אור ברסלב

נזר הקודש - יומא· הרב משה רוזין

דף כד.

דף כג.

ומה ת"ל ילבש לרבות את השחקים וכו'. ביאור הענין מבואר בספרנו נזר הקודש לזבחים דף כ"ח. כ"ט, דף הספר:

א בעי ר' אבין תרומת הדשן בכמה מתרומת מעשר ילפינן לה, או"ד מתרומת מדין ילפינן לה. והיינו שמספקא לר' אבין אם נוטל אחד מעשרה כתרומת מעשר, או דלמא אחד מחמש מאות כתרומת מדין, כן פירש"י, וקשה אמאי לא אמדינן תפסת מרובה לא תפסת, תפסת מועט תפסת ומצאתי בריטב"א עמד בזה בלשון וא"ת ולא משני מידי. והנה לפי מה שכתבו התוס' לקמן ע"ב דבדבר שיש לו קצבה בהמרובה יש לנו לתפוס המרובה אם הוא לחומרא, יעוי"ש, וא"כ הכא נמי יש לנו לתפוס המרובה מספיקא כיון שהוא לחומרא, ויש להעיר אדברי התוס' מהא דאיתא בקדושין י"ז במצוה דהענקה תפסת מועט תפסת, יעוי"ש, אעפ"י דשם גם כן מיירי שהמרובה יש לו סכום וקצבה כמו אם הוי ילפינן מערכין לחמשים, אמנם אפשר דלהוציא ממון לא אמרינן המרובה אעפ"י שמצוה איכא, וצ"ע, אבל בגרון זה הכא יש לנו לתפוס המרובה. ומטעם זה יש ליישב מדוע לא בעי אם כתרומה גדולה תורמין, משום דאין לנו להסתפק בשיעור קטן כזה. אך גם זה תקשה מאי טעמא בעי הש"ס אם מתרומת מדין ילפינן לאחד מחמש מאות, הלא בודאי אית לן לדון ולתפוס את המרובה שהוא אחד מעשרה. אך יש לומר דהש"ס בעי אם נאמרה בזה ההלכה מקבלה ללמוד ממדין, דאז אין לנו ללמוד עפ"י הכללים דהספקות, מטעם דאם נאמרה ההלכה ללמוד ממדין, הרי זה כודאי גמור וכאילו נאמרה בפירוש דמיא, וזהו שבעי ר' אבין, אם נאמרה בזה הלכה, ופשטו לי' שנאמרה ההלכה ללמוד מקומץ:

ב הקשו התוס' אמאי לא בעי אם ילפינן לה מתרומה גדולה יעוי"ש, וקשה הא אית לנו לדון מתרומה כזה שאין אחריה תרומה כתרומת מעשר וכתרומת מדין, משא"כ תרומה גדולה שיש אחרי' תרומה, וכן איתא בש"ס להדיא במנחות דף ע"ז ע"ב, בתרומה לחמי תודה דאיתא שם דלא ילפינן מביכורים. מפני שיש אחרי' תרומה, משא"כ תרומת לחמי תודה, יעוי"ש, ומצאתי בגבו"א עמד בזה בתמי' על התוס'. ונראה דיש לחקור בדבר ההרמה אם דין הוא במצות מזבח והמצוה חלה על עבודת מזבח, או"ד שדין הוא על הקרבן, וההרמה הוא גמר עבודת הקרבן, וכתבנו לעיל מזה בסוגיא דף כ', והנה אם אמרינן דמצות מזבח הוא, א"כ הרי איתא תרומה אחרי תרומה, דהיינו הרמה שבכל יום ווים, ולעולם לא נפקע ממצות הרמה, דהחיוב על המזבח דמיא, ואפילו אם נאמר דהמצוה הוא גמר של ההקרבת הקרבנות, וכן משמע מדברי התוס' לקמן כ"ז ד"ה א"ד שכתבו וז"ל אע"ג דתרומת הדשן זקוקה לה וגמר עבודת עיכול אברים היא וכו', יעוי"ש, נמצא דהרמה מצות הקרבן הוא. יש לומר דבשביל מצות הוצאה גם כן, יש לה תורת הרמה, ואעפ"י שאינה הרמה, אמנם יען חשיבות המצוה שעדיין מוטל על הדשן, הרי זה לא נגמרה הרמתה, והרי היא בדמיון יש אחריה הרמה, ולהכי הקשו התוס' ובתוי"ש והריטב"א מ"ט לא בעי אם מתרומה גדולה ילפינן לה:

ג עוד הקשו התוס' אמאי לא מיבעי' אם ילפינן מחלה יעוי"ש, והנה אם אמרינן כמו שכתבנו דהכא בהרמה עדיין לא נגמרה מצותה מטעם דאיכא עדיין הוצאה והוי כעין הרמה אחרי', יש ליישב קושיא זו, דהרי חלה אין אחרי' עוד שום דבד, וצ"ע, ועוד קשה דלפי מה שכתבנו אם בהרמה נקראת יש אחריה הרמה, א"כ מאי בעי אם ילפינן מתרומת מעשר או מתרומת מדין. וקשה הא לא דמי דשם אין אחרי' עוד הרמה. אמנם זה עצמו כוונת התוס' בקושיתם והיינו שמספקא להתוס' בדבר הרמת הדשן ומצות הוצאה שאח"כ, אם בשביל זה נקרא יש אחרי' עוד הרמה, וא"כ יש ללמוד מתרומה גדולה מפני שדומה לת"ג יותר מאילו לתרומת מעשר או תרומת מדין, ואם אמדינן דהרמת הדשן נקראת אין אחרי' הרמה מפני שהוצאה הוא ענין אחד, א"כ יש לה דמיון לחלה, וא"כ מ"ט לא מיבעי' אם לחלה מדמינן והנה כאשר מסקו התוס' שאין דמיון הרמת הדשן לחלה, וגם לא לתרומה גדולה, להכי שפיר מיבעי' הש"ס אם לתרומת מעשר אם לתרומת מדין מדמינן, ואיכא למימר דעדיין נשאר הספק אם הרמת הדשן נקראת אין אחריה הרמה, דשפיר איכא למימר דנקראת יש אחרי' הרמה דהיינו ההוצאה, אמנם מכל זה אין לה דמיון לתרומה וחלה יותר מפני שלא כתיב בה לשון הרמה, והש"ס מחפש אחרי הדמיון היותר גדול, וכמו כן אין לה דמיון לחלה יותר:

ד שם. תירצו התוס' בחד אופן דלא דמי הרמת הדשן לחלה מטעם דאין זה תרומה קמייתא, שכבר נתרמה ממנה, ת"ג, משא"כ בתרומת מעשר אעפ"י שכבר נתרמה ממנה ת"ג, מ"מ בלוים משתעי קרא, וזו היא תרומה קמייתא דחייבינהו קרא, יעוי"ש, וכתב הגבו"א דנעלם מהתוס' סוגיא שלימה במנחות ע"ז ע"ב דפריך שם בתרומת לחמי תודה אמאי לא ילפינן מתרומת חלה, ומשני דנין דבר שנאמר בו תרומת ד', מדבר שנאמר בו תרומת ד', לאפוקי תרומת חלה שלא נאמר בו תרומת ד', ומדלא קאמר הש"ס דנין תרומת תודה שהיא תרומה קמייתא מתרומת מעשר שהוא תרומה קמייתא, לאפוקי תרומת חלה שיש ת"ג קודם לה, אלא ודאי ע"כ מוכח דגם תרומת מעשר לא הוי תרומה קמייתא מטעם דתרומה גדולה קודם לה עכת"ד, יעוי"ש. ולדעתי לא זכיתי להבין דברי הגאון בגבו"א בזה דהיאך מחליט שתרומת לחמי תודה הוי תרומה קמייתא, דקשה הלא ע"כ תרומת לחמי תודה נעשה מחולין מתוקנים, וכבר הפרישו הבעלים מזה תרומה גדולה, דהרי אסור לעשות לחמי תודה מטבל, ושפיר לא קאמר הש"ס שם בהא דתרומת לחמי תודה שהיא תרומה קמייתא כיון שאינה תרומה קמייתא ושפיר פריך הש"ס לילף מהא דתרומת חלה. ומטעם זה לא קשה גם כן הא דהקשה בגבו"א שם מדוע לא קאמר הש"ס שם שרוצה ללמוד חלות תודה מביכורים, ולא קאמר הש"ס דנין תרומת לחמי תודה מבכורים ששניהן תרומה קמייתא. - משום דבאמת תרומת לחמי תוגה אינו תרומה קמייתא, ודברי התוס' צודקים:

ה עוד תירצו התוס' דילפינן סתים מן המפורש דהיינו הרמת הדשן שהוא סתום יש לנו לדון מן המפורש שהוא תרומת מעשר שמפורש בו עשרה, וכן תרומת מדין מפורש זו כמה, משא"כ ת"ג וחלה שאין שיעור מפורש בהם, יעוי"ש, וגם בזה הקשה בגבו"א דלפי"ז מאי פריך שם במנחות לילף תרומת לחמי תודה מבכורים, וקשה הא לא הוי סתום מן המפורש, וא"כ טפי עדיף למילף מתרומת מעשר שהוא מפורש יעוי"ש, נראה בסברת התוס' דסברי דהלימוד סתום מן המפורש הוא כעין מה שילפינן יותר מדדמי לי', אמנם כל זה אם אין הגז"ש מתאים זה לזה בדדמי אז אמרינן דסתום מן המפורש יש לנו ללמוד, ולא סתום מן הסתום. אבל בדאיכא גז"ש בדדמי ממש אז לכו"ע הגז"ש בדדמי ילפינן, ובזה אתי שפיר דהנה הכא כשבאנו לדון מתרומת מעשר אין לנו גז"ש בדדמי, דהכא כתיב והרים, ובתרומת מעשר כתיב והרמותם, וכן כשבאנו ללמוד מתרומת מדין ל"ה גז"ש בדדמי, וכן כשבאנו ללמוד מת"ג וחלה ג"כ אין גז"ש בדדמי, בזה כתבו התוס' דבאופן זה יש ללמוד סתום מן המפורש, משא"כ שם במנחות דהוי גז"ש בדדמי בין אם ילפינן מתרומת מעשר ובין אם ילפינן מבכורים, דבכל הני כתיב "תרומה", וזהו גז"ש בדדמי, ובאופן זה גם התוס' סברי דילפינן בדדמי אעפ"י שהוי סתום מן הסתום, דבגז"ש שהיא בדדמי לא יכריע המפורש, דכיון שהגז"ש בדדמי לגמרי, אין לך מפורש יותר גדול מזה, ואפשר שעל סתום מן הסתום נאמרה, ואעפ"י שאיכא גם גז"ש בדדמי והוא גם מפורש, מ"מ באופן זה שנאמרה גז"ש בדדמי אין לנו להכריע מטעם סתום מן המפורש, וצ"ע:

ו ת"ש. דתני ר' חייא נאמר כאן והרים ונאמר להלך והרים מה להלן בקומצו, אף כאן בקומצו, ופירש"י דהגז"ש מלמדנו שלא יפחות מאומה משל קומץ, ואם רצה להוסיף יוסיף, דהרי ליכא למימר דדוקא קאמר דהא לא אפשר לפשוט ידיו ברמץ גחלים רותחות לקמוץ, וכן פירשו התוס' והריטב"א, וקשה הא עדיין אפשר להיות דכוונת התורה דוקא קומץ בצמצום שלא יפחות, ושלא יוסיף גם כן, אמנם מפני שלא אפשר לקמוץ בידיו תוך הגחלים הרותחות, יתקן לזה מדה לקומצו, ואעפ"י שאין עושין מדה לקומצו כמבואר לקמן מ"ז, אמנם הכא מפני שלא אפשר בידיו יתקן לזה מדה ושפיר דמי. - אמנם נראה דבאמת בכל ההרמות שבתורה לא אמרה תורה שיעור למעלה. (לבד ממעשר שהוא מטעם אחר מפני שמקלקל פירותיו) ובכל ההרמות כשהוא תורם בב"א יכול להרבות בשיעור כמו שירצה. וע"כ גם בהרמה דהקומץ מטעם הרמה לא נתנה תורה שיעור למעלה, דק מפני שלא יצוייר יותר מקומץ, דהרי לא יכול להעדיף בקומצו יותר, ולחזור ליטול גם כן אינו יכול, דלאחר הקמצה הרי המותר תורת שיריים עליהן, ואין הקומץ נקבע עוד פעם. ולפי"ז כשנלמד הרמה דדשן מקומץ ע"כ לזה נלמד שלא יפחת, אבל על שיעור דלמעלה על זה לא נשאלה כלל בביהמ"ד כיון דע"כ כל הרמה כן הוא וקומץ שאני מטעם דלא אפשר, אבל אין זה העיכוב מטעם תורת הרמה, וא"כ שפיר ידענו ששפיר יכול לעשות הרמה גדולה כמו שירצה. כן נראה לנכון סברת הראשונים בזה:

ז ויש לעיין בהכלי שקומצין ותורמין את הדשן בה אם בעינן כלי שרת, ככל עבודות שבמקדש, או"ד כיון דבאמת הכא הוי עיקר הרמה בקומצו כמו שילפינן מקומץ דמנחה, ורק מפני שלא אפשר ביד להכי בעינן כלי, להכי שפיר אפשר לומר דכיון דהכלי אינה אלא כעין הכשר גרידא להכי לא בעינן כלי שרת, וצ"ע. אמנם נראה דזה תליא אם הרמה הוי עבודה, דע"כ אם הרמה עבודה הוא טעונה כלי שרת, דאעפ"י שעיקרה של כלי הכא באה רק מפני שלא סגי בלא"ה, אמנם כיון שעבודה היא פשיטא שהוזהרה העבודה בכלי שרת ככל שארי עבודות. אבל אם אמרינן דהרמה לאו עבודה היא, וזהו לר"ל דסבר הכי לעיל, ומוקים גם לאיזה מתנאים דסברי הכי, לדידי' אפשר לומר דלא טעונה כלי שרת, וכן מסתברא דלדיהו לא בעינן כלי שרת, דדוקא בדברים שמצינו שאמרה תורה לנהוג בהן בתורת כהונה, אז בזה אנו עושין כן, ומה שלא מצינו בהדיא בתורה, מסתברא שתורת חולין איכא בזה, והכא בכלי להרמה כיון שלא כתיב בתורה כלי שרת, אית לן לומד דכלי חול היתה. ולפי"ז יש לעיין דלדידן דקיי"ל עבודה היא כדר' יוחנן לעיל, א"כ ע"כ תיכף כשמסר לנו משה דבינו את המשכן עם הכלים לעבודה, בטח מסר לנו גם הכלי להרמה דדשן, וכשעשו כלים חדשים בטח עשו כמתכונתו וכמדתו של משה. - וא"כ יש להבין מאי בעי ר' אבין תרומת הדשן בכמה, הלא אין כאן שאלה לשאול בכמה הלא כיון שעבודה היא והיה לזה מדה מכבר, ואם רוצה ד' אבין לידע מדה של משה היה לו לשאול סתם מדה של הרמה כמה היא, ולא שייך גם למילף מתרומת מעשר ומתרומת מדין, כי ע"כ כיון שעבודה היא, היה לה שיעור להכלי, כמו שהיה הרבה כלים במקדש שאינן שייכים לנו למילף שיעור שלהם, ורק עפ"י ההלכה למשה מסיני נעשו. והנה לולא דמסתפינא הוי אמינא דכל עיקר בעי' זו אינה אלא למ"ד הרמה לאו עבודה היא ואינה טעונה כלי שרת, ולכן יש לשאול כי יען שאינה אלא מצוה גרידא, ואינה בכלל עבודות שבמקדש, לכן יש לשאול כיון שרק מצות הרמה יש כאן, ולא עבודה, א"כ הרי תרומה זו כשארי תרומה דעלמא, שתורת מצוה גרידא איכא בזה, ובעי ר' אבין בכמה שיעור לתרומה זו. - משא"כ אם עבודה היא, אינה צריכה כלל לכל הני תרומות, ואם כן הוא בזה אתי שפיר הא דרבינו הרמב"ם השמיט לבעי' זו מהלכותיו, וכבר תמה בזה המל"מ, ובדברינו השמיט שפיר כיון דסבר דהרמה עבודה היא, והיה לזה מחתה מיוחדה מטעם עבודה, ובזה אתי שפיר דבפר"א דתמיד מבואר דמחתה אחת היא, יעוי"ש. ואם כדברי ר' אבין וברייתא דר' חייא היה צריך כלי כל אחר לפי מה שהוא לפי קמיצת ידיו, ובדברינו אתי שפיר דהמשנה סוברת דהרמה הוי עבודה, והיתה מחתה מיוחדת לזה, וגם הרמב"ם כתב סתם מחתה, והיינו מחתה הידועה, וזהו אם הרמה עבודה היא וא"כ היתה מחתה מיוחדת לזה וצ"ע, ולפי זה לשיטת הרמב"ם אין אנו יודעין שיעור לכלי של הרמת הדשן בכמה עד יבוא היורה צדק, ויורה לנו:

אמר רב ארבע עבודות זר חייב עליהן מיתה זריקה והקטרה וכו', ויש לעיין אם בעינן בזריקה שיזרוק כל הזריקה דהיינו שיעור כל העבודה התמה בשלימותה, או דלמא שאף בזריקה אחת חייב, ואת"ל דגם בזריקה אחת ג"כ חייב, עדיין יש לעיין אם דוקא בשגמר הזריקה. וזהו עבודה תמה, וכדפירש רש"י עבודה שהיא גומרת ומתממת את הדבר, יעוי"ש, וא"כ זהו דוקא הזריקה המשלמת את הדבר, או"ד דלא בעינן רק שיעשה העבודה בעבודה כזו שהיא עבודה הגומרת, אבל לא בעינן שיהיה הוא הזר הגומר. והנה ברמב"ם איתא בפר"ט מהל' ביאת מקדש, וז"ל כיצד על הזריקה בין שזרק בפנים ובין שזרק בחוץ, בין שהזה הזאה אחת מכל הזאת הדם, בין שהזה הזאה אחת מכל הזאת קרבנות המצורע הרי זה חייב מיתה עכ"ל, והנה יש לפרש בדבריו בשני אופנים, או שכוונתו בפשוטו הזאה אחת דהיינו טפה אחת של הזאה, ומכל זה חייב מיתה, או שכוונתו הזאה אחת היינו באופן שיש הרבה מיני הזאת בקרבן זה כגון שיש שני מיני קרבנות במתכפר אחד, והיזה הזאה אחת היינו סדר אחד, ואף אם נפרש כוונתו שאף טיפה אחת של הזאה מחייבתו מיתה, יש לעיין אם בעינן דוקא האחרונה שהיא הגומרת, או"ד שאף מן הקודמות ג"כ מחייבתו מיתה, והדבר נוטה שכוונת הרמב"ם בכל אופן שהוא, אבל יש לעיין מניין לרבינו זאת, עוד יש לעיין אם חייב מיתה גם בזריקה של טפה אחת שאינה באה אלא למצוה כגון כל הניתנין במתנות ארבע, ובדיעבד כיפר במתנה אחת, ולאחד שנתן הכהן המתנה האחת זרק הזר אם נתחייב מיתה בזה, ולכאורה מדמחייב מיתה אהקטרה אעפ"י שאינה מעכבת א"כ גם בזריקה כן, אבל אינו דומה כי הקטרה הוא עצם הקרבן, ומתנה שאינה מעכבת לא הוי אלא מצוה גרידא, וצ"ע. וכן בדבר הקטרה חייב מיתה גם כשהפך בצינורא מטעם דקרובי עבודה היא כדלעיל י"ב וכן פסק הרמב"ם בפר"ט מביאת מקדש ה"ד.- ויש לעיין בדבר הקרבן שהקריב להתעכל, אם נפסל בזה גם כן כדין זר שמחלל עבודה, היינו עבודה זו, גם יש לעיין אם יש תקנה לרחק את הבשר ולעשותו כבתחילה, כמו שמהני בסידר זר המערכה חוזר ופורקה, וה"נ אפשר אם עדיין לא עשה האש פעולה בהקרבן, ועדיין לא פסל הזר בהקרבן, יש תקנה לרחק על אותו מקום כבתחילה, או לא, ואפשר שזהו כמו קדשים פסולין שאם עלו לא ירדו, וכשהפסול על המזבח לא גרע, ויש לעיין אם זה נקרא פסולו בקודש שיהיה הדין אם עלו לא ירדו, וצ"ע. עוד יש לעיין אם יעשה עוד פעם הפוך בצינורא, ואם כבר נפסלו אין לחייבו אף שזה פסולו בקודש, עי' רש"י לקמן ע"ב ד"ה בין דבר וכו' ובריטב"א בזה:

ולוי אמר אף תרומת הדשן וכו' מ"ט דלוי דבי רחמנא לכל דבר המזבח, והקשה בתוסי"ש דלמא לרבות עבודה שיש אחריה עבודה, ותירצו דא"כ ועבדתם למ"ל, וכתבו אח"כ וז"ל אבל איכא לאוקמי' ועבדתם בשאר עבודת סילוק כגון הוצאת הדשן, יעוי"ש, ביאור הדברים דהתוס' סברי דלוי שמרבה עבודת סילוק מ"מ אינו מרבה אלא תרומת הדשן דחשובה ולא שארי עבודת סילוק כגון סילוק דישון מנורה וכמבואר שם בתוס', ולפי"ז הקשו שפיר דלמא אתי הריבוי לרבות עבודה שאינה תמה, ומכל זה בעבודת סילוק החשובה דהיינו תרומת הדשן אף שסילוק הוא אף מפני חשיבותה וגם תמה חייב עבורה מיתה, כן נראה ביאור דבריהם. ובעיקר הקושיא נראה דמסתבר יותר לדמות עבודת סילוק, מלרבות עבודה שאינה תמה, דעבודת סילוק והיא תמה כהרמת הדשן יותר חשובה, וזהו סברת לוי דמרבה הרמה, ובעיקר פלוגתא דרב ולוי נראה דבזה הסברא פליגי דרב סבר דגם לוא לא כתבה תורה למעט, לא הוי ידענא עבודת סילוק דליחייב עלה מטעם דבסברא אינה חשובה כמו עבודת מתנה, וממילא כשכתבה תורה עבודת מתנה ע"כ למעוטי סילוק אתא, ולוי סבר דבסברא אין עבודת סילוק בכלל פטור, ורק לא הוי ידענא מסברא לחייב עלה, ולהכי כשיש ריבוי יש לנו לרבות סילוק:

והנה בפלוגתא דרב ולוי דפליגי אם זר חייב מיתה על הרמת הדשן, דלוי מחייב וגם במתניתא תנא דחייב, ולקמן בעי רבא עבודת סילוק בהיכל מהו, וזהו הכל אליבא דלוי, וא"כ לכאורה יש לפסוק כלוי, יען דבא שהוא בתרא סבר כוותי', והרמב"ם פוסק כרב וסבר דאין זר חייב מיתה על הרמת הדשן כמבואר בפר"ט מבי"מ ה"ח, וזה תמוה לכאורה, ובמל"מ תמה דבירושלמי איתא דפליגי בזה שם ר' יוחנן ור"ל ור"י מחייב, וא"כ היה לו לפסוק כר"י יעוי"ש, ונראה לומד דכיון דע"כ גם לוי אינו מחייב בעבודת סילוק דעלמא, אלא בהרמת הדשן גרידא מחייב כמבואר בסוגיא הכא דעל דישון מזבח הפנימי והטבה דמנורה גם לוי פוטר, וכן מבואר בתוסי"ש, ורק בעבודה של הרמת הדשן מחייב לוי יען שהיא עבודה חשובה, ומפרש הרמב"ם דכל זה דוקא אם אמרינן דלא נאמרה בתורה בגדים פחותים אמצוה דהרמת הדשן, והרי היא עבודה ככל עבודות דעלמא, בזה סבר לוי דיש לחייבו אהרמת הדשן אף שעבודת סילוק היא, משא"כ הרמב"ם שפסק שהתורה אמדה בחיוב שילבש בגדים פחותים להרמת הדשן כמו"ש בפר"ב מתו"מ ה"י מטעם שאינו דרך ארץ שימזוג כוס לרבו בבגדים שבישל בהן קדרה לרבו, יעוי"ש, נמצא דלהרמב"ם לשיטתו אין חשיבות להרמת הדשן יותר משארי עבודות סילוק דעלמא, וא"כ באופן זה גם לוי מודה שאין לרבות הרמת הדשן לחיוב, וע"כ לוי דמחייב בהרמת הדשן סבר דהרמת הדשן טעונה בגדים חשובים לכתחילה כבשארי עבודות, ולפי מה שביארנו לעיל סבר הרמב"ם דפליגי בזה דבי ור' יהודה יעוי"ש, נמצא דתנאי פליגי בדין זה, וע"כ לוי סבר דהרמת הדשן טעונה בגדים חשובים למצוה, ולהכי מרבה הרמת הדשן לחיוב מיתה בזר, ואפשר שזהו סברת רב דפליג, ומפרש הרמב"ם דרב סבר גם כן דבעינן בהרמת הדשן בגדים פחותים, והרמב"ם לשיטתו הוכרח לזה: והנה בהא דפליגי בזר, הוא הדין בכהן אם עשה עבודה במחוסר בגדים שתורת זר עליו, גם כן תליא בפלוגתא דרב ולוי איזה מן העבודות חייב עליה מיתה, וכן כתב הריטב"א בהדיא, והנה בהא דמרבינן מקרא דלכל דבר המזבח שבע הזאות שבפנים ושבמצורע הקשו בתוסי"ש הא בפנים בלא"ה יש חיוב מיתה משום ביאה ריקנית, ותירצו כגון ששגג בביאה, ושגג בביאה יצוייר שהיה בפנים ונודע שהוא בן גרושה, ובאופן זה דשגג בביאה מתרץ הש"ס לקמן נ"ג, יעוי"ש. והנה יש לעיין מדוע לא תירצו דמיירי בכהן שעבד עבודה במחוסר בגדים, וע"כ מוכח דגם כהן שנכנס ביאה ריקנית במחוסר בגדים חייב מיתה, רעי' לעיל ה' ע"ב תוס' ד"ה להביא: בתוס' ישנים ד"ה רבי רחמנא הקשו ללוי אמאי לא מוקי לקרא לרבות הוצאות כף ומחתה וכו', וקשה הא זה ע"כ פטור גם ללוי כמו שמוכיח מקראי וכמבואר בסוגיא מקרא דמבית לפרוכת ולקמן בעבודת סילוק: בתוס' ישנים ד"ה ואימא כו' א"נ הנחה היתה כשרה בזר, יעוי"ש, מבואר דמטעם שכשרה בזר להכי הוי הרמה הקודמת לה עבודה אמה ולקמן בסוגיא פריך נתן שמן ליחייב, ומשני איכא הדלקה וכו' אעפ"י שהדלקה כשרה בזר, ואפשר לומר דשאני הדלקה שהיא חיובית, משא"כ הנחה בהדשן, אמנם בתוס' משמע שגם ההנחה דהדשן היתה בחיוב מדכתיב ושמו, יעוי"ש, ויש לחלק וצ"ע:

הדלקה לאו עבודה היא. יש לפרש בשני אופנים הא דלאו עבודה, אם דוקא לענין חיוב מיתה לזר לא הוי עבודה חשובה דליחייב עלי' זר מיתה, או דלמא דלאו עבודה היא כלל וכשר בזר לכתחילה והריטב"א כתב בשם הרב שרק לענין חיוב מיתה בזר איתמעטה, אבל פסולה הדלקה בזר, אמנם דעת הרמב"ם בפד"ט מבי"מ דהדלקה מותר לזר בתחילה, ורק שאסור לו ליכנס בפנים, וכתב דאם הוציאה כהן לחוץ והדליקה זר כשרה, וכן משמע דעת התוסי"ש. וע"ד שהתיר הרמב"ם הדלקה הקשו עליו מהא דאיתא בתו"כ בפ' אמור בפסוק יערוך אותם לפני ד' שלא יתקן בחוץ ויכניס בפנים, ועי' במנח"ח מצוה צ"ח.- אמנם נראה בסברת הרמב"ם דכיון דסבר הדלקה לאו עבודה היא והיינו כדפירש"י בסוף פרקין מטעם דלא עביד כלום בזה דעיקר הדלקה מאילי' נעשית, וא"כ ע"כ לא על זה מכוון הקרא בהא דיערוך, דהביאור דע"כ במה ששייך לעבודה דהיינו ההטבה, וגם הסידור הנרות, משא"כ הדלקה דלאו עבודה היא מטעם שלא עביד בזה מאומה. ויש לעיין לדעת הרמב"ם אם הדליקה חש"ו אם הוי הדלקה מעליא, וכנראה כיון שלאו עבודה היא ע"כ הביאור בהדלקה דבעינן מנורה דלוקה, ודק תנאי הוא בהמנורה שתהי' דלוקה, אבל עיקר עבודה היא ההטבה, והסידור, והדלקה לא איכפת לן באיזה אופן היא דלוקה, או"ד דבעינן לכהפ"ח שתהי' המדליק בר חיובא, וצ"ע. ובמנח"ח שם ראיתי כתב דע"כ הדלקה בעצמותה היא מצות עשה, דאל"כ אלא המצוה שתהי' דלוקה, א"כ אמאי דוחה שבת הדלקת המנורה, אמאי אין עושין ההדלקה בערב שבת באופן שתהי' מספיק גם לשבת יעוי"ש, ואינו מובן דע"כ המצוה של הטבה והסידור הוא בכל יום ויום. וההטבה והסידור הוא שבתחילה הוא כובה את הנרות ומדשן כמבואר ברמב"ם ובהחינוך שם להדיא, וא"כ ע"כ דוחה שבת בשביל ההטבה:

סידר שני גזירין ליחייב. איכא סידור אברים יש לעיין מה ענין סידור אברים לסידור המערכה בכלל, ולסידור שני גזירין בפרט, הא האברים, באים עבור תכלית של הקטרה ואדרבה אית לן לומר דלאחר סידור השני גזירין כבר נגמרה הסידור בשלימותו, ואם בשביל דאיכא הקטרה באחרונה, הלא עכ"פ בדבר הסידור המערכה איכא עבודה תמה, אעפ"י שאיכא הקטרה לבסוף, והוא כמו דהזריקה עכ"פ עבודה האחרונה שבדם, וכמבואר לעיל ברש"י ד"ה עבודה תמה, וכן מבואר בתוס' ד"ה אלא הקטרה, וא"כ ה"נ כיון שבדבר הסידור מערכה הוי עבודה תמה, א"כ מה מועיל הא דסידור אברים שבאחרונה לגרע החשיבות עבודה של הסידור המערכה שלא תהי' בכל עבודה תמה. ונראה דבדבר הקטרת האברים תרתי איכא. א) מצות הקטרה שעליהם, וזהו מצוותן לשרפן על המערכה. ב) מקיימין בהם גם המצוה של מזבח שאמרה תורה שהאש על המזבח לא תכבה ומצוה זו מתקיימת גם ע"י האברים ומטעם זה המכבה גחלת של הבשר האברים גם כן עובר בלא תעשה, נמצא לפי"ז דמקיימין גם בהאברים מצות סידור המערכה, והיינו כי מלבד ההקטרה בעצמותה, עוד איכא בזה שמקיימין על ידי האברים אש של המערכה, וגם תכלית זה ציוותה התורה שתהי' האש של המזבח באברים, וזהו סברת רב דסבר דהאברים עם העצים סידור אחר הוא, ולהכי סידור שני גזירין לא הוי עבודה תמה, ור' יוחנן דמחייב אסידור שני גזירין סבר דסידור האברים סידור אחר הוא, כדכתיב וערך עליה העולה, וזהו סידור שני גזירין, ועי' רש"י, ומחייב בסידור שני גזירין מטעם שזהו עבודה תמה דדבר הסידור העצים:

רש"י ד"ה עבודת סילוק בהיכל, והיא עבודה תמה כגון דישון מזבח הפנימי והמנורה יעוי"ש, מבואר מזה דסבר רש"י דהטבת המנורה נקראת עבודה תמה, ולכאורה הא איכא הדלקה אחריה, וכמו שאיתא הכא בש"ס שפריך ליחייב בדבר הסידור הנרות ונתינת שמן, ומשני דאיכא הדלקה אחריה, וא"כ בדבר ההטבה הא איכא סידור, והשמן, והדלקה אחרי ההטבה. אמנם שיטת רש"י דהטבה בעצמותה הרי היא מצוה בפני עצמה. וזהו "בהטיב" דכתיב בקרא, ומצות הדלקה בערב שידליק כל הלילה מערב עד בוקר. ובבוקר היתה מצות ההטבה גרידא בלא הדלקה, וזהו דלא כשיטת הרמב"ם דכתב בפר"ג מתו"מ הי"ב דמצות הטבה הוא גם הדלקה אחריה, וגם בבוקר היה מדליק אחרי ההטבה, והרבה ראשונים פליגי בזה על הרמב"ם כמבואר בכס"מ שהרשב"א והראב"ד לא סברי כוותי', וגם רש"י בחומש סבר כשיטת הראשונים, וא"כ לרש"י שפיר פירש הכא דהטבה הוי עבודה תמה. ודעת הרשב"א דלא הוי מצות הדלקה אלא בין הערביים, ואפילו בלילה אם מצאן כבוין אין צריך להדליקן, ובבוקר אם מצאן דולקים מכבן ומדשנן, וידליקם בביה"ע. וכל זה בשארי גרות, לבד הגר המערבי אם מצאו כבוי בבוקר מדשני ומדליקו תיכף עד בין הערביים שמדשנה עוד פעם ומדליקה, והנה מערבי אין מדליקין אותו מנר אחר, אלא ממזבח החיצון, ושאר הגרות מדליקין מנר אחר, והיינו מנר לנר דוקא, ע"י שבת כ"ב, ויש לעיין אם בשארי הגרות אסור להדליק ממזבח החיצון, או שרק מצוה ליכא, אבל רשאי אם ירצה: אמה מפיסין רב נחמן אמר בבגדי חול רב ששת אמר בבגדי קודש רב נחמן אמר בבגדי חול דאי אמרת בבגדי קודש איכא בעלי זרועות דחמסי ועבדי. רב ששת אמר בבגדי קודש דאי אמרת בבגדי חול אגב חביבותי' מקרי ועבדי. ויש לעיין אי בחדא פליגי או בתרתי פליגי, משום דיש לפרש בשני אופנים. א דבאמת רב נחמן חייש גם לחששא דאגב הביבותי' מקרי ועבדי, אלא שסבר דהחשש השני דבעלי זרועות יותר שכיחי ולהכי סבר דעושין תקנה עבור השכיח, ורב ששת סבר ג"כ דבאמת יש חשש דבעלי זרועות ג"כ, אלא סבר דהחשש דאגב חביבותי' מקרי ועבדי שכיח יותר, ועושין תקנה להשכיח יותר, וזהו בחדא פליגי. ב) דרב נחמן סבר דלחששא שמא אגב חביבותי' מקרי ועבד לזה לא חיישינן כלל, ורק משום חששא דבעלי זרועות חיישינן. ורב ששת סבר דמשום חששא דבעלי זרועות לא חיישינן כלל, ורק משום אגב חביבותי' מקרי ועבדי, לזה חיישינן ועושין הפייס בבגדי קודש. ונפק"מ אם עשו את הפייס טרם שקידשו ידים ורגלים מן הכיור, דאז בודאי אין לחוש לשמא אגב חביבותי' מקרי ועבד, דאז אמרינן דרב ששת לא חייש לחומסין כלל, בודאי עושין הפייס כמו שירצו ואין כאן קפידא בין אם בבגדי קודש או בבגדי חול, משא"כ אם סבר רב ששת דגם חוששין לבעלי זרועות, ממילא כשאין חשש למקרי ועבדי יש לתקן החשש דבעלי זרועות, - וזה אין להקשות מדוע לא תיקן רב ששת שיעשו הפייס טרם קידוש יו"ר, דהרי איכא הפייסות ביום שכבר קידשו יו"ר. - אמנם מסתברא דע"כ בתרתי פליגי, משום דאל"כ אלא תרווייהו חששות איתנהו א"כ לא יעשו תקנה כלל, כיון שע"כ אין להנצל מאחת מן החששות, וזה דוחק לומר דפליגי בשכיח דזה סבר שזה שכיח יותר, וזה סבר שזה שכיח יותר, דלא מצינו פלוגתא באופן זה, לכן נראה דבתרתי פליגי, נמצא דלרב ששת באופן שאין לחוש למקרי ועבדי כגון טרם קידוש יו"ר, אין עושין הפייס, בבגדי חול אלא בבגדי קודש, וממילא לא יהיה נמצאים בין הכהנים לבושים בבגדי חול ולבושים בגדי קודש:

הנה בגבו"א הקשה לרב ששת מהא דתנן בתמיד במי שזכה בפייס של תרומת הדשן מי שזכה לתרום את המזבח הוא יתרום, והן אומרים לו הוי זהיר שלא תגע בכלי עד שתקדש יו"ר מן הכיור, אלמא שהיו מפייסין קודם קידוש יו"ר מן הכיור, ומדוע לא חיישינן לדלמא אגב חביבותי' מקרי ועבד, כדחיישינן הכא בבגדי חול, ומשו"ה מצרכינן להפיס בבגדי קודש ואם בשביל שהיו מזהירין אותו, א"כ הכא גם כן מדוע לא סגי בהא דמזהירין אותו, הלא היה לתקן שיהיה הפייס בבגדי חול ולהזהירו שלא יעשה עבודה עד שילבש בגדי כהונה, ותירץ כיון דהפייס של הרמת הדשן לא היה בעזרה עדיין, וכיון שהיה רחוק ממקום מזבח לא חיישינן לדלמא מקרי ועבד, משא"כ שארי פייסות היו בלשכת הגזית, סמוך למזבח, חיישינן וכו', יעוי"ש, ולפי דברי בעל גבו"א ישתנה הדין דגם לר"ש ע"כ הפייס הראשון לתרומת הדשן היה בבגדי חול. ולכאורה קשה מאי מייתי ר"ג ראיה מהמשנה דלמא שם מיירי לתה"ד וגם ר"ש מודה בזה. ואתי שפיר משום דשם ע"כ מיירי בפייסות שאח"כ כמבואר שם בתוס' ד"ה מאי לאו. ובאמת לא נזכר זה בפוסקים וגם הרמב"ם מיסתם סתים וכתב דהפייסות היו בבגדי כהונה, ומשמע שעל כל הפייסות היה מכוון רבינו, ועוד דלפי"ז ע"כ אית לן לומר דלרב ששת היו כל הפייסות לבד מתרומת הדשן, בשכבר קידשו יו"ר מן הכיור. ובלעדי קידוש יו"ר אין לחוש למקרי ועבד. אבל אי אפשר לומר כן שהרי מצינו במשנה ולקמן כ"ה בן קטין עשה י"ב דד לכיור כדי שיהיה י"ב אחיו הכהנים העסוקים בתמיד מקדשין יו"ד מן הכיור, בבת אחת, וא"כ ע"כ מיידי לאחר הפייס, דקודם הפייס הלא עדיין לא הובררו הי"ב כהנים להתמיד וע"כ דלכ"ע הי' מקדשין יו"ר מן הכיור לאחר הפייס (והערה זו העיד לי בני מוהר"ח נ"י), ומוכח מזה גם כן דקודם קידוש יו"ד לא חיישינן דלמא אגב חביבותי' מקרי ועבד, והא דבאמת לא חיישינן התם לדלמא מקרי ועבד, יש לומר בזה תרתי. א) מפני שכולם שווים בלא קידוש יו"ר אין כאן חששא. ב) אפשר מפני שאין כאן טרחא מרובה, וגם הכיור בעזרה מידכר דכירי, אמנם בדבר הבגדי כהונה היו מפיסין בבגדי כהונה אף טרם שקידשו יו"ר מן הכיור, מפני שכיון שביארנו שסבר רב ששת דגם באופן שליתא חששא שמא מקרי ועבד, גם כן אין חוששין לבעלי זרועות, וא"כ יש כאן הרבה כהנים בלא"ה בבגדי כהונה, ולכן חייש רב ששת להיחיד הלבוש בגדי חול שאגב חביבותי' מקרי ועבד, וגם ילך עם אחיו הכהנים לקדש יו"ד והוא לבוש בבגדי חול. (ויש בגדים של חול דלא מינכר עלייהו בחוץ אם הם של חול כההיא שעשתה לו אמו וכו') ולהכי סבר רב ששת דעושין תקנה שדוקא בבגדי קודש תהיה הפייס, ומטעם זה נראה דגם הפייס של הרמת הדשן היה בבגדי כהונה דוקא, דמה מהני הא דלא קידש עדיין יו"ד, דהרי חיישינן לדלמא אגב חביבותי' מקרי ועבד, וגם יקדש יו"ר בבגדי חול שלו ויעבוד כן עבודה ולא שייך לעשות תקנה להזכירו כמו שמזכירין אותו תרומת הדשן, דליתא דדוקא הא דקידש יו"ר דבע"כ מוכרח לקדש יו"ר מטעם שאפילו אם כבר קידש יו"ר, גם כן נפסל בלינה, ולהכי שפיר עשו תקנה להזכירו דבר שבודאי מחויב לעשות, משא"כ הא דבגדי כהונה אשר בודאי אין הכרח לזה דאטו בודאי שהולכין בבגדי חול, הלא הרבה יש מלובשין בבגדי קודש, וזהו כמו שביארנו דר"ש לא סבר כלל לדרב נחמן, ובאופן זה ע"כ לא תהי' רמיא להשגיח על זה, וא"כ תהיה מציאות לבוא לידי מכשול עבודה בגדי חול, להכי תקני לפי סברת רב ששת בהכרח יהיה הפייס בבגדי כהונה. ומה שהקשה עוד שם בגבו"א דע"כ צריך לומר דהפייס של תרומת הדשן היה בבגדי חול מטעם דכיון דנעשה הפייס בבית המוקד הבנוי כולו בחול, ומבואר לקמן ס"ט דאסור לצאת למדינה בבגדי כהונה, יעוי"ש, נראה דכיון דאיכא חששא לדלמא מתרמי תקלה ועביד בלא בגדי כהונה, לפי"ז גם ליכנס בית המוקד בבגדי כהונה מותר, ושפיר מקרי זה צורך עבודה, וכן משמע מהרמב"ם מדכתב בפר"א מתו"מ ה"א דהפייסות היו בשמלובשין בגדי כהונה, ומשמע דעל כל הפייסות קאי אפילו על של תרומת הדשן שהיה בביה"מ:

ומה שהקשה בגבו"א על הרמב"ם דסבר כלאים שלא בשעת עבודה אסור, א"כ היאך היו מפיסין בבבגדי קודש, הלא הוי כלאים שלא בשעת עבודה, וכן הקשה בש"א סימן כ"ט. ולדעתי נראה כי גם זה הוי צורך עבודה דכיון דהאיכא חששא פן תצא תקלה שיעבוד עבודה בבגדי חול, שפיר מקרי זה צורך עבודה, וגם בחששא דעבודה, הוי זה צורך עבודה, ואין כאן איסור כלאים:

תוכן העניינים

נזר הקודש - יומא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה