נזר הקודש - יומא· הרב משה רוזין
דף כג.
א ת"ר ופשט ולבש בגדים אחרים והוציא את הדשן שומעני כדרך יוהכ"פ וכו' ת"ל ופשט ולבש מקיש בגדים שלובש לבגדים שפושט מה להלן בגדי קודש, אף כאן בגדי קודש, א"כ מה ת"ל אחרים פחותים מהן, ר' אליעזר אומר אחרים והוציא לימד על הכהנים בעלי מומין שכשרין להוציא הדשן. דע שיש שתי מצות בתורה בדבר הדשן שעל המזבח. א) מצות הרמה, והיא מצוה חיובית זמנה כל יום ויום, או דוקא בלילה ב) עוד מצוה כתובה בצדה הוצאה להדשן מעל המזבח דהיינו שעל התפוח. והיא אינה מצוה חיובית להרבה עוסקים. אלא כשנתרבתה על המזבח מוציאין לחוץ, וכן פירש"י בחומש, וכן כתב הרא"ה, ושיטת הרמב"ם והראב"ד שגם הוצאת הדשן מצוה חיובית שבכל יום ויום כמבואר בפר"ב מתו"מ, אמנם זה לכו"ע דההרמה הוי תיקון להוצאה ומתיר את ההוצאה, וקודם ההרמה אסור להוציא הדשן, ומבואר זה לעיל כ' ע"ב וברש"י ד"ה דנפישי, והדשן המורם מניחו בצד המזבח ושם נגנז להרבה פוסקים, אבל אינו ענין להוצאה כלל, ודין הוצאה הוא הדשן שעל גבי המזבח לאחרי ההרמה, והרמה מתרת ההוצאה כדמיון תרומה המתרת טבל:
ב והנה יש לעיין בפשט הדברים שדרשו רבנן דמדכתיב ופשט ולבש דהוי אמינא דלובש בגדי חול, ועל זה חידשו דכוונת התורה להקיש לבישה לפשיטה, דקשה למה כתבה תודה ופשט ולבש להורות לן היקשא, הלא גם אם לא כתיב כלל ופשט, אלא הוי כתיב ולבש בגדים אחרים הוי אמרינן דבגדי קודש הם, דהלא לכל עיקר מה שיש לטעות ולומר דכוונת התורה אבגדי חול הוא מפני דכתיב ופשט ולבש כדרך שכתב גבי יוהכ"פ, וממילא הכא החליפין לבגדי חול, אבל אם לא הוי כתוב אלא ולבש בגדים אחרים לא הוי ס"ד לבגדי חול כלל, אלא הוי דרשינן לבגדים פחותים מהן, וא"כ לאיזה צורך כתבה תורה ופשט, אשר עי"ז יצטרך גם לההיקשא, וע"כ צריך לומר דגם אם הוי כתיב "ולבש בגדים אחרים" הוי אמינא בגדי חול, ואיצטרך "ופשט ולבש" להיקשא דבעינן בגדי קודש, והא דנסיב דמיון ליוהכ"פ בכדי נסבא, וכן כתבו התוס' והריטב"א שלדמיון בעלמא נקטי', והם כתבו זאת מטעם אחד, אבל גם לפי דברינו מוכרחים אנחנו לזה. אבל יש לעיין לפי"ז מאיזה טעם היה לנו לומר כן דהוצאת הדשן הוי בבגדי חול, וכי איזה השתנות מצינו במצוה זו יותר משארי מצות, הלא מצינו גם במצוה זו שבכהן מדבר, וא"כ מה נשתנה בזה לומר דעושה בבגדי חול. - אבל אם אמרינן דשאני מצוה זו שאינה מצוה חיובית, וא"כ שפיר יש לומר שאינה טעונה בגדי כהונה, לכן שפיר הוי אמינא דסגי בבגדי חול, ואי הוי כתיב ולבש בגדים אחרים הוי דדשינן מאי אחרים בגדי חול, להכי איצטרך ופשט ולבש להיקשא דבעינן בגדי קודש דוקא, וזהו כשיטת רש"י ועוד פוסקים דהוצאה לא הוי מצוה חיובית, ולהרמב"ם והראב"ד דסברי הוצאה הוי מצוה חיובית, א"כ למאי איצטרך היקשא. איברא דלהרמב"ם יש לומר דלהכי שפיר סד"א דהוצאה הוי בבגדי חול מטעם דסבר הרמב"ם דהוצאה לא הוי עבודה, כמבואר ברמב"ם פר"ב הט"ו יעוי"ש, ולהכי שפיר יש לומר דלא בעי בגד"כ, אבל גם בזה יש לעיין הרבה כאשר יבואר להלן:
ג אמר ריש לקיש כמחלוקת בהוצאה כך מחלוקת בהרמה ור' יוחנן אמר מחלוקת בהוצאה אבל בהרמה דברי הכל עבודה היא, מ"ט דר"ל אי ס"ד עבודה היא יש לך עבודה שכשרה בשני כלים, וכו', והיוצא מזה דר"י סבר דהרמה הוי עבודה מעליא בארבעה בגדים, וגם בבגדים חשובים ככל עבודות כהונה, ובע"מ פוסל בה לר"א ור."ל סבר דהרמה לא עדיפא מהוצאה כלל, וכשם שבעינן בגדים פחותים בהוצאה כן בעינן בהרמה, ור"א דמכשיר בע"מ בהוצאה, מכשיר ג"כ בהרמה, רק בזה שאני הרמה מהוצאה, שהרמה הוי מצוה חיובית בכל יום, והוצאה לא הוי מצוה חיובית בכל יום, ומטעם זה הוי סד"א דלא בעי גם בגדי קודש, ואיצטרך היקשא להורות לנו דבעינן בגדי כהונה להוצאה, ויש לעיין ע"ד הוצאה מה היא אם באמת עבודה היא מדבעינן כהונה, ורק הקילה תורה בזה דלא בעינן ארבעה בגדים, וגם לא הוי מצוה חיובית, ולר"א כשר בעל מום, או"ד דבאמת לאו עבודה היא כלל, אלא שבזה החמירה תורה דלמצוה זו בעינן כהן ובגדי כהונה, והתוס' כתבו בזה דלר"ל ע"כ גזירת הכתוב הוא הא דבעינן כהן ובגדי כהונה יעוי"ש, אבל יש לעיין בפשט גזירת הכתוב אם הוא על אופן הראשון, או על אופן השני. והנה לר"ל דמשווה הרמה להוצאה וחד דינא אית להו בעבודתם, וזה ודאי דהרמה הוי עבודה לכו"ע ולית מאן דפליג בזה, וע"כ צריך לומר לר"ל דהתורה הקילה בהרמה מגזירת הכתוב, דסגי בשני בגדים, ולר"א כשר במע"מ, ממילא אית לן לומר דמסתמא גם הוצאה עבודה היא, ורק התורה הקילה בעבודה זו. ולפי"ז אם עבד זר ההוצאה, לא עבד המצוה כלל, וכן אם עבד הכהן בבגדי חול לאו עבודה היא, ולא עשה מצות, ודין הוצאה שוה לדין הרמה. ולפי"ז לר"י דסבר דבהרמה לא פליגי, ובהוצאה גרידא פליגי, גם כן מסתבר לומר דבזה לא פליג ר"י על ר"ל, וסבר ג"כ דהוצאה הוי עבודה, ורק התורה הקילה בזה. ובע"כ צריך לומר כן דגם לר' יוחנן הוי הוצאה עבודה, והוא מדחזינן דסבר ר' יוחנן דהוצאה הוי בארבעה בגדים כמבואר בתוספות להדיא דסבר ר' יוחנן כן, ולפי"ז יש לדון דע"כ סבר ר' יוחנן דהוצאה הוי עבודה, דאל"כ אלא אמרינן דלאו עבורה היא נמצא דרק חומרא הטילה תורה על הוצאה שתהיה בבגדי כהונה, וכבר כתבו התוס' דלר"ל דהוי גזירת הכתוב בהוצאה לחומרא זה דוקא אם אנו סוברין דבגדי כהונה ניתנו ליהנות בהן שלא בשעת עבודה, ואם אמרינן דלר' יוחנן הוצאה לאו עבודה היא, א"כ היאך מותר ללבוש כלאים, והלא אין זה חומר, אלא קולא, וביותר לשיטת הרמב"ם דכלאים שלא בשעת עבודה אסור, וע"כ מוכח דר' יוחנן סבר דעבודה הוי הוצאה, אלא שהקילה תורה בזה דלר"א כשרה בבעלי מומין, אבל בזר פסולה גם לר"א, והנה מצאתי במל"מ עמד בחקירה זו לר' יוחנן ומדייק מדאמר ר' יוחנן אבל בהרמה דברי הכל עבודה היא, משמע דבהוצאה פליגי אם הוי עבודה, ות"ק סבר דהוי עבודה, ור"א סבר דלא הוי עבודה, יעוי"ש. אבל נראה דזה לא דייקא דהרי חזינן דר"ל אמר על ההרמה אי ס"ד עבודה היא וכי יש עבודה שכשירה בשני כלים, הרי דר"ל אמר על הרמה שלאו עבודה היא, וזה פשיטא שסבר דר"ל שפסולה בזר גם בדיעבד דודאי לא יפלוג ר"ל על רב ולוי דפליגי רק אם חייב מיתה אהרמה, אבל לא פליגי אם כשר בזר בדיעבד, וגם בירושלמי. בפר"ב דיומא פליגי בהדיא ר"י ור"ל בהרמה וסבר ר"ל דזר פטור ממיתה מטעם שעבודת סילוק היא, יעוי"ש, ומצאתי במל"מ העיר מהירושלמי הזה, ולפי"ז ע"כ אעפ"י שר"ל אמר הרמה לאו עבודה היא היינו שאינה כעבודת כהונה דעלמא, ובריטב"א מדייק עבודה שלימה, ומשמע דמפרש כדברינו, אלא יצאתה לידון בדבר חדש, וא"כ שפיר מתפרשא גם לר"י האי לישנא דאמר הוצאה לאו עבודה היא באופן זה, עוד הביא המל"מ מדברי התוס' שכתבו דלר"י בעלי מומין כשרים להוציא לר"א מטעם דלאו עבודה היא יעוי"ש, גם זה לא דייקא דכוונת התוס' כמו שפירשנו:
ד תוס' ד"ה יש עבודה כו', וקשה לי לר"ל דסבר דלאו עבודה היא, מדלא אצרכה קרא ארבעה כלים, א"כ למ"ל קרא לר"א להכשיר בעלי מומין, וגם מ"ט דת"ק דפסיל בע"מ וי"ל משום דבע"מ חשיב כמו זר דסד"א וכי תעלה על דעתך שזר ובע"מ קריבים לגבי מזבח וכו' והיינו טעמא דת"ק דפסיל יעוי"ש, ולכאורה דבריהם תמוהים לפי מה שביארנו דע"כ גם לר"ל הרמה והוצאה עבודה היא ופסולים בזר, וא"כ שפיר פסלי רבנן בע"מ, ור"א שפיר בעי קרא להכשיר בע"מ, וגם בתירוצם שתירצו משום דזר ובע"מ אין קריבים לגבי מזבח, נמצא לפי"ז דלר"א עיקר קרא אתי להתיר בע"מ להיות קרב למזבח, וקרא אתי להתיר, ולא להכשיר, דלענין הכשר עבודה בלא"ה אנו יודעין דלא הוי עבודה, ורק קרא אתי להתיר בע"מ למזבח, וממילא זר כיון דליתא קרא להתירו להיות קרב למזבח באיסורו עומד, אבל אם עבר על איסורו לא הוי עבודה מחוללת, וכמו כן לת"ק בבע"מ אם עבד בדיעבד שפיר דמי, והנה התוס' בעצמם מסיימין דת"ק פסיל בע"מ מבואר דסברי דפסול הוא לעבודה הלזו, וזה תמוה לפי מה דסברי מעיקרא. ונראה בביאור דבריהם כך הוא דבאמת סברי התוס' דלכו"ע עבודה היא, ורק מדחזינן שע"כ הקילה תורה בעבודה זו משארי עבודות ואין זה כסתם עבודה דעלמא, וחידושי דינים נאמרו בה להקל, להכי שפיר הקשו התוס' דגם בלא קרא אית לן לומר דע"כ גם קולא זו דכהן בע"מ נאמר בה, וא"כ למ"ל קרא לר"א, ולת"ק תקשה מ"ט דפסיל, ותירצו דכיון דבע"מ אסור להקריב לגבי מזבח, להכי מסברא אית לן לומר דלא התירה תורה איסור זה לגבי בע"מ וזר וממילא הוי זר ובע"מ באיסורן, וגם פסלי עבודה זו בדיעבד, ור"א בעי קרא להכשיר בע"מ לומר שהתורה התירתו הכא להיות קרב לגבי מזבח, זהו ביאור דברי התוס', וממילא קאי זר בפסולו, מטעם דהוצאה עבודה היא: ה כתבו התוי"ש ד"ה אחרים והוציא לימוד על כהנים בע"מ וכו' ולא פליג אדרשת תנא קמא אלא דריש מדסמכי' אחרים לוהוציא יעוי"ש והיינו דהוקשה להתוס' מניין לר"א לומר ולדרוש להתיר בע"מ, ולא דריש הקרא כת"ק, ותירצו דהוכיח ר"א מקרא עוד לימוד, משמע מזה דאי לאו האי הוכחה שפיר הוי אמרינן הקרא כדרשת הת"ק, ולא הוי מרבינן היתר לבע"מ, ואם אמרינן דהוצאה לאו עבודה היא, ורק חומר הטילה תורה אהוצאה אעפ"י שאינה עבודה, א"כ מה הוקשה להתוס' מניין לר"א לחדש היתר לבע"מ, הלא אדרבה היתרא יותר מסתבר למידרש, וא"כ מוקים קרא אמסתברא להיתר בע"מ, וע"כ דברור להתוס' דבאמת עבודה היא, ורק איזה קולא הקילה תורה בהוצאה, וא"כ אין לך להקל אלא מה שמצינו בהדיא, וא"כ תקשה לר"א מניין לו לחדש היתר לבע"מ. ותירצו דמגופה דקרא קמדייק, ומוכח דסברי התוספות דהוצאה הוי עבודה, והריטב"א כתב גם כן כהתוס' ישנים, יעוי"ש, ומוכח דגם הריטב"א סבר כן, ולפי"ז יש לעיין בהא דכתב הרמב"ם בדבר הוצאה דהדשן:
ו כתב הרמב"ם בפר"ב מתו"מ הט"ז וז"ל ואעפ"י שאין הוצאתו לחוץ עבודה, אין בעלי מומין מוציאין אותו יעוי"ש והנה יש לעיין על איזה הוצאה מכוון רבינו אם אהוצאה דפליגי תנאי דהיינו מן המזבח, או"ד הוצאה שמחוץ לעיר, ומסתברא דאהוצאה שמחוץ לעיר קאי, משום דבזה מיירי שם הרמב"ם, והוצאה זו פשיטא דלאו עבודה היא, וא"כ אין זה ענין לפלוגתא דתנאי הכא, דהם מיירי בהוצאה שמסלקין הדשן מן המזבח. ובזה מיירי הקרא, והרמב"ם מיידי בהוצאה שמחוץ לעיר אמנם מרן הכס"מ כתב שם דהרמב"ם פסק כת"ק דר"א, וא"כ דעת הכס"מ דסבר הרמב"ם דגם סילוק הדשן לאו עבודה היא, וא"כ בדיעבד כשר בזר, כיון דלאו עבודה היא, וכשר בדיעבד בבגדי חול אעפ"י שההיקש מלמדנו דבעי בגדי כהונה, ותמוה מניין לרבינו זאת, ולולא דברי מרן שפיר מתפרשא דברי הרמב"ם דמיירי אהוצאה שחוץ לעיר. אך תקשה לפי"ז מניין לרבינו שגם הוצאה שמחוץ לעיר אין בעלי מומין מוציאין אותה כיון שלא פליגי בזה ת"ק ור"א ולא מיירו מזה ואפשר דלאחד שהורידו הדשן מעל גבי המזבח למטה שוב אין איסור לבע"מ ולזר ולהוציא, ואין לומר דגם ת"ק ור"א פליגי בהוצאה כזו לאחר שהורידו מהמזבח, דא"כ היאך יליף מזה ר"ל להרמה, וע"כ דמיירו בהוצאה מעל המזבח, וא"כ תקשה כדלעיל, ומצאתי במל"מ שם ד"ה ודע שראיתי מפרש ג"כ דברי הרמב"ם כמו שכתבנו, ודקדק גם כן מניין לרבינו זאת, יעוי"ש ומכח זה נחית לפרש דהרמב"ם סבר דהוצאה לגמרי לאו עבודה לשיטת הרמב"ם, אבל זה תמוה לומר כמו שכתבנו לעיל, וגם בירושלמי מבואר להדיא גם כן דהוצאה הוי עבודה דאיתא שם הוציא שאר הדשן כו' ברם כמ"ד אחרים פחותים מהן זר חייב עליה, ברם כמ"ד אחרים לרבות בע"מ הוא זר הוא בע"מ יעוי"ש, והמל"מ מביאו גם כן, וא"כ דלדידן דקיי"ל אחרים פחותים הוי הוצאת הדשן עבודה:
ז ונראה דסבר הרמב"ם בזה כך דע"כ עיקר הוצאה אין חילוק בין אם נוטל הדשן מן המזבח, או ממטה, וכל זה דין הוצאה הוא, וסבר דפליגי תנאי בהוצאה אם בע"מ כשר בה והיינו דאעפ"י דבעינן כהן ובגדי כהונה, מ"מ עדיין י"ל דלאו עבודה היא, והיינו דשני עניני מצות איכא בעבודת כהנים. א) חיובית. ב) שלילית והכשר מצוה. והנה בחיובית ע"כ עבודה היא ואם נעשה שלא כדין ושלא כסדר האמור בה כדליתא דמיא, ובעינן למיעבד מחדש, אמנם הכשר מצוה שאני דהיינו דהשלילה הכא העיקר, כמו הכא בהא דהוצאות הדשן, שלא הוי עצם המצוה רק הכשר מצוה לפנות הדשן מעל המזבח. ואם מאיליו נסתלק הדשן מעל המזבח אין לנו להדר אחרי זה, ומשא"כ בשארי עבודות, ולהכי סבר הרמב"ם דהוצאת הדשן לאו עבודה, וגם אם הוציא קוף אין לנו, ופשיטא שאם הוציא זר ובע"מ שלא חילל עבודה זו, והיינו מפני שלאו עבודה היא, ומפרש הרמב"ם דמטעם זה פליגי ת"ק ור"א בבעלי מומין דר"א סבר דגם בע"מ כשר בזה לכתחילה, ודבתה אותו תורה מדכתיב אחרים. ואעפ"י שע"כ גם ר"א סבר דבעינן כהן ובבגדי כהונה וכמו"ש התוס' בשיטת ר"א (ודלא כהירושלמי) מ"מ שפיר הכשירה תורה הכא גם בע"מ לכתחילה מפני שהמצוה הכא היא גדר שלילי, ולאו עבודה היא, ות"ק סבר דמכל זה לא התירה תורה הכא בע"מ בתחילה ובעינן כל הפרטים כלגבי עבודה, אעפ"י שבאמת לאו עבודה היא, ובדיעבד בכל אופן שפיר דמי, ולא שייך בזה חילול עבודה, ור"ל דסבר כמחלוקת בהוצאה כך פליגי בהרמה סבר דגם הרמה כך הוא דבדיעבד הוי מורם, בכל אופן, ור"י סבר דבהרמה לכו"ע עבודה היא דאם לא נעשה כדין וסדר האמור בה לא הוי הרמה בדיעבד גם כן. אבל בהוצאה לכו"ע לא הוי עבודה כיון דלא הוי יותר מהכשר מצוה, ובזה פליג ד' יוחנן על ר"ל דר"ל סבר דהרמה לאו עבודה היא ודמיא להוצאה מטעם דלא בעינן בה יותר משני כלים, וממילא למד מזה דלא הוי אלא הכשר מצוה, אבל ר"י סבר דהרמה הוי מצוה חיובית וממילא עבודה היא, אבל הוצאה לכו"ע לא הוי יותר מהכשר מצוה, וסבר ת"ק דבע"מ פסול בה, היינו שפסול כמו זר, דהתורה לא התירה אותו, ובדיעבד דינו כזר. ומטעם זה לא קשה מירושלמי שאיתא שם דאם הוציא זר חייב, דזה פשיטא שאסור לזר להוציא כיון דבעינן כהן ובבגדי כהונה, אבל זה ודאי דאינה מחוללת עבודה זו, ורק המצוה לא נעשית כתיקונה, וא"כ לאו עבודה היא, ועור נראה לומר דאפשר דהאי זר שהוציא קיים מצוה דהוצאה, כיון דעכ"פ אין כאן דשן על המזבח, ואעפ"י שעשה איסור שקרב לגבי מזבח, מ"מ אפשר לומר דאיסורא דעבד עבד, ומצוה עשה. עוד אפשר לומר דכיון דע"כ המצוה מוטל על בי"ד. והכהנים, דהרי היא מצוה כללית, ואם הוציא זר, המצוה נחשבת על הכלל שהם קיימו מצוה, יען שעכ"פ נסתלק דשן מע"ג מזבח. ואין איסור זה מעכב להמצוה הכללית, ואתי שפיר ג"כ מה שכתבנו לעיל להקשות למ"ל קרא דבעי בגדי קודש להוצאות הדשן ומה"ת הו"א דכשר בבגדי חול, כמו שכתבנו לעיל, - אבל בדברינו יבואר לנכון לשיטת הרמב"ם דמדלא הוי רק מצוה שלילית, ולא חיובית, להכי שפיר הוי סד"א דסגי גם בבגדי חול:
ח המל"מ הקשה דלפי מה שכתב הרמב"ם בפר"ט מביאת מקדש ה"י דטמא ובעל מום אינם חייבים אלא על עבודות שזר חייב עליהן מיתה ועל שאר העבודות באזהרה, וא"כ בעבודות שאין זר חייב מיתה או בעל מום מותר לגמרי, (עיין כס"מ שם בביא"מ), וא"כ הכא בהוצאה פשיטא שזר פטור ממיתה, וא"כ פשיטא שבעל מום מותר בהוצאה דדשן, ולר"א למ"ל קרא ורבנן אמאי פסלי, וכתב דאין לומר מטעם דאסור להיות קרב לגבי מזבח, כמו"ש התוס', דהתוס' כתבו כן לר"ל דסבר לאו עבודה היא, אבל לר"י דסבר דהוי עבודה ניחא ומותר בע"מ להיות קרב לגבי מזבח, וא"כ תקשה למ"ל קרא לבע"מ להכשר לר"א ורבנן מדוע מיעטו ותירץ דאיצטרך דלא מיפסל עבודה ע"י בע"מ, ורבנן פסלי לה, עכת"ד יעוי"ש, ודברי המל"מ בזה שלא כדברינו שכתבנו, אמנם לדעתינו דבריו אינם מוכרחים בזה. דאיכא למימר דזה ודאי דאינם מחללים ההוצאה, והא דפסלי רבנן בעלי מומים להוצאה זהו מטעם דלא בחר הקב"ה בהם לעבודה זו, מטעם דבכהנים דיברה תורה במצוה זו, וכל מקום שדיברה תורה בכהנים משוללים המה בעלי מומים מזה, ומסברא אין לעשות המצוה בבעלי מומין, כמו שאין עושין המצוה הלזו בבגדי חול, וטעון דוקא בגדי קודש. והא דהקשו תוס' לר"ל. ביארנו לעיל דסברי התוס' דכיון דסבר ר"ל דלאו עבודה היא, ומטעם זה סגי בשני כלים, א"כ חידוש דין הוא שחידשה תורה בהוצאות הדשן, וא"כ סברא יש לדון להכשיר גם בתחילה כהן בעל מום, ועל זה תירצו דגם מסברא אית לן לומר דלא נבחר בזה כהן בע"מ מטעם שאסור להיות קרב למזבח, וא"כ אית לן לומר דלא דיברה תורה מבע"מ ור"א יליף מקרא דגם מבע"מ דיברה תורה, ורבנן סברי דלא מיירי בבע"מ, ופסול בזה. היינו למצוה הלזו, ואין כוונת התוס' דעבודה נפסלה, ורק דהתורה פסלתו, דלא בחרה תורה בו, למצוה זו. ולא קשה ג"כ הא דהקשה המל"מ דמאחר דס"ל לרבינו דהוצאה לאו עבודה היא מנלן דרבנן פסלי אף בהוצאה דלאחר הורדה מעל המזבח דליכא איסור קריבה למזבח, משום דאעפ"י שאינה עבודה, אמנם אין מקיימין המצוה אלא באופן זה שאמרה תורה. עוד הקשה מדוע בהדלקת המנורה פסק הרמב"ם דמותר בזר כיון דלאו עבודה היא, והכא הוצאה דדשן דגם כן לאו עבודה היא, ומכ"ז בעינן כהן ותמים, ולפי דברינו לא קשה דבהדלקה לא אמרה תורה שכהן יעשה אותה, משא"כ הכא בהוצאה דדשן אמרה תורה שהכהן יעשה אותה בבגדי כהונה הפחותין, ולהכי אין מקיימין המצוה באופן אחר. עוד הקשה המל"מ מדוע לא כתב הרמב"ם בפר"ט מביאת מקדש דזר חייב על הוצאה דהדשן כיון זדר אסור בה, וכמו שכתב דור לוקה על הרמה, ובירושלמי מבואר להדיא דמאן דסבר בע"מ פסול להוצאה זר חייב מיתה למאן דמחייב על עבודת סילוק עכת"ד, נראה דסברת הרמב"ם דשם בירושלמי ר' יוחנן ור"ל קאמרי לה, וא"כ מבואר דסברי תרווייהו דהרמה והוצאה שניהן שווין לענין עבודה. ואילו הכא בש"ס דילן מבואר להדיא דלר"ל כו"ע סברי דהוצאה לאו עבודה, והיינו כמו שכתבנו לעיל דרק מצוה איכא בזה, ולא עבודה, וסבר הרמב"ם דבזה גם ר' יוחנן מודה בהוצאה מדמצאו תנאים לפלוג בזה, ואין לחייב זר אלא על עבודה בין חיוב מיתה ובין חיוב מלקות עכ"פ עבודה בעינן, ולא מצוה גרידא, וא"כ ע"כ סבר הש"ס דילן דמלקות ליתא הכא. - עוד כתב שם להוכיח דלהכי מוכרח הרמב"ם לחדש דהוצאות הדשן לאו עבודה היא, משום דאמרינן הכא בש"ס דכל עבודה שיש אחריה עבודה אין הזר חייב מיתה ועל זה הוקשה דהיכי אמרינן דחייב על הרמת הדשן מיתה והא יש אחריה עבודה דהיינו הוצאה ואפילו מאן דפטר הוא מטעם אחר דהוי עבודת סילוק והלא תיפוק לי' מטעם דיש אחרי' עבודה, ומכח קושיא זו הוכרח רבינו לומר דהוצאה לאו עבודה היא, ומשו"ה הוי הרמה עבודה תמה עכת"ד, נפלאתי הרבה על דבריו בזה. דהלא מה מהני הא דלא הוי עבודה, הא אפילו אם לא הוי אלא מצוה גרידא, ג"כ ל"ה בשביל זה הרבה עבודה תמה, מטעם כיון דעכ"פ איכא אחרי' מצוה לעשות וגדולה מזו מצינו דהנה לקמן כ"ד ע"ב פריך אש"ס דליחייב זר על נתינת שמן במנורה. ומשני דאיכא הדלקה, (יש לחלק דהדלקה שאני כיון דלא סגי בלא"ה, וזהו התכלית של המצוה, משא"כ הוצאה אינו ענין להרמה ושפיר מתקיימת הרמה אעפ"י שלא יעשה את ההוצאה אח"כ). הרי חזינן דאעפ"י שהדלקה כשרה בזר, ולא בעי בגדי כהונה, ומ"מ כיון שבאה באחרונה, להכי לא נקראת (בשביל זה) הנתינת שמן עבודה תמה, ומכש"כ הכא דאיכא הוצאת הדשן דבעי כהן ובגדי כהונה פשיטא שאפילו אם לאו עבודה היא, מ"מ מונעת את ההרמה שלא תהי' נקראת עבודה תמה. והתוס' כבר עמדו בזה בהא דהרמת הדשן היאך נקראת עבודה תמה כיון שיש אחרי' הוצאה. ותירצו דכיון דתרומת הדשן דוקא בלילה, והוצאה בין ביום ובין בלילה כמבואר בדבריהם לקמן כ"ז ע"ב ד"ה א"ד. אמנם להרמב"ם בלא"ה תקשה זאת כי הרמב"ם סבר שגם תרומת הדשן נוהג כן. אמנם בדברינו אתי שפיר בפשוטו דכיון דהוצאת הדשן לא הוי אלא הכשר מצוה להכי אין זה מונעת ההרמה להיות נקראת עבודה תמה: ט רבי אליעזר אומר אחרים והוציא לימד על הכהנים בעלי מומין שכשרין להוצאת הדשן, וכתבו התוס' ישנים דר"א לא פליג את"ק וסבר דבעי בגדי קודש, ולפי"ז פשיטא דזר פסול גם לר"א מטעם דאסור ללבוש בגדי קודש, וא"כ תמוה דבירושלמי איתא להדיא דלר"א דמכשיר בע"מ כשר גם בזר יעוי"ש, ואפשר לומר דסברי התוס' דבזר לא הוי חסרון בגדים כיון שאינו מצווה בבגדים, וכבר כתבו כן בקדושין ל"ו דממעטין בנות אהרן מן העבודה, והקשו התוס' הא בלא"ה הוי מחוסרי בגדים, ותירצו כיון שלא נצטוו בבגדי כהונה לא הוי מחוסרי בגדים, והמל"מ בפר"ב מתו"מ הביא בשם הריטב"א גם כן הכי. ואם נתאים דברי התוס' גם לפי דברי הירושלמי, וא"כ סבר ר"א דזר כשר להוצאה אעפ"י שסבר דבעי בגדי כהונה, והיינו דרק כהן בעי בגדי כהונה, ולא זר, ולפי"ז בע"מ ג"כ שפיר מצי עביד עבודה בלא בגדי כהונה, והמל"מ הסתפק בזה, אבל כיון שמבואר דלהתוס' סבר ר"א דזר כשר אעפ"י שבעי ר"א בגדי כהונה, ומב"ז כשר זר בלא בגדי כהונה, מסתברא שגם בע"מ עביד בלא בגדי כהונה:
י אמנם נראה דע"כ לא דמי זר לבע"מ בזה, דע"כ מדנקט ר"א כהנים בעלי מומין דוקא הוא, והיינו שבכהנים דברה תורה ואין לנו לומר שגם בזר הדין כן. ואעפ"י שבירושלמי איתא דזר כשר בה לר"א יש לומר כך דהנה לענין המצוה גם זר כשר, אך כיון שאיכא איסור לזר להיות קרב למזבח, להכי פשיטא שאיסור זה לא התירה תורה לזר. אבל בע"מ ציוותה תורה בהדיא ולהכי מותר להיות בעצמו קרב למזבח, והירושלמי מיירי לענין עצם המצוה, אמר שם דכשר בזר, ואפשר שמיירי הירושלמי שכהן היה מוריד הדשן מע"ג המזבח למטה, והזר לקח משם והוציא, אבל זה פשיטא שהבדל יש בין זר לבע"מ לענין קריבה למזבח, ובזה מיושב גם דברי התוס' דלעיל ד"ה יש עבודה שזר אסור לר"א יעוי"ש, ומ"מ לא קשה מהירושלמי, והיינו כמוש"נ- וכיון שכן ע"כ אית לן לומר דהתורה הכירה כהן בע"מ להיות נבחר לעבודה זו. והיינו מטעם כהונה דהרי התירה אותו התורה לעלות ע"ג המזבח, שזהו ע"כ מטעם יחס כהונה, וא"כ שפיר יש לומר דבעי בגדי קודש, והריטב"א הביא בשם נמוקי הרב החסיד ז"ל דר"א פליג את"ק לגמרי ומכשיר הוצאה בבגדי חול, ומפרש שדריש ר"א בגדים אחרים בגדים של אחרים, דהיינו בעלי מומין, וזהו בגדי חול, והנה גם לפי דבריו אין להוכיח דהתירה תורה זר להיות קרב למזבח, משום דהקרא בכהנים מיירי, ולדידהו דיברה תורה ובגבו"א הקשה מדוע לא מרבה חלל דמצינו שהוא קיל מבע"מ לענין עבודה שלא הי' ידוע שהוא חלל דבדיעבד כשרה וגם בע"מ באופן זה פסולה כמבואר קדושין ס"ו, יעוי"ש ויש לתרץ דלא קשה כלל דע"כ אית לן לומר דדוקא בכהן מיירי קרא, ובזה מודה גם ר"א וחלל לאו כהן הוא, יא מאי טעמא דר"ל אמר לך אי ס"ד עבודה היא יש לך עבודה שכשרה בשני כלים וכו', הקשה בגבו"א דלפי מה שכתבו התוס' דלר"ל הא דפסלי רבנן בע"מ להוצאת הדשן משום דהוי כזר ואינו קרב לגבי מזבח, א"כ לא יהא טעון קידוש יו"ר ובהדיא תנן בתמיד בפר"א דטעון קידוש יו"ד מן הכיור יעוי"ש, והנה לפי מה שפירשנו בכוונת התוס' לעיל (אות ד') דבשביל שיש איסור לזר להיות קרב למזבח, להכי לא רבתה אותו תורה למצוה זו, וממילא בעינן עתה כהן למצוה זו, וא"כ כיון דעבודת כהונה היא שפיר בעינן לזה קידוש ידים ורגלים:
יב על בשרו מה ת"ל ילבש להביא מצנפת ואבנט להרמה דברי ר' יהודה, ר' דוסא אומר לרבות בגד כהן גדול שכשירין לכה"ד אמר רבי שתי תשובות בדבר, חדא דאבנטו של כה"ג כו' ועוד כו' אלא מה ת"ל ילבש לרבות את השחקים יעוי"ש, והקשו בתוסי"ש מאי פריך רבי לר"ד דאבנטו של כה"ג לא זהו אבנטו של כה"ד, נוקי קרא דילבש לרבויי כל מה דמצינן לרבות, לבר מאבנט שלא מצינן לרבות. והנה בגבו"א לעיל י"ב ע"ב הקשה ג"כ קושיא זו. ובאמת כבר קדמו התוס' בזה. אמנם הוסיף שם להקשות דמכדי הני ב' תשובות של רבי שתיהן אינן אלא אר"ד, אבל אדר"י לא מקשה כלל, דאדר"ד שאמר לרבות בגדי כהן גדול שכשירין לכה"ד מקשה רבי שתי תשובות ואדר"י שאמר ילבש לרבות עוד שני בגדים להרמה, לא השיב רבי על זה מאומה, וא"כ מ"ט נאדי רבי מדרשת רבי יהודה ואמר לרבות את השחקין, דקשה מניין לו לרבות שחקים דלמא אתי לרבויי עוד שני כלים להרמה, ועוד קשה ביותר דקאמר רבי אלא מה ת"ל ילבש לרבות את השחקים, מבואר דכל עיקר דבא לרבות שחקים, הוא מייתורא דילבש, וזה תמוה דלמא לדרשת ר' יהודה אתא עכת"ד יעוי"ש, - ונראה דהכוונה בתורה "ילבש" הוי ביאורו לבישה הנהוגה דהיינו לבישה הכללית שנאמרה בו, וזהו בכל הלבישה שנאמרה בו, ובכ"מ דכתיב בתורה ילבש, או לבישה, ביאורו כל הלבישה כולו הנאמרה בו, כמו שנאמר הלבוש אשר לבש המלך ע"כ ביאורו המלבושים כולם, ולכן סתם ילבש האמורה בתורה הוא כולל לבישה כולה, וזהו כמאן דכתיב בהדיא הארבעה בגדים, וזהו שהשיב רבי, הדא דאבנטו של כה"ג כו', וא"כ אין כאן לבישה כולה, ואין נופל בזה לומר ילבש. ובזה הוי תשובה גם לדרשת רבי יהודה דמרבה שני בגדים להרמה, ולפי מה שמדייק רבי דילבש מובנו שכולל כל הבגדים, דהיינו לבישה כללית, וא"כ אין לומר דמזה אנו מרבינן שני בגדים להרמה, דע"כ הביאור ילבש הוי ארבעה בגדים, נמצא לפי"ז דבתשובה קמייתא השיב גם לר' יהודה, וזהו שאמר רבי וא"כ מה ת"ל "ילבש" דביאורו דוקא ארבעה בגדים, לרבות את השחקים דהיינו ארבעה בגדי כהונה שחקים, ובדברינו יבואר גם כן לנכון שפסק הרמב"ם כרבי כיון שהשיב רבי תשובה נצחת גם לדברי ר' יהודה, ופוסק כרבי: יב ילבש לרבות מצנפת ואבנט להרמה:
והוקשה להתוס' דלמא אינו מרבה אלא אחד היינו או מצנפת, או אבנט, ואינו צריך אלא שלשה בגדים, ופירשו דמקשינן ילבש בתרא, ללבש דכתיב ברישא דקרא, ומה התם שתי בגדים, ה"נ שתי בגדים וזהו ארבעה. - והקשו התוס' דלפי"ז מנלן דבעינן בהוצאה ארבעה בגדים כיון דהרמה עצמה לא ידענו ארבעה אלא מהיקשא, ולעיל ילפינן מהיקשא דמקשינן לבישה לפשיטה, וא"כ אין דבר הלמד בהיקש חוזר ומלמד בהיקשא יעוי"ש, ובאמת יש לעיין מניין להתוס' דיש בהוצאה ארבעה בגדים, דלמא באמת אין לנו לרבות יותר ממה דכתיב בהדיא, ודבר הנלמד בהיקש כיון שאין חוזר ומלמד בהיקשא אין אנו ילפינן וממילא לא הוי בהוצאה יותר משלשה כלים, אף לד' יוחנן, והמהרש"א ז"ל עמד בזה, ותירץ דכיון דאמר ר' יוחנן מחלוקת בהוצאה ופליגי ת"ה וד"א אם הוצאה הוי עבודה, ות"ק סבר דהוי עבודה, וא"כ ע"כ עובד בארבעה בגדים, דאל"כ תקשה לך וכי יש עבודה כשרה בשני כלים (וצ"ל שלשה כלים דשלשה אנו יודעין מבלעדי ההיקש) יעוי"ש, אבל דבריו תמוהין דהלא מצינו שר"ל אמר בהדיא וכי היכן מצינו עבודה בשני כלים, ומכ"ז סבר אליבא דת"ק דבע"מ פסול להוצאה, וגם בעי בגדי כהונה, וביארנו לעיל מזה, וא"כ אית לן לומר דלא פליגי ר"י ור"ל אלא בהרמה אבל בהוצאה דלא פליגי אית לן לומר דתרווייהו שווים בזה, ואף אם הוי ההוצאה בשלשה בגדים, מכל זה פסול בבע"מ, - והנה אפשר לומר דסברי התוס' דאם לא הוי בהוצאה יותר משלשה בגדים, א"כ מניין לנו ללמוד להרמה שטעונה ארבעה מטעם היקש דולבש דרישא דקרא הלא אית לן היקש אחר, וזהו ההיקש פשיטה ללבישה דהיינו הרמה להוצאה, כי הלא ידוע דאין היקש למחצה, וא"כ היה צריך היות גם בהרמה רק שלשה בגדים, ואעפ"י שקיי"ל בהיקשא דלקולא ולחומרא לחומרא מקשינן. אמנם כיון שגם בהיקש זה יש קולא לרבות בגד רביעי שהוא כלאים דפשיטא אם הוי מרבינן מ"ילבש" בגד שלישי בודאי שלא היינו מרבינן האבנט שהוא כלאים, וממילא ההיקש דילבש לולבש דרישא דקרא מרבה האבנט שהוא כלאים, וא"כ קולא הוא. - ואם היה בהוצאה רק ג' בגדים לבד מהאבנט, יש לנו לדון פשיטה ללבישה, דהיינו הרמה, מהוצאה וזהו לחומרא שלא להתיר כלאים בהרמה, ומדחזינן שבעי ר' יוחנן אליבא דר' יהודה ארבעה בגדים להרמה, ע"כ מוכח דסבר ר' יהודה דגם בהוצאה בעינן ארבעה בגדים ועל זה הקשו התוס' הכל טעמא מאי דבהוצאה בעינן ארבעה בגדים ומנא ידעינן. יג אמנם בעיקר דברי התוס' שכתבו דבהוצאה ילפינן דבעינן בגדי קודש מהרמה, והיינו דמפרשי התוס' הא דברייתא דמקשינן לבישה לפשיטה היינו דהתורה דיברה בהוצאה דדשן שהוא אחרי הרמה, ומיירי הקרא שפושט בגדי קודש דהרמה ולובש בגדי קודש אחרים להוצאה. ותמוה לן הרבה מטעמים הרבה. א) הא לפי מה שכתבו הפוסקים שלמצות הוצאה אינה חיובית בכל יום, וא"כ אין זמנה אחרי הרמת הדשן שבכל יום, אלא גם אם יעשה ההוצאה בצהרים שפיר דמי, ואם כן אם יעשה ההוצאה ביום, או בלילה, ע"כ לא קרינן בזה ההיקש לבישה לפשיטה דהרמה, אלא ההיקש לבישה לפשיטה לשארי עבודות. ב) דלר"ל דאמר דכשם שפליגי בהוצאה כך פליגי בהרמה, נמצא דע"כ אין יתדון להרמה על ההוצאה לדידי', וא"כ לאחר שילפי רבנן דלהוצאה בעינן בגדים אחרים דהיינו פחותים, מהן, ולפי"ז ע"כ גם בהרמה בעינן בגדים פחותים, ואם נפרש התנא שיליף היקשא ופשט ולבש מקיש לבישה לפשיטה, דהיינו פשיטה של הרמה, א"כ היאך נפרש "אחרים פחותים מהן" היינו אחדים לא כאותן דפשיטה דהיינו של הרמה, דזה ודאי אין לפרש כן, דהרי לר"ל גם בהרמה בעינן פחותים כמו של הוצאה, ואין יתרון להרמה, אהוצאה, וע"כ צריך לומר דכוונת התנא בהיקשא דמקיש לבישה לפשיטה, היינו הפשיטה הכללית של בגדי כהונה, דהיינו סתם בגדי כהונה, ואין זה ענין להרמה כלל, נמצא דההיקש לבישה לפשיטה הוא היקש לסתם בגדי כהונה, ובזה קאמר אחדים פחותים מהן היינו פחותים מבגדי כהונה דעלמא. ואין להקשות דלפי"ז מניין לר"ל דבהוצאה לא הוה יותר משני בגדים דלמא ההיקש לבישה לפשיטה בא לרבות ארבעה בגדים כפשיטה דעלמא. וצריך לומר דסבר ר"ל דע"כ הוצאה והרמה חדא דינא אית להו דתרווייהו מצוה דדשן נינהו, ומסברא אין להחמיר בהוצאה יותר מבהרמה, או יותר נראה דמפרש ר"ל דתרווייהו הרמה והוצאה חד דינא אית להו ודיניהם שוה, והתורה אמדה דינים בהרמה, ומה שחיסרה בהרמה הוסיפה בהוצאה, וכן אמרה בהוצאה, ומה שחיסרה בהוצאה סמכה בהא דכתיב בהרמה, משום דתרווייהו כתובים כחדא, ובהרמה כתיב שני כלים דין זה קאי גם על ההוצאה, וכן אמרה דבעינן בגדי קודש בהוצאה, דין זה קאי על ההרמה, וכן בזה דדרשי' מאחרים לפחותים מהן, הכתוב בהוצאה, קאי גם על ההרמה, אבל ע"כ ההיקש לבישה לפשיטה קאי על כלל בגדי כהונה, ולא על הרמה. וא"כ מאי מקשו התוס', וצע"ג:
יד כתבו התוס' ויש לומר דשמא לא מקרי קדשים אלא גופי הקרבנות, אבל בגדי כהונה חוזרין ומלמדין יעוי"ש, הנה לעיל בסוגיא ו' ע"א בתוס' ד"ה אמר לך וכו' כתבנו דע"כ סברי התוס' דבגדי כהונה תורת קדשים עליהם לענין זה דלמד מן הלמד. - אבל אפשר לומר דשאני בין עשייתן דבגדי כהונה, ללבישתן. דבענין עשייתן יש לומר דגופי קדשים נקראים משא"כ לענין לבישתן כמו הכא, וצ"ע: