נזר הקודש - יומא· הרב משה רוזין
דף יד.
ומי גזר ר' יהודה שמא יאכל והא תנן ר' יהודה אומר אף אשה אחרת מתקינין לו שמא תמות אשתו, ואי מתה אשתו עביד עבודה ולא גזר ר' יהודה שמא יאכל, והקשו התוס' ישנים וא"ת מה ענין זה לשאר ימות השנה דליכא קפידא בכהן גדול, אבל הכא דגמרינן ממלואים אין לנו להתקין כהן אחר יעו"ש ולכאורה מאי קושיא היא הלא שפיר פריך דמשום חששא שמא יאכל אית לן לומר דלא גרע חשש זה דשמא יאכל משארי פסולין כשאירע בכה"ג שהכהן המתקינין עובד עבודה. וע"כ צריך לומר דכוונת התוס' דכיון דעכ"פ אנו מפסידין את הכהן גדול המופרש בפרישת שבעה, וא"כ במקום שאנו מפסידין מצות פרישה אין לנו לעשות גזירה, וזה לא דמי לשאר ימות השנה שאין אנו מפסידים כלום, ובזה ניחא דנקטו התוס' ממלואים. דקשה הא בלאו דרשה וילפותא דמלואים אנו יודעין דעבודה בכה"ג דבקרא כתיב בהדיא, אבל בדברינו יבואר דכוונת התוס' על מצות פרישה, שזה אנו ילפינן ממלואים ואין לנו להפסיד מצוה זו משום גזירה דשמא יאכל, וזהו כוונת התוס' דאעפ"י שמצוה זו דעבודה בכה"ג יש לתקן ע"י כהן המתקינין שעושין אותו לכה"ג, אבל עכ"פ אנו מפסידין מצוה דפרישה:
אמנם בעיקר הקושיא מה שייך הכא למיגזר שמא יאכל באנינות הא בלא"ה אין כאן קדשים הנאכלין כלל דהלא כולם נשרפים ואם בשביל חטאת שעיר החיצון דנאכל כדאיתא במשנה מנחות צ"ט דנאכל לערב, הלא סתם בני אדם אינם אוכלין אותו כשהוא חי, וא"כ בעינן בישול, וא"כ אין כאן לעשות גזירה דודאי לא יבשל ביוהכ"פ, והמנחות כולן כליל, ובהגהות חשק שלמה מצאתי עמד בזה, ומפרש משום חששא דיוהכ"פ שחל בשבת ואיכא לחה"פ, אבל תמוה דלפי"ז מאי מקשה הש"ס מדלא גזר ר"י שמא יאכל, והוא מדלא חש לזה כשתמות אשתו, דלמא זהו בשארי שנים, אבל ביוהכ"פ שחל בשבת אפשר שהכהן המתקינין היה עובד אם תמות אשתו של ראשון:
וע"כ נראה לומר דבאמת איכא בכל השנים גם כן השש שמא יאכל, והיינו שמא יאכל מן הקדשים העומדים לשרפה ואוכל צלוים, או מהמנחות הנאפות להיות כליל, וזה שייך בכל יום הכיפורים דכל השנים, אלא שאם באנו לחוש מה נעשה, הלא לא אפשר בלא"ה, משום דהאי חששא איכא בכל כהן וכהן שיעבוד, אמנם בכהן שמתה אשתו שהוא אונן, וא"כ ע"כ ניתוסף עתה חשש איסור אנינות, וזה יש לנו לתקן שיעבוד הכהן המתקינין, ולהכי פריך הש"ס מדוע לא גזר ר"י שמא יאכל, והלא כל מה דאפשר לתקוני מתקינין. ואין להקשות לר' יהודה דסבר אין איסור חל על איסור בחולין ק', וא"כ בלא"ה ליכא ביוהכ"פ איסור אנינות משום דלא אתי איסור אנינות וחייל על איסור יוהכ"פ הקודם, משום דאף אם אין איסור חל על איסור, אבל איסורא איכא ודוקא ממלקות ומעונשין ממעט, ועוד לפי מה דקיי"ל דאיסור חל על חצי שיעור, ואיסור יוהכ"פ הוי בכותבת ואיסור אכילה באנינות שהוא בכזית חל על כזית אוכלין כיון שהוא ח"ש לגבי איסור יוהכ"פ שהוא בככותבת, וזהו שפריך הש"ס דאם גזר ר"י באנינות שמא יאכל מדוע לא גזר גם ביוהכ"פ משום דכל מה שבידינו למיגזר מחששא שמא יאכל, יש לנו לתקן, וע"ז משני הש"ס דאין לנו לחוש ביוהכ"פ בשעה שאין אוכלין: גמרא, וכי האי גוונא מי חיילא עלי' אנינות והא מיגרשא, נהי דאנינות לא חייל אמדודי מי לא מיטרד, ופירש"י ובקדשים בעינן שמחה, והקשו בתוס' ישנים א"כ אפילו טבעה ספינתו בים וכו', הנה נראה דכוונת רש"י דכיון דבאמת היתה אשתו ושפיר יש לו צער מיתה, וזהו אנינות שבתורה. ואעפ"י שמן הדין אין זו אשתו, אבל עכ"פ הטרדא הוא טרדא דמיתה כעין אנינות גמורה, כי באמת אשתו היתה והמיתה בעצמותה הפריד את האישות להשלים תנאי הגירושין. וסבר רש"י כי טעם אנינות שאסור באכילת קדשים זהו מפני הטעם דבעינן למשחה כדרך שהמלכים אוכלין היינו בלא צעד מיתה, והיינו אעפ"י שאנינות ילפינן ממעשר מ"מ לאחר שילפינן ממעשר לאיסורא, שפיר אית לן דבצער מיתה שאסרה תודה אכילת קדשים וידענו כי הכירה תורה את הצער מיתה אשר באופן זה לא קרינן למשחה, וזהו הטעם של איסור אנינות בקדשים, דלא גרע צער זה משארי פרטים שהקפידה תורה באכילת קדשים, וכל זה בצער מיתה, משא"כ בשארי דברים המטרידים כיון שלא הכירה אותם התורה לצער להכי אין אלו שייכים בענין דלמשחה המדבר באופן אכילה, ורק צער מיתה לאחר שהכירה התורה אותה לצער הפוטר ממצות התורה וגם אוסר בקדשים, בזה יש לנו לומר דגם אם אינו אסור מטעם אנינות גמורה, אבל עכ"פ יש לאסרו באכילה מטעם דלא הוי למשחה: א גמרא, מאן תנא אמר ר"ח דלא כר"ע דאי ר"ע הא אמר טהור שנפלה הזאה טמאתו וכו' דתניא והזה הטהור על הטמא, על הטמא טהור, ועל הטהור טמא דברי ר"ע וחכ"א אין הדברים הללו אמורין אלא בדברים המקבלין טומאה וכו', היוצא מזה רלר"ע טהור שנפלה עליו הזאה נטמא טומאת מי חטאת ויליף זה מקרא מדכתיב הטמא, משמע דוקא טמא ולא טהור, ולרבנן טהור שנפלה עליו הזאת מי חטאת לא נטמא, שדרשו מקרא זה לדברים המקבלין טומאה, מבואר מזה דאם לא היו רבנן דורשים את הקרא לדברים המקבלין טומאה שאז הוי דרשי גם כן לדרשת ר"ע לומר שטהור שנפלה עליו הזאה נטמא. וכל זה תמוה לי הרבה מדוע לא נעשה הטהור הזה (שנפלה עליו הזאה) טמא מטעם נגיעה במי חטאת, דהמי חטאת אפילו בכ"ש מטמאין בנגיעה כדתנן פר"א א דכלים, וא"כ לרבנן אמאי טהור, וגם לר"ע למ"ל קרא לטמאותו, הא בקרא כתיב והנוגע במי הנדה יטמא, וזה שנפלה עליו הזאה, עכ"פ לא יצא מכלל מגע, ומה לי, אם נגע ברצונו, או שלא לרצונו, או שהוא עצמו נגע, או שאחר הפיל עליו המים האלו, ואח"כ מצאתי בגבו"א עמד בזה בתמי', וב"ה שכיוונתי לדבריו:
ב אמנם נראה בזה דכל עיקר טומאת מי חטאת זהו בשעה שעומדים עדיין לטהר בהן. אבל אם אינם עומדים שוב לעשות בהן טהרה, אז אין תורת מי חטאת עליהם ואין מטמאין עוד, כדין מי חטאת שנפסלו, שאין מטמאין אדם כדתנן במשנה פרה פר"ט מ"ח יעוי"ש, וכן שם פר"ט מ"ה והובא בפסחים י"ח פרה ששתתה מי חטאת בשרה טמא, ודוקא בשרה אבל אדם וכלים אינן נטמאין עוד מהמים האלו מפני שכבד נפסלו בהיסח הדעת כמבואר שם בתוס' ר"ה הא בשדה, ולפי"ז הכא בנידון דידן בטהור שנפלה עליו הזאה, הנה טרם שבאו המים על גופו כבר נפסלו המים מטעם שאינם עומדים עוד למטרתן מטרת מי חטאת לטהר טמא מת, נמצא שהנגיעה הלזו לא הוי נגיעה במי חטאת. ואינו דומה לנגיעה במי חטאת דעלמא, שנוגע במי חטאת בשעה שהמים עומדים לטהר בהן, וזהו סברת רבנן דמטהרי להאי שנפלה עליו הזאה, ורק ר"ע שדריש מקרא מרבה טומאה גם באופן זה שנגע בהמים באופן שבאו עליו בסדר של הזאה. וסבר ר"ע דכמו שהמים האלו היו פועלין טהרה על הטמא כן גזרה תורה טומאה באופן זה, והיינו שחידשה תורה עוד אופן נגיעה, שנגע באופן הזאה, (ויש לעיין מה סובר ר"ע אם היתה על הטהור שיעור הזאה אם טמא גם טומאת משא, דאפשר דלא חידשה תורה אלא תורת מגע, או"ד שגם במשא מטמא כלים שעליו):
ג גמרא, ורבנן לדברים המקבלים טומאה הוא דאתי וכו' הקשה בגבו"א הא עיקר הקרא אתי להא דדרשו דרבנן לסמן מקום הזאה היכא היינו דפליגי רבי ורבנן בקדושין כ"ה דרבי דריש דעל הטמא מסמן לנו מקום המקבל טומאה, ולהכי גם כשהזה על הלשון הוי הזאה מעליא כמו שהלשון הוי בתורת מגע לקבל טומאה, ורבנן סברי וחטאו ורחץ מקום הטעון ביאת מים לענין טבילה, וא"כ אטו רבי פליג על דרשת ר"ע ורבנן יעוי"ש. והנה לדעתי נראה דהכא עיקר הדרשא מהא' יתירא דהטמא קא דרשי. ובאמת הטמא מיותר דכבר כתוב והזה על האהל ועל כל הכלים ועל הנפשות, ומדוע כתיב הכא עוד הטמא, והרי אף אם נדרוש דרשת רבי דהכוונה טמא להורות מקום הזאה שהוא מקום המקבל טומאה בנגיעה, אבל מדוע כתיב הטמא, ולדרשת רבי סגי אם היה כתיב טמא, וע"כ הטמא אתי לדרשא, ד גמרא, נתכוון להזות על הבהמה וכו' אם יש באזוב לא ישנה, ופירש"י משום דנפסלה במלאכה, והיינו שמפני שהזה על הבהמה שאינה בת הזייה מפני שאינה בת מקבלת טומאה, להכי נפסלו השיריים במלאכה, והקשו בתוסי"ש הא תנן בהדיא פר"ד דפרה דפרה נפסלת עד שתעשה אפר, מים נפסלו במלאכה עד שיתן בהם אפר יעוי"ש. ונראה דרש"י מפרש דדוקא המלאכה שבשעת הזאה ממעט התנא שבזה לא נפסלו המי חטאת במלאכתן, וזהו בשעה שהמים באו למטרתן מלאכת הטהרה. אבל קודם שעושין המים פעולתו, ועדיין שמודים למטרתן, מטרת הזייה עדיין מלאכה פוסלת בהן עצמן, היינו אם עשה מלאכה במים בעצמותן, והתנא דתנא דלאחר שנעשו מי חטאת אין מלאכה פוסלת בהן היינו אופן מלאכה הנעשית בשעת התעסקות בהמי חטאת, דעד שנעשו מי החטאת מלאכה פוסלת בשעשה מלאכה בשעת עסק המים או האפר, ולאחר שנעשו מי חטאת שוב לא שייך פסול מלאכה כזה, ואפילו אם אחז המי חטאת בעדיו ועשה מלאכה גם כן בשעת אחיזה, אין המים נפסלים, אמנם בשעשה מלאכה בהמי חטאת עצמן כמו הכא שהזה בהמי החטאת על הבהמה, נמצא שעשה מלאכה בהן טרם שעשו מטרתן, בזה שפיר נפסלו במלאכה זו, - ומפרש רש"י שזהו הפירוש בספרי דאיתא שם או אפילו קדשו "ת"ל למי נדה" היינו דמפרש הספרי בלא תימא דאף לאחר קידוש מלאכה פוסלת בהן, היינו אופן מלאכה שמיירי עד הקידוש וזהו המלאכה שעושה בשעת עשיית האפר וכדומה יכול שאפילו לאחר קידוש היינו בשעת הזייה תהיה מלאכת פוסלת בהן ת"ל למי נדה, והביאור דמלאכה פוסלת בשעה שמכינים אותם למטרת מי נדה, משא"כ בשכבר באו למטרתן שוב אין מלאכה פוסלת בהן, משא"כ אם עשה מלאכה בהמים בעצמותן טרם שעשו מטרתן, זה לא ממעט הספרי מטעם דעדיין קרינן בהו למשמרת למי נדה שעדיין משמרים אותן למי נדה ומלאכה הנעשית בהן הרי זה מבטלן מתורת משמרת ועתה לא קשה מהספרי שהקשו התוס'. והתוס' ב"ק נ"ו סברי כן כמו"ש התוסי"ש, והרמב"ם פר"ז מפרה ה"א סבר גם כן כשיטת התוס', אך שיטת רש"י מבואר שאין כאן השגה מהמשנה ומהספרי: ה גמרא, למזה ומזין עליו טהור ונוגע בהן טמא, והקשו התוס' הא מזין עליו אינו טהור עד שיטבול ויעריב שמשו, א"כ למאי הוי הנוגע טמא טפי ממזין עליו. ולכאורה נפק"מ בשהזה זמן ארוך לטומאתו. וכבר טבל לטומאתו ביום שביעי לטומאתו, ועתה כשעשה הזאה שלישי ושביעי ולא בעי טבילה, והערב שמש, ועתה נפק"מ בזה שאין המי חטאת מטמאין אותו, אמנם התוס' לשיטתם דסברי דלאחר הזאה טעון טבילה והערב שמש, כמבואר לעיל תוסי"ש ח' ד"ה ורבי יוסי ובמגילה כ' ד"ה ולא טובלין, ומפרשי דהא דתנן אבל הוא עצמו טובל בלילה ומזה ביום מיירי בהטבילה שקודם הזאה, יעוי"ש, ולפי דבריהם כיון שלכל הזאה היתה טבילה והערב שמש להכי שפיר מקשו התוס'. משא"כ שיטת הרמב"ם מבואר להדיא דאם נתאחרה ההזאה לאחר יום ז' יכול לטבול בלילה ומזה ביום כמבואר סו"פ י"ב דפרה בפירושו להמשנה שם. אין מקום לקושיא זו דשפיר איכא נפק"מ באופן זה שאין המים מטמאין אותו טומאת ערב ולא טבילה:
ו ונראה דנפק"מ איכא בזה אם היו המים שעל המודה בשיעור הזייה והאדם נישאן, דהדין דאם יש בהמים שיעור הזייה שמטמא במשא לטמא בגדים שעליו. ואילו הכא כשמזין עליו טהור מטומאה זו לטמא טומאת בגדים, אמנם הנוגע בשיעור הזייה לפעמים הטמא גם הבגדים שעליו כגון אם נענע את המים וביותר לפי מה שכתב הכס"מ בפר' ט"ו מפרה בשם הרמב"ם שא"א שיגע במים שלא יסיט אותם ומטמא בגדים, וא"כ שפיר איכא נפק"מ. - ועוד נפק"מ אם היו המים מונחים עליו גם לאחר הטבילה דאז אם היו המים מטמאים אותו א"כ היה נעשה טמא אח"כ משום המים שעליו וטבילה עלתה לו מפני שדבר לח אינו חוצץ. אבל יש לעיין אם סלקא הטומאה מפני ההשקה: ז יש לעיין בדברי הרמב"ם שכתב בפר"ו מאבה"ט הי"ג מי חטאת שיש בהן כדי הזייה אעפ"י שהן כנבלה וכמרכב שאין מטמאין בגדים אלא הנושאן. הרי הנוגע בהן מטמא בגדים בשעת מגעו משום נושא לא"א שלא הסיט אותן יעוי"ש. ויש לעיין דהרי אף אם יסיט אותן, מ"מ הא אפשר שלא יסיט אותן בכל השיעור, היינו שיסיט רק בהנגיעה שנוגע דלא יותר, וא"כ לא הסיט בכשיעור. ואפשר לומר דסבר הרמב"ם דהסיט הוא ג"כ מעין דררא דנגיעה היינו דלא בעינו שיסיט את כולן. רק בעינן הסיט לתנאי. וזהו מעין נגיעה החמורה מסתם מגע ולהכי שפיר דמי אף אם לא הסיט בכשיעור. אבל דעת התוס' ע"כ דלא כהרמב"ם דהרי כתבו התוס' בד"ה אלא דאפילו בנוגע בכשיעור לא בעי כיבוס בגדים יעוי"ש. והיינו דסברי דנוגע לא הוי משום מסיט, ואעפ"י שע"כ א"א שלא יסיט. וע"כ דסברי התוס' דיצוייר שיסיט רק מעט, וזה לא סגי ובעינן שיסיט כל השיעור, והיינו דסברי דלא הוי היסט דררא דמגע:
ח הקשו התוס' אמאי בנתכוון על האדם להזות דהיינו על דבר המקבל טומאה שכשרים המים לחזות לטהר טמא מטומאתו וקשה הא כיון שטילטל המים שלא לצורך רק הזאה ונפסלו המים, ותירצו דכיון שנתכוין להזות על דבר המקבל טומאה לא הוי כמו שאר נושא יעוי"ש, ביאור דבריהם דכיון דחושב להזות על דבר המקבל טומאה הרי זה די לענין זה שלא הוי נושא שלא לצורך. אבל קשה לפי"ז בהא דנתכוין להזות על הבהמה והזה על האדם דבאופן זה ודאי הרי זה נושא שלא לצורך הזאה, וא"כ הרי זה נטמא, וא"כ היאך כשר להזות. אבל יש לפרש דהכוונה שאחר יהיה המזה באותן המים. והא דלא מקבלו המים טומאה כיון שהנושא נטמא ואף שלא נוגע בעצם המים (ויד לא שייך למים) אבל בהיסט נטמא המים, ואפשר דמיירי שלא היה כשיעור הזאה ואין כאן טומאת היסט, וסבר האי תנא דאין הזאה צריכה שיעור. וביותר נראה לומר דכל המשנה מיירי שהיה סובר שיש בזה דין הזאה מן הדין. ובאופן זה ליתא דין נושא שלא לצורך ומצאתי זה ב"משנה אחרונה" שבמשניות חדשים פרי"ב דפרה, ובזה יובן היטב בין לפירש"י ובין לפירוש ר"מ:
ט והנה גם בהא דר"ע בטהור שנפלה עליו הזאה טמאתו מיירי גם כן באופן שחשב הטהור להזות עליו מטעם שסבר שטמא הוא. דאל"כ הרי נטמא המזה ואין כאן מים של חטאת, או שמיירי שהזו, באמת על הטמא. ורק שלא במתכוין הוזה על הטהור גם כן. ובזה פליגי ר"ע ורבנן דר"ע סבר דחידשה התורה אופן מגע מי חטאת באופן זה גם כן, ורבנן סברי דאין כאן תורת נגיעה כיון שאין כאן מי חטאת מהטעם שכתבנו דנתבטלו מדין מ"ה לאחר שיצאו מסוג משמרת, וכמוש"נ. ולפי"ז יש לעיין מאי פריך הש"ס דלא אתי כר"ע הא הכא זורק לכתחילה על הטהור. ואפשר כיון דחכמים מורים לנו לעשות ההזאה לא גרע זה מהזאה דר"ע והוי כמו לצורך:
י והנה אינו מבואר לפנינו שיטת הרמב"ם בהאי דינא דר"ע, ומסתמא סבר הלכה כרבנן. אמנם בהאי דינא דרבי ינאי בע"ז ל"ז ע"ב דהחמיר בטבילה בספק טומאה ברה"ר הובא ברמב"ם פרט"ו מאבוה"ט ח"ט וכתב הדין לענין טבילה. ולא כתב הדין לענין הזאה שאם הוא ספק טומאת מת שיזה עליו מספק גם מי חטאת משמע לכאורה דסבר כר"ע דטהור שנפלה עליו הזאה טמאתו, ולכן אין להחמיר בזה כיון שאדרבה מוסיפין עליו טומאה. והנה מצאתי במל"מ פרי"ט מאבוה"ט הי"ב בסופו שכתב כן בדעת הרמב"ם דדוקא בשארי טומאות מחמרינן בטבילת. ולא בספק טומאת מת כיון דצריך הזאה יעוי"ש. ולא העיר שם דזה תליא בפלוגתא דר"ע ורבנן. ומשמע לפי"ז דסבר הרמב"ם כר"ע. אבל יש לעיין דאפשר דבספק טומאה גם ר"ע מודה דדוקא בטהור גמור סבר ר"ע דטהור שנפלה עליו הזאה טמאתו. והיינו טהור גמור. אבל כשעושה ההזאה מטעם ספק טומאה אפשר גם ר"ע מודה דטהור. וצ"ע. יא אמנם נראה לומר דפלוגתא דר"ע ורבנן מיירי באופן שלא היה בהמים שיעור הזאה ואין מטמאין את האדם במשא וגם המים לא נפסלו, דאל"כ אלא שיש בהמים שיעור הזאה הרי ע"כ נטמא המזה ואין כאן תורת הזאה, וגם אין כאן מי חטאת דע"כ נפסלו ג"כ מהאדם הנושאן כיון שביד טמא הם ואין כאן משמרת הכתוב במי חטאת, לכן ע"כ נפסלו, וכמבואר בירושלמי פר"ו דיומא, והובא בתוס' זבחים ק"ה ד"ה מחוסר יציאה ובזה פליגי רבנן ור"ע, דרבנן סברי דאעפ"י שהמים לא נפסלו מ"מ אין הטהור מקבל טומאה מהמים, מפני שתיכף שיצאו מהמזה נאבד מהם תורת מי חטאת ור"ע סבר דהתורה רבתה שדין מגע מי חטאת עליו, אבל אם היתה שיעור הזאה בהמים הרי נפסלו המים מהאדם הנושאן דהיינו המזה, והמשנה דנתכוין להזות וכו' יש לומר דמיירי ג"כ באופן זה שליתא שיעור הזאה ולא נפסלו המים, וההזאה להכהן גדול כל שבעה היתה ג"כ בפחות מכשיעור כיון שהוא רק משום מעלה, ולזה פריך דהוי דלא כר"ע, ועי' לקמן:
יב והנה בתוס' ישנים לעיל ב' הקשו וז"ל וא"ת למה לא היו נוגעין בו כל ששה ימים והא בלא"ה היו מטמאין אותו מפני הזאה שהיו מזין עליו דהא דמזה ומזין עליו טהור, היינו כשצריך הזאה מן התורה, אבל הכא שטהור מן התורה, הזאה מטמאתו יעוי"ש, ותמוה דהלא זהו רק לר"ע אבל לרבנן ע"כ טהור הוא ומה הקשו התוס' ואם עיקר הקושיא מפני שלא אתי כר"ע הרי מה זה פלא כ"כ הא הש"ס קאמר הכא להדיא דסתם משנה בש"ס דילן הוא דלא כר"ע, ובאמת מצינו כזה בירושלמי בפירקין ה"ב דפריך שם והא נטמא מהזאה וגם במסקנא קאי שם כן יעוי"ש, וזה תמוה הא לרבנן טהור ומדוע לא קאמר השס דזהו רק לר"ע, וגם קושיות התוס', לענין פרה, מצאתי להדיא בירושלמי פר"א ה"א ותמוה:
יג לכן נראה לומר דר"ע ע"כ מיירי גם בשיש שיעור הזאה וגם בשנפסלו המים גם כן נטמא המוזה הטהור ודין הוא בהזאה, ומסתבר לומר דר"ע גם באופן זה מיירי מדקאי על הזאה דהתורה, והתורה ע"כ מיירי בכל אופן והיינו בשיעור הזאה, דע"כ אין לומר דהתירה מיירי בלא הוי שיעור הזאה, ובכל אופן מטמא ר"ע הטהור המוזה, ורבנן ע"כ סברי דבאופן זה דמיירי ר"ע דהיינו בהזאה דקרא דמסתמא מיירי בכשיעור בזה טהור המזין עליו אעפ"י שטהור הוא ולא נטמא מהמי חטאת מפני שהמים נפסלו אבל בשהזה בפחות מכשיעור הזאה, שפיר נטמא המזין עליו מטעם הנגיעה במי חטאת, ולפי"ז כשמזין עליו מי חטאת בנידון דידן שחששו משום מעלה דטהרות, והנה זה תק' ממנפ"ש אם מזין עליו בכשיעור שאז נפסלו המים מטעם נושא מי חטאת שלא לצורך, ואין כאן הזאה להיות זה בתורת מעלה, דמה מעלה יש אם מזין במים פסולים ואם בפחות מכשיעור הרי נטמא המזין עליו, וזה שפריך שם בירושלמי והא נטמא המזין עליו, וזהו אף לרבנן, וזהו דלא כש"ס דילן דסבר הש"ס דלרבנן בכל אופן טהור המזין עליו אלא סבר הירושלמי דבאופן שלא נפסלו המים נטמא המזין עליו, וזהו סברת התוס' ישנים שם והקשו לכו"ע והרמב"ם אפשר דתפס גם כן כשיטת התוס' והירושלמי, ולהכי בספק טומאה ברה"ר אין להחמיר לענין הזאה, דממנפ"ש אם זה בכשיעור הרי נפסלו המים ואין כאן טהרה לטהר מספק טומאה, ואם יזה בפחות מכשיעור הרי נטמא המזין עליו בנגיעה:
יד אמנם ראיתי בריטב"א הביא הירושלמי מקשה מדוע מטמאין הכהן השורף את הפרה והא בלא"ה טמא משום הזייה, וזהו דלא כר"ע יעוי"ש, הרי מבואר דלרבנן ליתא שום טומאה בהזייה על הטהור, דאל"כ תקשה גם לרבנן הא טמא משום הזייה, וזהו לכאורה דלא כמו שכתבנו. אמנם בירושלמי שלפנינו ליתא דזהו דלא כר"ע, אלא סתמא פריך, ומשמע דאליבא דכו"ע פריך, וא"כ יש מקום לומר כמו שכתבנו, וצ"ע:
א מי שזכה ברישון מזבח הפנימי וכו', ויש לעיין בדבר הדישון מזבח הפנימי אם עבודה היא מן התורה וזר חייב עליה, והנה בקרא ליתא לעבודה זו, והנה ברש"י לקמן ל"ג ע"א ד"ה והכא, וז"ל בבוקר בבוקר בהיטיבו את הנרות יקטירנה קאי למידרשי' אדישון פנימי ואהטבה והקטורת כדכתיב יקטירנה, ואין קטורת אלא לאחרי דישון יעוי"ש, מבואר מזה דעיקר דישון פנימי נלמד משום דלא סגי להקטרה בלא דישון, ואפשר שכוונת רש"י להא דאיתא בירושלמי יומא פר"ב ה"ב וז"ל מניין לדישון מזבח הפנימי והזה עליו והקטיר מה הזייה בגופו, אף הקטרה בגופו יעוי"ש, מבואר דכיון דבעינן הקטרה בגופו של מזבח ולא על האפר, ממילא נלמד דבעי דישון, ולהכי פירש"י דנלמד דישון מהקטרה, וכיון שכתיב הקטרה בבוקר בבוקר הוי זה כמאן דכתיב בבוקר בבוקר גם על הדישון מזבח הפנימי, ולפי"ז יש לעיין אם גם דישון נחשב לעבודה, כיון דלא סגי בלעדה, או"ד כיון שלא כתיב עבודה זו בקרא, אאל ידעינן לה רק מפני שלא סגי בלעדה, ובאופן זה אפשר דלאו עבודה היא, ובאמת כתב הרמב"ן במלחמות דדישון מזבח הפנימי לאו עבודה היא מדאודייתא:
ב אמנם יש להעיר מהא דפריך הש"ס לקמן ל"ג ע"ב ואימא חד שדייה לדישון מזבח הפנימי, יעוי"ש, וא"כ משמע דדישון מזבח הפנימי הוי דאורייתא, וכבר הקשה הגבו"א מזה על הרמב"ן, יעוי"ש, ולדידי בלא"ה תמוה דכיון דלא כתיב בהדיא הא דדישון מזבח הפנימי, וא"כ מה שייך לומר דקרא דבבוקר בבוקר אתי לדישון מזבח הפנימי, כיון דכל עיקר הדישון נלמד רק מדלא סגי בלא"ה, אבל ליתא עיקר עבודה בקרא. וע"כ צ"ל דכוונת הש"ס דאם אמרינן שדייה לקרא לדישון היינו שעכשיו תחודש הדין דדישון מזבח הפנימי. אבל למסקנא דלא אתי קרא לדישון המזבח הפנימי, ממילא אית לן לומר דדישון ליתא עבודה שלה מדאורייתא. ג והנה מהירוש' שיליף דישון מזבח הפנימי מדבעינן הקטרה על גופו של מזבח. א"כ אם עדיין יש מקום פנוי להקטרה אפשר שאין כאן מצוה בדישון כלל, ורק כשיתכבד הדשן עד שמעכבת ההקטרה, אז איכא מצוה בדישון, אבל אין לנו לומר שיש מצוה בכל יום לדשן מזבח הפנימי כמו החיצון, ואפשר שזהו סברת הרמב"ן וכוונתו על מצוה יומיית, ומטעם זה לא קשה גם כן מסוגיא דמעילה י"ב דאיתא שם מזבח הפנימי מנלן וכו', א"כ לימא קרא אצל המזבח מאי הדשן דאפילו מזבח הפנימי, הרי מבואר דדישון פנימי מה"ת, וכבר עמדו בזה בגבו"א ובמגיה בריטב"א פר"ג, יעוי"ש. אבל בדברינו יבואר לנכון דשם הכוונה על מצוה דדישון בשעה הצריכה שהמזבח נתמלא דשן, אבל מניין לחדש אמצוה יומיית, וכתב הרמב"ן דהא דמצוה בכל יום לדשן זהו מדרבנן. וכמו כן מה שמדייק הגבו"א מרש"י לקמן כ"ד בעי רבא עבודת סילוק בהיכל מהו, פירש אם זר חייב עליו מיתה כו', ופירש"י עבודת סילוק בהיכל והיא עבודה תמה כגון דישון מזבח הפנימי והמנורה כו' ומדבעי' אם חייב מיתה א"כ פשיטא דעיקר העבודה מה"ת היא יעוי"ש, לדברינו אפשר לומר דכוונת רש"י על דישון ההכרחי המעכבת הקטרה:
ד ויש לעיין לפי מה שמבואר דדישון הפנימי לא היה אלא פעם אחת ביום כמו שכתבו התוס' גם כן הכא בד"ה ורמינהו וכו' שביארו דלהכי הביא הש"ס מתמיד גם הא דמי שזכה בדישון הפנימי להורות שמיירי בהקטרה דקטורת של שחרית דבהקטרה השניי' לא היה דישון. ואם אמרינן דילפינן דישון פנימי להיות עבודה שבכל יום. וכיון שעיקר הדישון לא כתיב בקרא רק ההקטרה מחייבת את הדישון. א"כ מדוע לא מחייבת גם ההקטרה שנייה דישון, אבל אם אמרינן דמדרבנן הוא אתי שפיר ותקנו כעין דישון החיצון שמדשן פעם אחת ביום. אך אפשר לומר דאעפ"י שהקטרה מחייבת הדישון מ"מ אינה מחייבת אלא פעם אחת, מטעם דהקטרה של בין הערביים הוי השלמת המצוה להקטרה של שחרית וכמצוה חדא היא:
ה ויש לעיין אם הדישון הפנימי לא הוי עבודה מדאורייתא בכל יום, א"כ האיך יוכלו חכמים לתקן עבודה זו הא הוי ביאה ריקנית מדאורייתא ומחויב מיתה בביאה ריקנ"ית. והא אין כח חכמים לעקור דבר בקום ועשה, ואפשר לומר דלאחר שתקנו חכמים אין זה ביאה ריקנית לפי האמת כיון דלצורך נכנס, ואין זה ריקנית, ואפשר שגם בלעדי תקנת חכמים הרשות בידם לכנס ולדשן, והיינו שאין זה ביאה ריקנית. כיון דעכ"פ פעל מעשה מה שעשה וצ"ע:
ו ובזה יש ליישב מה שראיתי בספר אור המאיר בסי' נ"ב, שהקשה לשיטת הרז"ה דכל עבודות של יוהכ"פ אפילו מה שאינו שייך ליוהכ"פ דוקא בכהן גדול ולא בכהן הדיוט. א"כ למה אמרה תורה וכל אדם לא יהיה באהל מועד. והלא כיון שהכהנים ההדיוטים אין שום עבודה עליהם, א"כ כשנכנסים באוהל מועד חייבים מיתה משום ביאה ריקנית, והיינו להראשונים דסברי דגם לכנס להשתחווי' הוי ג"כ משום ביאה ריקנית. ולדברינו אתי שפיר דע"כ דישון מזבח הפנימי כיון שאינה עבודה חיובית כשרה בכהן הדיוט, ועל זה אמרה תורה וכל אדם וגו' היינו שלא לכנס לעשות הדישון מזבח הפנימי בשעה זו: