה. והיינו דאפילו במתכות דחם מקצתו חם כולו. אבל בית יד ארוך לא יגיע שם החמימות בשיעור כויה. ואם רואה הכהן גדול שהבית יד נתחמם הרבה יכול לכרוך מטלית על הבית יד כיון דלדינא קיי"ל לקיחה על ידי דבר אחר שמה לקיחה. וביותר בדין מחתה והכף אשר מבואר דבהכף רבתה תורה דלקיחה ע"י דבר אחר שמה לקיחה, ממילא גם בהמחתה כן הדין אבל אין לקבוע זה להלכה כיון דרוב פעמים בית יד ארוך אין בו שיעור כויה. - ומפרש הרמב"ם בסוגיא שמביא, תנא בכל יום לא היה לה ניאשתיק והיום הזה היה לה ניאשתיק דברי בן הסגן היינו דהש"ס מביא דבן הסגן לא סבר דהיום היתה ידה ארוכה, אלא היו עושין לה ניאשתיק. איברא שבתוספתא פר"ב דמכילתין משמע שדברי בן הסגן הוי הוספה, אבל מסגנון הש"ס שמביא תנא וכו' משמע שמפרש הש"ס דבא לחלוק. וזהו שיטת הרמב"ם:

יב שם, ת"ר בקומצו שלא יעשה מדה לקומץ. והנה הרמב"ם לא הביא האי דינא בהלכותיו, ועי' ברש"ש. ובספרנו נזר הקודש למנחות דף צ"ג דף הספר מבואר לנכון:

יג שם, איבעיא להו מהו שיעשה מדה לחפינה וכו'. ביאור הענין דהמדה תהיה לפי חפניו של כל כהן וכהן, לפי מה שהוא, ולכאורה מה מקום לבעי' זו הלא כיון שמצינו שאין עושין מדה לקומץ. - וע"כ הטעם בזה שכוונת התורה דהמדות של המקדש היו באות קצובות, ולא מה שהוא בא בערכו של הכהן, אמנם נראה דכיון דמצינו בזה בהא דמחתה של גחלים כאשר יבואר, והוא דהנה נראה אם תהי' מדת החפינה גדולה כמו הא דרבי ישמעאל בן קמחית שהיה חופן ארבעת קבין במלא חפניו דאז נדרש גם מדה גדולה להמחבת של גחלים דע"כ זה לא אפשר שהמחבת של גחלים שהיא בת שלשת קבין ביוהכ"פ, והקטורת בת ארבעת קבין, והלא הרבה מהן מתפזרים על הרצפה, וע"כ דהא עושין המחתה יותר גדולה. וכן מצאתי בהמאירי. נמצא דמדת המחתה לפי ערך החפינה של הכהן גדול, וכיון שהמחתה באה בערך, לכן בעי הש"ס גם בדבר החפינה:

יד והנה הרמב"ם לא הביא לבעי' זו אף לספק - ונפלאתי על הנו"כ שלא עמדו בזה, וצ"ע:

טו ונראה דהוקשה להרמב"ם מה זה בעי הש"ס אם יכול לחפון במדה, הלא כיון דקיי"ל לקיחה ע"י דבר אחד שמה לקיחה א"כ בודאי יכול לחפון במדה, וגם רש"י מפרש לקמן בד"ה רב פפא דסברה האי סוגיא דלקיחה ע"י דבר אחר שמה לקיחה, וא"כ הוקשה להרמב"ם מדוע לא קאמר הש"ס דזה תליא בדין לקיחה ע"י דבר אחר אם שמה לקיחה. להכי נראה דהרמב"ם מפרש לבעי' זו דבעי מהו שיעשה מדה לחפינה, היינו דאם עושין מדה דאז משערין במלא הפנים של אדם בינוני כמו שהדין בכל שיעורי תורה דמשערין בבינוני כמבואר בפרי"ז דמס' כלים. ובקומץ ג"כ אם לא אמרה בקומצו דוקא דאז היו עושין מדה לקומץ לפי ערך קומץ של אדם בינוני. ואם יש מקום לומר דכוונת התודה למדה של מלא חפניו, דאז היו עושין מדה לפי מדת חפנים של אדם בינוני. - וזהו משום דמדה האמורה במקדש היתה קצובה. ואז גם עצם החפינה היו משערין לפי אדם בינוני. - אבל יש סתירה לזה מעובדא דרבי ישמעאל בן קמחית שהיה חופן ארבעת קבין במלא חפניו. מבואר מזה דהתורה אמרה השיעור במלא חפניו של כל אחד ואחד. - וא"כ אם עושין מדה לחפינה ע"כ ג"כ תהי' המדה לפי ערכו של כהן גדול, וזה לא מצינו במדות שבמקדש, משום דכל המדות היו קצובות, ואין להקשות דהלא ע"כ הא דמחתה של גחלים היתה צריכה להיות מחזקת יותר מג' קבין לכהן גדול כד' ישמעאל בן קמחית. - וא"כ מצינו למדה שאינה קצובה. אבל זה ליתא דשאני מחתה שלא אמרה תודה שיעור להמחתה. - ומה"ט היתה בכל יום של ד' קבין ויוהכ"פ של שלש. משא"כ בחפינה אם אמרינן לעשות מדה בעינן מדה קצובה והיו משערין המלא חפניו במדה חפניו של אדם בינוני. כן נראה בביאור שיטת הרמב"ם רק יש להעיר מדוע לא פשיט הש"ס מהא דד' ישמעאל בן קמחית, אבל מצינו כזה דלא פשיט הש"ס אף במקום שיש לפשוט, עי' לעיל י"ט ע"ב תוד"ה מי איכא:

טז והנה בזה שכתבנו לדבר בדור אשר בכהן גדול כזה כר' ישמעאל בן קמחית היתה המחתה עם גחלים יותר גדולה. וכתבנו לעיל כן גם בשם המאירי. אבל לא כן דעת התוסי"ש ד"ה ואפילו בזמן ששניהם שווים כגון דר' ישעמאל כו' התם נמי היה קטורת מרובה שהיה חופן ד' קבין, ובמחתה לא היה רק ג' קבין יעוי"ש. וכן יש לדייק מרש"י ד"ה אפילו דמשמע דאצל ד' ישמעאל בן קמחית היתה קטורת מרובה מגחלים. מבואר מזה דלא היה שינוי בהמחתה של גחלים. אבל תמוה טובא דלפי"ז הלא היו הקטורת מתפזרין על הרצפה, - ואפשר שהיה נותן קטורת קימעא קימעא, וכל מה שנותן מיד נשרף והניח מקום עבוד הקטורת שבא אחריהם. כן נראה בביאור דברי התוסי"ש. ובזה אתי שפיר טפי מה שמבואר דהמדות שבמקדש היו קצובות, ואף מדה זו של גחלים היתה קצובה בלא שינוי:

תוכן העניינים

נזר הקודש - יומא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה