אור ברסלב

נזר הקודש - יומא· הרב משה רוזין

דף ו.

דף ה:

אמר לך ההוא אבנטו של כהן גדול לא זהו אבנטו של כהן הדיוט, דהיינו שזהו של כה"ג של כלאים, ושל הדיוט של בוץ, הנה מעיקרא אמר דעיקר המו"מ הוא למיסבר קראי, ועתה יצא מזה נפק"מ גם לעיקר דינא לענין בגדיהם, ותמוה על מסדר הש"ס דקאמר דעיקר הדבר הוא למיסבר הקראי, אעפ"י שבהכרח תצא מזה נפק"מ לדינא:

שם, ברש"י ד"ה לא צריכה וכו' הלביש לאהרן כל בגדיו ולא הגר אותו אבנט יעוי"ש, לכאורה משמע מזה דשיטת רש"י דהיה לובש לאהרן כל בגדיו אפילו בגדי כהן גדול טרם שהלביש לבניו אף בגדים הראשונים, וזה תמוה היאך הלביש לאהרן בגדי זהב טרם שלבש אבנטו של עצמו ואפשר שלאו דוקא נקט רש"י כל בגדיו, ומצאתי בריטב"א עמד בזה לרש"י, וכן מה שפירש רש"י בלמ"ד אהרן ואח"כ בניו כו' ויתן עליו את הכתונת ויחגור אותו באבנט וילבש אותו את המעיל אח"כ ויקרב משה את בני אהרן וילבישם כותנות יעוי"ש, משמע שהלביש אהרן תחילה המעיל טרם שהלביש לבניו אף בגד הראשון, וכן כתיב גם בקרא להדיא דלאחד לבישת האבנט הלבישו המעיל, והנה לרש"י שמפרש דלמ"ד בב"א הלבישו לאהרן כל בגדיו חוץ מן האבנט שבא באחרונה נמצא לפי"ז דיש פלוגתא ביניהם גם בסדר לבישת הבגדים של כהן גדול, ואילו בגמ' מבואר דלא פליגי אלא באבנט, אבל בסדר לבישת בגדי כהן גדול משמע דלא פליגי, ועוד הא כתיב בקרא להדיא דלבישת המעיל היה אחרי לבישת האבנט, אבל לפי מה שהביא הריטב"א בשם רבינו הגדול שמפרש דגם למאן דאמר בב"א היה לבישת המעיל אחרי לבישת האבנט, והיינו דלא פליגי בזה ולכו"ע הוא:

תוס' ד"ה אמר לך וא"ת היכי דייק מדכתיב אותו הכתיב נמי אותם וא"כ קראי לא כמד דייקי ולא כמד דייקי וכו' וה"ר מנחם מיואני זצ"ל פירש דנפק"ל מגז"ש דדוקם דוקם וכו' ובאבנטו של כה"ד לא כתיב דוקם, ולמ"ד דתדווייהו של כלאים משוה להן מדכתיב אותם יעוי"ש, והביאור בזה דההיקש משוה אותם. אמנם עדיין תקשה במאי פליגי, מדוע האי מ"ד משוה אותם מדכתיב אותם, א"כ גם לאידך מ"ד נשוה אותם, זה לזה מדכתיב אותם, וביותר לפי מה שכתב המהרש"א לפרש בדברי התוס' דלעיל שנתנו טעם מדוע משונה אבנטו של כה"ג, משום דשאר בגדיו גם כן היו של כלאים, והקשה המהרש"א מדוע לא יפרשו סברא לאידך מ"ד שאבנטיהם שוים, וכתב דעל זה לא צריך סברא מטעם דהסברא מחייבת ששניהם שוים, וא"כ לפי דברי ה"ד מנחם תקשה דאעפ"י שאם נחליט דבסברא גרידא אין לומד שגם אבנטו של כה"ד היה של כלאים, אבל מההיקש שפיר ילפינן. והיינו מדכתיב אותם ורחמנא אקשינהו, אבל עכשיו שישנו גם היקש וגם סברא שאין לחלק האבנטים זה מזה א"כ פשיטא שאבנטיהם שוים, ותקשה למ"ד דאבנטו של כהן גדול לא זהו אבנטו של כה"ד, וא"כ מה הועילו לן בתירוצם דהרי תקשה לאידך מ"ד, דהרי אעפ"י שלמדו בגז"ש דאבנטו של כהן גדול הוא של כלאים אבל מהגז"ש אינו מוכח למעט כהן הדיוט, וא"כ ההיקש דמשוה אותם ליחייב שתהי' גם האבנט של כה"ד של כלאים:

ונראה לפי מה דקיי"ל דבכל התורה כולה למידין למד מלמד חוץ מקדשים, ואיתא בזבחים נ"א דפליגי בדבר הנלמד בגז"ש אם נלמד אח"כ בהיקש, ולהכי יש לומד דסברת התוס' הכא דבגדי כהונה תורת קדשים עליהם לענין דילפותא דאין למידין למד מלמד, ומפרשי תוס' דכיון דגם אבנט של כהן גדול שהוא של כלאים ילפינן מגז"ש, להכי לא נלמד אח"כ בהיקשא לענין אבנטו של כהן הדיוט, מטעם דדבר הנלמד בגז"ש אינו חוזר ומלמד בהיקש, ואידך סבר דדבר הנלמד בגז"ש מלמד בהיקש, להכי סבר דאבנטיהם שוים, כן נראה בביאור התוס' בזה. איברא דהתוס' לקמן כ"ג ע"ב ד"ה ילבש, כתבו דבגדי כהונה לא מקרי קדשים לדבר זה, וכן כתבו התוס' לקמן ל"ב ד"ה מה לבישה, אבל אפשר לומד דהתוס' הכא סברי דתורת קדשים גם על הבגדי כהונה לענין זה:

א שם, כמאן כר"ע וכו'. ולכאורה מאי ס"ד דר"ע הוא, מדוע באמת לא נימא כדברי הבל. ומשום חששא דאותיום, וע"כ משום דזה לא שכיחא שתמצא באותיום, ומסתברא שתמצא במל"ע, ואנן אית לן למיעבד הפרשה להדבר השכיח יותר, וכן פירש הריטב"א, ולחנם דחק בזה בגבו"א, ובזה ניחא דמשני אליבא דרבנן, ובחד אחר, ולא משני דמיירי באותיום שהוא ודאי נדה והיינו כי מפני ודאי נדה שזהו בשיעור אותיום, זהו מילתא דלא שכיחא, וחידש הש"ס כי יש חששא דספק נדה גם כן, והיינו כי בחד אחר גם כן מודו רבנן. וא"כ איכא עתה שתי חששות. א) דאותיום שהוא ודאי איסור. ב) חד אחד, שהוא ספק דאורייתא ועל שתי החששות הדרי זה כתד"ל והרי"ז כשכיחא, ועבדינן לזה פרישה מביתו, וזהו גם כן סברת התוס' ישנים בתירוצם השני שכתבו וז"ל אי נמי חיישינן לספק נדה אבל ודאי נדה כגון על שלו או על שלה אותיום לא חיישינן, ולא היינו מפרישין אותו בשביל כך עכ"ל, ורבים הקשו מ"ש דלאותיום לא חיישינן, מטעם דלא שכיח, ומ"ש דלחד אחר, חיישינן, אבל הביאור בדבריהם דעכשיו שחידש לן הש"ס, דבחד אחד, מודו רבנן, א"כ נוסף לן חששה זו דחד אחר, גם כן, ואיכא עכשיו שלש חששות. א) נמצא על שלו. ב) על שלה אותיום. ג) על שלה בחד אחד. ושלשה חששות ביחד הרי זה כשכיחא:

ב והנה הרמב"ם כתב בפר"א מעבודת יוהכ"פ ה"ג ומפרישין אותו מאשתו שמא תמצא אשתו נדה ונמצא טמא שבעת ימים ואינו יכול לעבוד יעוי"ש, והנה עמדו בזה אחרונים מדוע לא נקט הרמב"ם ספק נדה כדאיתא בש"ס, אבל הפשוט כי הרמב"ם כתב שמא תמצא אשתו נדה, היינו כי אשתו תהי' נדה ודאית, והש"ס מיירי גם כן שאשתו היא נדה ודאית, והספק הוא רק עליו, וא"כ אין זה היפך הש"ס כלל, והא דלא נקט הרמב"ם להודיענו דינא דחד אחר הנה זה כבר כתב בה' מו"מ ואיסורי ביאה:

ג שם, מביתו למה פירש. פירש"י תבוא אשתו עמו שם, שהרי ע"כ לשכת פרהדרין לא היתה קדושה שאין ישיבה בעזרה וכו' יעוי"ש. והקשו בתוס' דמה מהני הא בעל קרי אסור ליכנס בהר הבית יעוי"ש, ונראה דהנה לכאורה קשה מאי פריך מביתו למה פירש והא בעינן פרישה בכדי שיעבוד עבודה כל שבעת הימים, כדתנן לקמן י"ד במשנה, וילפינן זה ממלואים דכמו שהתם היו שם כל שבעת הימים כדי לקבל הזאה מדמי הקרבנות, ולהכי בעינן הכא שיעבדו עבודת הקרבנות באלו שבעת הימים, וא"כ ממילא הוכרח לפרישה מביתו, דאם ישמש מטתו יהיה אסור למחר בעבודה כל היום מטעם שטעון טבילה והערב שמש, לכן נראה שמפרש רש"י דכוונת הש"ס דאף שבעינן שלא ישמש מטתו, אבל בכדי שלא יארע לו טומאת קרי טוב שיהיה פת בסלו ותהי' אשתו עמו וממילא לא קשה הא דהקשו שבעל קרי אסור בהר הבית, דכוונת רש"י שלא יהי' בע"ק כלל, ואעפ"י שאסור לשמש מטתו שם אמנם מכ"ז ביחוד גרידא גם כן נקרא פת בסלו כמו שאיתא לקמן י"ח ע"ב בהא דמאן הויא ליומא דאף שאסור להיות עמה, מחששא דדם חימוד, מ"מ ביחוד גרידא הוי פת בסלו יי"ש. וה"נ ביחוד גרידא אעפ"י שאסור בתשמיש. מ"מ ביחוד גרידא הוי פת בסלו ותוס' אזלי לשיטתם דסברי שם לקמן דאם אסור בתשמיש לא הוי גם פת בסלו ביחוד גרידא, וא"כ הוי תוס' לשיטתם, ורש"י לשיטתו:

ד אמר ר' זירא ש"מ בועל נדה אינו כנדה וטובל ביום וכו' למחר היכי עביד עבודה והא בעי הערב שמש וכו' יעוי"ש, והביאור וא"כ הי' לחכמים לחוש ולהפרישו עוד יום קודם ואין לומד דאם יארע כן יפרישו כהן אחד, דליתא דע"כ מצוה מן המובחר לעשות עבודת יוהכ"פ בכהן גדול המשמש וא"כ יש לנו לחוש שלא נפסיד כהן גדול לעבודת יוהכ"פ ולהפרישו מביתו עוד יום קודם. מהששא זו, וע"כ דבועל נדה אינו כנדה וטובל ביום. אך קשה כי היכי דחשו לעבודת יוהכ"פ לפרוש אותו מביתו קודם יום ראשון מהשבעה ימים, מחששא דבועל נדה, מדוע לא נחוש עבור תשמיש סתמא אשר בשביל תשמיש של ערב קודם יום ראשון יהי' מעוכב לעבוד עבודה ביום ראשון מהשבעה ימים, ואנן ילפינן ממלואים שכל השבעה ימים הוא עובד הכהן המופרש, הנה הקשו בזה התוס' ישנים. וכתבו דכשהוא טהור הרי הוא עובד, היינו אם לא שימש מבערב, ואם שימש אינו עובד, וביאור דבריהם בזה דאינה מעכבת עבודה של שבעה ימים. וע"כ דסברי דזה הוי מדרבנן דאל"ה מדוע לא חשו לעבודה דשבעת הימים, אעפ"י שגם פרישה דיוהכ"פ אינה מעכבת בדיעבד, וע"כ צריך לומר דסברי התוספות דפרישה הוא דאורייתא, להכי חשו בה יותר, משא"כ עבודה הוא דרבנן. ולא חשו בזה הרבה, וכן איתא בתוי"ש ד"ה מביתו וכן מצאתי בריטב"א שעבודה כל שבעה הוא מדרבנן ולא חשו לזה. ועכ"פ מוכח מזה דפרישה שבעה הוא דאורייתא ממש, וזה ראיה להא שכתבנו לעיל מזה:

ה ויותר מזה מוכח דגם בביטול עבודה כל שבעת הימים אינו מעכב, וגם אין מונעין מלקבל כהן אחר מפני מניעת עבורה של כה"ג כל שבעת הימים של פרישה, והוא מדאמר ד' זירא ש"מ בועל נדה אינו כנדה וטובל ביום. ובזה ניחא הא דמקבלין הכהן גדול ופורשין אותו ויעבוד ביום הכיפורים, וקשה הא עכ"פ כל שבעת הימים האלו לא יעבוד עבודה, וע"כ דבשביל חסרון עבודה דז' הימים אין מונעין את הכה"ג מלקבלו לכה"ג עבור יוהכ"פ, ותמוה לי מדוע לא הקשו התוס' היאך מקבלין הכה"ג הזה, בפרישה דשבעת הימים, אעפ"י שאירע לו הסיבה דבועל נדה ומעוכב מלעבוד עבודה שבעת הימים האלו, וזה קושיא יותר חזקה דהרי יתבטל מעבודה כל שבעת הימים ואפשר לומד דכוונת התוס' להקשות מדוע אין מהדרין לזה בתחילה, דבשלמא אם כבר אירע זה בכה"ג אין לנו למנוע הכה"ג מעבודה דיוהכ"פ בשביל זה, משא"כ הא דיש בידינו לעשות הפרישה מבעוד יום קודם שבעת הימים הרי זה כדבר שאנו מבטלין זה בידים, להכי הקשו התוס' בזה, וזה אין להקשות מדוע לא יעשו פרישה, שבעה ימים קודם אלו השבעת הימים בכדי שיהי' יכול לעשות עבודה גם באלו שבעת ימי פרישה, משום דזה לא מצינו ארבעה עשר ימי פרישה. להכי הקשו התוס' מדוע אין מפרישין אותו שבעת ימים של שלימין בכדי שיהי' יכול לעבוד גם ביום ראשון ועל זה תירצו דלא חשו לזה מטעם דזה דרבנן הוא, וע"כ מוכח דעצם פרישה הוי דאורייתא כמוש"נ: ו ויש לעיין בדבר הפרישה בשאירע לו סיבה לכה"ג שהוא בועל נדה, והא בענין פרישה במקום קדוש, ובועל נדה אסור בזה, דהלא אפילו אם נחליט דבועל נדה אינו חשוב לטומאה יוצא מגופו, אבל עכ"פ דין בעל קרי עליו כל השבעה ימים ימי טומאה שלו, וביותר תקשה לפי מה שכתבו התוס' במוע"ק ט"ו ד"ה ובועלי נדות דבועל נדה משתלח חוץ לשתי מחנות, (ומה שציינו שם התוס' לש"ס פסחים ס"ח ויומא ו' ליתא זה בשני המקומות וצ"ע) וא"כ ע"כ לא תהי' פרישה להאי כה"ג במקום קדוש, וא"כ לשיטת רש"י דבעינן הפרישה במקום קדוש דוקא, והאי בועל נדה אינו יכול ליכנס לשם, ובשלמא לשיטת התוס' דגם בפרישה של מחילות מקיימין מצות פרישה אעפ"י שאין להמחילות קדושה עצמיות, אתי שפיר, ויהיה זה הבועל נדה ג"כ במחילות, אבל לרש"י תקשה הא האי בועל נדה ע"כ יהי' מופרש במחילות. וע"כ צריך לומר דדעת רש"י דבועל נדה מותר בהר הבית כולו, וזהו כלשון המשנה פר"ה דזבים מי"א בועל נדה כטמא מת והיינו כטמא מת שמותר בהר הבית, וזהו גם דעת הרמב"ם פר"ז מביהב"ח הט"ז דבועל נדה מותר בהר הבית, ותהי' הפרישה בהר הבית, ומזה מוכח דלכו"ע בועל נדה אחרי טבילה לקרי, שאין דין טומאה יוצא מגופו עליו, ועי' ברדב"ז על הרמב"ם פר"ז מתרומות ה"ט מסתפק בבועל נדה באופן שאינו טמא מחמת קרי אם דין טומאה יוצא מגופו עליו, יעוי"ש, ולפי מה שביארנו הרי ע"כ שאין דין טומאה יוצא מגופו עליו, והכא ברמב"ם מפורש להדיא שכל הטמאים שטומאתן מגופן אסורין ליכנס בהר הבית ובועל נדה מותר, וזהו גם דעת רש"י הכא ותוס' במוע"ק ט"ו ד"ה בועלי נדות ג"כ כתבו דלא נחשב לטומאה יוצא מגופו, וכן מורה פשטות הסוגיא דזבחים י"ז, וכתבנו לעיל מזה:

א שם, ועד שאתה מפרישו מטומאת ביתו הפרישהו מטומאת המת, פירש"י הפרישהו מבני אדם שלא ימות מת עליו, וכתבו בתוסי"ש דאין לפרש שלא יגעו בו בני אדם, דהרי מבואר לקמן שבאמת היו נוגעין בו אחיו הכהנים ולא חשו לטומאת טמא מת של אחד, ושם מיידי להני תנאים דסברי טומאה דחויה בצבור, וא"כ חזינן דלא חשו לזה לכו"ע ולהכי אין לומר דהכא כוונת הש"ס לטומאת מגע טמא מת, דא"כ מאי משני טומאה הותרה בצבור, והא חזינן שגם אם אמדינן דחוי' בצבור, גם כן לא היו נזהרין מזה זהו תוכן כוונתם אבל יש לעיין מדוע באמת לא חשו לזה, ויותר להני תנאי דסברי טומאה דחויה בצבור. - ונראה דלא חשו חכמים אלא לטומאת שבעה, שיבוטל עבודת יוהכ"פ בכהן גדול, משא"כ לטומאת מגע ליום אחד לא חשו לעשות הרחקות הרבה ויספיק לזה התקנה דמתקינין כהן אחר לכל החששות של טומאת יום אחד, וזהו גם כוונת התוס' שכתבו שם וז"ל ומיהו קצת תקנה עשו לטומאת מת בהתקנת כהן אחד יעוי"ש. ויש להעיד לפי מה שהרבה מהראשונים סברי דבגדי הטמא מת הרי הוא גם כן אב הטומאה עי' רמב"ם פר"ה מטו"מ ובר"ש פר"א דאהלות וברמב"ן פר"ק דשבת, וא"כ אם יגע הטמא מת בבגד הכהן גדול הרי הוא טמא טומאת שבעה כדתנן בריש מס' אהלות ד' טמאין במת ג' טמאין טומאת ז', ואחד טמא טומאת ערב וכו' עד כיצד כלים הנוגעין במת ואדם בכלים וכלים באדם טמאין טומאת ז' יעוי"ש וא"כ אם יטמא בטמא מת יצוייר טומאת שבעה אם לא שסברי התוס' דדוקא במתכות איתא להאי דינא משום דכתיב בתורה בחלל חרב, ומפרשי שדוקא מתכות שזהו כמו חרב, והיו מזהירין ממתכות, וכן דעת הראב"ד שם בטו"מ, וכן דעת התוס' נזיר נ"ג ד"ה חרב, וכן מוכח מתוס' סנהדרין נ"ב ד"ה ההיא שרפה, ועי' שיט"מ ב"ק כ"ה בשם ה"ר יעקב, אבל להני שיטות דסברי דה"ה שאר בגדים לבד כלי חרס איתא בדין זה תקשה מדוע לא חשו לזה הני תנאי דסברי טומאה דחויה בצבור, דהרי לחששא דטומאה שבעה לא יספיק התקנה דכהן אחר וצריך לזהירות יתירה. וע"כ צריך לומר דלא חשו חכמים כלל לטומאה הבאה מחוץ, שודאי היו שומרים את הכה"ג מטמאים שלא יטמאו את הכה"ג, ואחיו הכהנים שהיו נוגעין בו היו זהירים מטומאת טמא מת, ומטעם זה פירש"י החששא דטומאת מת היינו שמא ימות מת עליו פתאום אשר א"א להשמר מזה רק באופן שלא יבוא שם אדם, וזה תליא שפיר בטומאה הותרה, שאם הותרה אין לנו לחוש לזה, משא"כ בשמירה שלא יבואו טמאים שם זהו אף אם טומאה הותרה בצבור היו נזהרין מזה, וביותר שהכהן מוזהר מטו"מ באיסור לאו, ואתי שפיר לכו"ע:

ב שם, בתוס' ישנים כתבו שעיקר פרישתו משום טומאת קרי וזיבה ומשום צינורא דנכרי יעוי"ש, והא דלא כתבו צינורא דע"ה, אפשר לומר דכמו שטומאת ע"ה ברגל כטהרה שוינהו רבנן. חגיגה כ"ה, כן היה ביום הכפורים, מיהו רש"י לקמן י"ב ע"ב ד"ה טומאה כתב ומשום ע"ה, ובע"כ גם מיירי ביוהכ"פ:

ג טוה"מ הותרה היא בצבור, משמע לפי"ז אם נטמא הכה"ג במת יעבוד עבודה בטומאה, למ"ד טומאה הותרה בצבור, ואע"ג דאיכא כהן אחר שהיו מתקינין לו, מכ"ז היו עושין את העבודה ע"י הכהן גדול המופרש בפרישה, ולא מבעי' למ"ד דאפילו בשאיכא טהורין וטמאין בההוא בית אב טמאין עבדי, דפשיטא הכא דעובד הכה"ג המופרש, אלא אפילו למ"ד דטהורין עבדי, מ"מ הכא עובד הכה"ג הראשון מטעם שבו המצוה מן המובחר וגם מטעם שהוא המופרש בפרישה. - והנה אף באילו של אהרן, המבואר לקמן כיון דיחיד הוא מהדרינן אטהרה, אם נטמא הכה"ג בטומאת מת אז יקריב כהן אחר את האיל, והא דלא עבדינן לזה פרישה מחששא דטומאת מת כבר הקשו בזה התוס' והובא בריטב"א והריטב"א תירץ דדוקא להקריב בטומאה חשו לזה, אבל לענין הפרשה דין קרבן צבור יש לו יעוי"ש, ואינו מבואר אצלי כוונתו אם בדיעבד בשנטמא הכהן גדול בטומאת מת, אם מקריב את האיל שלו, ומשמעות לשונו אין הכרע, ובאמת לכאורה זה תליא אם יש מצוה שיעבוד הכה"ג המופרש, או שהפירוש פרישה שמצוה הוא בכה"ג ואינו ענין להקרבת הקרבן והאדכתי בזה לעיל, וביותר כאשר מבאור בתוס' דכל עיקר אהדורי אטהרה באילו הוא דרבנן גרידא, וצ"ע:

ד והנה בעיקר הא דפריך הש"ס מדוע אין מפרישין אותו מטומאת מת, היינו אעפ"י שאין אנו חוששין למיתה אמנם לפירש"י שמפרש שחיישינן שמא ימות אחד מן הבאים אצלו, ונמצא שהוי זה חששא לרבים, ולזה לכו"ע חיישינן, ורבינא שמשני טומאת המת לא שכיחא, לכאורה זה לא הוי לר' יהודה דחייש למיתה אפילו לפרטי, כש"כ לחששא דרבים, וכבר עמדו בזה, ועי' בגבו"א, אבל הנכון בזה דכוונת הש"ס דטומאת המת לא שכיחא היינו טומאה דמת, ואף שהמיתה שכיחא, אבל טומאת כהן גדול בזה, לא שכיחא שיטמא כהן גדול באחד שימות עליו בפתאום, דזה לא שכיחא כלל, ואח"כ מצאתי בריבט"א שמכוון לזה גם כן:

ה והנה לרבא דסבר דאין חוששין למו"מ מטעם דהותרה בצבור, והא דלא חשו בזה לכהן המופרש לפרה, וכבר עמד בזה בגבו"א. לדעתי נראה דלא חיישינן זה לכהן דלפרה, מטעם דאין לזה זמן קבוע ומטעם זה לא היו מתקינין כהן אחר גם כן, משום דאם יארע פסול יעבוד אחר, או שהכהן זה עצמו ימתין עד שיטהר ומטעם זה לא חשו לטומאה, והא דהיו מפרישין אותו מביתו, זהו בכדי שלא יתקלקל הפרישה, ואטרוחי בכדי לא מטרחינן:

א שם, איתמר טומאת המת רב נחמן אמר הותרה היא בצבור, ורב ששת אמר דחויה היא בצבור, כל היכא דאיכא טמאין וטהורין בההיא בית אב כולי עלמא לא פליגי דטהורין עבדי טמאין לא עבדי, כי פליגי לאהדורי ולאתויי מבית אב אחריני וכו' יעוי"ש, ויש לעיין בעיקרא דמילתא דאם איכא טהורין וטמאין בההיא בית אב דטהורין עבדי ולא טמאין, כיון דבאמת הותרה טומאה בצבור מה לי אם יעשו טמאים, ומה לי אם יעשו טהורים, ובאמת סבר כן לל"ב. אבל טעמא מאי דלישנא קמא דסבר דטהורין עבדי ולא טמאין:

ב ויש לעיין בכל קרבן צבור הבא בטומאה אם מקריבין גם האימורים בטומאה, וכן בעולה שכולה כליל מעלין לה כולה על המזבח, או דלמא שרק הדם זורקין כיון שעיקר תלוי בדם, וזהו עיקרו של קרבן, והנה מפשטות הסוגיא פסחים ע"ז דאיתא שם דלמ"ד טומאה דחויה בקרבן צבור ובעי ציץ לרצויי ומספקא להש"ס לר' יהושע אם סבר ציץ מרצה על העולין ושם ע"כ פירושו אם מהני האי ריצוי ציץ בכדי שתהי' הזריקה בהכשר וכדפירש"י שם, ואם אמרינן דהדין בקרבן צבור שבא בטומאה דהעולין מקריבין על המזבח, א"כ כמו שזורקין את הדם שנטמא מטעם שהוא קרבן הבא בטומאה וזורקין את הדם בטומאה כן נמי מקריבין בטומאה, וא"כ למ"ד טומאה דחויה, ובעי ציץ לרצויי, הנה הדין שוה בשניהם בדם, ובעולין, דהרי כמו שזה עולה למזבח, כן זה עולה למזבח, ובהכרח שהציץ פועל על שניהם בשוה, וא"כ מה יש כאן לספוקי אם ציץ מרצה על העולין, וע"כ דעיקר הדבר אנו דגין אם הדם לא נפסל מטעם חסרון עולין, אבל אין כאן מצוה דהקטרה כלל, והרי זה דומה לאכילת דשם שאין כאן מצוה דאכילה בטומאה. ואדרבה אסור באכילה, ובעינן ציץ לרצויי בכדי שיהיה נחשב כאילו ישנו להבשר בכדי שתהיה לדם על מה תהיה פעולת הזריקה, וכמו כן גם על הא דעולין שהזריקה משויא להעולין אילו המה עולין טהורים, אבל אין כאן מצוה דהקטרה. - והנה בפירוש ר"ח ראיתי כתב וז"ל הציץ מרצה על העולין. כלומר אפילו קריבין כשהן טמאין הציץ מרצה עכ"ל, מבואר מדבדיו דליכא מצוה של הקטרה בזה, ולפי"ז תצא הדין בכל קרבנות הבאים בטומאה דאין עושין יותר מזריקה. ויש להוכיח דאם מקטירין האימורים א"כ הרי זה כאכילה בפסח ואין לנו לדון אם ירצה על העולין, ועוד הש"ס מחדש בריצוי על העולין דמהני אף בקרבן יחיד, וזה יצא מכח הקושיא לר"י דבעינן בשר, וקשה הא בצבור איתא הקטרה בפועל, וא"כ מניין לחדש דמהני ריצוי אף ביחיד. אמנם ברמב"ם פר"ד מביאת מקדש הי"א כתב וז"ל וכל קרבן מהן שקרב בטומאה אינו נאכל, אאל מקטירין ממנו דברים הראוין להקטרה, והשאר הראוי לאכילה נשרף כשארי קדשים שנטמאו עכ"ל, מבואר להדיא היפך מה שכתבנו, וצ"ע בזה:

ג והנה אם נאמר דמקטירין העולין מקרבן הבא בטומאה, לפי"ז יש לומר דזהו סברת הלישנא קמא דסבר דטהורין עבדי ולא טמאין, משום דחשו לטומאת הקרבן שלא יהיה נקרב בטומאת בשר, דהאי כהן הטמא יטמא הבשר, והיינו שבתחילה אסור לטמא את הבשר קדשים, ואפשר דאפילו אם אמרינן דהקרבן אינו קרב, מ"מ אסור לטמאותו, ועוד נראה דאפילו הדם אין לנו להרבות בטומאה, ואדרבה אית לן למעוטי בטומאה, והרי זה כעין דפליגי בעלמא בריבוי בשיעורין לענין פיקו"נ בשבת, עי' מנחות ס"ד. ובר"ן פר"ב דביצה, וה"נ הוי הכא ריבוי בשיעורין, ואפשר שבזה פליגי הני תרי לישני, דל"ק סבר דריבוי בשיעור אסור, ול"ב סבר דריבוי בשיעורין מותר אם טומאה הותרה, ואם פיקו"נ הותרה אצל חולה גם כן יהיה תליא בהני תרי לישני אם מותר להרבות בשיעורין, עי' בב"י או"ה סימן שכ"ח: ד שם, רב ששת אמר דחויה היא בצבור ומהדרינן, וכן פסק הרמב"ם בפר"ד מביאת מקדש, ולפי"ז אפילו כשיהי' כהן אחד טהור, האי טהור יעשה עבודה, וקשה לפי"ז הא דכתב הרמב"ם בפר"ד מביא"מ הי"ב כיצד דוחה הטומאה הגיע זמנו של קרבן והיו רוב הקהל טמאים למת וכו' הרי זה יעשה בטומאה יעוי"ש, וקשה מה זה שייך להקהל דהיינו הצבור כיון דהמקריבין יכולין לעשותו בטהרה, ומצאתי בגבו"א עמד בזה. ונראה כיון שילפינן שמצוה על המקריבין להיות בעזרה בשעת הקרבה דהיינו הבעלים של הקרבן, אם קרבן צבור בעינן הצבור, ואם קרבן יחיד בעינן היחיד, וזה נלמד בספרי פ' פנחס מהא דכתיב תשמרו להקריב יעוי"ש, וכן כתב הרמב"ם בפר"ו מהל' כלי המקדש ה"א שכן החיוב מוטל על ישראל יעוי"ש, להכי נראה דכיון דבעינן שיהי' הישראל שהוא הצבור יהיה ראוי לבוא לעזרה בשעת הקרבה, ולהכי הותרה להם לבוא בעזרה בטומאה, ומטעם זה גם כן אם היה רוב צבור טמאים מקריבין:

ה ומטעם זה יש לחקור בקרבן צבור הבא בטומאה ברגלים שהותר להם להצבור ליכנס לעזרה אם מחייבין בראיית פנים, מי אמרינן כיון דלאו בר קרבן של ראי' הוא, דהרי הקרבן ראי' אין זמנו קבוע ולא ניתן טומאה להיות נדחה אצלו, וממילא פטור גם מחיוב ראי' כמו שממעטין טמא מראי', או"ד כיון דטומאה הותרה אצלו בראי' יכול גם ליכנס בתור חיוב ראיה גם כן ואין בו איסור "לא יראו פני ריקם" ויש להוכיח מפסחים דף פ' שלא קאמר אתה מדחהו ממצות ראיה, ומשמע שמראיה יהיה פטור גם כשנטמאו, וכן יש לעיין בפסח הבא בטומאה שהדין בדחקו זבין בעזרה שפטורין, כמבואר פסחים צ"ה מהו לענין ראיית פנים, וצ"ע:

ו תוס' ישנים ד"ה זב וזבה טבילתן ביום, וביום השביעי קאמר, ובלילה ודאי דשפיר דמי, והא דאיתא בנדה ע"ב דטבילת לילה לאו טבילה היינו בשומרת יום כנגד יום, ועדיין לא שמדה השימור שלה ביום שני ואשמעינן דשימור דלילה לאו שימור הוא עד למחר ביום, וממילא דטבילה זו לאו טבילה היא דטבילה קודם שימור לאו טבילה היא כלל, זהו ביאור התוס' בזה, אמנם הטבילה אינה מעלה ואינה מודדת בזה, וגם קודם טבילה בקצת שימור ליום שני שלה כבר סלקה לה טומאתה אם לא תראה עד הלילה שלאחר יום שני, דהיינו שלא תצטרפת להיות זבה עוד. אמנם לרבינו סעדי' גאון הובא בתוס' נדה נ"ד ד"ה וארבעה לילות שהקשו דהכא משמע דאינה נעשה זבה עד שתראה ג' ימים רצופים זא"ז, וזהו דלא כרס"ג יעוי"ש, ואפשר לומד דסברת דס"ג דכמו שאמרינן בנדה ל"ז דימי לידה שאינה עולה ואינו סותר הרי זה מקרי רצופים מטעם דליתא טומאה אחרת מפסקת ביניהם, כן הכא כל זמן שלא טבלה ולא הוי הפסק טהרה בינתים הרי זה כטומאה חדא, ומטעם זה לא קשה מסוגיא דשם, דהתם מיירי שהיתה טבילה בינתיים כדתנא שם משמשת ארבעה לילות, ומטעם זה יש ליישב מה שקשה לשיטת רס"ג מאי מקשה הש"ס בפסחים לר' יוסי דסבר מכאן ולהבא הוא מטמא זבה גדולה היכי משכחת לה, וקשה הא משכחת לה שפיר כיון דחזינן דלא מהני השימור לבטל הצירוף, נראה דזה בזה תליא, דלרבנן דסברי מטמא למפרע אף לאחד שטבלה בשביעי, להכי סבר הרס"ג דכמו שלרבנן טבילה אינה מפסקת הטומאה, אלא אמרינן דטומאה חדא היא. ועי' לקמן ההבדל שבין אם כבר נעשית זבה לבין להיות עי"ז זבה, לפי"ז לא עדיפא גם הפסק ימים מהא דטבילה, וגם כן אין בכחה להפסיק את הטומאה, משא"כ לר' יוסי דסבר מכאן ולהבא הוא מטמא, והיינו דסבר דלאחר שימור אף במקצת היום בזה כבר נפסקת הטומאה, וכעת מתחלת טומאה חדשה, וכיון דכל יום הוי מטומאה חדתא א"כ אינו משכחת זבה גדולה, ומיושב בזה גם כן הא שקשה בהא דאיתא בנדה ס"ו ע"א התקין רבי בשדות ראתה יום אחד תשב ששה והוא, ושנים תשב ששה והן, ולדעת הגאון הנ"ל אכתי ניחוש שמא אחרי הטבילה דלאחר ששה תראה. דהיינו בתשיעי למנין אחד עשר יום, ויצורף להשנים, הראשונים, ומוכח דבעינן רצופין, ובדברינו יבואר לנכון דבדאיכא טבילה בינתיים בזה סבר גם הגאון דלא יצטרפו לזיבה כמוש"נ, והיינו מפני שאיכא טהרה המפסקת ביניהם. -וטהרה זו מעכבת לענין צירוף זיבה. ולא דמי להא דלא מהני טבילה ביום שבעה וסותרת למפרע, שאני התם שכבר הוחלה עלי' תודת זבה גדולה, משא"כ לענין לעשות מעיקרא זבה גדולה שפיר מעכבת הטהרה שהיא הטבילה שלאחרי שימור:

ז תוס' ד"ה שמטמא משכב ומושב וכו' וה"ר משה מפונטייזא פי' וכו' דההיא דפסחים מיירי במצורע בימי ספורו וכדמשמע בתו"כ שבימי ספורו אינו עושה מו"מ, וההיא דהכא מיירי בימי גמרו דמטמא מו"מ, הנה כן איתא בתו"כ להדיא שני פעמים בפ' מצורע באות ה' חמורים ימי גמר מימי ספר, שבימי ספר אינו מטמא מו"מ ואינו מטמא בביאה, ימי גמרו מטמא מו"מ ומטמא בביאה, וכן שם אות ל"א יעוי"ש, ומטעם זה שפיר מוקים לההיא דפסחים שם דמיירי בימי ספורו שאינו עושה מו"מ, אבל תמוה הרבה דהא שם מיירי לענין שילוח מחנות ואילו מצורע בימי ספורו אינו טעון שילוח כמבואר במשנה פרי"ד דנגעים מ"ג דתנן שם דבימי ספורו הרי הוא כטמא שרץ, והקשו התוס' שם בפסחים ס"ז ד"ה שכן עושה מו"מ יעוי"ש, וכן הקשה הר"ש בפר"א דכלים. וזהו כוונת הגרע"א בגיוה"ש שמציין להר"ש, ולא ידעתי מדוע לא ציין להתוס' בפסחים, ומתוך חומר הקושיא על התוס' הכא בכדי שלא תהי' ח"ו כטועה בדבר משנה, נראה לבאר כך, דהנה שם יליף הש"ס מצורע כזב. ואם לא נמצא חומד במצורע בימי ספורו שיהיה ספורו יהי' חמור מזב ממילא גם עליו תחול החומר דזב, ואם לא נמצא חומר במצורע בימי ספורו שיהיה חמור מזב, ממילא אין לו גם חומר זה דשילוח, ולפי"ז כשממעטין שם מצורע מפני שאין לו טומאת מו"מ, - ואנן אם סבירא לן שהדין בזה חלוק בין מצורע בימי גמרו לימי ספורו, והיינו שהמצורע בגמרו מטמא מו"מ, ובימי ספורו אינו מטמא מו"מ, לפי"ז יהיה הדין שהמצורע בימי גמרו טעון שילוח, ומצורע בימי ספודו אינו טעון שילוח, ובמסקנא שם בפסחים דיליף מצורע מקל וחומר מבעל קרי שטעון שילוח, ופריך הש"ס אדרבה בעל קרי חמור שמטמא במשהו ומשני שסבר כר' נתן דבעי שיעור, ולפי"ז כיון שמצורע אף בימי ספורו חמור מבעל קרי בחומרא שאסור בתה"מ, ואם כן שפיר נלמד מצורע בימי ספורו מקל וחומר מבע"ק שטעון שילוח המצורע בימי ספורו כמו בע"ק, ולפי"ז שפיר מצי מיירי שם בפסחים במצורע בימי ספורו, ואתי שפיר שם דחשיב חומרא דמצורע מזב שכן טעון פריעה ופרימה ואסור בתה"מ, ולא חשיב גם כן שכן מטמא בביאה כמו שהקשו שם בתוס' בשם ר"מ ד"ה שכן טעון, והיינו דמיירי בימי ספורו שאינו מטמא בביאה ומיושב ג"כ הא דחשיב תה"מ, והקשו התוס' ד"ה ואסור הלא פלוגתא היא אבל אם מיירי בימי ספורו אתי שפיר לכו"ע דבימי ספורו כו"ע מודו דאסור בתה"מ. ולפי"ז גם טעון שילוח חוץ למחנה כמו בע"ק וע"כ המשנה דנגעים פרי"ד דסבר שם התנא דבימי ספורו אינו טעון שילוח זה התנא ע"כ סבר כרבנן דפליגי ארבי נתן בדין בע"ק וסברי דבע"ק אינו טעון שיעור, וא"כ אין למילף מצורע בימי ספורו מבע"ק מק"ו משום דאיכא למיפרך מה לבע"ק שם מטמא דמשהו. נמצא לפי"ז דאתי שפיר סוגיא דפסחים שם דשפיר מיירי בימי ספורו, ולהכי אינו מטמא מו"מ, ומכל זה טעון שילוח דלא גרע מבע"ק והמשנה דנגעים לא יליף מבע"ק כמו שכתבנו, אבל לדינא לענין מו"מ אתי שפיר דבימי גמרו מטמא מו"מ ובימי ספורו אינו מטמא מו"מ כמו שכתבו התוס' הכא:

ח שם בתוס' וז"ל ולי הוקשה על מה שפירשו דמצורע ואבן המנוגעת אתי בק"ו מזב לטומאה קלה והיכי אתי האיכא למיפרך מה לזב שעושה משכב ומושב לטומאה חמורה, תאמר בהני ומיהו לא קשה דאיכא למימר בועל נדה יוכיח עכ"ל, ויש לעיין מדוע באמת לא ילפינן כפשוטו מבועל נדה, ולמאי איצטריך להצד השוה, והא גם בלא זב ילפינן שפיר מק"ו ומה בועל נדה שאינו מטמא בביאה מטמא משכב תחתון בטומאה קלה, מצורע ואבן המנוגעת שמטמאין בביאה אינו דין שיטמאו משכב תחתון כעליון בטומאה קלה, ולהכי אעפ"י שממעטין מהזב לענין טומאה חמורה. אבל עדיין נלמד מקל וחומר לטומאה קלה:

ט והנה יש להעיר על עיקר הק"ו שיליף שם בנדה ללמד שמצורע ואבן המנוגעת מטמאין משכב תחתון כעליון מזב, והא איכא למיפרך מה לזב שכן מטמא במשהו, והכא בעינן שיעור כגריסין, וכמו שפריך הש"ס בפסחים ס"ז, וכתבנו לעיל מזה, ודוחק לומר דהש"ס אזלא למ"ד דבעינן בזב שיעור, אח"כ מצאתי בשעה"מ בטו"צ הקשה בזה ותירץ דהש"ס אזלא למ"ד דזב בעינן שיעור, ובזה מיישב גם הא דהקשינו לעיל היינו דכתב דבועל נדה גם כן מטמא במשהו כדין נדה, ולהכי שפיר הוכרחו התוס' ללמוד מהצד השוה, משום דמבועל נדה איכא למיפרך שכן מטמא במשהו, ויליף גם מזב שבעי שיעור עכת"ד. ולדעתי נראה דאין ענין בועל נדה להא שנדה מטמאה במשהה כי מה זה ענין הא דנדה שמטמאת במשהו, להבועל נדה, דאצלו לאו שייך זה, ואצלו הביאה מטמאתו וזהו גם כן שיעור טומאה היינו שלא נטמא אלא בביאה שהוא שיעור ביאה. ולא בפחות, ואין זה כעין דררא דנגיעה שסגי גם במשהו נגיעה אפילו כחוט השערה, וגם שערה ממש, אלא בעינן ביאה שהיא המטמאתו, זהו ודאי דבר המשוער בשיעור י ובעיקר הקושיא נראה דדוקא התם בפסחים פריך שפיר מה לזב שכן מטמא במשהו היינו דאין ללמוד דמצורע טעון שילוח מהא דזב בעי שילוח דשאני זב שכן נעשה זב במשהו, ולהכי יש לומר דהחמירה עליו תורה בזה, והיינו דכמו שהחמירה תורה עליו לטמאותו במשהו, כן החמירה עליו תורה לטעון שילוח, וכל זה במה שנוגע להאדם עצמו בטומאתו, זה תלוי בחומר שבו בעצמותו, משא"כ הכא שאנו דין על המטמא שלו היאך כחו גדול לגרום טומאה על אחרים. בזה כיון שמצינו שהמצורע המנוגעת גורמים יותר טומאה לאחרים, והיינו מדמטאין אחרים בביאה, וא"כ חזינן שכח המטמא שלהם יותר גדול וחמור, מכח המטמא וגורם טומאה אשר בזב. א"כ חזינן דמצורע ואבן המנוגעת חמורים בטומאתן לאחרים והיינו שהם בשיעורים שהקציבה להם התורה המה יותר חמורים מזב, ושפיר הוי האי ק"ו אליבא דכולי עלמא. יא שם, כתבו התוס' אח"כ דאין ללמוד מזב ובועל נדה משום דאיכא למיפרך שכן מטמא תרווייהו כלי חרס בהיסט, משא"כ מצורע ואבן המנוגעת (דברי התוס' סותרים לפי מה שכתבו בנדה ע"א ד"ה מערה ועי' בשעה"מ שם ובגליון הש"ס שם בנדה) אבל קשה דשפיר יש ללמוד מהצד השוה הזה, והוא ממה שמצינו בזב לאחר ספירת הנקיים וטבילה ואח"כ ראה הסותר למפרע שזב וזבה כאלה, אינם מטמאין כלי חרס בהיסט למפרע, ואילו משכב ומושב מטמאין למפרע, כמבואר במגילה ח' ע"ב וברמב"ם פר"ה מהל' מו"מ ה"ט, וא"כ מצינו למיעבד הק"ו מזב וזבה כזה ומבועל נדה בצד השוה, דכי פרכת מה לבועל נדה שכן מטמא כלי חרס בהיסט, אמרינן זב וזבה הסותרין למפרע יוכיחו שאין מטמאין בהיסט ומטמאין מו"מ, ואם תשיב מה לזב שמטמאין טומאה חמורה בועל נדה יוכיח, ובזה מיושב הא דבעינן הלימוד מהצד השוה מבועל נדה וזב, ולא ילפינן מבועל נדה גרידא כמו שכתבנו לעיל, משום דמבועל נדה איכא למיפרך שכן מטמא בהיסט ולהכי בעינן תרווייהו, ומהצד השוה שפיר נלמד, וצע"ג:

תוכן העניינים

נזר הקודש - יומא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה