אור ברסלב

נזר הקודש - יומא· הרב משה רוזין

דף מא.

דף מ.

א אמר רב חסדא אין הקינין מתפרשין אלא או בלקיחת בעלים או בעשיית כהן, אמר רב שימי בר אשי מ"ט דר"ח דכתיב ולקח, ועשה, או בלקיחה, או בעשייה. והנה ע"כ האי דינא דר"ח דלא הוקבע אלא או בלקיחה או בעשייה, מיירי באופן שחייב להביא שני קרבנות אחד לחטאת ואחד לעולה, וצריכין פירוש ובירור, משא"כ בשמביא קרבן אחד כל היכא דמקדיש שפיר דמי. ויש לעיין אם דינא דר"ה דוקא בקינין. אבל לא בשארי קרבנות, או"ד שדין זה נוהג גם בשארי קרבנות, כגון בקרבנות נזיר. והנה פליגי בזה רבותינו, דהתוסי"ש פירשו שכן הדין גם בשארי קרבנות, וכן פירש הריטב"א, וכתב והיינו דפרכינן בסמוך מההוא דגורל דמיירי בשעיר שהוא קרבן בהמה, יעוי"ש. ביאור דבריו דסלקא דעתא בכוונת התנא במקום שקידש הגורל אינו דין שיקדש השם דהיינו שעירי יוהכ"פ אעפ"י שאינו שעת לקיחה ועשייה, וכמו שפירש"י. הרי חזינן דסבר הש"ס דזה ודאי דר"ח קאמר דינו גם בשארי קרבנות דאל"כ לא קשה לר"ח. אמנם המאירי בחידושיו ליומא כתב דדינא דר"ח דוקא בקינין קאמר דכתיבי קראי, אבל לא כן בשארי קרבנות. - ומפרש דהש"ס מקשה דמשמע דקינין מתקדשין בקריאת השם כדרך שהשעירים מתקדשין דהיינו שלא בשעת לקיחה ועשייה, יעוי"ש. והנה לדעתי נראה מלשון הש"ס כריתות כ"ח בפירוש המאירי דאיתא שם מה גורל לאו בלקיחה ולאו בעשייה, אף השם נמי לאו בלקיחה ולאו בעשייה, יעוי"ש ולדברי המאירי מיושב מה שהקשו התוסי"ש והריטב"א מדוע לא אמרינן ק"ו ומה במקום שלא קידש הגורל קידש בשעת לקיחה ובשעת עשייה, מקום שקידש הגורל שלא בשעת לקיחה ועשייה אינו דין שיקדש השם נמי שלא בשעת לקיחה ועשייה, ומתרצי משום דדיו לבא מן הדין להיות כנידון יעוי"ש. והנה בזה יש להשיב למאן דלית לי' דיו וביותר במקום דמופרך ק"ו אבל לשיטת המאירי אתי שפיר משום דזה פשוט להש"ס דאין דנין תורת לקיחה ועשייה דשארי קרבנות כמו השעירים ביוהכ"פ:

ב והנה הרמב"ם הביא דינא דר"ח דפר"ה מפסוה"מ, ולא כתב להאי דינא בשארי קרבנות, משמע דסבר כשיטת המאירי. ויש לעיין במאירי נזיר כ"ד בסוגיא דמעות סתומים:

ג שם והאמר ר' אלעזר אמר ר' הושעיא מטמא מקדש עשיר והביא קרב עני וכו', הנה כל הענין מבואר בספרנו נזר הקודש לכריתות כ"ח א ע"ב, משנה, לשון של זהורית בראש שעיר המשתלח והעמידו כנגד בית שילוחו, ולנשחט כנגד בית שחיטתו. ובגמ' מבואר במסקנא דלנשחט אקשירה נמי קאי. ותימא רבתי דהרמב"ם השמיט הא דקשירה לנשחט. ולפלא שלא עמדו בזה הנו"כ, וצ"ע ואפשר דסבר רבינו דר' יצחק שאמר שתי לשונות שמעתי אחת של פרה ואחת של שעיר המשתלח ולא חשיב שלש לשונות דהיינו גם הקשירה על שעיר הנשחט, ע"כ סבר דלא היו קושרין כלל על שעיר הנשחט, ופליג על הא דתני רב יוסף דהיו קושרין גם על שעיר הנשחט בכדי שלא יתערב, והנה התוס' הקשו מדוע לא חשיב רב יצחק גם של שעיה"מ. ותירצו משום דההיא לא הוי אלא כדי שלא יתערב, יעוי"ש, והרמב"ם לא סבר לה אלא סבר דר' יצחק לא סבר לה ולא חייש לנתערב, כמו שלא חיישינן לכל הקרבנות שלא יתערבו, והטעם דדוקא דהשעירים חיישינן מפני ששוים במראה ובקומה. אבל כיון דהיו קושרין על השעיר המשתלח שוב אין לחוש לתערובות, ומפרש המשנה ולנשחט אהעמדה לחודיא קאי. - ומה גם מדברי רבי יוחנן דאמר לקמן שלש לשנות שמעתי אחת של פרה ואחת של שעיר המשתלח ואחת של מצורע ולא חשיב של שעיר הנשחט ע"כ דלא סבר כדתני רב יוסף וכיון שר' יצחק ורבי יוחנן לא סברי כדתני רב יוסף להכי דחה דברי רב יוסף מהלכה: ב והנה להרמב"ם לפי מה שפירשנו דסבר דר' יצחק סבר דלא קשרו כלל על השעיר דלשחיטה. ע"כ הא דקאמר רב יוסף בביאור דברי ד' יצחק דשעיר המשתלח דבעי חלוקה, בעי שיור ע"כ צריך לומר דמפרש כפירוש רש"י דהחלוקה היא בהלשון של השעיר המשתלח עצמו דהיינו חציו בסלע, וחציו בין קרניו ולא כהיש מפרשים דחציו בשעיר של ש. והובא פירוש זה בתוסי"ש ובריטב"א. אבל כתבו שפירש"י עיקר, והרמב"ם ע"כ מפרש כן: ג איברא דהתוס' תירצו דלהכי לא חשיב שלש לשונות משום דעל הנשחט לא הוי אלא כדי שלא יתערב. ובתוסי"ש הוסיפו משום שלא היה שם אלא חוט שני בעלמא יעוי"ש. וא"כ אין הכרח דלא סבר הא דתני רב יוסף. והיינו דלא חשיב אלא לשונות, ועל הנשחט לא היה לשון אלא חוט גרידא. ובדברי התוסי"ש מיושב ג"כ הא דהקשה בגבו"א מדוע לא קשרו מקודם על הנשחט מפני שמקודש יותר. ומביא ראיה מהמשנה סוכה נ"ה בהא דהילך מצה הילך חמץ דגם מדברים שאינן צורך עבודה משגיחין על התדיר, וגם על המקודש, יעוי"ש, אבל לפי דברי התוסי"ש שהיה על הנשחט רק חוט אחד של שני. וא"כ עיקר המצוה של קשירת הלשון בשעיה"מ נאמרה. אבל לפי"ז אין הכרח דר' יצחק ור' יוחנן לא סברי הא דקשירה בהנשחט. והא דלא חשיב לה משום דלא הוי בתור לשון, ואיהו לשונות חשיב:

ד ונראה דסבר הרמב"ם דגם אם נפרש כן דסברי דרק חוט אחד של שני היו קושרין בהנשחט. א"כ פליגי ג"כ על הא דתנן רב יוסף דהרי הא דקאמר ולנשחט דקאי אקשירה שאמר בריש דבריו קשר לשון של זהורית, וא"כ סבר דגם על הנשחט היו קושרין לשון, וחוט אחד של שני לא נקרא לשון. וכיון שמוכח דע"כ ר' יצחק פליג על הא דתני רב יוסף. - ממילא אין הכרח לומר דסבר דהיו קושרין חוט אחד. מדלא הזכירו זה. וזהו טעמו של הרמב"ם דסבר דרבי יצחק ור' יוחנן לא סברי לה כלל ולהכי השמיט זה מהלכה. וגם בפיה"מ לא הזכיר כלל מהקשירה של שעיר הנשחט:

ה והנה לפי"ז כיון דלא סבר הרמב"ם הא דקשירה על הנשחט א"כ ע"כ מפרש הא דבעי בגמ' ולנשחט אם אקשירה או אהעמדה קאי. פשיטא דלהרמב"ם אהעמדה קאי. וזהו שכתב שם בעבודות יוהכ"פ וקושר לשון של זהורית בראש המשתלח ומעמידו כנגד בית שילוחו, ולנשחט כנגד בית שחיטתו, יעוי"ש. והיינו דאי אקשירה קאי אין אנו יודעין ע"ד עמידתו. אבל לשיטת הרמב"ם מבואר דאהעמדה קאי:

ו והנה בגבו"א מסתפק להמסקנא בש"ס לפי מה דתני רב יוסף דאקשירה קאי. היאך הדין בדבר העמדה. והנה מביא ראיה מהא דתנן לקמן ס"ו גבי וידוי של שעיר המשתלח בא לו אצל שעיר המשתלח, ופירש"י ממקום שהעמידו שם כנגד בית שילוחו, הרי מוכח לפי המסקנא דאהעמדה קאי עכת"ד, יעוי"ש ותמוה טובא דמה ראיה משעיר המשתלח להשעיר הנשחט, דהרי שפיר יש לפרש דאם השעיר הנשחט קאי אקשירה, אין ראיה על אהעמדה. - אמנם מדברי הרמב"ם להלכה מבואר דרק על ההעמדה קאי, וכמוש"נ:

ז שם, למה כורך שיהא כולן באגודה אחת, עי"ז פירש"י. והנה בגבו"א מקשה בזה טובא. אבל בספרנו נזר הקודש למנחות כ"ז מבואר לנכון:

תוכן העניינים

נזר הקודש - יומא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה