נזר הקודש - יומא· הרב משה רוזין
דף מד.
א יכול אפילו בעזרה תלמוד לומר באהל מועד פירש בהיכל. והקשה בגבו"א למ"ל קרא להזהיר על הפרישה מן ההיכל בשעת הקטרה ומתן דמים דלפני ולפנים תיפ"ל בלא"ה איכא לאו כדמעייל ביאה ריקנית, יעוי"ש: ב ונראה דיצוייר דלא הוי ביאה ריקנית. והוא דהרי יכול להביא המחתה עם הגחלים לתוך ההיכל כי זה כשר בכל כהן, וא"כ לא הוי ביאה ריקנית, ולאחר שנכנס אין איסור שהיה עליו כמו שביארנו בספרנו נזר הקודש למסכת זבחים דף ל' דף הספר. ועל זה באה האזהרה שלא יהיה שם, ואף אם הכניס המחתה מחויב לצאת. עוד יש לומר דיצוייר שבא להיכל שלא בדרך כניסה כגון דרך פשפש, אבל הראשון נראה עיקר:
ג משנה (דף מ"ג ע"ב) שחטו וקבל וכו' האי שחטו היינו ברוב שנים ומירק אחר שחיטה על ידו כמו בתמיד, וכן כתבנו לעיל. ומצאתי בגבו"א שכתב כן הכי, וכן כתב הפייטן בעבודת יוהכ"פ:
ד שם, חותה מן המעוכלות הפנימים. עי' תוסי"ש. ועי' בגבו"א דגחלים בשלהבת שפיר דמי, והנה גם הרמב"ם לא הביא זה בעבודת יוהכ"פ, משמע ג"כ דגחלים בשלהבת זהו המצוה כמשמעות גחלי אש. ועוד דאיכא הבערה וכיבוי בשחותה מן המעוכלות הפנימיות ואיכא חילול יוהכ"פ שלא לצורך, וכן משמע מהפייטן:
ה שם דף מ"ד) מ"ט התורה חסה על ממונם של ישראל, והיום חותה בשל זהב ובה היה מכניס מ"ט משום חולשא דכהן גדול. והנה הקשה בגבו"א דמשמע דאי לאו הכי היה חותה בשל ד' קבין ומעדה ממנה לתוך של ג' קבין, ועוד רישא נמי דקתני בכל יום חותה בשל ד' קבין ומערה לתוך ג' קבין. משמע דאפילו בשבת היה עושה כן, וכן תנן בהדיא בפד"ד דתמיד דאפילו בשבת מערה לתוך ג' קבין. וקשה הא בכריתות כ' תניא החותה גחלים בשבת חייב חטאת ר' אלעזר ב"ר שמעון משום ר' אלעזר ברבי צדוק אומד חייב ב' מפני שהוא מכבה את העליונים ומבעיר את התחתונים וכו', וא"כ הכא כשמערה ממחתה של ד' קבין לשל ג' קבין עושה מלאכה בשבת ויום הכפורים שלא לצורך גבוה, והא אפשר לחתות ולהכניס אחת, וצורך גבוה, הא איתעביד כהלכתה, וא"כ היאך הותר במלאכה דאורייתא שלא לצורך וכו' יעוי"ש. והיא קושיא עצומה ולבסוף מסיק דהוי מלאכה שאצ"ל, אבל תקשה לר' יהודה דמחייב במלאכה שאצ"ל, ורבי יהודה מיירי הכא ולא פליג בזה עכת"ד, יעוי"ש. וגם תקשה להרמב"ם דסבר במלאכה שאצ"ל חייב. ובהלכה כתב כהמשנה דתמיד והכא בעבודת יוהכ"פ כתב משום חולשא דכהן גדול: ו ונראה לומד מלתא חדתא. והוא לפי מה שכתבו התוסי"ש לקמן מ"ה ד"ה נתפזרו לו קב גחלים מכבדן לאמה, הקשה רבינו נסים גאון היכי מכבדן לאמה ומפסיד קודש, והלא קדשו בכלי שרת, ותנן עדיות פר"ח מ"א העיד ר"ע על קטורת ולבונה וגחלים שנגע טבו"י במקצתן שפסל את כולן וכו', ולבסוף תירצו התוס' שם, וקושיא דרבינו נסים אינה קושיא דאין כאן הפסד קודש כיון שאין ההקדש צריך להם, וכדי שתהא השני' מלאה יפה תקנו לחתות בגדולה ולעדות בקטנה עכ"ל. ביאור הדברים נראה דבעינן שהכלי השניי' תקדש את הגחלים כדין כלי שרת שמקדשין כשהן מליאין כמבואר בזבחים פ"ה וברמב"ם פר"ג מפסוה"מ ה"כ. וכשחסר מעט, וגם אין דעתו להוסיף אין הכלי מקדשתן. ולהכי תקנו שיערה מתוך ד' לתוך שלש. ובודאי בעינן מליאה גם בגודש. ובזה אתי שפיר שזה דוחה שבת כיון שזה הוי צורך גבוה ממש והנה ביום הכפורים שמניח הקטורת במחתה על גבי הגחלים, והמחתה נעשית מליאה עם הקטורת שניהם נתקדשו בהמחתה. כיון שזהו המצוה להניח הקטורת על הגחלים במחתה. וממילא אין לחוש לחסרון גחלים מטעם שאין המחתה מליאה, מפני שהקטורת משלמת להיות מליאה. - ואעפ"י דבעינן מלא המחתה כדכתיב בקרא, אבל ע"כ כיון דאי אפשר בגודש, וגם מתחסר מעט עד הנחת הקטורת עליהם, אמנם ע"כ שזהו כוונת התורה מלא המחתה, ושיערה התורה שזהו באופן שתהיה מקום להקטורת לנוח על הגחלים באופן שלא יתפזר. ובזה יתקדשו הקטורת ג"כ. והנה לא מיבעי' אם אמרינן דמלא חפניו לא הוי בכלי שרת, ובעינן שיתקדשו הקטורת בכלי שרת, דפשיטא דהנחה על הגחלים בעינן שיהא הקטורת בתוך הכלי שהיא המחתה והקידוש כלי דהמחתה מקדשת הגחלים עם הקטורת ביחד, - אלא גם אם אמרינן דהחפניו הוי ככלי שרת, ונתקדשו הקטרת בהחפניו, ולא בעי הקטורת עוד קידוש. והיינו דלקמן מ"ח היא בעי' דרב פפא ולא איפשטא, אבל אפשר לומר דאפילו אם החפניו ככלי שרת דמיא, ונפק"מ דאם נתפזר על הרצפה לא נפסלו, אבל עדיין בעינן גם כלי שרת ממש, והרי"ז כדמיון לסכין של שחיטה שמקדש הדם כדאיתא בסוטה י"ד, ומ"מ בעינן גם לכלי שרת. וא"כ אפשר לומר דאעפ"י דהחפניו של כהן גדול מקדש את הקטורת קדושה יותר עדיפא מסכין של שחיטה דהיינו שפעלה הקדושה שלא תיפסל בנתפזר על הרצפה, אבל עדיין בעינן שתתקדש גם קדושה יותר אלימתא, דהיינו שיהיה בכלי שרת ממש. ומטעם זה מועיל השלמתן להשלים החסרון דהגחלים. והוי המחתה מליאה, להכי ע"כ ישונה הדין ביוהכ"פ שלא לעדות מתוך של ד' לתוך של ג':
ז איברא דלפי"ז יש להעיר מאי איריא משום חולשא דכהן גדול הלא גם בלא זה אין לערות מתוך קב של ד' לתוך קב של ג' מטעם דכיון דכל עיקר הענין נעשה כן בכל יום בכדי שתהיה הקב של ג' מליאה. וביוהכ"פ דלא בעינן מליאה גחלים בכדי שתהי' גם מקום להנחת הקטורת. אבל נראה דכיון דטבע הגחלים הלוחשות דהשלהבת עוכלתן, ובכל רגע נתמעטו הגחלים. וביותר כשמניח המחתה על הרובד הרביעי שבעזרה ואח"כ מביאין לו מחתה עם קטורת וחופן מלא חפניו, ועד שיגיע לקדשי קדשים עמיא עמיא ואזלא, ממילא יתחסר, וישאר מקום פנוי גם להקטורת, ולכן גם כשיערה מקב ד' לקב ג' ותהי' המחתה מליאה, ג"כ יתחסר עד בואו לבית קדשי קדשים. ולהכי אם לאו משום חולשא דכהן גדול היו עושין כן גם ביוהכ"פ. אבל מפני חולשא דכהן גדול לא היו מטריחין אותו כל כך ח וחנה עדיין יש להעיר דמשמע דאי לאו משום חולשא דכהן גדול היו עושין כבכל יום שהיו מערין משל ד' לשל ג', וקשה הא איכא חילול יוהכ"פ במלאכה שאינה נדרשת לצורך גבוה. לכן נראה דבאמת גם בלעדי חולשא דכהן גדול לא היו מערין משל ד' לשל ג' מטעם הבערה וכיבוי שלא לצורך, אבל זה תליא בפלוגתא במלאכה שאצ"ל אם חייב עליה ויש לומר דהש"ס דקאמר משום חולשא דכהן גדול אזלא אליבא דמ"ד מלאכה שאצ"ל פטור. - אבל למ"ד מלאכה שאצ"ל חייב, לשיטה זו גם בלעדי חולשא דכהן גדול אין לעשות כן. אבל לפי"ז תמוה דברי הרמב"ם שמלבד שכתב בפיה"מ שהוא משום חולשא דכהן גדול, הנה כן כתב ג"כ בפר"ב מעבודת יוהכ"פ ה"ה דהטעם בזה שלא ליגעו בתוספת עבודה:
ט ונראה דשאני יוהכ"פ כיון דכתיב ולקח מלא המחתה גחלי אש מעל המזבח, הרי איכא דין מיוחד דבעי לקיחה מחתה מליאה גחלים, וכיון דאי אפשר להיות מליאה רק באופן כשיערה מתוך ד' לתוך ג' א"כ ע"כ בעינן לעשות כן גם ביוהכ"פ בכדי למלא את התנאי דמלא המחתה, ולא הוי חילול יוהכ"פ במלאכה כיון שזהו עצם המצוה. הרי דגם בלעדי הקידוש כלי שרת בעינן מליאה מצד עצמו:
י אמנם לפי"ז תקשה דאם אמרינן דאי אפשר לקבל מחתה מליאה אם לא כשיערה מתוך ד' לתוך ג' א"כ ע"כ גם ביוהכ"פ צריך לעשות כן, ואין להשגיח על חולשא דכהן גדול, אם הוא צורך גבוה. וזה פלא דבשאר ימות השנה מקפידין שתהי' מליאה, וביוהכ"פ דכתיב בהדיא."מלא המחתה" אין אנו מקפידין לעשות המחתה מליאה גחלים:
יא ונראה דכיון דכתיב ולקה מלא המחתה. - והביאור מחתה שהוא שם על חיתוי הגחלים כמו שמבאר שם הגאון מלבי"ם וכתיב והביא הכוונה שהביא המחתה עם האש דהיינו בהכלי שחתה בה. ומזה נלמד שאין מערין מכלי אל כלי בעבודת יוהכ"פ. וע"כ אם אי אפשר שתהי' מלא על גדותיה, מ"מ ע"כ זה די כיון שאמרה תורה שבמחתה זו שחתה יבוא אל הקודש, וע"כ הכוונה מלא המחתה לפי יכולתו בחתייתו במחתה זו עצמה, ולא בעינן יותר: יב אבל לפי"ז קשה מדוע קאמר הש"ס שזהו משום חולשא דכהן גדול, דהלא כיון שכן הדין מצד עצמו:
יג ואפשר דכיון דאי אפשר לקיים שני המקראות היינו שתהי' מליאה על כל גדותיה מטעם דכתיב ולקח והביא. ואם נקיים ולקח והביא, אי אפשר שתהי' מליאה, ונמסר הדבר לחכמים במה הם בוחרים, ובחרו בזה משום חולשא דכהן גדול, וכמו שמצינו כזה לענין מלאכה בחוה"מ דבאופן שיש סתירה במקראות נמסר הדבר לחכמים כמו"ש התוס' חגיגה י"ח ובנמוק"י מוע"ק. וה"נ כן הוא דאי לאו משום חולשא דכהן גדול היו מקיימין לערות מן של ד' לשל ג' בכדי לקיים מלא המחתה אעפ"י שלא יקויים המחתה והביא דע"כ מביא מכלי אחרת שאינה נקראת מחתה, וכמו שביאר שם המלבי"ם שהשנייה נקראת מקטרת:
יד והנה יש לעיין בהקטרת הקטורת של כל יום שהיה הכהן גדול מקטיר גם ביוהכ"פ פרס בשחרית ופרס בין הערבים, היאך היו עושין בדבר הגחלים. - ולכאורה הרי יש גם בזה משום חולשא דכהן גדול. - וא"כ כך היה עושה שהיה חותה במחתה זו עצמה, וכן כתב הגאון בגבו"א. אבל לדעתי נראה דכיון דלא נזכר שם זה. מסתברא דבדבר החתייה של מעשה הקטורת דכל יום היה עושה כמו בכל יום. דהיינו שהיה מערה מתוך של ד' לשל ג'. וביותר לפי מה שכתבנו שיש להקפיד על מלואו בכדי שיתקדשו הגחלים בקדושת כלי שרת. ולא חשו בזה לחולשא דכהן גדול, כיון שיש קפידא מצד הדין. ורק במעשה הקטורת דקדשי קדשים דהיינו הקטרה דמלא חפניו, חשו לחולשא דכהן גדול, זהו מפני שצריך להיות מוכן לעשות עבודה קשה כמבואר לקמן מ"ט ע"ב שזו היא מעבודות קשות שבמקדש, וכן כתב הרמב"ם בפר"ד מעבודת יוהכ"פ, ולזה חשו לחולשא דכהן גדול כיון שהולך לעבוד עבודה קשה כזו. וכיון שיש להם לחכמים רשות למעט בעבודתו כדי שיהיה מוכן לעבודה קשה מזו. אמרו שיבוא במחתה זו עצמה לפנים. וזה ליתא בהקטרה דהקטורת דכל יום, דאין כבידות בהקטרה עצמה, וע"כ לא חשו לחולשא דכהן גדול רק במה שנוגע לעבודה זו שהיא עבודת היום, משא"כ בשארי עבודות. לכן ע"כ היה עושה שהיה מערה משל ד' לשל ג', ואין בזה משום חילול יוהכ"פ, כמו שביארנו לעיל - וד' יזכנו לשמוע מפי נביא, כמו שהוא באמת:
א שם, בכל יום מקריב פרס בשחרית ופרס בין הערבים. ומשמע דכן היתה ההקטרה גם בשבת. והקשה בגבו"א מהא דזבחים ק"ט דאיתא שם המקטיר קטורת כזית בחוץ חייב, חצי פרס בפנים פטור, ומפרש רב מאי פטור, פטור צבור שיצאו י"ח גם בכזית, ופירש"י דהאי שיעורא דפרס בשחרית ופרס בין הערבים אינו אלא מדדבנן, ומן התורה בכזית סגי, יעוי"ש, וא"כ כיון דמן התורה סגי בכזית, א"כ היאך מקטירין בשבת יותר מכזית דהוי מבעיר שלא לצורך גבוה עכת"ד, יעוי"ש. - וכמובן שהיא קושיא עצומה: ב והנה לדעתי נראה לפרש בכוונת הסוגיא ובפירש"י. והיינו דבאמת החיוב להקטיר כל הקטורת כולה בכל יום. אלא שאמרה תורה לחלקו לחצאין דהיינו פרס בשחרית ופרס בין הערבים. והנה בהאי פרס דהיינו להקריב לחצאין זהו מדרבנן אבל מדאורייתא גם אם הקריב בשחרית יותר ממחצה, אם רק השאיר כזית להקטיר בין הערבים שפיר דמי. וכמו כן אם הקטיר בשחרית כזית והמותר הקטיר בין הערבים שפיר דמי כפי דין התורה, ומדרבנן יש להקטיר מחצה בבוקר, ומחצה בין הערבים. ובזה אתי שפיר הסוגיא דכיון דמצינו הקטרה דכזית בפנים, להכי חייב על זה בחוץ אבל כיון שעכ"פ יש מצות הקטרה להקטיר כולו מדין התורה, וא"כ גם בשבת יש להקטיר ואין הבדל מן התורה אם מקטיר פרס בשחרית ופרס בין הערבים, או אם מקטניר כל המדה בשחרית והשאיר כזית על בין הערבים, או להיפך:
ג וכן יש לפרש דברי התוס' בכריתות ו' ע"ב ד"ה המפטם פרס שחרית, אמר רבי דהאי שיעורא פרס בשחרית ופרס ערבית הלכה למשה מסיני הוא אם לא הקטירו אלא כזית שחרית, וכזית ערבית יצא כדמשמע פרק השוחט עכ"ל. הנה ג"כ הכוונה דבהקטרת כזית שחרית יצא, אבל בתנאי שהמותר כולו יקטיר בין הערבים, וכמו כן מה שכתבו וכזית ערבית הוא באופן שהקטירו בשחרית, ונשאר כזית על של ערבית, זהו מהלמ"מ דיצא והאי פרס בשחרית ופרס בין הערבים, דהיינו שמחלקו לחצאין לפרס ופרס, הוא רק מדרבנן, אבל עצם ההקטרה דכל יום הוי בשיעור שלם:
ד איברא דיש לומר דזה תליא בפלוגתא דתנאי דפליגי רבנן ור"ש במנחות מ"ט אם לא הקטירו בבוקר יקטיר בין הערבים, אמר רבי שמעון וכולה היתה קריבה בין הערבים, יעוי"ש, ומשמע דת"ק סבר דרק מחצה קריבה בין הערבים. ויש לפרש דפליגי בעצם ההקטרה אם החובה להקטיר שיעור שלם בכל יום ויום, ולכן אם מקטירין שיעור שלם בבת אחת יצאו ידי חובתו. וזהו סברת רבי שמעון דסבר דאם לא הקטירו בשחרית, יקטירו בין הערבים כולה, כיון שהוא חובת היום. והת"ק סבר דשני חיובים יש בזה והיינו החוב על שחרית, וחוב על בין הערבים, ולהכי הדין דאם לא הקטירו בשחרית, נתבטל החוב דשחרית, והחוב דבין הערבים הוי חיוב בפני עצמו. והנה לפי"ז להת"ק כיון דשני חיובים נינהו, וא"כ הוי האי פרס דשחרית ופרס בין הערבים מעצם הדין, ואינם שייכים זה לזה. וממילא אין לומר דהקטרה דערבית ישלים להקטרה דשחרית וכמו כן להיפך. ורק אליבא דר' שמעון יש לפרש כן, ופשיטא שדוחק לומר דסוגיא דזבחים שם אזלא אליבא דר"ש, דהוי שלא אליבא דהלכתא, דע"כ הלכה כהת"ק. וכן פסק הרמב"ם בפר"ג מתו"מ ה"א כפי פירושם של הכס"מ והלח"מ שם. ולפי"ז ע"כ כוונת רש"י בזבחים ותוס' בכריתות שכתבו דמה"ת סגי בכזית, הוא כפשוטו כזית ממש, גם באופן שאינו מקטיר יותר, וא"כ הדרא הקושיא לדוכתי' היאך היו מקטירין בשבת שיעור פרס ממש שהוא מדרבנן, ומן התורה סגי בכזית:
ה אמנם עיקר הדבר לומר דשיעור פרס הוא מדרבנן קשה טובא מסוגיא דכריתות ו' ע"ב בהא דיחיד שפיטם פחות מכשיעור פטור והמל"מ בפר"ג מתו"מ העיר בזה, יעוי"ש, והיא ראיה מוכרחת דע"כ האי פרס שיעורו מן התורה:
ו ונראה דכוונת התוס' בכריתות שכתבו דהוי הלמ"מ כוונתם על הא דהקטיר כזית, היינו דהפרס בשחרית ופרס בין הערבים הוא מן התורה, והללמ"מ לגרוע בא דבדיעבד יוצאין בכזית אבל מצות הקטרה איכא בפרס בשחרית ופרס בין הערבים, וההלמ"מ באה לומר דבדיעבד יוצאין בכזית, ומה"ט אם הקטיר כזית בחוץ חייב מפני שהוא שיעור הקטרה בדיעבד, וכדמוכח סוגיא דזבחים ק"ט. - וזהו כוונתם לפר' השוחט, אמנם כיון שיש מצוה בהקטרה לכולי פרס, שפיר מחללין שבת ויום הכפורים על זה, דגם על ה נאמר במועדו. נמצא דהאי פרס שיעורו מדאורייתא ואתי שפיר סוגיא דכריתות דיחיד שפיטם אינו חייב אלא על השיעור שהוא מן התורה:
ז אבל דברי רש"י בזבחים אי אפשר לפרש כן דהרי רש"י פירש להדיא דהאי פרס הוא מדרבנן, לכן נראה דרש"י מפרש דהסוגיא דזבחים אזלא אליבא דר' שמעון ולדידיה דסבר דהחיוב הוא על היום, ורק רבנן הלקוהו לפרסים, וא"כ כיון שע"כ יכול להקטיר כזית בשחרית, והמותר משלים לבין הערבים, וכן להיפך, ויצוייר הקטרה בפנים בשיעור כזית. ולא רחוק לומר דאזלא אליבא דר' שמעון דהרי ר' יוחנן שם ק"י ע"א בלא"ה מוקי המשנה כר' שמעון. - אמנם סוגיא דכריתות דיחיד שפיטם חייב גם בפרס, ולא בעינן שיעור שלם, ע"כ אזלא אליבא דהת"ק דמנחות מ"ט במשנה שם כמו שכתבנו לעיל, ושפיר כתבו התוס' לשיטת הרבנן ח והנה נראה דהרמב"ם מפרש ג"כ הסוגיא דזבחים שם אליבא דר' שמעון. והוא מדלא כתב בפרי"ט מהל' מעה"ק ה"י הא דכזית מקטיר כמו שחשב התנא בהמשנה, והרמב"ם חשב שם כולם דחייב על כזית מהן ולא חשב הא דקטורת כמו ששנה התנא בהמשנה כזית קטורת, והלא דבר הוא, ולפלא שלא עמדו בזה הנו"כ. ולפי מה שכתבנו אתי שפיר דע"כ אין לחייב על כזית קטורת בחוץ רק אליבא דר' שמעון, אבל לא אליבא דרבנן. וע"כ הרמב"ם לא סבר כהתוס' דכריתות דיש הלמ"מ דסגי בהקטרה דקטורת בכזית. אלא סבר דהסוגיא בכריתות אליבא דרבנן אזלא. והסוגיא דזבחים אליבא דר' שמעון אזלא, ולהכי השמיט הא דהקטרה דקטורת דליחייב בכזית, ומיושב הכל לנכון בס"ד: