אור ברסלב

נזר הקודש - יומא· הרב משה רוזין

דף ז.

דף ו.

יב דכל טומאת מת בצבור רחמנא שרי' ופי' רש"י משום דילפינן מפסח דאין צבור נדחין ועושין בטומאה, הנה מפשטות הסוגיא משמע דוקא טומאת מת הותרה ולא שארי טומאות, והנה זה פשיטא דהני טומאות שהטומאה יוצא מגופו דזה לא נלמד מפסח. אמנם יש לעיין היאך הדין בכל הטמאים בטמאת מגע, כמו טמא שרץ וכיוצא בהן. והנה מסוגיא זו נלמד דטומאה דבועל נדה לא הותרה מדעבדינן פרישה מחששא דבועל נדה, ולא עבדינן פרישה לחששא דטו"מ ואמר רבא הטעם משום דטו"מ הותרה בצבור, ולא טומאת בועל נדה, והנה יש לעיין טומאת בועל נדה מה זה, אם נקרא טומאת מגע או שהוא טומאה יוצא מגופו והנה מלשון המשנה פר"ה דזבים מי"א בועל נדה כטמא מת, ומפרשי לענין מחנות, והיינו שמותר בהר הבית, וכן מבואר ברמב"ם פר"ז מביהב"ח הט"ז דבועל נדה מותר בהר הבית, והנה בטמאים שטומאתן יוצא מגופן כגון נדה וזבה מבואר שם ברמב"ם שאסורין בהר הבית, ומדחזינן שמותר לבועל נדה ליכנס בהר הבית ע"כ כי רק תורת מגע טומאה עליו וכן ביארנו לעיל, וכיון שחזינן הכה שלא הותרה טומאת בועל נדה בקרבן צבור, ע"כ שכן הוא הדין בכל טמאי מגע טומאה, ומסתמא הוא הדין למגע שרץ. ומזה ראיה לשיטת הרמב"ם שכתב בה' ביאת מקדש הי"ב כיצד דוחה את הטומאה כו' טמאין למת, או כלי השרת טמאים למת כו' אבל הטמאים בטומאה אחרת כגון זבין וזבות נדות ויולדות וטמאי שרץ ונבלה וכיוצא בהן לא יתעסקו ולא יכנסו לעזרה, ואם נעשה בטומאה חייבין כרת על הביאה. ומיתה על העבודה שלא נדחית אלא טומאת המת בלבד עכ"ל, ולפי מה שכתבנו מוכח זה מסוגיא דידן, ובסנהדרין י"ב ע"א מפני הטומאה, יפרש הרמב"ם כמו שכתבו שם התוס' בשם הירושלמי דגולגולת של מת מצאו, ולא כשיטת רש"י יעוי"ש שמפרש מטומאת ע"ז:

יג אמנם שיטת הרמב"ם תמוה לן מסוגיא שלימה, והוא מהא דגרסינן בפסחים ע"ט ת"ר הרי שהיו ישראל טמאין וכהנים וכלי שרת טהורין כו' יעשו בטומאה כו' אמר ר"ח לא שני אלא שנטמא הסכין בטמא מת דרחמנא אמר בחלל חרב חרב הרי הוא כחלל, וקא מטמא לגברא דמעיקרא כי מיתעביד בטומאת הגוף דכרת קא מיתעבד, אבל נטמא הסכין בטומאת שרץ. דבשר היא דמטמא לי', לגברא לא מטמא לי'. טהורין עביד טמאין לא עביד וכו' אלמא קסבר ר"ח טומאה דחויה היא בצבור, יעוי"ש, ולשיטת הרמב"ם דטומאת שרץ ליתא כלל בדיחוי אצל צבור, א"כ כי נטמא בטומאת שרץ לידחו כולהו לפסח שני כדין אם הצבור טמאי זבין ומצורעין, ודוחק לומד דשאני בין טומאת כלי לטומאת גברי, ודוקא בטומאת גברא בעינן שתהי' הטומאה מטומאת מת, ולא בכלי, ובכלי לא שאני לן בין טומאה לטומאה, ותמוה דמניין לנו כל זה, וביותר תמוה דהרמב"ם עצמו פוסק כסוגיא דשם כמבואר להדיא בפר"ז מק"פ ה"ט, וצע"ג:

יד ואם אמרינן דכל טומאת מגע הותרה טומאתם בצבור כסתמא דש"ס פסחים שם, א"כ לפי"ז ע"כ גם בבועל נדה הדין שהותרה אצלו טומאה בצבור, וא"כ תקשה סוגיא דידן, והרמב"ם דחשיב בועלי נדות שלא הותרה טומאתו בצבור כמבואר ברמב"ם פר"ז מק"פ ה"ד היינו משום דאזיל לשיטתו דסבר דגם טומאת שרץ לא נדחית טומאתו, ובועל נדה לא קיל מיני', אבל אם נחליט שטומאת שרץ נדחית בציבור. יש לעיין מדוע שאני הא דבועל נדה כיון שמבואר שרק תורת מגע טומאה עליו מדמותר ליכנס בהר הבית. - ואפשר דשאני בועל נדה אעפ"י שאין דין טומאה יוצא מגופו עליו, אמנם כיון שאמרה תורה ותהי נדתה עליו שדרשו מזה שתורת נדה עליו על הבועל כמבואר בנדה ל"ג ע"א יעוי"ש, להכי יש לומר דאעפ"י שתורת מגע עליו, מ"מ הביאור בזה שאמרה תורה ותהי נדתה עליו היינו שטומאה זו שאני מכל מגע טומאה דעלמא, דתמיד הוי המגע כתולדה מאב, ותולדותיהן לאו כיוצא בהן, והכא הרצון התירה שיהיה עליו טומאת נדה בשלימותה, והיינו שקבל עליו את הטומאה בעצמותה, והוא נושא את הטומאה, ומטעם זה טמא שבעת ימים כמשפט טומאת נדה. ומטמא מו"מ וכלי חרס בהיסט, וכיון שכן שנושא הוא עליו טומאת נדה, אעפ"י שע"כ אינו נושא את הנדה בעצמותה מדמותר ליכנס בהר הבית, עכ"ז כיון שנושא את טומאת הנדה בשלימותה, ולטומאה זו אין היתר בצבור, ואפשר שזהו כוונת רש"י שפירש בד"ה כל טומאת מת וכו' אבל זבין ומצורעין כו' ובועל נדה כנדה, יעוי"ש והיינו אעפ"י שע"כ אין על הבועל נדה הא דטומאה יוצא מגופו וביארנו לעיל שזהו שיטת רש"י גם כן, אמנם לא הותרה אצלו טומאה מפני שבועל נדה כנדה. ובעיקר טומאת מגע לענין פסח עיין בספרנו נזר הקודש מנחות צ"ד:

טו גמרא אמר רב ששת מנא אמינא לה דתניא היה עומד ומקריב מנחת העומר וכו' אמר ר"נ מודינא היכא דאיכא שיריים לאכילה, והיינו בכדי לקיים המצוה של אכילת שיריים מהדרינן אטהרה, ויש לעיין לפי"ז מדוע לא חשו במשנה דידן לעשות פרישה עבור אכילה דחטאת החיצון דנאכל במוצאי יוהכ"פ לערב כמבואר במשנה מנחות צ"ט וברמב"ם פר"א מעבודת יוהכ"פ, ואם קרב בטומאה הרי חסר מצוה דאכילה, והרש"ש הקשה בזה, והנה אפשר לומר דשאני התם כיון דעכ"פ איכא אכילת מזבח בהקטרת אימורין. משא"כ במנחה דחסר מהשיריים כל עיקר המצוה, והקטרת הקומץ הוא במקום זריקת הדם, ובהקטרת אימורין הרי מקוים לכהפ"ח מצוה דאכילה ע"י מזבח. עוד יש לומר דהתם בטומאת גברי יצוייר שלא יטמא הקרבן, כגון שישחוט בסכין ארוכה, ולשיטת הרמב"ם אין דם מקבל טומאה, והקרבן לא יקבל טומאה מטעם חסרון הכשר, וחיבת הקודש לא הוי אלא דרבנן לשיטת הרמב"ם בפר"ו מאיסורי מזבח ה"ח:

טז כתבו התוס' מנחות ט"ו ד"ה ר' יהודה אומר אפילו שבט אחד טמא כולן עושין בטומאה לפי שאין קרבן צבור חלוק, וכתבו ואע"ג דרבי יהודה סבר ביומא טומאה הותרה בצבור, מ"מ איצטרך לי' לטעמא שאין קרבן צבור חלוק בפסח כיון שיש בה אכילה מדמוכח התם עכ"ל, וכוונתם לזה שאמר ר"ג הכא מודינא היכא דאיכא שיריים לאכילה, ותמוה הרבה דמה זה ענין להא דיומא, דהרי הכא ביומא הביאור שמפני שאיכא שיריים לאכילה ואם יהיה קרב בטומאה תהיה חסר מצוה דאכילה, ולהכי מהדרינן עבור קרבן אחר בטהרה, וכל זה שייך בשארי קרבנות צבור הבאין בטומאה ואינן נאכלין בטומאה, משא"כ פסח שעיקרו בא לאכילה ונאכל גם בטומאה כמבואר במשנה פסחים ע"ו ע"ב, וא"כ ודאי לד' יהודה דסבר הותרה טומאה בצבור דהכא הוי הותרה, נמצא דאין זה ענין להא דר"נ כלל, והנה אפשר לומר דסברת התוס' שם הוא בדמיון דכמו שסבר ר"נ הכא אעפ"י שהותרה טומאה בציבור, ומ"מ לענין אכילה מפני חסרון מצוה אמרינן דלא הוי אלא דחוי', כן נחתו לפרש דע"כ סבר ר' יהודה גם כן דאין לומר הותרה באופן שיאכל אדם בשר קדשים בטומאה, והיינו דסבר ר' יהודה דמדרבנן הוא, ולהכי מוכיחו תוס' בסברא שזהו בדמיון לר"ג דהתם ביומא, וגם מדברי ר' יהודה שאמר הטעם דאין קרבן צבור חלוק, גם כן מוכיח שאין לומר הותרה טומאה באכילת פסח, והתוס' דק על דרך הדמיון נחתו לומד דזה לא גרע מהא דר"נ ביומא שם דמדרבנן לא אמרינן בזה הותרה, רק דחויה, ולהכי אמר ר' יהודה הטעם לפי שאין קרבן צבור חלוק:

יז ובזה מיושב הא דהקשה מסוגיא שלימה סנהדרין י"ב דפריך שם לר' יהודה דסבר מעברין שנה מפני הטומאה, והא סבר ר' יהודה טומאה הותרה בצבור, ולדברי התוס' אין כאן פירכא לר"י דשאני פסח דאיכא אכילה, ובזה מודה ר"י דלא הוי אלא דחויה, אבל אם אמרינן דהתוס' סברי דלא הוי אלא מדרבנן אתי שפיר, דבשביל איסור דרבנן בודאי דאין מעברין שנה בשביל כן, כיון דמדאורייתא הוי הותרה, משא"כ שם במנחות שפיר שייך לדון דמדרבנן יש להחמיר אשר הטהורים יעשו בטהרה, ואתי שפיר בזה, אמנם עיקר סברת התוס' תמוה כיון שכל עיקר יסודם מסוגיא דידן. ומהכא לא מוכח מאומה, ואם התוס' דנו כן בסברא, אבל אין לזה הכרח ומשמעות מסוגיא, וצ"ע:

יח ובעיקר הא דהקשו התוס' נראה לומר לכאורה דאין זה ענין להא דטומאה הותרה בצבור, משום דאף אם טומאה הותרה בצבור מ"מ אין להטהורים לעשות בטומאה בתחילה, לא מיבעי' לל"ק לד"נ דסבר דבדאיכא טמאין וטהורין טהורין עבדי, פשיטא הכא שע"כ הטהורין לא יעשו פסח בטומאה, אלא אף למ"ד והיינו לל"ב דר"נ דסבר דאף בדאיכא טמאים וטהורים עושים הטמאים בתחילה, מ"מ לא דמו להתם, דהתם כיון שעכ"פ חל מצות הקרבה גם על הטמאים, ובשביל טומאתם לא נפקע מהם זכות הקרבה, ולהכי יעשו הקרבה גם בתחילה, משא"כ הכא שחיוב עשיית הפסח חל על כל אחד ואחד בפני עצמו, וחיוב פסח שחל על הטהורין הלא הוא חיוב אחר ממש ואינו ענין לחיוב דהטמאים, וממילא גם חיוב אופן עשייתם חל על כל אחד לפי מה שהוא, דהיינו דעל הטמאים חל חיוב לעשות פסח בטומאה, ועל הטהורין חל חיוב פסח בטהרה, וא"כ היאך יעשו בטומאה אעפ"י שקרבן צבור הותרה בטומאה, כיון שעכ"פ המה טהורים נינהו, אבל מפני שאין קרבן צבור חלוק שפיר עבדי גם הטהורים בטומאה, מפני שאין קרבן צבור חלוק:

יט שם, היה מקריב מנחת פרים ואילים וכבשים ונטמאת בידו אומר ומביאין אחרת תחתי', ואם אין שם אלא היא אומרין לו הוי פקח ושתוק, מאי לאו פרים ואילים וכבשים דחג, והיינו דהמנחת פרים וכו' דחג נשרפת כולה וליכא שיריים לאכילה וקשה לר"נ ומשני ר"נ לא מנחת פרים פר ע"ז אע"ג דצבור הוא כיון דלא קביע לי' זמן אין בזה כל עיקר דין טומאה הותרה או דהויה. ועיקר תלוי בזה בריצוי ציץ וכמבואר בתוס', ופירושא דהאי ברייתא כך הוא דאם יש אחרת אין סומכין לכתחילה אציץ, ואם אין שם אלא היא סמכינן אציץ, והנה האי מנחת פרים של פד ע"ז היינו יחיד, כיון דצבור כזה שאין זמני קבוע תודת יחיד עליו. ויש לעיין מדוע לא נקט התנא הדין ביחיד גמור כיון שצבור כזה הוי לגמרי בתודת יחיד. וא"כ ליתני יחיד גמור שע"כ תלוי בריצוי ציץ גרידא, ובאופן שאין לו שידיים כלל לאכילה, כמו מנחת כהן דיחיד, דהמנחה כולה כליל. והנה אעפ"י שהנסכים האלו והמנחה, יכולים להקריבם גם אח"ז כדין אדם מביא זבחו היום ונסכיו לאחר עשרה ימים, וא"כ אם אין שם היום מנחה אכתי הרי יש להמתין למחר וליומא אוחראי, וגם מצוה מן המובחר ליכא להקריב עם הזבח ביחד, כמבואר בזבחים מ"ד ובתוס' ר"ה דף ל' ד"ה נתקלקלו שכתבו שם דדוקא בצבור איכא מצוה מן המובחר בתחילה להקריבם עם הזבח ביחד, אבל בקרבן יחיד גם מצוה בתחילה ליכא, והא פר ע"ז דצבור תורת יחיד עליו לגמרי, וא"כ אין כאן גם מצוה בתחילה, וא"כ יש להמתין עם המנחה אולי ישיגם לאחד זמן, ומהברייתא משמע דאין משהין לאחר זמן. והנה בהא דאיל של כה"ג דהיינו במנחת נסכים שלו אתי שפיר דכיון דזמנו קבוע להקריב המנחת נסכים שלו עם האיל ביום הכפורים כמבואר ברמב"ם בפר"ב ממעה"ק ה"ב וכיון שזמנו קבוע ודוחה שבת ויום הכפורים, להכי שפיר שאין משהין את המנחה לאחר זמן, משא"כ בהא דפר ע"ז של צבור יש להשהות ולהמתין אטהרה, וצ"ע:

כ ובעיקר הא דמשני הש"ס דבקרבן יחיד הקבוע לו זמן הוי דחויה לכו"ע אפילו למ"ד הותרה טומאה בצבור, כתבו התוס' ד"ה כיון שמדרבנן הוא דלא מסתבר לחלק בדאורייתא כיון דכולהו מחד קרא נפקא ודעת התוס' לעיל ד"ה אמר רב תחליפא משמי' דרבא דמדאורייתא הוי זה דחויה, ומוכח מדבריהם מדכתבו שם ליישב דלהכי אמר רבא שם בזבחים בפסח לענין טמאי מתים שנעשו זבין הואיל והודחה הודחה, מטעם דפסח קרבן יחיד, ולא הוי יותר מדחויה, הרי דמתיר רבא טמאים באכילת פסח מסברא זו דהוי דחויה. ואם הדחויה הוא רק מדרבנן, אין להתיר עי"ז איסור דאורייתא, וע"כ דסברי התוס' דבאופן זה דהיינו קרבן יחיד וזמנו קבוע הוי דחויה מדאורייתא ואח"כ מצאתי שעמדו בסתירת דברי התוס' בגבו"א ובדו"ה להגרע"א. ועכ"פ אנו רואים ששתי שיטות בתוס' בקרבן יחיד שזמנו קבוע אם הוי דחויה מדאורייתא, או שרק מדרבנן הוי דחויה, ומדאורייתא גם בזה הוי הותרה. והנה לשיטת התוס' דלעיל דסברי דבקרבן יחיד הוי מדאורייתא דחויה, תקשה מאי משני הש"ס דלהכי לא חיישינן לטומאת מת מטעם דהותרה טו"מ בצבור, וקשה והא איכא פר ואיל של כה"ג דהמה קרבן יחיד ומדאורייתא לא הוי אלא דחויה, וגם קשה מהא דקאמר ר' יהודה לקמן הנח לכה"ג ביום הכפורים שטומאה הותרה בצבור ולא בעי ציץ לרצות, וקשה והא איכא פר של כה"ג דיחיד הוא ובעי ציץ, (ומאיל לא קשה משום דנעשה בשמנה בגדים ויש גם ציץ), ומצאתי בגבו"א שעמד בזה:

כא אמנם כבר קדמו בזה הריטב"א בחידושיו הקשה לרש"י שפירש בד"ה הותרה בצבור וז"ל וביום הכפורים כולי' קרבן צבור ואף קרבן שלו דוחה את הטומאה שהרי זמנו קבוע וקרבן צבור תלוי בו עכ"ל, והקשה הריטב"א דהא לקמן אמרינן דאילו של אהרן אע"ג דקביע לו זמן מהדרינן לעשותו בטהרה, יעוי"ש ומבואר מדברי הריטב"א אלו, שגם כן סבר דהא דאיתא בש"ס באילו של אהרן דהוי דחויה, היינו מדאורייתא, דאם סבר דהוי מדרבנן, א"כ אין מקום לקושיא זו, דודאי בשביל דרבנן לא עבדינן פרישה אם מדאורייתא הותרה, וא"כ מאי מקשה לרש"י, וע"כ דסבר הריטב"א דהוי דחויה מדאורייתא:

כב ותירץ הריטב"א וז"ל ויש לומר דהתם הוא שלא לעשותו בטומאה ממש, ואומר להביא אחרת תחתיה, אבל לענין דלא גטרח למעבד הפרשה דין קרבן יש לו, יעוי"ש, ואינו מובן לי דבריו, ומה הבדל בין זה לזה, הלא עיקר דבריו דשאני לענין פרישה לא ידעתי מה זה, הלא אם באמת קרבן יחיד הוא א"כ אית לן לחוש לטומאה כיון שלא הותרה טומאה אצלו, וגם אין להעמיס בדבריו לחלק בין טומאת קרבן לטומאת גברי, ואפשר שכוונת דבריו דלענין הקרבה מהדרינן מדרבנן, ולענין פרישה לא חששו, כיון שכל עיקר הוא מדרבנן:

כג אמנם אח"כ כתב בשם התוס' וז"ל דאע"ג דאילו קרבן יחיד, משום אילו בלבד לא רצו להפרישו דהא פר קרבן צבור הוא חשוב כי רוב עבודות התלויות בקרבן השעיר של ציבור תלוי בו עכ"ל, ביאור דבריו כי יען שרוב עבודות השעיר של צבור תלוי בעבודת הפר, כגון העירוב הדמים. נמצא דהפר הוה כעין הכשר לעבודת השעיר, ולכך תורת ציבור גם על הפר, והותרה טומאה אצל הפר, נמצא דעכשיו אין לנו לעשות פרישה מטו"מ להאיל בלבד, ולא חשו לזה בשביל האיל גרידא, וכן לקמן בהא דאמר ר' יהודה הנח לכה"ג ביום הכפורים שהותרה טומאה והקשה דזה תינח בכל הקרבנות, אבל מה יעשה בפר יום הכפורים דקרבן יחיד הוא, ותירץ וז"ל הא אמרינן לעיל דההוא קרבן צבור חשוב עכ"ל, וכוונתו לזה שכתבנו לעיל, הרי מבואר דמיישב הריטב"א דפר חשוב קרבן צבור ממש:

כד אבל דבריו תמוהין לכאורה הרבה דהא מבואר להדיא לקמן נ' ע"א אמר ר' מאיר והלא פר יום הכפורים וחביתי כה"ג כו' דקרבן יחיד הוא וכו' וגם במסקנא מבואר דתורת יחיד עליו, וביותר תורת שותפין עליו מפני אחיו הכהנים, יעוי"ש, וא"כ היאך פסיקא להריטב"א בשם התוס' דפר יוהכ"פ הוי קרבן צבור וע"כ צריך לומר דהתם לענין עיקר הלימוד אם קרבן יחיד קרב בטומאה, בזה שפיר אית לן לומר דפר יוהכ"פ אינו בכלל קרבן צבור, ואעפ"י שהפר יעכב את סדר הקרבנות השעיר, מ"מ בשביל זה לא יחודש עליו תורת קרבן צבור, משא"כ עכשיו שכבר גילתה תורה שגם פר יוהכ"פ איתא בהקרבה בטומאה מטעם זמנו קבוע, ורק לענין אם תורת הותרה עליו או תורת דחויה, בזה ודאי מסתבר דתורת הותרה עליו מטעם שהקרבת השעיר תלוי בו, זהו ביאור דבריהם בזה, ויש להעמיס דברי הריטב"א בכוונת רש"י שכתב בד"ה הותרה וז"ל ואף קרבן שלו כו' וקרבן ציבור תלוי בו עכ"ל, (לפי גירסת הריטב"א) והיינו שנתן רש"י טעם מדוע הוי פר קרבן צבור ופירש לפי שהקרבן צבור תלוי בו, נמצא מבואר שגם רש"י והריטב"א בשם תוס' סברי כולהו דבקרבן יחיד שזמנו קבוע הוי דחויה מדאורייתא:

כה ומוכח גם זה מדבריהם דלאו דוקא מנחת נסכים דאיתא בתשלומין גם לאחר זמן ורק מצוה איכא להקריבם עם האיל, לאו דוקא בזה הוי דחויה מדאורייתא, אלא גם עיקר האיל הוי הקרבתו רק בתורת דחויה כשהוא בטומאה דהקשו מהא דאיל של יוהכ"פ:

כו ומטעם זה שפיר כתבו התוס' דלפי"ז כיון דפסח גם כן קרבן יחיד הוא להכי הוי עליו תורת דחויה מדאורייתא, וזהו לשיטתם דסברי באיל של אהרן דהוי דחויה מדאורייתא, אמנם תקשה לפי"ז מסוגיא סנהדרין י"ב דפריך שם לר' יהודה דסבר מעברין מפני הטומאה מהא דסבר ר' יהודה טומאה הותרה בציבור, וקשה הא פסח לאו ציבור הוא ולהכי לא הוה אלא דחויה גרידא, ובגבו"א עמד בזה, וגם מסוגיא דפסחים פ' יש להקשות דאיתא שם בפסח פליגי אם הותרה או דחויה. ואפשר לומר דסברת הראשונים בזה דכיון דמצאו חז"ל שהתורה נתנה בזה גדרים, ולפעמים הותרה, ולפעמים דחויה, הנה מצאו גם בפסח לחלק בין פסח לפסח. והוא דבאופן שיש חששא בביטול מצוה דפסח לגמרי שלא יקוים אף פסח אחד, בזה מסתבר לומר שתורת ציבור עליו אף שקרבן יחיד הוא, והיינו מפני שלא יבוטל מצוה דפסח בכללית של העם כולו, משא"כ באופן שיקוים מצוה דפסח ביחידים, ורק הציבור אינם יכולים לקיים מפני הטומאה, בזה נתנו עליהם תורת יחידים ולכו"ע הוי רק דחויה, ולהכי שם בפסחים פ' דמיירי שלא מקוים אף פסח אחד בזה נתנו עליו תורת הותרה למ"ד הותרה, וכן שם בסנהדרין י"ב דמיירי מחששא שלא יטמאו כל ישראל מפני טומאת נשיא שמצוה על כל ישראל לטמאות וכפירש"י שם בזה מסתבר לומר דזה לא גרע ממצוה קרבן דציבור. ולמ"ד הותרה טומאה בציבור, גם בזה מסתבר לומר הותרה, בכדי שלא יבוטל המצוה לגמרי מהעם כולו, משא"כ בזבחים שם ל"ד דמיירי ברוב צבור טמאים ומיעוט טהורים בזה לכו"ע דחויה:

כז והנה שם בברייתא בתוספתא דמנחות פר"ג איתא בזה הלשון היה מקריב מנחת כהנים ומנחת משיח ונטמאו בידו אומרין לו הוי פקח ושתוק, ע"כ, והנה הא דמנחת כהנים אינו מדויק, דהרי קרבן יחיד הוא לגמרי ואין זמנו קבוע, ואפשר לומר דכוונתו מנחת כהנים כהן גדול היינו מנחת חביתין שלו וזהו מפני שאיכא כהן גדול המרובה בבגדים גרידא וכהן משוח ונקט תרווייהו מפני ששניהם מקריבין מנחת חביתין. והנה הכא ליתא בברייתא דאם יש אחרת מביאין אחרת, ומשמע מזה דסבר האי תנא הותרה, וא"כ קשה מאי פריך הש"ס מסיפא ליסוע מרישא ואפשר לומר דהש"ס הוי מצי למימר ולטעמיך אימא רישא אמנם עכ"פ מוכח מזה דבמנחת חביתין הוי הותרה אעפ"י שקרבן יחיד הוא, ותקשה רישא לסיפא, וע"כ דמנחת נסכים שאני מפני שיש להם תשלומין. ולפי"ז מוכח דדוקא בדבר שיש תשלומין סבר ר"נ דהוי דחויה, ובחביתו כה"ג אעפ"י שיחיד הוא הוי הותרה מפני שאין לו תשלומין, וממילא בפר ואיל של יוהכ"פ בודאי לכו"ע דהוי הותרה למ"ד הותרה טומאה בציבור, ואתי שפיר דלא חיישינן לחששא דטו"מ ביוהכ"פ ואם בשביל המנחת נסכים של האיל, אפשר דלזה לא חששו מטעם צירוף דתשלומין, ולשיטת הראשונים דסברי דקרבן יחיד שקבוע לו זמן לא הוי רק דחויה, א"כ תקשה מהא דמנחת כהן משיח וכמוש"נ, וצ"ע כח והרמב"ם השמיט לגמרי האי ברייתא ולשיטתו שסובר דחויה טומאה בציבור היה לו להביא הברייתא כפשוטה, - אבל אם אמרינן דהרמב"ם יפרש הכא כמו שמפרש רב נחמן דכוונת התנא דוקא במנחת נסכים מטעם התשלומין וכמו שכתבנו לעיל אתי שפיר דכיון שכן ע"כ סבר האי תנא דהותרה טומאה בצבור, ורק במנחת נסכים שאני מפני שישנו בתשלומין, להכי שפיר השמיטה הרמב"ם מהלכותיו: כט שם, דאיכא שיריים לאכילה, ויש לעיין הרי לפי"ז יהיה חסר המצוה דקצירה בלילה שלכו"ע המצוה לקצור בלילה. והש"ס שם במנחות קרי לזה שנקצר ביום דהרי זה נקצר שלא כמצותו, כמבואר במנחות ע"ב ע"א והכא מיירי שמביאין אחרת מקצירה דיום, וא"כ מה תועלת יש בזה שמשתדלים לקיים מצוה של אכילת שיריים, דהרי לעומת זה חסר לן המצוה של קצירה, ובגבו"א עמד בזה, ודחק שם בזה:

ל ונראה דהכי פירושא דסבר רב נחמן דאעפ"י שהותרה טומאה בצבור, ואמרינן שהטומאה הכא כדליתא דמיא, וממילא דאין לנו לאהדורי אחרי טהרה, אמנם באופן שאיכא שיריים לאכילה ואסרה התורה באכילה אותן השיריים, א"כ אין לומר דהטומאה הכא כדליתא דהרי ע"כ איכא להאי טומאה הכא, ומובן הדבר אשר באופן זה שאינו מקיים מצוה דאכילת שיריים, בזה לא אמרה תורה טומאה הותרה, ויש לנו לאהדורי אטהרה, נמצא לפי"ז דהא דמהדרינן אטהרה בדאיכא שיריים זהו לא מפני קיום המצוה דאכילת שיריים גרידא, אלא המצוה דאכילה הוי הכא תנאי גם בעצם הטומאה לומר שבזה לא שייך לומר הותרה, ובאופן זה דין הוא להדר אחרי מנחה טהורה דוקא, וא"כ אין כאן מקום להקשות דהרי אכתי יחסר מצוה דקצירה, דליתא דע"כ באופן שאי אפשר לאכול הקרבן יש לנו להקריב קרבן טהור, ואטהרה מהדרינן, וכל זמן שיש בידינו להביא מנחה טהורה אז הקרבן הטמא כדליתא. ומחויבין להביא קרבן בטהרה:

לא שם, מיתיבי דם שנטמא וזרקו בשוגג הורצה, במזיד לא הורצה, כי תניא ההיא דיחיד. - ויש להבין מאי מקשה מהא דלא הורצה במזיד היינו שלא הותר בשר באכילה. ומוכח מזה דלא הוי יותר מדחויה, וקשה דלמא אף אם הותרה טומאה מ"מ כיון שאמרו חכמים שלא יזרוק והוא עבר אדרבנן קנסוהו במזיד, ודוחק לומר דפריך מרישא מהא דשוגג הורצה דמשמע שזהו מטעם ריצוי ציץ כלשון הכתוב דכתיב שם בציץ לרצון, וכיון שחזינן שבעינן ציץ לרצויי א"כ שמעינן מזה דע"כ דחויה הוי, וכן מצאתי מפרש בגבו"א, אבל גם זה תמוה דכתבו התוס' במנחות כ"ה ע"א בסוה"ע דלשון הורצה שייך גם בהיתר דטומאה בציבור, וא"כ היאך מקשה מזה הש"ס לרב נחמן, עוד תמוה הרבה דמאי ס"ד דמקשה והא איתא בהדיה שם במנחות ברייתא זו ושם מסיים התנא בד"א ביחיד, אבל בציבור בין בשוגג ובין במזיד הורצה, ובגבו"א כתב דס"ד דמקשה דהא ביחיד שם בברייתא היינו ביחיד הקבוע לו זמן, ושייך לא הורצה לענין אכילה כגון בקרבן פסח, ולר"נ הותרה בזה מן התורה, וא"כ לא בעינן ציץ לרצויי יעוי"ש והנה מלבד יסודו שכתב שהש"ס מקשה מלשון הורצה אינו מדויק כמו שכתבנו לעיל, הנה גם עיקר דבריו תמוהין דע"כ לא מצי מיירי הכא בפסח, דהאי פסח דהכא שנטמא דם בפסח של יחיד הנעשה בטהרה אין לו כלל דין טומאה הותרה או דחויה, ודוקא בפסח הבא בטומאה בצבור, ואין לומר דמיירי הכא בפסח הבא בטומאה בציבור, דבזה עושין לכתחילה בטומאה אפילו הטהורין כמבואר ברמב"ם פר"ד מביא"מ הי"ב יעוי"ש. בזה דנו התוס' אם דינו כקרבן צבור להיות הותרה, או שדינו כיחיד והוי דחויה. אבל בפסח אחד שנטמא איזה שייכות יש לו להא דהותרה, או דחויה, ואפילו אם נטמאו רוב הכבשים גם כן אין תורת ציבור עליהם. דרוב כבשים אין להם הדין של רוב ציבור וא"כ אם מיירי בפסח, הרי זה יחיד ממש, ואין כאן קושיא כלל לרב נחמן, וא"כ דברי הגבו"א בזה אינו מובן כלל. וגם לא מצי מיירי הכא ביחיד הקבוע לו זמן להרבה שיטת הראשונים דסברי דבזה ר"ג מודה דמדאורייתא הוי דחויה:

לב ונראה דהש"ס מקשה מעיקר הדין דקתני שוגג הורצה, והיינו דחכמים גזרו שלא לזרוק ורק בדיעבד הורצה אם זרק בשוגג והנה זה ניחא אם דחויה הוי הטומאה שפיר עשו בזה חז"ל גזירה שלא לזרוק דם טמא, אלא לאהדורי אטהרה, אבל אם אמרינן טומאה הותרה בצבור א"כ לא שייך לעשות גזירה לדם שנטמא, ולמנוע הזריקה, והוי ס"ד דמקשה דהרישא הא דשוגג הורצה הוי גם כן בציבור ובדיעבד הורצה, ובמזיד לא הורצה, והבשר אסור באכילה, בד"א בקרבן יחיד, והאי בד"א קאי על סיפא לדין מזיד שלא הורצה, אבל בדין שוגג, דהרישא מיירי גם כן בצבור ותני והדר מפרש, זהו מה דס"ד דש"ס, ומשני הש"ס דהרישא מיידי ביחיד, ולהכי תני בזה לשון דיעבד. אבל בציבור ליתא להאי גזירה וזורק גם לכתחילה, והא דתני גם בסיפא לשון הורצה שהוא לשון דיעבד, זהו איידי רישא וכל זה במסקנא שמשני שהרישא מיירי ביחיד, אבל בס"ד שהרישא מיירי גם כן בציבור ותני לשון דיעבד בתרווייהו ע"כ מוכח דגם בציבור דוקא בדיעבד הוא דהורצה, וא"כ מוכח דהוי דחויה, מדתנא לשון דיעבד בין ברישא ובין בסיפא, אבל במסקנא שהרישא מיירי ביחיד אית לן לומר דהסיפא תנא דיעבד איידי רישא:

לג אמנם מרש"י משמע שהקושיא מסיפא מהא דמזיד לא הורצה והבשר אסור באכילה, ואם טומאה הותרה לא הוי לן למיגזר לאסור באכילה, והיינו דבשלמא אם הוי דחויה ובעינן ציץ לרצות, להכי גזרו במזיד ואסרו באכילה מדרבנן, משא"כ אם הותרה הוי ולא בעי גם ציץ לרצות א"כ אין כאן איסור זריקה ולא היו אוסרים גם באכילה מדרבנן, וגם הריטב"א פירש כזה יעוי"ש, וכן משמע מהתוס' שעיקר הקושיא מהא דמזיד לא הורצה, וקשה הא שם מסיים התנא עצמו דביחיד מיירי, וע"כ צריך לומר דהש"ס דהכא היה להמקשן ברייתא אחרת שלא היה כתוב בה הסיפא דברייתא דמנחות, וברייתא אחריתא היא לתנא אחר, ומקשה מינה:

לד הנה התוס' מקשים מאי פריך מהא דלא הורצה הא לא הורצה דקאמר היינו להתיר בשר באכילה ובהא מודו כו"ע דלא אמרינן היתר היא בצבור, יעוי"ש והנה לכאורה כוונתם להא דר"ג שאמר מודינא דאיכא שיריים לאכילה, ותמוה דמה ענין זה לזה דהתם הפירוש שמפני שחסר מצוה דאכילה להכי הוי דחויה ואין זה ענין להכא. ונראה דכוונת התוס' כך הוא דהנה בדבר הקרבן שתים יש. א) הכשר הקרבן. ב) במצות הקרבן. והנה בהכשר דהקרבן מצינו טומאה הותרה בציבור, דהיינו שמביאין קרבן בטומאה ומקריבין אותו, אבל במצות הקרבן דהיינו בדבר אכילתו לא מצינו שהותרה בטומאה, דהרי הבאים בטומאה אינם נאכלים בטומאה וכיון שכן הרי חזינן בקרבן אחד הותרה ודחויה ביחד והיינו דלענין ריצוי הקרבן והכשרו בזה הוי הותרה ולענין אכילת הקרבן בזה הוי רק דהויה. וכיון שלענין חלק הקרבן דהוי דהויה שפיר מצי רבנן למיגזר באכילה זהו כוונת התוס'. אמנם נראה דבאמת גם בחלק אכילה של הקרבן גם כן הוי הותרה דהרי מצינו דלמ"ד הותרה לא בעי ציץ לרצויי אף על הדם ועל הבשר. הרי חזינן שהבשר הטמא גם כן בכלל קרבן הוא שיזרוק הדם עליו אפילו לר' יהושע דאם אין דם אין בשר, והרי חזינן מזה דלמ"ד הותרה הרי הבשר הטמא כטהור גמור, והיינו משום דהותרה טומאה זו בציבור. ואיסור אכילה הוא ענין פרטי שאסור לאכול קדשים טמאים, אמנם בזה שנוגע לענין עצם הקרבן והכשרו חשבינן גם הבשר טמא לטהרה, וגם הא דנקבע הבשר בפיגול, ונפקא מדי מעילה גם כן הוי בתורת היתר טומאה היא, ולא בתורת דחויה, וזהו כל הדברים עפ"י הכשרו של קרבן הכל בא על צד היתר, ואיסור אכילה אינו מונע את ההיתר, מפני שהיא מצוה בפני עצמה. נמצא לפי"ז פריך הש"ס שפיר דלמ"ד הותרה ע"כ גם חלק האכילה הוי הותרה, וכל פרטי ההיתר דהקרבן הוי גם בחלק אכילה, וא"כ אין להם לחכמים לבטל זאת. וא"כ הכא שהבשר לא נטמא, פעל הדם על הבשר בתורת הותרה, ולא בתורת דחויה ובמקום הותרה י"א גזרו חכמים, ודברי התוס' צ"ע לה גמרא, מכלל דר"ש סבר טומאה דחויה היא בציבור, והיוצא מזה דלמ"ד דחויה בעינן ציץ לרצויי אף בציבור, ויליף שהציץ מרצה על הטומאה אעפ"י שע"כ בעינן ריצוי ציץ לדבר שהיה בו עון ודחתי', והותר מכללו כמבואר בארוכה בתוס' ד"ה הא אינו נושא, וא"כ בעינן שגם בלעדי הציץ תהי' טומאה נידחת, וכיון שלמ"ד דחויה לא מצינו בלא ציץ שתהיה טומאה נדחת וא"כ הרי חסר הותר מכללו, ומניין שהציץ נושא עון טומאה. - ואפשר לומר דמפני שהודחה טומאה בציבור בטומאת הגוף, ויליף מזה שכיון שהותרה מכללו בגברי, להכי אתא האי ציץ לרצויי בטומאת בשר. אבל זה דוחק דכיון דלא מהני ציץ על טומאת גברי שהודחה בציבור, ומכ"ז לא מהני ביחיד, וא"כ היאך אמרינן דאתי לטומאת בשר שלא מצינו כלל שתהי' הודחה באיזו פעם. ואתי שפיר ביותר לפי מה שכתבו התוס' ד"ה מכלל וכו' דבאמת בציבור גם בלא ציץ הוי דחויה אם אין אחרת להקריב, ובזה שפיר ילפינן דהציץ מרצה על טומאת בשר שכבר הותרה מכללה בציבור, היינו בזה שנדחית טומאה בקרבן בעצמו כשאין שם אחר:

לו והנה בגבו"א הקשה על התוס' מפסחים ע"ד דחמשה דברים הבאים בטומאה ופריך שם דלר' יהושע דאמר אם אין בשר אי ודם, א"כ הכא בשנטמא הקרבן הרי אין כאן בשר אם אין ציץ מרצה על אכילות ועל העולין ואם כדברי התוס' דבאין אחד, הקרבן כשר גם בלא ציץ, א"כ גם אם אין ציץ מרצה על אכילת ועל העולין, גם כן בדיעבד שפיר דמי כדין קרבן צבור דלא בעי ציץ בדיעבד עכת"ד, לדעתי לא קשה כלל דאין זה ענין להא דהתוס' הכא, דהכא הכוונה בתוס' בדבר הטומאה בהכשר הקרבן, דהיינו בטומאת הדם, או הכלי שרת דהיינו טומאת המתיר. וזהו עיקרו של קרבן צבור התלוי בהמתיר דוקא. ובזה שפיר כתבו התוס' דבדיעבד גם בלא ציץ הקרבן כשר. משא"כ שם בפסחים בדבר הניתר כמו הבשר והחלב בזה בעינן ציץ לרצויי אם סבירא לן, אם אין בשר אין דם. והטומאה עושה את הבשר כאילו אין כאן ניתר, וזה לא מצינו בציבור לעשות את הניתר טהור מדאינו נאכל כטומאה והרי זה כנאבדו, ובזה בעינן ציץ לרצות. וכשהציץ מרצה על אכילות ועל העולין הרי הבשר כדאיתא דמיא. לז ולפי"ז הא דמביא ר"ש ראיה מכה"ג ביוהכ"פ שאינו על מצחו ומרצה, וכתבו התוס' דההוכחה מדאין מביאין קרבן אחר אפילו בשיש להביא אחד, והיינו בשביל ריצוי ציץ, דאם בלא ציץ הרי אם יש להביא אחד מביאין, ע"כ מיירי באופן שלא נטמא הדבד הניתר, דהיינו הבשר והחלב, דאם לא כן, הרי בלא"ה בעינן ציץ בכדי שירצה על העולין והאכילות, וגם אין מקום גם להקושיא שהקשו דלמא ביום הכיפורים דליתא ציץ שפיר דמי בלא ציץ, דליתא דהרי על העולין בודאי בעינן ציץ, וע"כ דמיירי התוס' מטומאת המתיר, שזהו עיקר תורת צבור, או שר' שמעון לא סבר כר' יהושע, אלא סבר גם אם אין בשר, ואין חלב, יש דם, וזה ברור בכוונת התוס':

לח והנה יש לעיין לפי"ז בהא דמנחת העומר דמביאין אחרת אם יש להביא, דלשי' התוס' היכי מיירי, אם יש ציץ, א"כ לכו"ע אין צריך להביא אחרת, ואם אין ציץ היינו שנשבר לר"ש דסבר דגם אם אין על מצחו מרצה, א"כ הא בעינן ציץ שירצה על אכילות, דאל"כ אם אין שיריים, אין קומץ לר' יהושע, כמבואר בפסחים שם, ואם יש ציץ אמאי מביאין אחרת. וע"כ יפרשו התוס' בזה גם כן דמיירי בנשבר הציץ, או דסבר האי תנא כר' יהודה דבעינן על מצחו, אמנם לא סבר האי תנא כר' יהושע, אלא סבר דגם אם אין שיריים יש קומץ, ובהא דמקריב מנחת פרים כו' דליכא שם שיריים לאכילה בזה לכו"ע דגם בלא ציץ כשר הקרבן בדיעבד, זהו שיטת התוס':

לט והנה בהא דאיל של אהרן דאוקמא הש"ס לעיל דכיון דיחיד מהדדינן היינו אף שע"כ היה מלובש הציץ בעבודתו כי זה נעשה בשמנה בגדים, אמנם כיון דיחיד הוא, אעפ"י שקבוע לו זמן, אמנם מפני שאין לו שלימות הציבור הרי זה דחויה אף עם הציץ, ויש ללמוד זה מסוגיא שמשני הש"ס למ"ד הותרה, דמיירי באילו של אהרן, הרי חזינן דאעפ"י שהותרה טומאה בציבור, ומכ"ז ביחיד מהדרינן אף שיש גם הציץ, כמו שכתבנו משום דבזה נעשה עבודה בשמונה בגדים, א"כ כש"כ למ"ד דחויה, דאף עם הציץ, מ"מ מהדרינן אטהרה:

מ וא"כ יוצא לנו מזה לשיטת התוס' לדינא כך דבציבור הקבוע לו זמן הוי טומאה דחויה בין טומאת גברי ובין טומאת בשר, וזה גם בלא ציץ, רק מהדרינן אטהרה, ואם יש ציץ אז בטומאת בשר דהיינו טומאת קרבן מועיל הציץ שלא להדר אחרי טהרה, ודין הותרה בזה, וכל זה בדבר המתיר, ולא בדבר הניתר, יחיד הקבוע לו זמן בין טומאת גברי ובין טומאת קרבן אף ביש ציץ תורת דחויה עליו, רק יש פלוגתא בין הראשונים אם הוי זה מדאורייתא למ"ד הותרה, והכא מודה דהוי דחויה מדאורייתא, וא"כ גם למ"ד דחויה ויש ציץ שגם כן הוי הותרה מדאורייתא, ומכל זה הכא ביחיד הי רק דחויה ומהדרינן אטהרה, ציבור שאין קבוע לו זמן דינו שוה ליחיד שאין קבוע לו זמן ובתרווייהו הציץ מרצה על טומאת קרבן גרידא ולכולי עלמא הרי זה דחויה גרידא ומהדרינן גרידא ומהדרינן אטהרה:

מא ואין להשיב אתוס' דלפי"ז מאי מקשה ש"ס במנחות כ"ה הא דתניא במזיד לא הורצה אהא דתניא אף במזיד הורצה, לישני דתרווייהו מיירי בצבור, והא דתניא לא הורצה מיירי בלא ציץ שתורת דחויה איכא בזה, ושייך במזיד לא הורצה כמו שפירשו רש"י ותוס' והריטב"א שמזה מוכח דתורת דחויה איכא בזה, והא דתניא בין בשוגג ובין במזיד הורצה מיירי בציץ, שאז תורת הותרה איכא בזה, (ומלשון הורצה אין להוכיח שמיירי דוקא בציץ כמו"ש התוס' שם במנחות) אמנם זה ליתא דכיון דתנא גם יחיד בהאי ברייתא, וביחיד גם ביש ציץ אפילו יחיד דקבוע זמן לא הוי יותר מדחויה, עוד יש לומר דהש"ס מקשה אמ"ד הותרה:

מב כתב הרמב"ם בפר"ד מביאת מקדש ה"ז וז"ל וכן הציץ מרצה על טומאת דברים הקריבים וכו' אבל אינו מרצה על טומאת הנאכלין, ולא על טומאת האדם שנטמא בטומאה ידועה, אלא אם כן היתה הטומאה הדחויה בציבור שהציץ מרצה עליה עכ"ל, מבואר מדבריו דלשיטתו דסבר טומאה דחויה בעי ציץ לרצות גם על טומאת גברי, וכן מבואר ברמב"ם שם הט"ו שכתב ומפני זה מחזירין על הטהור מבית אב אחר כו' ומפני זה צריכה ציץ לרצות עלי', ולפי"ז יש לתמוה מניין שכל עיקרו של ציץ בא על עון טומאה כיון שאין כאן הותרה מכללה בלעדי ציץ, ובלא זה אין כאן הוכחה שהציץ מרצה על טומאה כמבואר בתוס' ד"ה הא אינו נושא, והנה רש"י פירש בהדיא ד"ה בין בציבור שזה ההבדל בין ציבור ליחיד שהיחיד הציץ מרצה אבשר, וטומאת הגוף אינה נידחת אצלו, וציבור נדחית טומאת הגוף אצלם בלעדי ציץ יעוי"ש, ולפי"ז אתי שפיר דשמעינן דהציץ מרצה אטומאה מפני שדחויה טומאת הגוף בציבור גם בלעדי הציץ, משא"כ לשיטת הרמב"ם, וע"כ צריך לומר דסבר הרמב"ם כשיטת התוס' דבציבור גם בלא ציץ דהיינו גם בנשבר הציץ מ"מ בדיעבד שפיר נדחית טומאה כמבואר בד"ה מכלל, וא"כ הא איכא דחויה האיסור מכללה בדיעבד גם מבלעדי ציץ, ומוכח דשיטת הרמב"ם כהתוס' בזה דגם בלא ציץ מקריבין בטומאה כשאין ציץ, וזהו הדין ציבור: מג והנה יש לעיין דרש"י פירש הכא בד"ה בין בציבור אשר בטומאת גברי בציבור לא בעינן ציץ לרצויי ואילו בזבחים ל"ג ד"ה טומאה דחויה כו' שהציץ מרצה ולא בהיתר גמור לטומאת מת אידחי ולא לטומאת זיבה יעוי"ש, הרי מבואר ברש"י שגם בטומאת גברי בציבור בעינן ציץ לרצויי, וזה שלא כדברי דש"י דהכא. ואם אמרינן כשיטת התוס' דלעיל דשאני פסח דכיון דדינו כקרבן יחיד שאני דינו מציבור גמור, אפשר לומר שזהו סברת רש"י גם כן דבציבור גמור שזמנו קבוע לא בעינן ציץ אטומאת גברי, משא"כ פסח דדינו כקרבן יחיד בעי ציץ לרצויי, והתם בזבחים בקרבן פסח מיירי ובעי ציץ, וצ"ע. ובמה שכתבנו לעיל אות כ"א וכ"ד שיטת רש"י דביחיד שזמנו קבוע לכו"ע דחויה מדאורייתא, וא"כ אפשר שאיכא נפק"מ בין דחויה להותרה גם בטומאת גברי לענין ציץ, ולמ"ד דחויה בעי ציץ לרצות בקרבן יחיד שזמנו קבוע, אבל שיטת התוס' דבטומאת גברי בציבור לא בעינן ציץ לרצויי כמו"ש להדיא הכא בתוס' ד"ה מכלל, וכן כתבו בתוס' פסחים ע"ז ד"ה דלא אשכחן, דהקשו דבשמעתין משמע דלמאן דאמר דחויה אינה דחויה אלא ע"י ריצוי ציץ, ואמאי הא טומאה דגברי דדחויה בצבור אעפ"י שאין הציץ מרצה יעוי"ש, ולשיטת הרמב"ם ורש"י דפסחים שם ע"כ צריכין לדחויה ולומר דהא דממעטין טומאה דגברי מריצוי ציץ, היינו דוקא ביחיד שאין קבוע לו זמן, אבל בצבור גם על טומאת גברי בעינן ריצוי ציץ דוקא: מד והנה מפשטות הסוגיא דמפרש פלוגתא דר"נ ור"ש בהותרה ודחויה היכא דאיכא טמאים וטהורים וכו' כי פליגי לאהדורי ולאתויי טהורים מבית אב אחרינא ר"נ אמר הותרה היא בציבור ולא מהדרינן. ור"ש אמר דחויה כו' ומהדרינן, ומדוע לא אמר הש"ס נפק"מ בינייהו דלר"נ לא בעי היתר ציץ, ולר"ש בעי היתר ציץ אבל אם אמדינן דבטומאת גברי בציבור לכו"ע לא בעי ריצוי ציץ אתי שפיר דהכא בטומאת גברי מיירי:

מה ויש לעיין בירושלמי פר"ז דפסחים ה"ז איתא שם מגע זב כזב, נישמעינא מן הדא דאמר ר' אלעזר בשם ר' הושעיה ונשא אהרן את עון הקדשים עון הקריבים, לא עון המקריבין, מהו עון הקריבין דם זב לא מגע זב, ודכוותי' עון המקריבין מגע זב. הדא אמרה הי' הציבור מגעי זבין ומגעי זבות אינן עושין בטומאה יעוי"ש. ביאור הדברים דכל מה שאיתא בחיוב, זה איתא בשלילה, והכא כיון שבחיוב איתא כל מיני טומאות דהיינו שבריצוי ציץ איתא כל מיני טומאות, ממילא בשלילה איתא גם כן כל מיני טומאות וממעטין מריצוי ציץ גם מגע זיבה, זהו ביאור הירושלמי, ולפי"ז יש לדון גם בהא דטומאת מת כיון דאיתא טומאת מת בחיוב בהא דריצוי ציץ, ממילא איתא גם בשלילה בהא דאין הציץ מרצה, נמצא לפי"ז דליתא ריצוי ציץ בטומאת מת בהא דטומאת גברי, וע"כ צריך לומר דטומאת מת בטומאה דגברי לא בעינן לריצוי ציץ, ומוכח דגם בפסח איתא להאי דינא, ודוחק לומר דהירושלמי אזיל בשיטת מ"ד הותרה טומאה דלמת בציבור, וע"כ משמע דזה הוי לימוד כללי לכו"ע למעט מגע זב וזבה דציבור מקרבן פסח, וא"כ משמע דכל טו"מ בציבור בטומאה דגברי לא בעינן ריצוי ציץ, וצ"ע. ואם סבר הרמב"ם דכשר גם בלא ציץ בדיעבד כדלעיל אות מ"ב אתי שפיר, וצ"ע:

מו עוד יש לעיין לשיטת הרמב"ם דסבר דגם ציבור בעי ציץ לרצויי בטומאת גברי, א"כ בהיו רוב ציבור טמאים דכתב הרמב"ם דיעשו הכל בטומאה אפילו הטהורים כמבואר בדבריו בפר"ד מביא"מ, אם יש בזה גם כן הדין דריצוי ציץ, דיש לומר דוקא בשעה שיש עדיין דין אהדורי אטהרה אז בעינן לריצוי ציץ, אבל אם רוב ציבור טמאים שנעשה הכל בטומאה ולא מהדרינן אטהרה, לא בעינן גם לריצוי ציץ, או"ד שדין כללי הוא דבעינן ציץ לרצות, ונפק"מ לפסח הבא בטומאה ונשבר הציץ אם יכולין ציבור להביא פסח בלא ציץ או לא, וצ"ע:

מז ובהא דפסחים ע"ט אמר ר"ח לא שנו אלא שנטמא הסכין בטמא מת וכו' דמעיקרא כי מיתעבד בטומאת הגוף דכרת קא מיתעבד, אבל נטמא הסכין בטומאת שרץ דבשד הוא דמטמי' לי', לגברא לא מטמא לי' טהורין עבדי טמאין לא עבדי מוטב יאכל בטומאת בשר בלאו, ולא יאכל בשר בטומאת הגוף שהיא בכרת אלמא קסבר ר"ח טומאה דהויה בציבור. והנה לשיטת התוס' מצי מיירי הכא ביש ציץ לרצות, ואעפ"י שכתבו תוס' דקרבן ציבור וגם ביש ציץ לא מהדרינן אטהרה כמבואר בדבריהם ד"ה מכלל, והכא כיון דיש גם ציץ לרצות א"כ אמאי אמר ר"ח דחויה, יש לומר בשני אופנים. א) סברי התוס' דהציץ אינו מועיל בטומאת גברי. ב) מבואר דבקרבן יחיד אף שזמנו קבוע מ"מ תודת דחייה עליו אף בציץ כהא דאיל של אהרן שכתבנו לעיל, ולהרמב"ם ורש"י ע"כ מיירי בציץ, ומסתמא סבר דגם בציץ עדיין לא הוי בגדר הותרה ומהדרינן אטהרה, אך זה לא ידענו אם הציץ מעכב בדיעבד בזה, כמוש"נ לעיל, ואם אינו מעכב בדיעבד, ע"כ יהי' יתרון ביש ציץ שמותר לכתחילה גם כן, בציבור ממש, וכמו"ש התוס', וזה לא מצינו ברמב"ם שיהי' עם הציץ תורת הותרה, אדרבה מבואר דגם עם הציץ מהדרינן אטהרה, א"כ מוכח לכאורה דמעכב בדיעבד, וכן בשנטמא רוב הקהל יש לומר דבזה שפיר מהני גם בלא ציץ, כמוש"נ לעיל, וממילא בציץ תהי' תורת הותרה:

מח והנה בהא דפליגי תנאי בדבר ריצוי הציץ, דאיתא בברייתא ציץ בין שישנו על מצחו בין שאינו על מצחו מרצה דברי רבי שמעון, רבי יהודה אומר עודהו על מצחו מרצה אין עודהו על מצחו אינו מרצה, אמר לו ר"ש כהן גדול ביום הכיפורים יוכיח שאין עודהו על מצחו מרצה אמר לו רבי יהודה הנח לכהן גדול ביוהכ"פ שטומאה הותרה לו בצבור. מבואר מזה דרבי יהודה דסבר דבעינן שיהיה הציץ על מצחו בשעת הריצוי, ע"כ סבר דטומאה הותרה לו בצבור דאל"כ תקשה מה יעשה לעבודת יוהכ"פ, ולפי"ז תמוה מאד דברי הרמב"ם שפסק טומאה דחויה בצבור כמבואר בפר"ד מביאת מקדש. ופסק שם בה"ח דאין הציץ מרצה אלא בזמן שהוא על מצחו, וכבר עמד בזה הר"י קורקוס, והובא בכס"מ, ותירץ וז"ל שסובר רבינו שאותה קושיא אינה מוכרחת לומר כן, יעוי"ש. הנה לקמן נ' ע"א פליגי אמוראי בהא דפר של יוהכ"פ אם נקרא קרבן צבור מטעם שכל הכהנים מתכפרין בו, או"ד דלא הוי אלא קרבן שותפין גרידא, דתלמידי רב עמרם אמרו דפר של יום הכפורים קרבן צבור, ורבא סבר דנקרא קרבן שותפין, ונפק"מ בזה דלא מייתי כהנים פר בהוראה, וכתבו שם התוס' דלא קאמר נפק"מ לענין טומאה משום דאזלא לר"ש דסבר טומאה דחויה בצבור יעוי"ש. והנה תמוה לי הרבה לשיטת רבא דסבר פר של יוהכ"פ דשותפין הוי ודינו כקרבן יחיד לענין טומאה, היאך יפרש הברייתא דתניא לעיל לענין ריצוי הציץ שהשיב רבי יהודה לרבי שמעון הנח לכהן גדול ביוהכ"פ שטומאה הותרה לו בצבור, דמה יענה לפרו של כהן גדול דדינו כקרבן יחיד לענין טומאה לשיטת רבא, וע"כ מוכח מברייתא זו דפרו של כהן גדול דינו כקרבן ציבור, וזהו דברי התלמידים שאמרו בשם רב עמרם, וצע"ג:

א כתב הרמב"ם בפרי"ג מטו"א וז"ל כל דברי הכשר דברי קבלה וכו' אחד המים, ואחד שאר ז' המשקין, והוא שינתן ברצון הבעלים, וכתב מרן הטעם דאין סברא דרצון אחרים יגרום טומאה לדבר שאינו שלהם עכ"ל. והרשב"א בחידושיו לחולין ל' כתב דגם רצון אחדים מהני להיות מוכשר. והנה יש לעיין בסברת הרמב"ם היאך הדין בדבר שאין לו בעלים כלל כגון דבר של הקדש או של הפקר וכדומה, אם נעשה מוכשר כיון שחסר בזה דעת בעלים, ומקום הספק בזה אם אמרינן דכיון שאין לזה בעלים, שפיר דמי גם בלא בעלים, כיון שאין כאן מי שיקפיד, או"ד כיון דכל עיקר הא דבעינן דעת בהא דהכשר נלמד מכי יותן דומיא דכי יתן, וא"כ בעינן בחיוב ניחא לי', ולא סגי בשלילת הבעלים, רק בעינן בעלים בחיוב בכדי שיקוים יותן דומיא דכי יתן, דהיינו נתינה ממש מטעם דיש לזה בעלים המכוונים להנתינה הלזו. והנה הקצה"ח סי' ת"ו כתב בפשיטות דלשיטת הרמב"ם לא משכחת לה הכשר בקדשי שמים, ומביא ראיה לזה מהא דאיתא פסחים כ' מחט שנמצאת בבשר האי בשר דמיתכשר במאי וכו' כגון שהיתה פרה של זבחי שלמים והעבירה בנהר ועדיין משקה טופח עליה, ומדמוקים הש"ס בפרה של זבחי שלמים דהוי קדשים קלים, ואליבא דר' יוסי הגלילי דהוי ממון בעלים. אבל בקדשי קדשים לא משכחת לה הכשר מים יעוי"ש, הרי חזינן דברור להגאון בעל קצה"ח דלשיטת הרמב"ם בעינן בעלים בחיוב להיות אוכלין מוכשרין ע"י משקה:

ב וכן יש להוכיח גם כן דע"כ לשיטת הרמב"ם לא משכחת בתורת הכשר משקה בקדשים והוא מהא דכ' הרמב"ם בפר"א מטו"א הי"ט וז"ל, וכן הדם שקרש אינו אוכל ולא משקה, חשב עליו לאוכלין מתטמא טו"א, חשיב עליו למשקין וכו' יעוי"ש, והנה לדבריו דדם שקרש תורת אוכלין עליו במחשבה דלאוכלין, א"כ מאי פריך הש"ס פסחים ט"ז ע"ב למ"ד משקין בית מטבחייא דכן מהא דדם שנטמא, אמאי לא מוקי הש"ס דמיירי שנקרש וחשבו עליו לאוכלין דנעשה אוכל ומקבל טו"א, ובחטאות הפנמיות דעדיין ראוי לכפרה כמבואר מנחות כ"א, וע"כ צריך לומר דכיון דקדשים הוא ובעינן מחשבה בשל בעלים עפ"י רצון הבעלים, וכיון שאין בעלים להקדש לא משכחת טומאה להאי דם, אבל עכ"פ מבואר דשיטת הרמב"ם דהקדש ליתא בתורת בעלים, ולא מהני לזה רצון שום איש כלל:

ג והנה במה שכתבנו ביסוד דברי הרמב"ם דבעינן בעלים להכשר, דלפי"ז קשה בהא דסוכה ל"ה ע"ב אתרוג של מעש"ש לא יטול ואם נטל כשר, ומפרש שם הטעם הא דלא יטול משום שמכשירה, ואח"כ מסיק הטעם דאם נטל כשר למ"ד לפי שאין בה דין ממון היינו כרבנן דסברי מעש"ש ממון הדיוט הוא דאילו ר"מ דסבר ממון גבוה הוא, גם בדיעבד לא יצא, וקשה הא בלא"ה לא אתיא כר"מ אפילו למ"ד היתר אכילה שנינו, משום דלר"מ לא שייך הא דלכתחילה לא יטול שעיקר הטעם מפני שמכשירה, וזה ליתא לד"מ, כיון דממון גבוה הוא, וליתא בעלים לזה, וכבר הקשה בזה בספר מנחת חינוך מצוה ק"ס. ונראה דשאני הא דמעש"ש כיון דלאחר שנטמא יש פדיון והפדיון הוי זכות הבעלים, וכיון דההכשר הוי סיבת הטומאה, נמצא דכל זה הרי זה כזכיי' חדשה להבעלים, ולהכי כיון שזכות הפדיון הוי גם כן לבעלים דוקא לענין חומש, להכי נחשב זה ההכשר לדעת בעלים. ואין לומר דאדרבה נימא דלא הוי הכשר וממילא לא יבוא לידי טומאה ויתבטל זכות הבעלים. אמנם כיון די"ל גם לאידך גיסא, דיהיה הכשר ויתבצר זכות הבעלים, להכי יש לנו לאלומי זכות הבעלים בזה להיות הכשר, דוגמא לזה הא דכתבו התוס' ב"מ נ"ד ד"ה הקדש יעוי"ש, וא"כ בנידו"ד גם כן הוי הכשר מעליא גם לר"מ:

ד והנה ע"ד קושיות מהרי"ק בסתידת דברי הרמב"ם יש ליישב דלשיטת הרמב"ם דסבר דבעינן בעלים להכשר, אתי שפיר גם בהא דקרבנות דיוהכ"פ מטעם דלא משכחת לה טומאה מה"ת, והיינו משום דלא משכחת לה הכשר, והיינו דלהכשר מים בעינן בעלים ואין בעלים לקרבנות דצבור, ואם בשביל הכשר דחיבה"ק הלא שיטת הרמב"ם דחיבה"ק הוי דרבנן כמבואר באיסו"מ פר"ו. - וא"כ לא משכחת טומאת בשר מדאורייתא וכאשר ידוע דריצוי הציץ לא מהני רק לטומאת בשר, ולהכי אעפ"י שטומאה דחויה בצבור, ובעינן ריצוי הציץ, ובעינן גם כן שיהיה הציץ על מצחו של כה"ג, וזה ליתא ביוהכ"פ ומ"מ כיון דליתא לטומאת בשר מדאורייתא, ושפיר עולים לרצון קרבנות של יוהכ"פ לכו"ע. והנה בספר משנת חכמים בהפתיחה ובספר ארצות החיים נחתו לזה:

ה ובזה יש לבאר גם כן שיטת הרא"ה בבדה"ב לענין חתיכה של חטאת שנתערבה במאה דתעלה, והקשו התוס' מדוע אין בזה משום חתיכה הראויה להתכבד, וכתב על זה הרא"ה וז"ל כיון דלא מיתסרא בגופה אלא מחמת טומאה דאתאי לה מעלמא לא חשיבה ובטלה עכ"ל, ותמוהין דבריו בשתים. א) דהלא חתיכה שנטמאה נעשית גוף האיסור משום טומאה, כמו בהמה טהורה שנתנבלה. ב) דלפי"ז מאי מוכיח מהא דחתיכה בחתיכות תעלה דאת שדרכו למנות שניני, לו יהא דכל שדרכו למנות שניני הכא בחתיכה בחתיכות הוי איסור מעלמא, ולאו מגופה, ולכן בטלה אף ע"ג דהוא דבר שדרכו למנות. - וכבר הקשה עליו במשמרת הבית, ובספר אור שמח מתרץ בפרט"ז ממ"א דסברת רבינו עפ"י מה דאמרו בזבחים מ"ו הפיגול והנותר והטמא שהעלן לגבי מזבח פקע איסורן מהן יעוי"ש, הרי חזינן דהטומאה לא הוי איסור דבוק אל עצם הדבר, ואעפ"י שאין זה רק במיני דהקרבה ולא במיני דאכילה, אמנם כיון דיצוייר שתתבטל הטומאה גם ע"י ביטול ברוב, להכי וכו' יעוי"ש. ואם כי סברא נכונה היא. אך אין זה לפי פשטן של דברי הרא"ה ז"ל. אך לפי דברינו דלעיל יש לומר בשיטת הרא"ה כשיטת הרמב"ם דבעינן בעלים להכשר דאין בעלים להקדש, וגם סבר דהיבה"ק הוי דרבנן, וא"כ להאי חתיכת חטאת שנטמאה אין בה טומאה דאורייתא רק טומאה דרבנן גרידא, וא"כ אין זה איסור דבוק בעצם וביותר אם אמרינן דכל איסורי דרבנן המה בלאו דלא תסור שאין זה איסור פרטי על עצם הדבר, רק איסור כללי בלאו דלא תסור, וזהו סברת הרא"ה דלא שייך בזה חתיכה הראויה להתכבד מטעם דהוי זה כאיסור בלוע דאין דנין בזה דין חתיכה הראויה להתכבד דאין זה איסור עצם, וכמו כן בהא דחטאת וכו'. והש"ס מוכיח שפיר מזה דאמרינן את שדרכו למנות, והיינו דאם אמדינן כל שדרכו למנות שנינו, ע"כ הוי הא' חתיכת חטאת שנטמאה ע"י חיבה"ק והוי טומאה דרבנן בכלל כל שדרכו למנות, מטעם דבאופן זה בחתיכת חולין שנטמאה, יש עלי' טומאה עצמית כחתיכת נבלה מבהמה טהורה שנתנבלה, משום דבחולין נטמאה החתיכה בטומאה דאורייתא, וכמובן:

ו והנה לפי מה שפירשנו בספרנו נזר הקודש לזבחים ל"ו דגם לדעת הרמב"ם דסבר הכשר לדעת בעלים בעינן. ואין בעלים להקדש, אמנם כיון שנתנה התורה רשות להכהן להדיחן במים אם אינן נקיים, הרי יש בזה רצון גבוה, והוי הכהן באימורין כגזבר שהוא נחשב בעלים להקדש:

ז והנה הא דמבואר בסוגיא דחולין ל"ו דפריך שם האי בשר דאיתכשר במאי וכו', - מדוע לא קאמר הש"ס דנטמא במשקין טמאין דמטמאין לרצון ושלא לרצון, כמבואר בפר"א דמכשירין, וברמב"ם פד"ב הי"ג. - ונראה דהנה ע"כ מיירי התנא דמכשירין באופן שהמשקין טמאים הם מעיינות, כמו שמוכיח דבינו הגר"א ז"ל, וא"כ לא מצינו לומד דכוונת התנא באופן זה, דא"כ לא יצוייר שלישי בקודש, דהמעיינות בעצמן הן אב הטומאה, וא"כ יהיה הדין דוקא באב הטומאה ותו לא. - ואנן קיי"ל דשלישי בקודש מדאורייתא, וע"כ דיצוייר הכשר לטומאה גם לקדשים:

ח והנה אעפ"י שהרב ברטנורא פירש דמיירי המשנה בכל המשקין. וכנראה שזהו גם פירושו של הרמב"ם, אמנם הלא פסק הרמב"ם בפר"ז דאבוה"ט, ה"א דטומאת משקין לטמא אוכלין הוא מדרבנן, וע"כ מתפרשא המשנה הכא ג"כ שהוא מדרבנן. ולא משכחת טומאת משקין לטמא אוכלין אלא מדאורייתא אלא באב הטומאה, ולא משכחת שלישי בקודש, וכמוש"נ:

ט ולכאורה יש להעיר דבאופן דעושה מעשה לא בעינן ניחותא דבעלים, ובזה גם הרמב"ם מודה והעיר בזה חכם אחד אבל נראה דבמקום דבעינן ניחותא דבעלים לא מהני גם מעשה דאחרים. ובזה אין לומר דהרמב"ם מודה דמהני הכשר לרצון דאחרים באופן שעל ידי מעשה. וע"ז שאני הא דמהני לאסור דשא"ש ע"י מעשה, משום דבע"ז לא בעינן בעלים, ורק הסכם עבודה בעינן. ומטעם זה בנכרי עובד ע"ז לא בעינן מעשה, ומה שהעיר דהרי גם בנכרי בעינן מעשה לאסור שא"ש כמו שמבואר בשו"ע יו"ד סימן קמ"ה. איברא דכן איתא בשו"ע שם ס"ח, דאיתא שם דנכרי אוסר בהמה שא"ש ע"י מעשה. הנה משום הא לא איריא. דשאני בע"ח דאינן נאסרים מטעם נעבד אפילו הבעלים עצמן אינם יכולים לאסור בהמתן ע"י השתחוואה בלא מעשה, וגזירת הכתוב הוא, וזה נלמד מדאסרה תורה נעבד לגבוה כמבואר תמורה כ"ח, וזה מבואר גם שם בשו"ע וברמב"ם, ומטעם זה תמוה גם דברי הגאון נו"ב באו"ח סימן כ' שכתב להוכיח מהא דבע"ח לענין לאסור דשא"ש דבעינן מעשה, והלא שאני בע"ח שכל עיקר איסורן גם בבעלים רק ע"י מעשה, אבל אפשר לומר דלדוגמא ולסימנא בעלמא נקטי':

וביסוד דברי הרמב"ם בפר"ב מהל' שחיטה שכתב שאין אדם מישראל וכו' שאין כוונתו אלא לצערו, יעוי"ש, ומשמע מזה אבל נכרי שעובד הוא באמת אוסר דשא"ש ובאמת מדייק כן שם הלח"מ, ואעפ"י שיש שם גם מעשה, אבל שם המעשה מוכרחת גם בהבעלים, מטעם שאין נעבד בבע"ח. ודק ע"י מעשה נאסרה, וממילא לא עדיף נכרי, וכן כתבו התוס' בע"ז מ"ו ד"ה בהמה וז"ל דאפילו בהמה של עצמו אינה נאסרת אם לא עשה בה מעשה וכו' כמבואר שם, והיינו דכן הדין בבע"ח ובמחובר דאינן נאסרין רק ע"י מעשה אפילו בשל עצמו וכן מבואר להדיא בדמב"ם פר"ח מהל' עכו"ם ה"א יא והנה מדכתב הרמב"ם בפד"ב משחיטה דישראל אינו אוסר מפני שאין מתכוון אלא לצערו. ממילא נשמע דנכרי אוסר והיינו במקום דלא בעינן מעשה לאסור. - ובאמת כן מבואר ברמב"ם פד"א ממ"א ה"ה דעכו"ם אוסר יין של ישראל בהנאה. הרי מבואר דנכרי אוסר דשא"ש. וזה כרבנן, ולא כריב"ב. וכן מבואר בלח"מ. ואעפ"י שמבואר שם ברמב"ם דבעינן שכשוך, והוי כעין מעשה. הנה שם גם כן השכשוך לא בא מטעם מעשה אשר בשביל זה אוסר דשא"ש, אלא השכשוך הוא מטעם עבודת הניסוך. וגם אם יצוייר אופן בלא מעשה גם כן יכול לאסור אם רק יש בזה החלטה. עוד נראה שהשכשוך אינו נקרא מעשה, היינו אף מעשה כל דהוא. ולא הוי יותר מנגיעה:

יב והנה במקום דבעינן ניחותא דבעלים לא מהני גם מעשה דאחדים מטעם דהרי חסר עכ"פ הניחותא והרצון דהבעלים וזהו דבד המסתבר, ומטעם זה אין סברא לומר גבי הכשר לדעת הרמב"ם דבעינן רצון בעלים שתהי' מהני הכשר דאחרים אם נעשה ההכשר שלא ברצון הבעלים. ושאני ע"ז דלא בעינן בעלים ודינים מיוחדים בע"ז, וביי"ג:

יג ומה שמוכיח מסוגיא דע"ז נ"ג גבי ישראל שזקף לבינה להשתחוות לה ובא נכרי והשתחווה לה אסרה. והוא מטעם ניחותא דבעלים דוקא, וכמו שמביא שם הסוגיא מאשירה דאר"י דנאסרו מטעם דפלחו ישראל לעגל. ומוכח מזה דבלא ניחותא גם עכו"ם אינו אוסר דשא"ש, הנה התם בעינן ניחותא בכדי שיהיה ע"ז של ישראל, ולא מהני ביטול. דאם בלא ניחותא הרי היא ע"ז של נכרים, ומהני ביטל. וכן הוא גם באשירה של אר"י דנשרפות מטעם דהוי ע"ז של ישראל מטעם הניחותא מהא דפלחו לעגל. וכן פירש הריטב"א בשם הרמב"ן:

יד והנה נראה להוכיח לסברא שכתבתי דבמקום דבעינן ניחותא דבעלים אאאדשא"ש גם ע"י מעשה. מהא דפסק הרמב"ם בפר"ה מכלאים ה"ח וז"ל ואין אדם מקדש דשא"ש, לפיכך המסכך גפנו ע"ג תבואתו של חברו קדש גפנו, ולא נתקדש התבואה עכ"ל, הרי מבואר דלא מהני גם מעשה, והיינו דכיון דבעי ניחותא דבעלים, כמו שכתבו התוס' ריש ב"ב, לא מהני גם ע"י מעשה של חבירו. וכן איפסק להלכה בשו"ע ה' כלאים. ואפילו לשיטת החולקים והרא"ש ביבמות סו"פ הערל פסק כוותייהו. איכא למימר דשאני התם דהאוסר ישנו באיסורא והרי הוא כמו שותף. וכן כתב הרדב"ז שער ראשון. ואינו עתה ת"י. אבל עכ"פ שיטת הרמב"ם דגם באופן זה אין אדם אוסר דשא"ש, וא"כ ה"ה גבי הכשר לא מהני רצון אחרים אף במעשה, מטעם דהרי חסר ניחותא דבעלים. וגם שפיר מוכח מדברי הרשב"א חולין דמפרש דברי הרמב"ם גם באופן זה שע"י מעשה, והוא דהרי מביא שם הרשב"א ליסוד נגד דברי הרמב"ם, והיינו דהא דפשט את ידיו וכו' וזהו מעשה, ומביא שכן דייקו התוס' דלא בעינן בעלים, ומזה משיג על הרמב"ם. וע"כ דמפרש דברי הרמב"ם דגם ע"י מעשה בעינן רצון בעלים:

טו שם ולרבי יהודה נמי הא כתיב תמיד, ההוא שלא יסיח דעתו ממנו, כדרבה בר רב הונא דאמר רבה בר רב הונא חייב אדם למשמש בתפילין בכל שעה ושעה ק"ו מציץ וכו'. והנה מבואר דכל עיקר האי דינא דהיסה"ד בתפילין הוא לרבי יהודה דסבר טומאה הותרה בצבור, וא"כ הרמב"ם דסבר דטומאה דחויה בצבור ע"כ לא דריש להא דהיסה"ד, וא"כ הא דפסק הרמב"ם להאי דינא דהיסה"ד תמוה, ותמה בזה השאג"א. אמנם לפי מה שביארנו אין הכרח לומר דמאן דסבר טומאה דחויה בצבור לא סבר כר' יהודה דציץ מכפר דוקא כשהוא על מצחו כר' יהודה, וממילא סבר כר' יהודה בהא דהיסה"ד: טז והנה על עצם הק"ו שדן רבה בר ר"ה שאסור להסיח דעתו בתפילין בק"ו מציץ, לכאורה יש להשיב דשאני ציץ שמרצה על הקרבן. וע"כ צריך לומר דסבר הש"ס דמותר להיות לבוש בהציץ גם שלא בשעת עבודה. וזהו בשעה שאינו עושה פעולת הריצוי, ובזה אמרה תורה שאסור בהיסה"ד. ומזה ראיה לשיטת הר"ת שכתב דשאני ציץ מבגדי כהונה מדכתיב תמיד דהותר להיות לבוש תמיד. ובזה מיושב לשיטת הר"י והרא"ש בפד"ג דברכות דהיסה"ד נקרא קלות ראש ושחוק. וא"כ קשה למ"ל קרא לאסור היסה"ד בציץ, הלא שחוק וקלות ראש בלא"ה אסור במקדש וזהו מורה מקדש, עי' בש"א שהעיר בזה, אבל לפי מה שמוכח ע"כ סברה האי סוגיא דמותר הציץ בלבישה גם שלא בשעת עבודה וחוץ למקדש, אבל במקדש עצמו בלא"ה אסור להסיח דעת כמבואר ברמב"ם פר"ה מביא"מ ה"ג, אמנם הריטב"א בחידושיו כתב דאסור בלבישה דציץ שלא בשעת עבודה וינאי המלך שלבש הציץ בשעת הסעודה כמבואר בקדושין שלא כדין עשה, ומפני זה מצאו חכמים מקום לחוש להקול שיצא על אמו כי נשבית במודיעים מה שלא ערערו עליו עד אותו היום יעוי"ש. והנה לשיטתו יש להשיב על הק"ו ולומר מה לציץ שכן בשעה זו מרצה על הקרבנות:

יז עוד מסתפק אני לר' יהודה דסבר דדוקא בהציץ על מצחו מרצה, אם זה דוקא בשהיא בבית המקדש, או"ד גם בשהוא חוץ לעזרה לשיטת הר"ת דמותר להיות לבוש בהציץ גם בחוץ לעזרה:

יח ונראה להוכיח מהא דאיתא בירושלמי פר"א דיומא ובחגיגה פר"ב אית תניי תני הציץ מרצה על מצחו אית תניי תני אפילו בזוית וכו' מ"ד הציץ מרצה על מצחו מסייע לד' יוסי בי רבי בון בשם ריב"ל. והיינו דאמר שם לעיל בכל יום כהן גדול מתלבש בכליו זכו' יעוי"ש ויש להבין מה זה תלוי בהא דהציץ על מצחו מרצה. וע"כ הביאור בזה דכיון דאינו מרצה רק כשהוא על מצחו, א"כ ע"כ נחוץ שיהיה לבוש בהציץ כל היום, פן מתרמי פסול בקרבן אשר נחוץ להציץ לרצות, וכיון שאינו מרצה אלא כשהוא על מצחו, א"כ צריך להיות לבוש תמיד. ומזה ראיה לשיטת הד"ת דמותר להיות לבוש בהציץ גם חוץ לעזרה. אבל כל זה לשיטת רבי יהודה - איברא דמדברי התוס' משמע שזה לכו"ע, אבל תמוה מהירושלמי דמבואר דזהו לשיטת רבי יהודה דוקא. ולרבי יהודה שפיר איצטרך קרא לאסור היסה"ד בציץ כיון שהוא חוץ למקדש כמו שכתבנו לעיל:

יט והנה תמהני מדוע לא הביא הרמב"ם בהל' ביא"מ הא דאיסור היסה"ד בציץ וגם בהל' תפילין בפר"ד הי"ד לא כתב בהדיא דאסור היסה"ד בציץ אלא כתב חייב אדם למשמש בתפילין כל זמן שהם עליו שלא יסיח דעתו מהם אפילו רגע אחד שקדושתן גדולה מקדושת הציץ שהציץ אין בו אלא שם אחד וכו', יעוי"ש, הרי דלא כתב שיש איסור היסה"ד בציץ, רק כתב שתפילין המה יותר קדושים וזה מתפרשא דלהכי תפילין אסור בהיסה"ד מפני מעלת קדושתן יותר מהציץ ומובן מזה כי בשביל מעלתן אסור היסה"ד, אבל לא דן בזה מכח ק"ו כדרשת רבה בר ר"ה. והיינו ע"כ דסבר דבשביל הק"ו יש לפרוך מה להציץ שכן מרצה, ובלא"ה לא הוי ק"ו גמור כמו שכתבו התוס' לקמן ח' ע"א ד"ה ומה ציץ וכו' יעוי"ש, וא"כ אין זה ק"ו, ולהכי כתב דמצד הסברא מובן דאסור היסה"ד כתפילין מכח מעלת קדושתן מצד עצמותו. ותמהני מדוע לא הביא הרמב"ם עצם הדין בהציץ שאסור בהיסה"ד, וביותר שזה קאי אליבא דד' יהודה דהרמב"ם סבר כוותי'. וביותר דהרמב"ם סובר. דבגדי כהונה ניתנו להינות מהן גם שלא בשעת עבודה וחוץ למקדש כמבואר ברמב"ם פד"ח מכלי המקדש הי"א וא"כ שפיר בעינן קרא לאסור היסה"ד במקום שאין מורא מקדש עליו, וביותר שכן מוכח מהירושלמי שכתבנו לעיל וצ"ע:

כ שם, חייב אדם למשמש בתפילין וכו'. ויש לעיין דמשמע דיש חיוב משמוש ממש. ובלא משמוש איכא חששא דהיסה"ד. ומזה הטעם נראה לפרש הא דרבנן דבי רב אשי כל אימת דמשמשו היו מברכין כמבואר בסוכה מ"ו יע"ש, והיינו דסברי דאיכא מצוה במשמוש, והרי"ז כעין הנחה חדשה, והרי"ף והרא"ש הביאו זה להלכה, והר"ן בסוכה תמה על הפוסקים האלו כמו הרמב"ם ועוד, שהשמיטו זה מהלכותיהם וכתב משום דאין אנו בקיאים בשיעורא אימת חל חיוב משמוש יעוי"ש. והנה לפי"ז ע"כ בציץ היה חיוב משמוש ממש, ויש לעיין היכן מרומז זה בציץ כא ונראה דמדכתיב והיה על מצחו תמיד, הכוונה דגם כשהוא על מצחו גם כן איכא אזהרה דיהיה על מצחו ומה שייך אזהרה שילבוש הציץ בשעה שהוא לבוש מקודם. וע"כ למשמוש הוא דאתא, ובאמת מזה עצמו נלמד היסה"ד דכיון דחייב למשמש, הרי זה ממילא בלא היסה"ד, וע"כ דזה הוי לימוד מעליא, ומזה דן דבה בד ד"ה ק"ו לחיוב משמוש, ומזה יצא הדין לרבנן דבי רב אשי גם לחיוב ברכה על המשמוש, וזהו הפירוש בדברי רבי יהודה דאמר תמיד אתי שלא יסיח דעתו, והיינו דמדכתיב והיה על מצחו תמיד דהפירוש דתמיד יקיים הא דוהיה על מצחו, וזהו כמו שאמרה תורה דתמיד יעשה לבישה, וזה לא יתכן כיון שהוא לבוש בהציץ, ולמה יעשה לבישה חדשה, וע"כ על משמוש אתא. ובזה פליגי רבי יהודה ור"ש דר' יהודה סבר דלא הלבישה מרצה, אלא הא דהוא לבוש מרצה, ודן מזה דכשאינו על מצחו אינו מרצה, אבל ר"ש סבר דכיון דחייבה תורה למשמש בכל שעה, שהביאור בזה לבישה, להכי דן בזה דהלבישה מרצה, וממילא גם המשמוש מרצה שהוא כעין לבישה. וכיון דזהו באי אפשרות להיות תמיד בלבישה או במשמוש, להכי מפרש דתמיד בא להורות דגם אם אינו בלבישה, ורק ראוי לזה ג"כ מרצה. אבל עכ"פ גם ר"ש סבר הא דמשמוש בציץ, וממילא מובן דאסור בהיסה"ד, והוי דינא דרבה בר ר"ה לכו"ע, ובזה מיושב ג"כ הא דהקשו דלמ"ד דחויה טומאה בצבור מנין לדרוש היסה"ד בתפילין:

תוכן העניינים

נזר הקודש - יומא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה