אור ברסלב

נזר הקודש - יומא· הרב משה רוזין

דף כה.

דף כד.

מניין שלא יהא דבר קודם למכנסים ת"ל ומכנסי בד יהיו על בשרו, וכן כתב הרמב"ם בפר"י מהל' כלי המקדש, אך אינו מבואר אם מעכב בדיעבד, והנה בודאי אם עדיין יכול לתקן צריך לפשוט בגדיו וללבוש כסדר הנכון בכדי לקיים מצות לבישה כפי רצון התורה, אמנם אם עבד עבודה באופן שלא לבש מכנסים תחילה מסתברא שאין עבודה נפסלת בזה, כיון שעכ"פ לאו מחוסר בגדים הוא, ואעפ"י שפשטות הסוגיא דסנהדרין מ"ט משמע דדין זה הוא לעיכובא דאיתא שם אמר רבא אמר רב סחורא אמר ר"ה וכו' ההוא למצוה וכו' ולאפוקי מה דתנן כה"ג וכו' ותניא מניין שלא יהא דבר קודם למכנסיים וכו', משמע דזה הוא לאפוקי מטעם דהכא הוי עכובא, וכן מדייק כן בגבו"א ובש"א, אמנם ע"כ נראה דהאי עיכובא לא הוי לענין עבודה אלא עיכובא לענין המצוה בעצמה שמחויב לפשוט, וללבוש כסדר האמור בתורה, אבל לענין עיכוב עבודה לא שמענו:

ונוטל מצנפת מראשו של אחד מהם. וברמב"ם פר"ד ה"א איתא ומחזירה יעוי"ש, וביאורו ע"כ שמחזיר לו המצנפת תיכף, וזה די לסימן וידעי שממנו היה המנין מתחיל, ולא היה עומד בגילוי הראש, והנה בדברי התוס' ד"ה והא בעינן כתבו דלהכי לא היו עושין פייס בעזרה עצמה מפני שגנאי הוא לעמוד בלא מצנפת בעזרה, א"כ משמע דהיה עומד בלא מצנפת, ואפשר לדחוק דגם על שעה מועטת כזו חששו:

אין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד, ופירש"י שנאמר לעמוד לשרש וכו' וקשה הא קרא בעבודה מיירי ומזה נלמד בזבחים כ"ג ע"ב דעבודה נפסלת ביושב, משא"כ ישיבה גרידא בלא עבודה לא שמענו, ועי' בגבו"א. ונראה דכוונת רש"י דע"כ ישיבה גרידא בלא עבודה גם כן אסור, דלא גרע ישיבה גרידא מישיבה דעבודה, ואם זה אסור, גם זה אסור, דאין סברא לומר דבעבודה ישיבה חמירא יותר דהרי מצינו דאדרבה אם הישיבה נחוצה לעבודה דמותר ישיבה כמבואר זבחים י"ט, דפריך וליתיב מיתב, נמצא דכשאסרה תורה ישיבה בעבודה הרי זה דין כולל בדין עזרה, ולא בדין עבודה, ומטעם זה הצריכה תורה עוד קרא לפסול בעבודה כשעובד בישיבה, לומר שגם דין הוא בעבודה, ואע"ג דהתוס' כתבו בזבחים י"ט דהכוונה סמיכה. - אבל עכ"פ אנו רואים כי מה שנדרש לענין עבודה מותר לשנות מן עמידה לסמיכה, וסברי התוס' שדי בסמיכה, אבל דעת רש"י דבעיא ישיבה ממש וכן דעת התוס' הכא ד"ה בשם הריב"א:

תוס' ד"ה אין ישיבה וכו', הקשו בהא דמבואר בזבחים ט"ז יושב שאוכל אם עבד חילל, והיאך אוכל בישיבה. ויש להבין הלא גם אם איתא איסור ישיבה אבל אין זה מעכב האכילה, ואטו מפני שאכל בישיבה אינו מקרי אכילה, ומניין לומר דכוונת הש"ס שם בזבחים שמותר לישב בשביל אכילה. אלא כוונת הש"ס שאין הישיבה מעכבת מצות אכילה, משא"כ עבודה שהישיבה מעכבת העבודה:

הפייס השני מי שוחט מי זורק מי מדשן מזבח הפנימי וכו', הקשו בתוסי"ש דהכא נקט שחיטה וזריקה מקמי דישון מזבח הפנימי והמנורה ובמסכת תמיד הסדר שאחרי הדישון בא הסדר של שחיטת התמיד יעוי"ש, והנה כבר עמדו בזה הסתירה בתוס' לעיל י"ד ע"ב ד"ה אמר אביי וכתבו שם דגם אביי דמשני כאן בהטבת שתי נרות, ע"כ סבר ג"כ דסדר יומא פליגא אסדר תמיד מטעם משנה זו, יעוי"ש. אמנם הכא בתוסי"ש סברי דלא פליגי הסדרים בזה אהדדי. - ומתרצי הכא בשם רבי, דבאמת היתה סדר העבודה כמבואר בתמיד. והא דנקט הכא תמיד ברישא מפני שהוא עיקר עבודת היום, ועשו הפייס שלו בראשונה אעפ"י שלענין סדר העבודה היה בא אחרי הדישה והמנורה. וע"כ צריך לומר דלא נקט אלא עבודות המעכבות את התמיד, היינו שרק הפייס של שחיטה, וזריקה עשו בראשונה, ולא שארי דברים דהיינו הקטרה, מפני שאינן מעכבין, ובשם רבינו שמואל פירשו דלהכי עשו פייס לתמיד דלשחיטה ולזריקה בראשונה מפני שהיו עסוקין בו בבוקר קודם דישון מזבח הפנימי והמנורה לראות ולהבחין אם יש בו מום, ולהכי עשו את הפייס של בראשונה, ולדבריו גם כן צריך לומר דרק הפייס מהמעכב כפרה עשו, אבל מלבד שחיטה וזריקה הכל נעשה עפ"י הסדר הקבוע. ובדבריהם מיושב הא דהקשו התוס' לעיל ט"ו ד"ה אימא סיפא דהקשו מדוע לא פריך שם הש"ס ממשנה דנא דע"כ סדר יומא לאו אבא שאול מדתנן דשחיטה וזריקה קודם לדישון וכו', ואילו אב"ש סבר דדם התמיד בא אחריהם, ומדוע דילג הש"ס משנה זו ומקשה ממשנה דלקמן ל"א יעוי"ש והתוס' דחקו בזה שם, ולפי דברי התוס' ישנים דהכא מיושב היטב סוגיא דשם דהיינו דאין להקשות מפייס, מטעם דיש לומר דאעפ"י שהפייס היה קודם מ"מ הסדר ההקרבה והעבודה היה כפי מה שמבואר בסדר תמיד, וממילא איכא למימר גם כן דלאבא שאול היה הסדר לפי סדרו, וא"כ אין כאן הוכחה שהסדר יומא דלא כאב"ש. ויש להעיר דלאב"ש מבואר קטורת קודם לאברים, והכא במשנה קתני אברים קודם, ואפשר דאברים דאב"ש היינו מהכבש למזבח וצ"ע. ולהכי פריך הש"ס ממשנה דלקמן דמבואר שם סדר העבודה, וממילא תקשה לפי"ז אתוס' לעיל י"ד ד"ה אמר אביי שכתבו דע"כ פליגא אמתניתין יעוי"ש, דהלא מבואר דאין לזה הכרח, ובעיקר הקושיא דתוס' שם מבואר בתוספות ישנים במקומו:

בגבו"א ד"ה מי מדשן מסתפק אם היה דישון מזבח פנימי בערבית. לפלא הא מבואר להדיא בתוס' לעיל י"ד ע"ב ד"ה ורמינהו דלא היה דישון מזבח פנימי בערב:

איבעיא להו כשהן מפייסין לעבודה אחת מפייסין או"ד לכל עבודה ועבודה הן מפייסין ת"ש ארבע פייסות היו שם וכו' אמר רנב"י ה"ק ארבע פעמים נכנסין להפיס ולכל חדא וחדא היו בה הרבה פייסות, מבואר מזה דלכו"ע לא היו מתכנסין להפיס אלא ארבע פעמים ביום, רק זה מספקא להש"ס אם מפייסין לכל עבודה ועבודה, או"ד שרק אחד זוכה בפייס בראשונה, ואח"כ העומדין לימינו נמשכין אחריו, וכולן זוכין מכח הזוכה בפייס, ומביא הש"ס ת"ש רבי יהודה אומר לא היה פייס למחתה, אלא כהן שזכה בקטורת אומר לזה שעמו זכה עמי במחתה, וע"כ הא דאמר ר' יהודה לא היה פייס למחתה היינו שלא היו מתכנסין בייחוד עבור המחתה כשם שהיו מתאספין עבור הקטורת, ומשום דאיכא תנא דסבר דהיה פייס למחתה היינו כינוס מיוחד, וזהו ראב"י סבר כן כמבואר לקמן, ובזה סבר ר' יהודה דלא היה כינוס מיוחד עבור המחתה, אלא כהן שזכה בקטורת. והיינו שהיה לקטורת כינוס בפני עצמו והזוכה בפייס הזה להקטורת אומר לזה שעמו זכה עמי במחתה, ומזה מוכח דלא היו עושין פייס לכל עבודה ועבודה, אלא שכולם זוכין מכח הזוכה, ואעפ"י שד' יהודה אמר זאת ומניין שרבנן ג"כ סברי הכי, וא"כ רבים פליגי בזה, פירשו התוס' באי נמי דר"י סבר שהכהן הזוכה בקטורת זכה גם במחתה, ויכול לעשות לבדו אם ירצה ורק אם ירצה ליתן לאחר היה נותן לזה שעמו מפני דרכי שלום גרידא, וממילא כשפליגי רבנן עליה ע"כ לא פליגי אלא בזה וסברי שאין לו לבעל הקטורת זכייה במחתה, וזכיית המחתה הרי היא ככל עבודות דעלמא, וממילא מוכח דלא היו עושין פייס למח.תה, דע"כ אין לנו לעשות פלוגתא רחוקה בין ת"ק לר"י, לומר דרבנן סברי דהיו עושין פייס למחתה, ור"י סבר דהזוכה בקטורת זוכה גם במחתה וע"כ אית לן לומר דרבנן סברי דלא היו עושין פייס למחתה, ורק הכהן שעומד אצלו זוכה מכח הפייס של בעל הקטורת, ור"י סבר דהבעל הקטורת נותן המחתה למי שירצה, ורק מפני דרכי שלום נותן להעומד עמו, וס"ד דש"ס עתה דמסתמא כל עבודות הדין כן, וממילא מוכיח הש"ס דלא היה פייס לכל עבודה ועבודה, אלא הזוכה הראשון שזוכה בפייס, כל העומדים אצלו לימינו כולם זוכין מכח פייס הראשון, זהו ביאור הסוגיא, וביאור דברי התוס':

והנה ראיתי בגבו"א כתב שאין צורך לפירוש התוס' והפשט הנכון הוא דת"ק דר"י הוא ראב"י דסבר דהיה פייס למחתה בכדי להשלים מנין הפייסות הארבעה, משום דלראב"י דסבר המעלה אברים לכבש הוא מעלה אותן למזבח, וא"כ חסר למנין הפייסות, ולהכי סבר דהיו עושין פייס למחתה, אבל משום עבודה גרידא לא היו עושין פייס יעוי"ש, ודבריו תמוהין הרבה דע"כ פייס דראב"י אינו פייס שאנו דנין עליו, דראב"י ע"כ סבר דהיו עושין פייס למחתה היינו שהיו מתכנסין להפייס בשביל המחתה, ואין זה ענין לנידון בעי' שלנו אם היו עושין פייס לכל עבודה ועבודה, המבררין כהנים לכל העבודות שעליהם דנין בשעת הכינוס, וגם ראב"י אפשר דסבר דמפייסין בשעת הכינוס לכל עבודה ועבודה, ועוד דלפי דבריו מה לו לדייק מר' יהודה ומדיוקא מדברי דאב"י, הלא גם מהמשנה עצמה יש לדייק כן מדתנן ארבע פייסות, משמע דרק בשביל להשלים מנין הפייסות היו עושין פייס, אבל בכל עבודה ועבודה לא היו מפיסין, וזהו באמת הת"ש הראשון ודחי הש"ס דאפשר דכוונת התנא על הכינוס גדידא, אבל פייסות היו טובא, וא"כ אין להוכיח גם מדברי ראב"י כלל, וע"כ דדברי התוס' מוכרחין בפירוש הסוגיא:

גוי מקבל שוחט מקבל דאי זורק מקבל אגב חביבותי' לא מקבל לי' לכולי' דם, ופירש"י דבעינן שיקבל כל הדם מדכתיב ואת כל דם הפר ישפך. - מבואר לפי"ז דעיקר הדין דקבלת כל הדם הוא בכדי לקיים מצוה של שפיכת שיריים, ואע"ג דשפיכת שיריים אינה מעכבת, אמנם מ"מ בעינן הקבלה באופן שיהיה יכול לקיים המצוה בשלימות, ולכאורה יש לומר גם כן דתעכב בתחילה את המצוה מטעם כל הראוי לבילה, והכא אעפ"י ששפיכת שיריים אינו מעכב, מ"מ בעינן שתהיה לכהפ"ח ראוי לקיים המצוה, ואינו ראוי מעכב בכל מקום, וא"כ הכא אם לא מקבל לכולי דם תעכב המצוה לגמרי. - והנה זה ודאי דאם נשפך מהכלי לאחר קבלה דאינו מעכב הכפרה, כמבואר בפסחים ס"ה ר' יהודה אומר כוס היה ממלא מדם התערובות וכו' והיינו הדם שנשפך מהכלי על הרצפה דהדם כשר, ור"י דסבר מב"מ לא בטל היתה הזריקה מועלת לכפר, ואעפ"י שע"כ לא אפשר לקבל את כל הדם, והתם בודאי לא קבל מהדם הנשפך אלא מעט לפי הערך, של הקרבן שרוצה עתה להתירו ע"י זריקה זו, ומבואר דהנשפך לאחרי קבלה אינו מעכב, אך קודם קבלה אם לא קבל כולו יש לעיין אם תעכב את הכפרה מטעם דבעינן ראוי לבילה, ומסתברא דאינו מעכב, וראוי לבילה היינו אם הדבר הראוי לעשות הוא בתחילה טרם עשיית עיקר המצוה כהא דבילה במנחות שהוא טרם הקרבה, ומקרא ביכורים הוא טרם ההנחה אמזבח, משא"כ הכא שפיכת שיריים כא באחרונה, אמנם מדחזינן שכל כך חששו הכא לקבלת כל הדם מטעם שמא אגב חביבותי' דמצוה לבעל הזורק לא מקבל לי' לכולי' דם, משמע דהכפרה תליא בזה. אמנם להדיא מבואר במנחות ז' ע"ב דדוקא אם קבל פחות משיעור הזאה לא נתקדש הדם, ואפילו אם קבל בשני כלים ובכל אחת פחות מכשיעור לא נתקדש הדם, יעוי"ש וכן פסק הרמב"ם בפר"ד ממעה"ק ה"ח, וא"כ מבואר דלא מעכב קבלת הדם בכולו את כפרת הקרבן. ונראה עוד דאפשר דגם בלעדי המצוה דשפיכת שיריים ג"כ איכא מצוה דקבלה לקבל את כל הדם, וכוונת רש"י דמפני שאיכא מצוה אח"כ לשפוך כל הדם, וע"כ התם לא הוי כל הדם דמיירי לאחר זריקה, וע"כ כוונת התורה בזה על קבלת כל הדם, וכן משמע ברמב"ם שכתב וצריך שיתכוון לקבל כל הדם, והיינו שמצוה איכא בזה גם בקבלה בעצמותה:

שוחט מקבל וכו', והנה לפי"ז אם אמרינן דהשוחט מקבל ע"כ צריך ללבוש בגדי כהונה קודם השחיטה בכדי לקבל את הדם שהיא עבודה שטעונה כהן ובגדי כהונה, ואעפ"י שע"כ איכא איסור כלאים בשעת שחיטה שכשרה בזר ולא בעי בגדי כהונה. וע"כ משום חששא דפן לא יקובל כל הדם אם אמרינן דזורק מקבל, להכי יש סברא לומר דהכהן השוחט יקבל, בכדי שיקוים מצות קבלת הדם בשלימותה, ונלמד מזה דגם בשביל חששא גרידא, אין כאן איסור כלאים, ומקרי זה צורך עבודה, ומזה ראיה למה שכתבנו לעיל כ"ד דבשביל חששא שמא אגב חביבותי' דעבודה יעבוד בבגדי חול שפיר מקרי זה צורך עבודה, והותרה בבגדי כהונה, דאל"כ אמאי לא תקנו הכא שיקבל הזורק בשביל לתקן שלא יהיה מלובש בבגדי כהונה שהוא כלאים שלא לצורך עבודה, ומוכח כמוש"נ:

מניין לראש ופדר שקודמין לכל האברים וכו', - ודע, ששתי פעמים כתיב בתורה ראש ופדר ודרשו חז"ל בראש השתי פעמים. א) לחיוב, משום דס"ד דכיון שאינו בהפשט אינו בחיוב. ב) לקדימה. והשתי פעמים פדר. א) לקדימה. ב) דחופין בו הראש. והקשו בתוס' דכיון דאמרה תורה דחופין בפדר הראש א"כ ממילא יש לו קדימה כמו הראש, וא"כ למה כתוב פדר שתי פעמים ותירצו דהוי אמרינן לקדימה אתי, ולא הוי ידענא דין חופין יעוי"ש, והקשה בגבו"א דלפי"ז מניין לשחיטה שהיא מן הצואר ובחולין כ"ז ילפינן שחיטה מן הצואר מדאיצטרך לרבות דאש משום שאינו בכלל שחיטה, והיינו דשחיטה מן הצואר, דלמא אתי לקדימה, ואידך ראש ופדר לחופהו, יעוי"ש, ותמוה דאם כדבריו אידך דאש למאי אתא, דהלא לדין חופהו שפיר הוי ידעינן מפדר בתרא, דע"כ אתא לומר דחופהו עם הראש, שיש להן לשניהן דין קדימה, וע"כ חד ראש אתא לרבות לחיובא, והיינו מפני ששחיטה מן הצואר, עי' תוס' חולין כ"ז ע"ב:

ובעיקר קושיות התוס' לא זכיתי להבין מאי מקשו התוס', הא איכא נפק"מ לדינא אם יש קדימה לפדר מחמת עצמו גם מבלעדי הראש, והיינו אם נאבד הראש, או שבדיעבד אם קרבו אותו דלא פדר, ואיצטרך קרא דיש קדימה בפדר משארי אברים, וצע"ג ועי' לקמן:

תוכן העניינים

נזר הקודש - יומא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה