אור ברסלב

נזר הקודש - יומא· הרב משה רוזין

דף כב.

דף כא.

כל הקודם את חבירו בארבע אמות זכה, ואם היו שניהם שוים הממונה אומר להם הצביעו, ופירש רש"י דמעתה אין אחד מהשנים זוכים, אלא כולן באו להטיל גורל וכו', ויש לעיין דלמא הפירוש בהמשנה דהגורל הוא בין השנים מפני שהם זכו שניהם בהמצוה, ואין לשאר כהנים זכות בהמצוה, ובגבו"א עמד בזה ג"כ. ונראה דכיון דכל עיקר הא דתקנו חכמים ארבע אמות הוא מפני דלא ליתי לאינצויי, והכא כיון שע"כ גם כן איתא ושייכה הששא דאינצויי משנים האלו הזוכין כאחד, ובאופן זה לא תיקנו חכמים כל עיקר הא דארבע אמות, וממילא כל הכהנים שוים בזכייה, ומטילין גורל על כולם. ולא דמי להא דכתב הרמ"א בחו"מ בשם הטור בסי' רס"ה דשנים שבאו כאחד לתוך ד' אמות, ונפלה מציאה תוך ד' אמותיהן דקני שניהן יעוי"ש, דשאני התם דזכיית הממון דאיתא בחלוקה הרי הם שניהם כאיש אחד, וכל אחד זוכה מה שיכול לזכות, ולא שייך כאן אתי לאינצויי, משא"כ בזכייה דמצוה דליתא בזכיי' דלחצאין, וא"כ שייך אתי לאינצויי כדאיתא בזה העובדא במשנה ובאופן זה לא תקנו רבנן:

אמר להן הצביעו, - ע"כ שהממונה לא היה יודע המנין, דאל"כ יש לחוש שיודע במי יכלה המנין, וכן כתבו התוסי"ש. ובאמת הקשו בירושלמי וז"ל וחש לומר שמא לאוהבו או לקרובו, ומשני כמין קובליים היו עושין יעוי"ש. ותמוה שלא הביאו התוס' הירושלמי הזה, וגם מדוע לא אמרו בירושלמי שהממונה לא היה יודע סכום המנין, והרמב"ם לא הביא הירושלמי, ובטח מפרש כפירושם של התוס', ומדנקט הרמב"ם בפר"ד מתו"מ ה"ג המנין שהסכימו עליו, משמע שהרבים והמה הכהנים הם מסכימים על המנין, ושפיר מתפרש שהממונה בעצמו אינו יודע, וגם הריטב"א פירש כהתוסי"ש:

גמ', כיון דעבודת לילה היא וכו', משמע מזה דהרמת הדשן מצותה דוקא בלילה, ואפילו אם האברים של העולה דתמיד של בין הערביים נעשה דשן גם בעוד יום מ"מ אין תורמין מטעם שעדיין מחוסר זמן, ואם תרם אין זה הרמה האמורה בתורה, כיון שעדיין לא נתחייבו בזה. וזה נלמד מדכתיב בהרמה כל הלילה והרים דהיינו זמנה בלילה, ואם עבד זר הרמה בעוד יום לכו"ע פטור ממיתה אפילו ללוי דסבר דזר חייב מיתה אעבודת סילוק, מטעם דאין זה עבודה כלל, ואתי שפיר הכא דקאמר הש"ס דעבודת לילה היא: והרי אברים ופדרים דעבודת לילה הוא ותקינו ליה רבנן פייסא. וקשה הא ע"כ אברים ופדרים מצותן מבעוד יום, ורק אם נתאחרו עד הלילה כשרין להקטרים בלילה, וא"כ מה זה ענין לעבודת לילה, ואין זה שייכות להרמת הדשן שעיקר המצוה בלילה. אמנם ע"כ סברת הש"ס בהא דעבודת לילה, דכיון דעבודת לילה שכיחא עצלות מפני אונס שינה, ולהכי יותר טוב בלא פייס כי אז מוטל על הרבים ולא אתי למיפשע, משא"כ בפייס ביחיד הזוכה, אז חיישינן לאותו יחיד שמא יפשע ויתעצל, ולהכי גם אם עושין את הפייס ביום, ויודע הכהן הזוכה שזכה בהרמה, מכ"ז חיישינן מפני אונס שינה, וכן כתבו בתוספות ישנים בארוכה, וכיון שכן איכא האי חששא גם באברים ופדרים שאם יתאחרו הקרבתם עד הלילה אז כשיהיה מוטל ההקרבה על היחיד פן יתעצל, ומשני סוף עבודה דיממא הוא ביאור הדברים דכיון דסוף עבודה דיום הוא והכהן הזוכה עומד וממתין מבעוד יום על הקרבת האברים ופדרים, וליכא כאן חשש עצלות כן היה נראה לפרש, אבל רש"י שפירש בהא דעבודת לילה מפני חשיבות עבודה, ולילה עבודתה אינה חשובה להו להכהנים, וא"כ מאי פריך מהא דאברים ופדרים וצ"ע האי נמי תחילת עבודה דיממא היא וכו'. וקשה הא ע"כ עבודת לילה היא ומצותה דוקא בלילה, ולפירש"י שפירש שעבודת לילה לא חשיבא להו לכהנים, א"כ מאי פריך הכא, וצ"ע:

ונראה דהנה יש לעיין במצוה דהרמה אם כשרה בבוקר לאחר עה"ש שיום הוא, ומקום הספק אם בעינן דוקא לילה, או"ד שלילה הוי התחלת זמן המצוה, אבל אם לא עבד בלילה שפיר מתקיימת המצוה גם ביום, ואם נפרש כן שכשרה גם ביום אתי שפיר הא דפריך הש"ס דמפרש הש"ס שזהו סברת ר"י דסבר דקידוש יו"ר מהני לעבודת כל היום מפני שגם זה נקרא עבודת יום וכשרה ביום, וכשמשני הש"ס, אימא שכבר קידש מתחילה לעבודה, ובאמת עבודת לילה היא, א"כ אין מצותה אלא בלילה דוקא, וזהו כשיטת התוס' דכתבו הכי לקמן כ"ז ע"ב ד"ה א"ד דזמן הרמה רוקא בלילה, וכן יש להוכיח מדבריהם לעיל כ' ע"ב ד"ה אלא שהקשו מדוע לא חשיב התנא שם במגילה דקאמר כל הלילה כשר להקטרה, אמאי לא קאמר נמי להרמה, יעוי"ש ואם הרמה כשר גם ביום לאחר הלילה, א"כ אין זה ענין להא דהקטרה, דהקטרה דוקא בלילה, והכא המצוה במעל"ע וע"כ דסברי התוס' ברור דהרמה מצותה דוקא בלילה וזהו כמסקנא דהכא, אמנם הרמב"ם כתב בפר"ב מתו"מ ה"י מצות הרמת הדשן בכל יום מצות עשה, וכן כתב הרא"ה, ומשמע מדבריהם שכשרה גם ביום, וכן מדייק שם המנח"ח יעוי"ש, וא"כ תקשה לכאורה מסוגיא דהכא. אמנם נראה דפליגי בזה אביי ורבא בזבחים כ' ע"א דפריך שם לר"י למאן אי לרבי וכו' אמר אביי לעולם לרבי ומודה רבי וכו' רבא אמר לעולם לראבר"ש וראה ר"י דבריו בתחילת עבודה, ולא בסוף עבודה יעוי"ש, ותחילת עבודה פירש"י זהו תרומת הדשן שתחילת עבודת יום הוא, וא"כ ע"כ סבר רבא כס"ד דש"ס הכא, ושפיר פסקו כרבא והכא בש"ס ע"כ הא הא"ר סבר גם כן כרבא ושפיר פסקו הפוסקים דכשרה במעל"ע, ואדרבה שיטת התוס' צ"ע דע"כ התם הפירוש בתחילת עבודה מפני שעבודה זו עבודה השייכה למעל"ע הזה. וכן מדויק לשון הרמב"ם פר"ה מבימ"ק ה"ט וז"ל קידש ידיו ורגליו לתרומת הדשן אעפ"י שהוא מקדש קודם שתעלה השמש אינו צריך לחזור ולקדש אחר שהאיר היום שהרי בתחילת עבודה קידש יעו"ש, ואילו בשקידש יו"ד עבור הקטרת חלבים, למחר צריך לקדש כמו"ש שם בהלכה ה' מפני שצריך לקדש פעם שנית לעבודת היום. הרי מבואר דלהרמב"ם הרמת הדשן מצותה במעל"ע, וזהו כשיטת רבא בזבחים. וגם הריטב"א מצאתי כתב דהא דדחו הש"ס אימא שכבר קידש מתחילה לעבודה, דיחויא בעלמא הוא, וזה אינו כמסקנא דזבחים, וזהו כדברינו, וגם מלשון הירושלמי ריש פר"ב דיומא משמע שכשרה גם ביום מדבעי שם מניין שכשרה כל הלילה יעוי"ש, משמע שביום בודאי כשרה היא ומעבודות של יום הוא, רק הכשירה תורה גם בלילה:

הנה ראיתי בגבו"א מקשה היאך פסיקא להש"ס דעבודת לילה לא בעי פייס, והא מצינו פייס לניסוך המים אעפ"י שלהרמב"ם ותוס' כשר הנסה"מ בליל יו"ט ראשון של סוכות אעפ"י שאין כעת זמן הקרבת קרבן החג, ואין לו ענין להקרבן יעוי"ש, ונראה דאפילו אם אמרינן דכשר הניסוך המים בלילה, מכל זה כיון שכבר קבעו חכמים זמן הניסוך המים עם הקרבת התמיד בבוקר כההוא מעשה שרגמוהו באתרוגיהן. וכיון שכן. קבעו לזה פייס כיון שעכ"פ היו עושין אותה ביום:

ותקנתא להאי גיסא הואי תקנתא להך גיסא הואי וכו', ופירש"י וכי מפני התקלה שאירע בתה"ד תקינו פייס והלא לצורך סידור המערכה ושני גזרין תקנו הפייס, יעוי"ש, והקשו בתוסי"ש הא עכ"פ היתה שם תרוה"ד יעוי"ש. ביאור הדברים דאם לאו הא דחששו משום תקלה בתרומת הדשן היו עושין פייס לסידור המערכה, ולהשני גזירין, ומשום תקלה דתרומת הדשן עשו פייס לתרומה"ד, וממילא היה הפייס גם בשביל אינך כולהו, וא"כ מאי פריך הש"ס, זהו כוונת דברי התוס' בזה. אבל יש לומר דכוונת רש"י כך דכיון שס"ד דש"ס שדין הוא בעבודה דמי שזוכה בהרמת הדשן זוכה גם בסידור המערכה ובשני גזירין. וא"כ גם בלא תקלה משום מעשה שהיה גם כן יש לעשות פייס לתרומת הדשן מפני סידור המערכה ושני גזירין דעבודת היום נינהו, ואין לומר דיעשו פייס לסידור המערכה, דליתא דכיון שכבר זכה אחד בתרומת הדשן, שוב אין בידינו ליתן לאחר סידור המערכה ושני גזירין, וממילא בהכרח לעשות פייס לתה"ד בכדי שתהיה פייס גם לשני גזירין שעבודת היום נינהו. ומשני הש"ס דשתי תקנות הוי וכו', ומעיקר הדין אין שייך סידור המערכה לבעל ההרמה:

ויש לעיין בזה שמשני הש"ס שתי תקנות הוי, ומעיקרא היה פייס לתרומת הדשן ולא היו נותנין לו סידור המערכה, היאך היו עושין בדבר הסידור. דאם היו עושין פייס לסידור המערכה, א"כ הרי נפישי פייסות ותהיה לפי"ז חמש פייסות, ואנן ארבע תנן, ואם לא היו עושין פייס, גם כן תמוה מדוע לא היו עושין פייס לסידור המערכה, כיון שעבודת יום הוא כמבואר לקמן כ"ז ע"ב בסידור שני גזירין. ובשלמא אם נפרש כלשון ראשון שבתוס' ד"ה שתי שכתבו דבאמת לא היו שתי תקנות בתרי זימני, אלא בחד זימנא וכו' יעוי"ש, אתי שפיר, משא"כ ללשון שני שבתוס' קשה, ובהכרח צריך לומר לפום סוגיא דידן דהיה אז חמש פייסות, ולפי"ז קשה מאי פריך לקמן כו' ואם משכחת תנא דתנא חמש ההוא דלא כראב"י ודלא כר' יהודה, ולפי מה שמבואר הכא שפיר מצי אתיא ככו"ע ורק ההוא תנא דתנא חמש מיירי בשעה הבינתיים שבין תקנה לתקנה דהיה אז חמש פייסות וצ"ע: רש"י דר"ה למחר אין צריך לקדש כו' ואפילו לדבי דאמר לינה מועלת בקידוש יו"ר מודה הוא המקרות הגבר עד צפרא לא פסלה לינה יעוי"ש, וקשה הא זהו לאביי שם בזבחים אבל רבא ע"כ סבר דתחילת עבודה דיממא הוא, וא"כ יותר טוב לפרש סוגיא דהכא אליבא דס"ד דזה אזלא לשיטת רבא, ואדרבה לאביי לא קשה דסבר עבודת לילה הוא, ורק לינה לא פסלה בההוא פורתא, וצ"ע:

תוס' ד"ה שתי תקנות כו', כתב המהרש"א וז"ל צ"ל דסידור המערכה וב' גזרי עצים לא היה בי מקודם זה פייס משום דהוי נמי עבודת לילה וכו', יעוי"ש, וקשה הא מבואר להדיא דסידור המערכה וב' גזירין הוי עבודת היום כדאיתא לקמן כ"ז ע"ב, ואע"ג דסידור המערכה כתבו התוס' ישנים הכא שהיתה בלילה, אבל סידור ב' גזירין לכו"ע ביום, וצ"ע:

אמר ר"פ פשיטא לי ארבע אמות שאמרו וכו' בעי ר"פ ארבע אמות שאמרו בהדי אמה יסוד ואמה סובב וכו' ולא איפשטא, והנה ליתא נפק"מ לדינא לאחר שתקנו פייס וביטלו זכות ארבע אמות, והרמב"ם שפיר השמיט בעי' זו, אמנם מ"מ איכא נפק"מ בכדי להבין דברי חכמים, ונפק"מ נמי לדינא כגון אם אחד תלה תנאי בארבע אמות האלו בין לנדרים, שאסר עצמו הנאה, ממין פלוני כשיגיע לארבע אמות שאמרו חכמים במזבח, בין לגירושין שתלה זמן הגירושין כשיגיע למזבח, בארבע אמות שאמרו חכמים, או שתלה תנאי בגירושין כשיגיע לארבע אמות האלו שאול באחת ועלתה לו מאי היא מעשה דאגג. והקשו התוס' אמאי לא מייתי החטא שהקריב מדם בוא שמואל כמבואר (שמואל א' י"ג), ותירצו דאז הפסיד המלוכה, מעצמו, אבל לא מבניו, ובמעשה דאגג הפסיד המלוכה אפילו מבניו יעוי"ש, וקשה הא עכ"פ חזינן שנענש שאול אף באחת שנטלו ממנו המלוכה אף בעבירה אחת, ואילו דוד בעבירה אחת לא נענש כלל בדבר המלוכה, שאף ממנו לא נטלה, וא"כ תקשה מדוע לא אמרו שאול באחת משום מעשה דהקרבת העולה טרם שבא שמואל, ועוד קשה הא חזינן שבאמת לא הפסיד המלוכה בעבוד חטא הקרבה טרם בא שמואל, דהרי אח"כ אמר הקב"ה שילך שאול ללחום עם עמלק, ומצוה זו נאמרה דוקא במלך כמבואר סנהדרין כ' ע"ב, דהמצוה ראשונה להעמיד מלך ואח"כ להכרית זרעו של עמלק, וכן רמב"ם פר"א ממלכים ה"א, וכיון שאמר הקב"ה שילך וילחום בעמלק ע"כ דמלכותו היתה עדיין בתקפו, - ולולא דברי התוס' הוי אמינא דאז נענש שאול, שלא תקום המלוכה אצלו לדורות היינו שבניו לא יירשו המלוכה ממנו כדין בן מלך, וזהו פשטות הדברים "ממלכתך לא תקום" דהיינו שלא תקום המלוכה אצלך לדורות, אך ממנו מגופו לא נפרע כעת עדיין כלל, אמנם במעשה דאגג נענש בגופו שנטלו ממנו ממש המלוכה, וזהו שאול באחת. כי בעבור עון אחת ניטלה המלוכה ממנו ואעפ"י שאיכא בשאול גם עבירה דהקרבה טרם בא שמואל, אמנם בזה כבר היה עומד לפרעון מבניו שלא יגיעו למלכות, והוא בעצמו הפסיד המלוכה עבור עון אחת, ודוד בשתים ולא נפרעו ממנו:

דוד בשתים ולא עלתה לו, מאי נינהו דאוריה ודהסתה ויש לעיין הא איתא בקדושין מ"ג מה חרב בני עמון אי אתה נענש עליו, אף אוריה החתי אי אתה נענש עליו, וא"כ מדוע חשיב הא דאוריה הכא לחטא והנה אעפ"י שע"כ שמאי הזקן לא סבר האי דרשה דהרי ילפי מזה דהמשלח חייב בדב"ע, יעוי"ש, וע"כ הכא מיירי אליבא דשמאי הזקן, וזה דוחק לאוקמי אליבא דשמאי ולא אליבא דרבנן ואפשר לומר דגם לרבנן דסברי אין שליח לדב"ע ופטור המשלח ממיתה, אמנם עונש ביד"ש איכא כמבואר שם ופליגי בשבת נ"ו אם יש להעניש לדוד עבור שלא דנו בסנהדרין אעפ"י שמחויב מיתה, והנה מאן דסבר הדרשא מה חרב בני עמון אי אתה נענש עליו וכו' ע"כ סבר דמורד במלכות אין צריך למידייני' כלל, ויש מאן דסבר שם בשבת דדוד נענש על אוריה, והיינו מפני שלא דנו בסנהדרין, נמצא דש"ס דילן מצי סברי גם לרבנן דסברי אין שליח לדב"ע, ומ"מ איכא עונש ביד"ש על דוד מטעם משלח, ואף שמורד במלכות הוא, אמנם היה לו לדונו בסנהדרין, זהו ביאור לדעתי שיטת הש"ס הכא ולפי זה יש לעיין בתוס' הכא ד"ה שה וכו', שהקשו דלמא נצטרע עבור מעשה דהריגה דאוריה ותירצו דדרשינן בקדושין מה הרב בני עמון וכו' וקשה הא ע"כ סוגיא דהכא סברה דאיכא חטא באוריה מדלא דן אותו בסנהדרין, מדחשיב לדוד בשתים. וקשה דלפי"ז תקשה דלמא נצטרע בשביל זה החטא, דהרי מבואר בשבת נ"ו דמאן דסבר על מעשה דאוריה שחטא מפני שלא דנו בסנהדרין סבר דראוי גם לעונש עבור זה, וא"כ דברי התוס' תמוה. ובעיקר קושיות התוס' שהקשו דילמא עונש דצרעת עבור מעשה דבת שבע, יש לעיין הא עכשיו מסיק הש"ס דגם במעשה דאוריה נענש דוד, ורק עיקר כוונת ר"ה שאמר דוד בשתים ולא עלתה לו היינו עונש בגופי', משא"כ במעשה דבת שבע שנענש בגופו בצרעת ולפי"ז גם הארבעה עונשים דלעיל כיון שאינן ג"כ בגופו לא נחשב לעונש, לפי ערך מה שנענש שאול שהעבירוהו ממלכותו, ולפי"ז אם אמרינן דהצרעת היתה עבור מעשה דהריגת אוריה, א"כ ע"כ לא נענש דוד בגופו אמעשה דבת שבע, וא"כ גם כן איכא דוד בשתים ולא עלתה לו היינו שלא נענש בגופו כמו שאול שנענש בגופו גם על העבירה האחת, ודברי התוס' צ"ע הא איכא מעשה דב"ש, הקשה בגבו"א דלמא סבר ר"ה דלא עשה דוד איסור בב"ש מטעם דכל היוצא למלחמת בית דוד גט כריתות כותב לאשתו. - ודבריו תמוהין דע"כ לכו"ע נענש עבור אותו מעשה, אף שלא חטא, וכדכתיב בקרא "ואת הכבשה ישלם ארבעתים", וע"כ משום דבשעת מעשה ספק הוי פן יחזור וכמו"ש התוס' בהרבה מקומות, או מפני דלדוד נחשב לעון מפני המראית עין, והעיקר שמצינו בקרא שהיה נענש על זה, ושפיר פריך, והא איכא מעשה דב"ש, ומכל זה לא העבירוהו מממלכותו:

תוכן העניינים

נזר הקודש - יומא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה