נזר הקודש - יומא· הרב משה רוזין
דף מו:
א המכבה אש מחתה ומנורה. ופירש"י לאחר שחתה גחלים למחתה או למנורה כיבן הנה משמע דמיירי שחתה הגחלים, וטרם נתנן במחתה, אלא שחתה מן המערכה והזמינן לכך, ג"כ נקרא אינתק למצותה, בזה שנפרשו הגחלים ממקורם, וכן משמע מפירש"י לקמן שפירש לשום אותן למחתה. וכן משמע לשון הרמב"ם שכתב בפר"ב מתו"מ ה"ו וז"ל אבל אש מחתה ומנורה שהכינה במזבח יעוי"ש, והביאור בזה דהרי זה כמו דחוי מן האש של המזבח: ב והנה בחידושי הריטב"א מפרש אש של גחלים דמחתת הקטורת דיום הכפורים דלפני ולפנים, וגחלים שנוטל להדליק בהם נרות שבכל יום ויום, יעוי"ש. ותמוה ולא אדע פתרון מה זה דחקו לרבינו הריטב"א לפרש דהמחתה הכוונה למחתה דיוהכ"פ דלפני ולפנים, ואפשר דמדנקט מחתה ומנורה. ואם הכוונה מחתה לקטורת שבכל יום ויום, א"כ הרי"ז כמו מחתה למנורה ומדוע נקט מחתה, ומנורה, להכי פירש שיש רבותא במחתה, דהיינו שהיא המחתה דיוהכ"פ שמוליכה לפני ולפנים והיא קדושה בקדושת כלי שרת לכו"ע, ומכל זה פטור על הכיבוי. ורש"י לא נחית לזה משום דרש"י מפרש שעדיין לא נכנסו הגחלים בהמחבת אלא מונחים הם על המזבח, דהיינו שמוכנים הם לתתם במחבת, וא"כ אין יתרון להגחלים אם הם לקטורת שבכל יום ויום או לקטורת של יוהכ"פ דלפני ולפנים, כיון שטרם נכנסו במחתה שהיא כלי שרת. אבל תקשה למה פרט מחתה ומנורה. ואפשר שהכוונה בין לקטורת שהלקיחה על ידי מחתה. ובין למנורה שלא אמרה תורה שתהי' הלקיחה על ידי מחתה מצד הדין. קרינן להו אינתק למצותייהו. אמנם מדברי המאירי משמע דלא קרינן אינתק למצותה רק אם חתה אותם במחתה, והוא דפירש וז"ל ומ"מ אם לקח אש מן המזבח להקטיר ממנה קטורת, או להדליק ממנה את המנורה אפילו העלן למזבח וכבן פטור, שכבר נתקן לעבודה אחרת ואינה קרויה עוד אש של מזבח עכ"ל, יעוי"ש. והנה מה שכתב אפילו העלן למזבח וכבן פטור. לכאורה אין לזה ביאור דהלא גם כשהיה במזבח והכינם לזה הוי אינתק למצותה ולא קרינן בהו אש המזבח, וא"כ פשיטא כשהורידן מן המזבח והעלן אח"כ דפשיטא דפטור, וע"כ צריך לומר דמפרש המאירי הא דמחתה ומנורה. היינו שהיו במחתה בין לקטורת ובין למנורה, ומפרש ומנורה דגם למנורה היו הגחלים במחתה. ודוקא באופן זה נחשב אינתק למצותה. ולהכי מחדש ואמר דאם אח"כ היינו לאחר שהיו במחתה העלן להמזבח דהיינו שפזרן על גבי המזבח לא מהני עוד להיות נקרא אש של המזבח. נמצא דלדעת המאירי לא נקרא אינתק למצותה רק באופן שהיו הגחלים חתויים במחתה:
ג אמנם לפי"ז יש להבין הא דקאמר הש"ס דכבייה בראשו של מזבח דכו"ע לא פליגי דחייב. דהנה לפי פירש"י אתי שפיר דכיון דלא הוי אלא הזמנה לחודיא אמרינן דבזה לא יצאו עדיין מלהיות נקרא אש המזבח. אבל לפירוש המאירי שכבר היו במחתה הרי"ז מעשה גמורה. ושפיר הוי אינתק למצותה אפילו אם עומדת המחתה על המזבח:
ד שם, המוריד גחלת מעל גבי המזבח וכבה חייב, והקשו בתוסי"ש הקשה הרב ר' אלחנן מהא דתנן בזבחים פ"ו גחלת שפקעה מעל המזבח לא יחזיר, וכיון דלא יחזיר נשלמה מצותה ואיך חייב משום מכבה, ויש לומר שיש חילוק בין פקעה מעל המזבח להורידה עכ"ל, וביאור הדברים דגחלת שפקעה מעל האש, הרי"ז כנדחה מן המזבח, וכן פירש הריטב"א וכתב מפני שהמזבח דהאם. אבל כשמוריד אדם אין עליו תורת דחוי ומחויב להחזירם על המזבח: