נזר הקודש - יומא· הרב משה רוזין
דף טו.
רב פפא אמר לא קשיא הא רבנן והא אבא שאול, ופירש"י תרווייהו בשתי נרות מיירי, והקשו התוס' ד"ה אימא דאם אב"ש תקשה מהא דתנן לקמן כ"ה הפייס השני מי שוחט ומי זורק ומי מדשן מזבח הפנימי ומי מטיב הנרות, ואב"ש הא סבר דהטבת חמש נרות קודם לדם התמיד ותירצו דר"פ ע"כ סבר דלא כאביי אליבא דאב"ש יעוי"ש, אמנם תקשה לפי"ז דא"כ במאי מפסיק להנרות, וע"כ דר"פ סבר דאב"ש לא בעי הפסק וכן פירש המהרש"א, ולפי זה ע"כ הפירוש והמנורה דאיתא במשנה לקמן, זהו מנורה כולה, היינו השבעה נרות ביחד, ולפי"ז תקשה מאי קאמר הש"ס אביי לא אמר כרב פפא וכו', וקשה הא אביי לא מצי מוקים המשנה כאב"ש, ומצאתי בגליוה"ש עמד בזה. אד נראה דכוונת הש"ס דאביי יפרש שם והמנורה היינו גם כן שתי נרות כמו שמפרשין במשנה דידן, ואעפ"י שלא הוזכר במשנה דידן ההטבה דחמש נרות, עכ"ז מפרשין ההטבה דהיינו שתי נרות, כן יפורש גם שם דמיירי בשתי נרות. - ואם בשביל זה דאביי סבר דדישון מזבח הפנימי קודם להטבת חמש נרות ושם במשנה איתא להיפך, אם נפרש דהטבה היתה מעיקרא, אפשר דבזה לא מסדר אביי כאב"ש וסידור זה הוי אליבא דגמרא, ורק בדם נקט אביי אליבא דאב"ש, וזו היא קושיות הש"ס, ולהמסקנא דמסיק אביי דהמשנה דידן לא נקט הטבת חמש נרות משום דלא נעשה בכה"ג כמו"ש התוס' ד"ה אורויי וזה לא שייך שם דהרי מעבודה בכה"ד, פשיטא דלא אתיא כאב"ש, אבל לפי"ז שפיר פריך הש"ס דף י"ז כיצד מקריב חלק בראש וכו', כל הענין בדף י"ז ודף י"ח ושיטת הרמב"ם בזה מבואר בספרנו נזר הקודש למנחות דף קמ"ח דף הספר:
ואמרו לו אישי כה"ג וכו' נימא תיהוי תיובתא דר"ה ברי' דר"י דאמר הני כהני שלוחי דרחמנא נינהו, דאי אמרת שלוחי דידן נינהו מי איכא מידי דאנן לא מצינן למיעבד ושלוחי דידן מצי עבדי וכו' יעוי"ש, ויש להבין מדוע פריך הש"ס לר"ה ברי' דר"י, הא בלא"ה תקשה לכו"ע מה שייך שליחות בדבר שהמשלח נמנע מזה בפעולה, ואטו יש סברא לומר דאף בדבר שאין השליח שוה בפעולה להמשלח, והמשלח ליתא בפעולה זו שגם כן תהיה בזה תורת שליחות, הלא מסברא יש לדון דלא נתפס שילחות אלא במה דמצי עביד המשלח בעצמותו, שאז מוסר כחו להשליח, ואם אין להמשלח כח זה, לשליח מניין, ועוד דהלא עיקר הא דילפינן שליחות הוא מתרומה וגירושין וקדשים, ובכל הני המשלח מצי עביד וא"כ אין ללמוד באופן שלא מצי עביד, ופשיטא שליתא שליחות באופן שהמשלח לא מצי עביד, וא"כ מה זה ספק אצל קרבנות אי שלוחי דידן או שלוחי דרחמנא פשיטא ששלוחי דרחמנא נינהו:
ב ונראה דעיקר ספק בש"ס כך הוא דחיוב ההקרבה בקרבן ישנו בשתים. א) בחיוב. ב) בקיום והיינו כי בלעדי החיוב ליתא הקיום. והבעלים המחויבים בחיוב הקרבה זהו המביאו לידי קיום, ובזה יש לשאול עד היכן מגיע החיוב של הבעלים, דהיינו שיש לספוקי ע"ד החיוב מה הוא, דהיינו ע"ד דהעצם העבודה בעצמותה, אם החיוב מוטל על הבעלים, ורק מפני חסרון שלהם, שאינם בני הקרבה ממלאים הכהנים שליחותם, נמצא דבדבר הקרבה יושלם החיוב של הבעלים והוי הכהנים שליחותם דהבעלים, ואעפ"י שהבעלים אינם בקיום, אמנם עכ"פ לא מגרע השליחות כיון דעכ"פ חלק החיוב הוא על המשלח, והרי זה בדמיון לקיטע שאינו יכול לתרום תרומה דהוי בר שליח לתרום. או בקיטע שאינו יכול לכתוב גט ומהני שליחותו לשליח שממנה לכתיבת הגט, וה"נ הא דאינו בקיום בהקרבה, זהו מפני שאין לו יד כהן המוכשרת לעבודה. אבל כל זה אם אמרינן דהחלק הקיום כולו מוטל אחלק החיובי ונגרר אחריו, אבל על זה עצמי יש לדון דאפשר דהחלק החיובי של הבעלים לא הוי אלא עד הקיום. ולא עד בכלל, וחלק הקיום ליתא בחיוב אבעלים כלל, א"כ כהן המקריב אינו עושה העבודה עבור הבעלים, וא"כ לא הוו כהנים שליחותם דבעלים כלל, וזהו שמספקא להש"ס אי שלוחי דרחמנא או שלוחי דידן. וכמו שנתבאר. - וד"ה ע"כ סבר דבעינן שיהיה המשלח מצי עביד גם מחלק הקיום, וזהו שמדייק הש"ס דמדתנן "אתה שלוחנו" מוכח דלא כר"ה:
ג והנה לפי"ז שפיר אפשר לומר דכל עיקר הבעי' אם שלוחי דידן נינהו כל זה שייך באותן קרבנות שהבעלים איתנהו בחיוב בשלימות, והיינו חייבי חטאות ואשמות, משא"כ בשארי קרבנות כמו עולות ונדבות שאין כאן חיוב הקרבה של הבעלים, אלא עיקר ההקרבה שלהן מוטל על הכהנים, והבעלים אינם אלא כפורעי חובם גרידא, ובהבאתם יוצאין י"ח, אבל ההקרבה אינה מוטלת על הבעלים, ומטעם זה ניחא דמקבלין נדרים ונדבות מנכרים אף שאינם בני שליחות, ומכ"ז אין למיפשט מזה דכהנים שלוחי דרחמנא, והיינו דשאני קרבנות נכרים שהבעלים ליתנהו בחיוב הקרבה:
ד והתוס' כתבו הכא דהבעי' דר"ה הכא להוכיח דע"כ אין לומר דשלוחי דידן דוקא נינהו, אבל יש לומר דעדיין הוו שלוחי דרחמנא וגם שלוחי דידן. דבצירוף שלוחי דרחמנא שפיר מצי כהנים למיעבד עבודה אעפ"י שגם שלוחי דידן נינהו, והתם בנדרים בעי' הש"ס אם שלוחי דרחמנא גרידא נינהו ושרי במודד הנאה או"ד שגם שלוחי דידן נינהו בצירוף דרחמנא, ואסור במודר הנאה עכת"ד, ולדברי התוס' הא דפריך הש"ס לר"ה בדי' דר"י היינו מכח כש"כ דלא מיבעי' דיש לפשוט הבעי' שגם שלוחי דידן נינהו, אלא מוכח שע"כ שלוחנו לגמרי הוא ותיובא לר"ה.- וביאור דברי התוס' נראה דמפרשי להש"ס נדרים דמספקא להש"ס אי הכהנים פורעים את חובת הבעלים בעצמותן היינו המוטל על עצמותם ממש וכמו שכתבנו לעיל, או"ד שעיקר חיוב עבודה בעצמותה מוטלת על הכהנים, וזהו שלוחי דרחמנא, ונפק"מ למודה"נ, דאם עצם הקרבה מוטל על הבעלים ורק מפני שאין לו יד להקריב להכי קם הכהן תחת הבעלים פשיטא שאסור במודה"נ, ואעפ"י שגם על הכהן מוטל החיוב מטעם שלוחי דרחמנא, מכל זה אסור במודה"נ כיון שהכהן עובר עבודה גם בעבור הבעלים ממש:
ט והנה מה שכתבו התוס' דעיקר דינו של ר"ה להוכיח דהבעלים אינם יכולים לעכב ההקרבה על הכהן שבמשמר, ועל זה אם אמרינן דלאו שלוחי דידן נינהו, משא"כ אם שלוחי דידן אז יכולין הבעלים לבחור בכהן אמר שבמשמר אחרת, ובזה הוכיח ר"ה ברי' דר"י שע"כ לא הוו שלוחי דידן גרידא. ואם הוו גם שלוחי דרחמנא אעפ"י שהוו גם שלוחי דידן פשיטא לר"ה דלא מצי הבעלים לברור להם כהן, והיינו כי הרחמנא בחר בהכהנים שבמשמר הזה, ועדיין אינו מובן הוא הלא עכ"פ כיון שגם שלוחי דידן נינהו ומדוע אינו יכול לעכב על כהן המקריב שאינו רוצה בו, ולכאורה לא גרע משני שותפין שכל אחד ואחד יעכב על חלקו שיש לו בזה. וע"כ דכוונת התוס' דתנאי הוא בדיני שליחות של הקרבת הקרבן שאינו יכול לבחור אלא בכהן שבאותו משמר, וכמו שאינו יכול לבחור בזר או בבע"מ כן אין לו זכות בחירה אלא בכהן שבאותו משמר, וזה לא מגרע זכות שליחות כלל, וכמו שבשליחות דעלמא בעינן בני ברית, וגדולים. אבל כל זה אם אמרינן דהוו הכהנים גם שלוחי דרחמנא, והיינו שהתורה עשאן גם שלוחים, משא"כ אם שלוחי דידן לגמרי נינהו, א"כ לא בחרה התורה את הכהנים לשלוחים, נמצא שזכות בחירה לשלוחים הכל נמסר להבעלים, וזה היה סברת ר"ה ומוכיח מסברא מטעם מי איכא מידי וכו' דע"כ התורה בחרה בכהנים גם לשלוחים ואין להבעלים זכות בחירה ולעכב על המשמר מלהקריב קרבנו: ו אמנם לפי"ז תמוה הדבה הא היה יכול ר"ה להוכיח דינו מברייתא והובאה ב"ק ק"י כהן המקריב במשמר שאינו שלו, אם הוא עצמו בר עבודה יכול ליתן גם לכל כהן שירצה, ואם בע"מ הוא אינו יכול ליתן לכהן שבמשמר אחרת וכו' יעוי"ש, וא"כ פשיטא דאם הבעלים זר שאין לו זכות ליתן קרבנו לכהן שבמשמר אחרת ומצאתי בגבו"א עמד בזה, יעוי"ש. ונראה דמהתם אין להוכיח אלא שהמשמר מעכבין מלהקריב כהן אחר, אבל לא ידענו שבעלי המשמר הזה מקריבין בע"כ, וכופין את הבעלים בזה, רק זה ידענו שהמשמר מעכב את ההקרבה זאת, ולא יותר, אבל אם שלוחי דרחמנא נינהו והתורה בחרה אותן לשלוחים מקריבין גם בע"כ של הבעלים, או שכופין אותו עד שיאמר רוצה אני. ובזה מיושב גם מה שהקשה מפר"ג דתמורה כ' אשם שמתו בעליו וכו' ומה בין דברי ר"א וכו' אם היה כהן עבודתה ועורה שלו וכו' ומבואר דדוקא אם היה כהן אבל בזר ליתא להאי דינא, מבואר דזר אינו יכול לעכב ואינו יכול ליתן אלא לכהן שבאותו משמר, יעוי"ש, הנה התם ג"כ הפירוש דהכהן יקריב בכל אות נפשו, וזר יעכב על המשמר מלהקריב, ואין מקריבין בעל כרחו, והנה לפי מה שכתבנו לעיל דבעולה לכו"ע שלוחי דרחמנא נינהו בלא"ה אינו ענין לדר"ה, וגם מה שהקשה מב"ק ק"ט לד' לכהן קנאו ד' ונתנו לכהן שבאותו משמר או אינו אלא לכל כהן שירצה, כשהוא אומר מלבד איל הכפורים כו' הרי מבואר ראשם גזילות ע"כ מקריב כהן שבאותו משמר יעוי"ש, גם זה לא דייקא דע"כ התם הכוונה לענין הקרבה, דזה ודאי שהכהן ממשמר אחר אינו יכול להקריב ורק הבעלים מצי מעכבי על ההקרבה, וכיון שכתיב מלבד איל הכפורים. ע"כ מיירי בהקרבה, והקרבה ע"כ היתה בהכהן שבמשמר ומה שהקשה מרש"י יבמות צ"ט גבי כהנת שנתערב ולדה בולד שפחתה. ואין מוציאין מידם ופירש"י דאם יש להם קרבן אין אנשי משמר יכולין להוציא מידם יעוי"ש, משמע שמזר מוציאין בע"כ יעוי"ש, הנה יש לומר דרש"י פירש המשנה לפי מסקנת ר"ה ברי' דר"י שמסיק הכא דשלוחי דרחמנא נינהו, כן נראה לפרש כוונת דברי התוס'. ז ויש לעיין הלא אפשר שעיקר השבועה היו משביעין אותו זקני כהונה וכן משמע פשט המשנה דהזקני כהונה היו משביעין. והם איתנהו במצות הקרבה דשארי קרבנות, ובאופן זה מודה גם ר"ה שזה נקרא מצי עביד, כמבואר בקדושין כ"ג ע"ב דעבד יכול לעשות שליח לקבל גטו מיד רבו, מטעם דאיתא בקבלה עבור עבד אחר מאדון אחר, וישראל ליתא בכלל ההקרבה יעוי"ש, משמע דאם איתא בהקרבה שפיר קרינן בהו מצי עבדי, והכא בעבודת יוהכ"פ אעפ"י שבעינן כה"ג דוקא וביותר בדבר השבועה שהיתה על הקטורת וצריכין כה"ג, מ"מ כיון שעכ"פ איתנהו במצות הקרבה שפיר קרינן בהו מצי עבדי, ואף דאיתא בשמנה ושליח בי"ד יש לומר גם בי"ד של כהנים ואפשר לומד דלר"ה ברי' דר"י בודאי תקשה, דהלא נחזה אנן מאי קאמר שם בקדושין דישראל ליתנהו בהקרבה דהקרבן, דקשה הא איתא בהקרבה בבמה קטנה דזר כשר בה וע"כ דסבר דכיון דלא מצינו להם הקרבה במקום זה בביה"מ, לא קרינן בהו דאיתנהו במצות הקרבה ועוד דמיירי בשעת איסור הבמות, ולהכי סבר הש"ס דגם עבודת הכה"ג בלפני ולפנים אינה ענין לשארי הקרבנות, וזהו דוקא לר"ה ברדר"י:
גמרא, הכי קאמרי לי' משביעין אנו עליך על דעתנו ועל דעת בי"ד, הקשו האחרונים כי לפי דעתם של הצדוקים מה מהני השבועה הא הוי נשבע לבטל את המצוה, יען כי הם דרשו את הקרא כפי דעתם, עי' חת"ס או"ח סימן קע"ו:
ת"ר מעשה בצדוקי אחד שהתקין מבחוץ והכניס וכו'. והיו תולעין יוצאין מחוטמו ופירש"י מפני שהוא ראשון לאברים ליכנס לבית לפי שהוא בולט לפניו יעוי"ש, ובתוסי"ש פירשו מפני שהריח מריח הקטורת קודם שנכנס לפנים יעוי"ש, ונראה דפליגי אם באופן זה שעושה הצדוקי יש קיום המצוה בדיעבד, דרש"י סבר שגם בדיעבד לא עשה מצוה, וממילא הוי ביאה ריקנית ממש ונענש מדה כנגד מדה, וענשו את האבר הנכנס ראשון, וזהו החוטם, ותוס' סברי דלא הפסיד המצוה, וממילא לא הוי ביאה ריקנית, ונענש עבור הריח הקטורת שהריח חוץ לקודש הקדשים. אמנם בירושלמי משמע שלא עשה המצוה גם בדיעבד דאיתא שם בהא דמצאו רגל עגל, והכתיב וכל אדם לא יהיה וגו' אפילו אותם שנאמר עליהם ודמות פניהם כפני אדם, ותירצו דשאני הכא שלא עשה את הקטורת כמצותו, יעוי"ש, משמע מזה דלא עשה מצוה גם בדיעבד, ונעשה פגם בקדושת קדשי קדשים וזהו כרש"י:
מתני ליה רב חנן בר רבא לחייא בר רב קמי' דרב אמר ר' זכרי' בן קפוטל ומחוי לי' רב בידי' קבוטל, ופריך ונימא לי' מימר ק"ש הוי קרי וכי האי מי שרי וכו' הקורא את שמע לא ירמוז בעיניו וכו' משמע מכאן דאפילו לדבר מצוה אסור כמו הכא. - והנה לאפרושי מאיסורא אפשר שמותר, ומצאתי בריטב"א כתב דלאפרושי מאיסורא מותר מטעם דלא גרע מהא דמפסיק מפני היראה יעוי"ש, והיינו דמפרש ע"כ הריטב"א הא דמפני היראה היינו באופן דליכא חשש סכנת נפשות, ודלא כרש"י שם בברכות, אך אפשר דנלמד גם כן מהא דמשיב מפני הכבוד, וכבוד שמים עדיף, ומותר להפסיק להדיא: מתני' בקש להתנמנם פרחי כהונה מכין לפניו באצבע צרדא וכו', ויש לעיין הא איכא משום השמעת קול בשבת, או ביוהכ"פ, דאסור, וביותר אם כוונת הקול לשמח דאסור כמבואר במג"א סי' של"ח בשם היש"ש, והכא משמע שהכוונה לשמחו לכה"ג שהרי אומרים לו עמוד והפג אחת וכמבואר ברש"י, ואפשר לומר מטעם דאין שבות במקדש, אך יש לפקפק מניין שהיו בעזרה דלמא בלשכה שלו, עוד יש לעיין באופן שיש להנצל מהשבות אם יש לעשות באופן שלא לעבור אאיסור שבות, ומצאתי במל"מ פר"ח מביהד"ח הי"ב הביא בשם מהרי"א בכתביו שכתב דלהקיש באצבעו בשבת עבוד לשתק התינוק שרי, ומקורו ממשנה הלזו יעוי"ש, וכתב דאין לדחות מטעם שאין שבות במקדש כיון דאפשר להנצל משבות להקיצו באופן אחר יעוי"ש. ולדברינו בלא"ה מוכח כן דמנא ידעינן דבעזרה היתה, ומסתברא דלא היו יושבין כל הלילה בעזרה, וחוץ לעזרה איכא שבות, וע"כ מוכח דליכא שום איסור השמעת קול ע"י האצבעות דף כ', תנן התם אברים שפקעו מעל גבי המזבח קודם חצות יחזיר וכו'. - כל הענין בזה וביאור שיטת רש"י ותוס' וביאור בפסקי הרמב"ם מבואר בספרנו נזר הקודש לזבחים דף ע"ד, ע"ה, ע"ו, דף הספר: