נזר הקודש - יומא· הרב משה רוזין
דף כו.
פדר למאי אתא לכתניא כיצד היה עושה נותן את הפדר אבית השחיטה ומעלהו, וזהו דרך כבוד של מעלה. ויש לעיין אם כוונת התורה ללמדנו שיחפה אבית השחיטה מטעם כבוד של מעלה, או"ד דעיקר בא הכתוב ללמדנו שהפדר עולה בשוה עם הראש, דאעפ"י שידענו שיש דין קדימה לראש ופדר לכל האברים, אבל הו"א הראש קודם לפדר כדכתיב בקרא, ואתי קרא לאשמעינן דשניהם עולים בשוה, והא דקאמר התנא שנותן את הפדר אבית השחיטה זה לא נלמד מקרא, אלא מסברא דן התנא כן, מטעם שזה כבוד של מעלה. ונראה כסברא אחרונה, וכן משמע מד' התוס' שכתבו וז"ל וא"ת מהאי קרא תיפוק לן שהפדר קודם לנתחים מדראש קודם, פדר שעליו נמי קודם, י"ל דס"ד אמינא חופה הפדר על בית השחיטה עד שמעלהו לראשו של מזבח, ואז מסיר הפדר ומניחו ומקטיר הראש בפני עצמו, והפדר מקטיר עם הקרבים יעוי"ש וביאור דבריהם דאילו מהאי קרא הו"א דהא דיש קדימה לפדר משארי אברים זהו דוקא עד המזבח היינו עד שמעלן אמזבח אז מעלן בשוה, אבל הקרבה שפיר מקריב הפדר עם הקרבים ולא על הראש, ועכשיו שיש שני קראי אנו יודעין אשר גם על המזבח קרב הפדר עם הראש, והשתא אם כוונת התורה להורות לנו בדבר החיפוי, א"כ אין הבדל בין בדבר העלאה ובין על המזבח עצמו, ואטו על המזבח מיגרע גרע, וא"כ מבואר שתורת קדימה בא הכתוב ללמדנו, וידענו עכשיו שגם בהקרבה שניהם קריבין הראש והפדר, היינו שיש להם קדימה על שארי אברים, אבל אכתי יש לומר לפי סברת התוס' עכשיו דבהקרבה על המזבח יכול להקריב הראש קודם, ואח"כ הפדר כדכתיב בקרא, והיינו כיון דע"כ חיפוי לאו דוקא מן התורה, ואח"כ כתבו וז"ל אי נמי י"ל אי לא כתב הך קרא לא הוי דרשינן לי' אלא לומר שראש ופדר קודמין לכל הנתחים וכו' יעוי"ש. ביאור דבריהם דלא הוי דרשינן אלא לדין קדימה והיינו שהראש ופדר קודמין לשארי אברים, אבל לא ידענו אם הם שוים הראש והפדר ערבית מצוה חדא היא, ולא פלגינן מצוה חדא לשני בני אדם, והזוכה בשחרית זוכה בו ערבית, ופריך הש"ס מהא דתניא כשם שמפייסין בו שחרית כך מפייסין בו ערבית ומשני כי תניא ההיא בקטורת, והיינו כי אעפ"י שגם קטורת של שחרית וערבית מצוה חדא היא, ומכ"ז עושין פייס בין ערביים לחדשים שלא זכו מעולם בקטורת ואין נותנין לזה של שחרית, ובזה מודה ד"י, ופריך הש"ס מהא דתניא בהדיא שעושין פייס בערבית לתמיד ומשני דבשבת מיירי שהמשמרות מתחדשות בו, ולפי"ז גם הא ברייתא דלעיל מיתוקמא כן דבשבת מיירי, וכן כתבו התוס' והריטב"א בחידושיו, וממילא מיתוקמא מילתא דר' יוחנן בכל העבודות וגם קטורת, ואעפ"י שיש חדשים לבערב, ומכ"ז לא פלגינן מצוה חדא. והזוכה שחרית זוכה ערבית. וא"כ יש להבין דברי הרמב"ם שכתב בפר"ד מתו"מ ה"ח דבקטורת מפיסין בין הערבים כשיש כהנים חדשים אעפ"י שפסק כר ' יוחנן. יעוי"ש, וזה תמוה דלר' יוחנן מניין לחדש ששאני דין קטורת משארי קרבנות, ואעפ"י שמצינו שיש בקטורת תורת קדימה לחדשים שלא זכו עדיין מעולם בקטורת, אבל כל זה בפייס של שחרית, אז יש לנו להקדים החדשים מישנים, משא"כ בשכבר זכה אחד שחרית בהקטורת יש לנו לומד שזכה בכל המצוה, וגם של ערבית שלו הוי, ומניין לרבינו שמודה ד' יוחנן בקטורת, וצ"ע:
ולמאי דס"ד מעיקרא נפישו להו פייסות ומשני מייתי כולהו מצפרא אתי, דזכי בי' שחרית זכי ודזכי בי' ערבית זכי. ולפי"ז יש לעיין מעיקרא מאי ס"ד כי הברייתא דקתני שמפייסין בין הערביים מיירי בקטורת, תקשה ג"כ הא נפישי פייסות, וע"כ צ"ל דגם זה הוי כוונת המקשה ולמאי דס"ד מעיקרא, שהברייתא מיירי בקטורת גם כן תקשה והא נפישי פייסות, וכל זה נכלל בהקושיא, ולפי"ז כשמשני דכולהו מצפרא אתי, ולא הוי כינוס חדש בין הערביים, ולפי"ז ע"כ זה היתה כוונת הש"ס מעיקרא שהפייס של הקטורת של ערבית גם כן נעשה בשחרית, משום דאל"כ תקשה והא נפישי להו פייסות, ואין לומר דאעפ"י שאם נעשה הפייס של הקטורת בערב, מ"מ לא תקשה והא נפישי להו פייסות מטעם דלא קביעי בכל יום. אלא כשיש חדשים לערב, ולהכי לא חשיב להו התנא, כמו שלא תקשה מדוע לא חשיב הפייס של בין הערביים דשבת למשמר החדש, והיינו משום דלא הוי אלא בשבת ולא חשיב התנא, אבל ליתא דלא דמי דהתם בשבת ע"כ לא הוי אלא בשבת גרידא, משא"כ בקטורת דתניא שמעולם לא שנה בה אדם, והיו תמיד חדשים, וא"כ היה פייס בכל יום בערב, וא"כ מדוע לא נקט התנא פייס זה של בערב, וממילא אית לן לומד דהיו מפיסין בשחרית של ערבית, ואין לומר דכיון דהפייס היה רק מפני חדשים להכי לא חשיב לה התנא קבוע, דליתא דהרי כיון שכבר משמיע לנו התנא דהיו בכל יום חדשים, א"כ אם היה פייס הרי זה כמשמיע לנו שהיה גם פייס בכל יום דהרי התנא מספר לנו מה שהיה, והנה אפשר לומר דהרמב"ם לפי שיטתו דהיו נותנין בערב לחדשים היו שונין בה הרבה בני אדם, אבל מדברי התנא שמספר לנו דלא שנה בה אדם ע"כ סבר ממילא דלא כהרמב"ם. וא"כ ע"כ ההכרח בהקרבה, והקרא השני משמיע לנידון חופה היינו ששניהם קריבין בשוה. נמצא דשני תירוצי התוס' פליגי לדינא דלתירוץ הראשון יכול להקטיר הראש מקודם ואח"כ הפדר קודם לשארי אברים, אבל לא בעינן ההקרבה בשוה עם הראש, ולתירוץ שני גם ההקרבה בשוה עם הראש, וברמב"ם אינו מבואר בדבר ההקטרה על המזבח אם בעינן שתהי' הקטרתן ביחד:
והוא דהנה מבואר ברמב"ם שכתב בפד"ו ממעה"ק שתי פעמים בדבר הראש והפדר, והיינו כי בהלכה ה' כתב בדבר הניתוח האברים שהמנתח מניח את הפדר על הראש, ושם בהלכה י"א בסדר ההולכה כתב כי המוליך הראשון הוא הראש ופדר שעליו, משמע שמפרש ששני דיני התודה הוא, אחת הוא ההנחה דהפדר על הראש, ועוד שיש לשניהם תודת קדימה על שאר אברים, ותקשה להרמב"ם קושיות התוס' למ"ל קרא דיש תורת קדימה לפדר, כיון שידענו שהדין שהפדר מונח על הראש, וממילא היא נמשכת והולכת קודם עם הראש ביחד, ואין לתרץ דאשמעינן קרא בדבר ההקטרה דגם כן תהי' ביחד, דליתא דמדלא כתב הרמב"ם זאת, משמע דלא סבר כן, אלא סבר דעל המזבח לא אמרה תודה דינים בסדר הקטרתן, ולא מיבעיא דלא בעינן הקטרתן ביחד בשוה הראש והפדר, אלא גם אם יקריב הפדר עם שארי אברים לא איכפת לן, וסברת הרמב"ם בזה דלאחר שנעשה לחמו של מזבח, שם אין סדר מי קודם להקטרה. וזהו דלא כשני תירוצים שבתוס', וא"כ תקשה להרמב"ם קושיות התוספות: ויש לעיין בהא דקדימת הפדר עם הראש, אם הוא מטעם עצמותו של הפדר שנתנה אותו תודה, תודת קדימה או"ד שרק מפני הראש הוא ולא מפאת עצמותו. ונפק"מ אם נאבד הראש דאז אם אמדינן דאין להפדר יחס בפני עצמו א"כ שוב אין להפדר דין קדימה אשארי אברים ונקטר עם האברים אבל אם אמרינן דיש להפדר יחס בפני עצמו, א"כ גם אם נאבד הראש, או אם כבר הקריבו הראש בלא פדר, גם כן מקטירין הפדר בראשונה לשארי אברים. ואם נחליט דיש לפדר יחס בפני עצמו, א"כ יש ליישב קושיות התוס' דהרי שפיר איצטרך קרא להורות לנו דיש לפדר תורת קדימה מחמת עצמו אף בלעדי הראש, וכתבנו לעיל מזה, בקושיא אתוס', וע"כ צריך לומר דסברי התוס' דאין לפדר יחס וקדימה בפני עצמו, וכשאין להראש אז אין גם להפדר תורת קדימה, ומזה חידוי שגם על המזבח בהקטרה יש דינים בסדר ההקטרה, אבל הרמב"ם ע"כ סבר דיש לפדר תורת קדימה גם מצד עצמו בלעדי הראש, וא"כ אפשר ליישב קושיות התוס', ולפי"ז שלש שיטות יש בזה דהרמב"ם סבר שבדבר הקטרה אין סדר וקדימה, והתוס' סברי דודאי יש סדר וקדימה גם בדבר ההקטרה, ורק פליגי שני התירוצים אם הפדר קרב דוקא עם הראש ביחד, או"ד שרק דין קדימה יש על הפדר אשארי אברים. וגם אם יש לפדר תורת קדימה בלעדי הראש פליגי בזה הרמב"ם והתוס', וכמוש"נ:
אמר ר' יוחנן אין מפייסין על תמיד של בין הערביים אלא כהן שזכה בו בשחרית זוכה בו ערבית. ביאור דבריו שסבר ר' יוחנן דהמצוה של שחרית ושל נותן לפרש כמסקנת הש"ס דאם היה איזה פייס על של בין ערביים ע"כ היו עושין הפייס בשחרית על של ערבית, ולפי"ז תמוה לן מה שכתב הרמב"ם שם בה"ח דהיו מפייסין פייס אחר בין ערביים יעוי"ש, וזה תמוה דאף אם סבר הרמב"ם דהיה פייס אשל בין ערביים, וזהו כס"ד דש"ס, אבל מניין לחדש דהיה הפייס בין ערביים, הלא אית לן לומר דהיו מפיסין בשחרית על של בין ערביים, וצ"ע:
תוס' ד"ה אלא וכו' הקשו לר' יוחנן דסבר דאין עושין פייס לשל ערבית, והכהן שזכה בשחרית זוכה ערבית, והקשו הא צריך להפיס בשביל השני גזירין שבעינן שני כהנים מבערב. ולכאורה תמוה הלא יש לומר דהכהן שזכה בשני גזירין שחרית אומר לזה העומד אצלו שיזכה בערב עמו, וכן פירשו בתוסי"ש ובריטב"א, אמנם ע"כ צריך לומר דסברת התוס' דכיון שסבר ר' יוחנן דזכיית הערבית מכה זכיית דשחרית הוא בא, ומי שלא זכה שחרית אין לו ערבית והיינו דסבר ר' יוחנן דכיון דערבית היא מצוה חדא עם של שחרית, וערבית השלמה למצוה של שחרית, לכן הזוכה שחרית אין נוטלין ממנו בערבית, וממילא מי שלא זכה שחרית אין לו בערבית כלום, וא"כ השני גזירין של ערבית דבעי שני כהנים ע"כ דעבודה חדשה היא, וא"כ אין זכות לשל שחרית לומר, לזה שעמו שיזכה בשל ערבית. ולכן חידשו התוס' דבשחרית היו מפיסין גם להשני גזירין של בין ערביים, ולא הוי נפיסי פייס מטעם זה כי בבוקר היה נעשה, וזה היה יודע גם המקשה בס"ד, ומטעם זה דחקו שם התוס' בזה שמקשה הש"ס אח"כ ולמאי דס"ד הא נפיסו להו פייסות, והא מעיקרא גם הש"ס ע"כ ידע דמצפרא היו מפיסין על של ערבית בעד שני גזירין, וכתבו התוס' דלס"ד דצריכין פייס לשל ערבית ע"כ מפייסין בין ערבים, ודק לר' יוחנן דהזוכה שחרית זוכה ערבית אז מהני גם הפייס בשל שחרית לערבית, אבל להמקשה דלא סבר כר' יוחנן ע"כ סבר דמפייסין בשל ערבית בפני עצמו, וא"כ תקשה נפישי להו פייסות, זהו תוכן דבריהם. ולדידי קשה טובא אמאי לא נאמר דסבר ר' יוחנן דהיו עושין פייס בשני גזירין בבוקר באופן הפייס של התמיד, דהזוכה בפייס בעבודה ראשונה, והנמשכין אחריו לימינו זוכין בכל עבודות, כמו שמסיק ש"ס לעיל, וכן היו עושין גם לשני גזירין של ערבית דהנמשכין באחרונה היו זוכין בהשני גזירין ושפיר לא חשב לזה התנא כיון שלא היה פייס מיוחד לזה, והשתא אתי שפיר דפריך הש"ס דלפום הס"ד דיש פייסות לשל ערבית תקשה א"כ נפישי פייסות, וצ"ע:
יש לעיין בדבר הפייסות אם הזוכים בפייס ראשון הולכין להפיס גם בפייס שני, וכן הזוכין בפייס שני אם הולכין להפיס בשלישי, ולפי הסברא משמע דאף הזוכים בראשונה מ"מ לא אבדו זכותם בפייסות אחרות, וגם מדלא קתני תנא דחדשים התקבצו להפיס, וכן מורה לשון הרמב"ם בפר"ד שכתב בפייס הרביעי מתקבצין כולן ומפיסין וכו' וע"כ הא דנקט כולן היינו אנשי בית האב כולו ואפילו הזוכים בראשונה, וכן מבואר בתוס' ד"ה דתנן שכתבו דבהעלאת אברים מכבש למזבח זימנין דיזכה אחר מהנך שזכו להוליך לכבש, יעוי"ש, הרי מבואר עכ"פ דהזוכין בפייס בראשון או בשני, עומדים בפייסות האחרות:
ראב"י אומר המעלה אברים לכבש הוא מעלה אותן למזבח, והא דתנן לקמן תמיד קרב בט' אתיא כראב"י, וכן פירש"י במשנה לקמן, וכתבו התוס' דכרבנן נמי מצי אתיא, והא דלא תנא עשרה כהנים זוכים בתמיד משום דלפעמים זוכה בזה אחד מן הכהנים שכבר זכו באחד מן העבודות התמיד, וא"כ ממילא לא הוי יותר מתשעה. אמנם כל זה בעבודה שעושין עליה פייס, אבל בנמשכין אחרי הזוכה הראשון ע"כ מתוספו כהנים חדשים, ולהכי הני דתנן במשנה י"א י"ב כולם כהנים חדשים נינהו, משא"כ המעלה אברים לכבש אשר זוכה ע"י פייס, א"כ יצוייר שיזכה בפייס מי שכבר זכה בתמיד באחד מהעבודות, עי' במהרש"א. אך יש לעיין לפי"ז במשנה דחשיב בין הערביים באחד עשר והיינו אשר ביד שנים שני גזירין של עצים, והנה לפי דברי התוס' לעיל ד"ה אלא כהן, שכתבו דהשני גזירין הי' ע"י פייס, א"כ לפעמים ליתא אחד עשר דהרי אם יזכה אחד מן הזוכים בתמיד לא תהי' אחד עשר, ואם אמרינן דהשני גזירין היתה הזכייה ע"י נמשכין אחרי הזוכה אתי שפיר, אבל התוס' הא כתבו דע"י פייס היתה, תקשה וצ"ע ואי משכחת תנא דתני חמש וכו' דלא כראב"י ודלא כר' יהודה. וקשה לשיטת הרמב"ם שפסק בפר"ד מתו"מ ה"ח דמפיסין בין הערביים על קטורת בדאיכא כהנים חדשים, וזה ודאי דתמיד איכא כהנים חדשים כדתניא מעולם לא שנה אדם בה, וא"כ לימא דהאי תנא סבר דחמש פייסות הוי עם הפייס של בין הערביים של הקטורת, ומוכה מזה דסברה סוגיא זו דלא עבדינן פייס בין הערביים לקטורת, ודברי הרמב"ם צ"ע. וזה אין להקשות גם על הסוגיא מדוע לא משני דהאי תנא דתנא חמש סבר דמפיסין על קטורת בין הערביים משום דדוחק לומר דיסבור תנא דמפייסין על קטורת אם אין מפיסין על תמיד של בין הערביים מטעם דאין פלגינן מצוה דתמיד דשחרית ודערבית מטעם דכמצוה חדא הוא, א"כ מדוע יסבור כן בקטורת דפלגינן של ערבית משל שחרית, וזהו כמו שכתבנו לעיל והנה התוס' ד"ה ואי הקשו דלמא סבר האי תנא דמפיסין אתמיד של בין הערביים, ולא הקשו דלמא סבר דמפיסין בקטורת של ערבית, והיינו כמו שכתבנו דאם לא סבר דמפיסין על של בין הערביים ודאי לא מסתבר לומר דישונה קטורת מהתמיד, משום דאם לא פלגינן מצוה בתמיד מטעם דכמצוה חדא הוא, בודאי דלא פלגינן גם מצוה דקטורת, להכי הקשו דלמא סבר דמפיסין בין הערביים:
הקשה המהרש"א דלמא סבר האי תנא דתנא חמש כראב"י וגם כר' יהודה וממילא היו בבוקר רק שלשה פייסות, וסבר האי תנא דהיה פייס בין הערביים לתמיד ולקטורת ובצירוף הוי חמש פייסות ותנא חמש היינו משל כל היום, יעוי"ש, אבל נראה דאם אמרינן כן דהיה פייס בין הערביים בודאי תהיה פייס על שני גזירין גם כן ותהי' ששה פייסות, והעירוני שבספר דו"ח להגרע"א ז"ל כתב כן, אך העירוני דלמא הי' השני גזירין בפייס של התמיד של בין הערביים באופן שנמשך אחרי הזוכה הראשון, ואמרנו דזה אין סברא, דע"כ מדעשו פייס לתמיד ולקטורת אף שאינה באה אלא רק להשלמת מצות היום, דהיינו גמר המצוה של תמיד דשחרית, והשני גזירין שחמה באים כעת בערב בעבודה חדשה, דהיינו בכהן שני חדש, ולא תיבעי פייס בפני עצמו. וע"כ דאם מפיסין בתמיד של בין הערביים ולקטורת, דאז ודאי מפיסין לשני גזירין גם כן וא"כ הוי ששה פייסות, ומוכרח הש"ס לומר דהאי תנא לא סבר לא כראב"י ולא כר"י:
והתניא י"ז ההיא דלא כראב"י אלא כרבי יהודה, ופירש"י דנקט כר' יהודה משום דע"כ לא סבר כראב"י. ותמוה דלאיזה צורך אמרו בש"ס כר' יהודה, ואטו אנן סברינן כראב"י הא סתם משנה בסדר יומא וגם כו"ע לא סברי כר' יהודה, ואפשר לומר דסבר רש"י דלרבנן דר' יהודה לא היו נותנין כלל המחתה לזה שעמו שם, אלא היו נותנין להכהן הזוכה בתרומת הדשן, וכמו שסבר כן הרמב"ם בפר"ד דתו"מ ה"ה, יעוי"ש, ומפרשי רש"י והרמב"ם דבזה פליגי ר' יהודה ורבנן דר"י סבר נותנין המחתה לזה שעמו, ורבנן סברי דנותנין לבעל תרומת חדשן, ובזה מתפרשא שפיר הסוגיא לעיל כ"ה ע"ב דמביא הש"ס ראיה מר' יהודה דלא היו מפיסין לכל עבודה מדסבר ר' יהודה דאומר לזה שעמו זכה עמי במחתה, ורבנן לא פלייג עלי' בזה, אלא סברי דנותנין לבעל תרומת הדשן, אבל אם לא משום זה, בודאי לא פליגי אר"י וסברי גם כן דכן סדר עבודתן. והכא אם אמרינן דאתיא כרבנן דר' יהודה א"כ בצרי להו מי"ז כיון דסברי דהמחתה זוכה הבעל תרומה"ד, ולהכי מוכרח הש"ס לאוקמי' כר' יהודה דסבר לכהפ"ח אף שלא היה פייס למחתה, אמנם היה גבי' כהן אחר העומד אצלו וזוכה במחתה, ואיכא י"ז כהנים זהו סברת רש"י, ואפשר שזהו גם כן מקור לדברי הרמב"ם שכתב דהיו נותנין המחתה לבעל התרומה"ד, וכבר עמד בכס"מ ובלח"מ שלא נודע מקומו, יעוי"ש, ואפשר שגירסא זו הוי הוכחה לפרש דבזה פליגי ר"י ורבנן: