נזר הקודש - יומא· הרב משה רוזין
דף כז.
האי מבעי' ליה לגופיה דניבעי כהן דנתינת האש על העולה. וקשה דאף אם נדרוש לגופי' מ"מ נדרוש ג"כ דדוקא מנתינת האש ואילך בעי כהונה, ולא קודם דהיינו הפשט וניתוח, והתוסי"ש הקשו בזה. אמנם נראה ליישב דע"כ אין לפרש הכא כן לומר דכוונת התורה בזה להורות לנו דדוקא מנתינת האש ולהלן מצות כהונה, דהרי ע"כ כל עיקר דין סידור ונתינת האש היתה בבוקר גם טרם שחיטת הקרבן, וא"כ מצות נתינת האש על המזבח זה מצוה פרטית השייכה למזבח. ואעפ"י שע"כ צריך לומר גם כן דאיכא בזה אזהרה ומצוה באופן שאם חסר אש על המזבח שיתן אש בכל קרבנות. מטעם דלא סגי בלאו הכי. (ועי' בהתורה והמצוה ויקרא שם שמאריך שם דהקרא מיירי באופן זה) אמנם כיון שעכ"פ עיקר מצוה דנתינת האש הוא מצוה דהמזבח גם בלעדי הקרבן הזה, ואדרבה הסדר של הקרבה הוא באופן שחסר מצוה דנתינת האש, אלא הקרבן נקרב שפיר ע"י האש הנסדר מקודם על המזבח, וא"כ ע"כ לא שייך לומר הכא דהכתוב בא להורות דין כהונה מנתינת האש ואילך, וזהו שפריך הש"ס האי מבעי' לי' לגופי':
והקריבו בני אהרן מקבלה וכו' והביאו התוספות פירש"י דזבחים דהילפותא מטעם דכתיב ושחט והקריבו דהיינו עבודה הראשונה, והקשו התוס' דמבואר זבחים י"ג דילפינן קבלה מטעם דאין לומר עבודה אחרת דזריקה כתיבא בהדיא. ואי משום הולכה בלא"ה אינו מסתבר לאוקמי' בהולכה מפני שהיא עבודה שאפשר לבטלה, ולא מסתבר לאוקמי' קרא בעבודה כזו. לדעתי תמוה הרבה והלא אף שאפשר לבטל הולכה, היינו ההולכה דרגל דאפשר שוחט בצד המזבח. אמנם ההולכה דיד, דהיינו הושטת הדם להמזבח זה בהכרח, דהרי אי אפשר לשחוט על המזבח עצמו, וא"כ שפיר הוי סד"א דעל זה כיוונה תורה והקריבו דבעי כהונה, ולהכי הוכרח רש"י לפרש דילפינן קבלה מדכתיב ושחט והקריבו, והנה דאי לאו דכתיב וזרקו הוי אמרינן במסתברא טפי דהיינו דיש לנו לפרש והקריבו זו הקרבה ממש דהיינו זריקה, וזהו כוונת הש"ס שם דכיון דזריקה כבר נאמר, ולהכי דרשינן והקריבו זו קבלה, והוקשה לרש"י דלמא זהו ההולכה המושיט הדם למזבח, ובזה פירש"י דמסתברא טפי בקבלה משום דכתיב ושחט והקריבו, והיינו העבודה הראשונה שלאחר השחיטה, והיינו קבלה:
יש לעיין בדבר האיסור קריבה לזר למזבח אם דוקא בשעבד עבודה עבר אאיסור קריבה, או"ד שגם קריבה בלעדי עבודה אסור, והנה דעת הרמב"ן הובא במל"מ פר"ט מב"מ דאיסור זה דוקא בכניסה לעבודה, והרמב"ן הביא ברייתא דספרי, ודעת הרמב"ם דאיכא איסור לאו גם בכניסה גרידא, יעוי"ש במל"מ, ולכאורה תמוה מהא דהביאו התוס' הכא להקשות למאי איצטרך קרא לעריכת נתחים דבעי כהן וכי ס"ד שזר קרב למזבח, וכמו שפריך הש"ס כן, וקשה הא אם לא כתיב קרא דבעי כהן בעריכת נתחים, ממילא לא הוי זה עבודה, וא"כ לשיטת הרמב"ן מותר לזר להיות קרב למזבח, ונמצא דזה בזה תליא דדוקא עכשיו שרבתה תודה כהן לעריכת נתחים אז אסור לזר להיות קרב למזבח, משא"כ אם לא כתבה תורה קרא דבעי כהן, ממילא אין איסור כניסה לזר, ומזה מוכח כשיטת הרמב"ם. אמנם כד נעיין אנו רואים היפך דלכאורה מאי פריך וכי זר קרב למזבח, וקשה לוא יהיה דאסור לזר לכנס למזבח, מ"מ הא כיון שעיקר האיסור הוא הכניסה גרידא, וא"כ שפיר יש מקום לומר דעבודה שעבד אינה נפסלת, ומה ענין כניסה למזבח לעבודה, ואיסורא דעבד בכניסה עבד, אבל עבודה לא נפסלה, ושפיר בעינן קרא דבעי כהן, ופסול בזה. אמנם לשיטת הרמב"ן דעיקר האיסור כניסה לזר הוא העבודה, נמצא דהתורה אסרה בפירוש העבודה, וא"כ הרי זה כאילו כתיב בפירוש שהעבודה שעבד הזר על המזבח, הרי היא נעשית באיסור, והתורה לא הכשירה זר לזה, וא"כ העבודה פסולה בזה, והרי זה כאילו כתיב כהן בפירוש, וזהו שמקשה וכי זר קרב למזבח היינו שהתורה הכירה להעבודה באופן זה, ועל זה משני שיצוייר העבודה בלעדי כניסה, ובאופן זה לא אסרה תורה ובעי קרא מיוחד דבעי כהן, וא"כ מזה ראיה להרמב"ן ובזה אזדא הקושיא שהקשה המל"מ מהא דמנחות כ' לענין מליחה דפשיטא להש"ס דבעי כהן מטעם שאסור לזר להיות בראשו של מזבח, וכן בזבחים ס"ה לענין מליקה ביד יעוי"ש, ובדברינו אתי שפיר דאדרבה משם ראיה להרמב"ן דע"כ הפירוש דהתורה אסרה הפעולה, דאל"כ אלא שהתורה אסרה אכניסה גרידא, א"כ לא ידענו איסור בפעולה, וכמו שנתבאר:
והנה עיקר הוכחה של המל"מ ברמב"ם לאיסור כניסה בלא עבודה נלמד מבע"מ שכתב בפר"ו מבי"מ ה"א דבע"מ חייב מלקות על הכניסה אף בלא עבודה, ומסתמא זר לא עדיף מיני', אמנם דברי הרמב"ם סותרין זה מת שכתב בפרי"ט מסנהדרין שאינו לוקה אלא בכניסה להיכל ולא במזבח, וכבר עמד בזה בכס"מ יעוי"ש וא"כ אפשר לפרש דהכא גם כן כוונתו לוקה באופן הראשון שנכנס למקדש, היינו להיכל, אבל למזבח בעינן עבודה כמו זר, ואפשי שבזר גם הרמב"ם מודה דכוונת התורה באיסור כניסה עם עבודה דוקא, ובע"מ גרע מיני' וצ"ע, אמנם דברי הרמב"ן נכונים תוס' ד"ה הולכת עצים וכו', ביאור דברי התוס' מבואר לנכון בספרנו נזר הקודש למנחות קמ"ב דף הספר:
אמר ר' אסי אמר ר' יוחנן זר שסידר את המערכה חייב כיצד הוא עושה פורקה זר וסודרה כהן. ויש לעיין לאחר שפורק הזר אם נפקע מזה גם חיוב מיתה מטעם דנתבטלו מעשיו, או"ד דחיוב כבר הוא עליו, ורק מפני שהסידור הזה פסול הוא להכי בעי פריקה, והנה מהלשון כיצד הוא עושה משמע שזהו תיקון האיסור שעשה, והנה הרמב"ם פר"ט מבי"מ ה"ט כתב פורקה מפני שסידורה פסול, והיינו כי במסקנא ליכא חיוב מיתה דליבעי בשביל זה פריקה ולהכי אמר רבינו דבעי פריקה מפני שהסידור זר פסול הוא, ולא נחשב לסידור. ויש לעיין להרמב"ם הלא אף אם סידור פסול הוא מ"מ הא קיי"ל כל הפסולין אם עלו לא ירדו, וא"כ מדוע בעי פריקה, ואפשר שמפני שסידור זר לא נחשב לסידור וחסר א"כ המצוה דסידור. וכמו כן יש לעיין בכל הדברים הפסולים בזר, ואפשר בחזרה כהא דהרמת הדשן וכדומה, אם יבוטל האיסור כשמחזיר עבודתו, או לא, וצ"ע, ומצאתי בריטב"א כתב לפרש דהא דפריך בגמ' כיצד הוא עושה פירש וז"ל פי' להכשיר המערכה מיהת דאילו במיתה כבר נתחייב, יעוי"ש, מבואר להדיא דאינו מתקן כלל אם מפרק אח"כ, ואיסורא דעבד עבד. וכמו כן פירש בזה דפריך הש"ס וכי יש לך עבודה שכשרה בלילה ופסולה בזר היינו דלא יתכן שזר יהיה חייב מיתה בזה דכיון שכשרה בלילה ליכא למיחשב עבודה לחייב מיתה את הזר: