אור ברסלב

נזר הקודש - יומא· הרב משה רוזין

דף ה:

דף ה.

אמר רב יוסף סמיכה איכא בינייהו למ"ד כל הכתוב בהן מעכב בהן מעכבא, ולדורות מנא לן דלא מעכבא וסמך ונרצה וכו' מעלה עליו הכתוב כאילו לא כיפר, וכיפר ופירש"י לא כיפר מן המובחר. והנה מבואר בזבחים ו' פליגי שם אם הכוונה שלא כיפר מן המובחר, או שהכוונה שלא כיפר בדבר ביטול העשה דסמיכה, דהיינו שאין עולה זו מכפרת על ביטול עשה זו שביטל הסמיכה בקרבן זה, ואעפ"י שעולה מכפרת על עבירה דעשה, אמנם עשה זו דסמיכה שביטל בזה הקרבן ליתא בכפרה דקרבן זה, והביאור בזה משום דקודם השחיטה עדיין בעמוד וסמוך קאי יעוי"ש ועי' בתוסי"ש, ומה שהוכרח רש"י לפרש הבא מטעם דחסר למצוה מן המובחר. - נראה לפרש דסברת הפלוגתא שם בזבחים תליא בעיר המצוה דסמיכה מה היא, אם הקרבן נדרש לזה ודין הוא בהקרבן, או"ד שהדין הוא בהבעלים של הקרבן, והביאור בזה דמצוה דסמיכה מתפרשא בשני אופנים, חזה הדבר, דמצינו שהתורה הקפידה על שני אופני ריצויים בדבר הקרבן. א) ריצוי בעלים שיהיו הבעלים בני קרבן. ב) ריצוי הקרבן שלא יהיה בו דבר המעכב הריצוי, ובזה יש לדון גם בדבר הסמיכה דכתבה תורה וסמך ונרצה, אם הריצוי בא בדבר הקרבן שעל ידי הסמיכה נעשה הקרבן רצוי, מפני שנעשה בו מצוה דסמיכה. או"ד שהריצוי בזה מצד הבעלים שנתכשרו הבעלים על ידי הסמיכה להיות ראוי שהקרבן ירצה עליו. ואפשר לפרש דבזה פליגי שם בזבחים דמאן דסבר דחסרון סמיכה חסר בזה מצוה מן המובחר ע"כ סבר דעיקרה של הסמיכה הוא בדבר ההכשר של הקרבן, ובהסדון סמיכה הרי זה כחסר מעט בדיני קרבן להיות מובחר, משא"כ למאן דסבר דחסר מצוה דסמיכה גרידא הוא מפני דסבר דמצוה דסמיכה הוא דין מצד הבעלים. ואין בזה חסרון בעצם הקרבן לגרוע מצוה מן המובחר. - והנה הכא במילואים ע"כ בדברים השייכים לקרבנות ולעבודת הקרבן שייך לומר ולדון אם ישנו בעיכובא, וזהו דוקא אם אמרינן דהסמיכה דין הוא בהקרבת הקרבן, אבל אם נפרש דהסמיכה הוא עיקר מצד מצוה דהבעלים א"כ אין זה שייכות לעיכוב עבודה של הקרבן. ונראה דלא דמי זה לתנופה שע"כ ג"כ מצוה היא בעצם הקרבן היינו שהקרבן דורש אותה, וכן פרישה. - ולהכי הכא בסמיכה פירש"י דהסוגיא סוברת דחסרון סמיכה הוי חסרון בעצם הקרבן לומר שאין בזה מובחר. והנה בדבר המקרא הפרשה דסבר ר' יוחנן דמעבבא ג"כ יש לומר דהקרבנות דורשים אותה קריאה, ולא דמי לסמיכה אם הוא מצד הבעלים לחודיא וכמוש"נ ו תוסי"ש ד"ה סמוכה א"ב כתבו לתרץ מדוע לא אמרו הקטרה שאינה מעכבת א"ב, וז"ל דהא לא שייך אהרן שלא שימש כל שבעת המלואים עכ"ל ביאור דבריהם בזה דכיון דכל עיקר הא דמלואים הוא בדבר החינוך לכהונה, ולהכי בדברים הנעשים באהרן ובניו, יש לומר דכיון דזהו הכשרן לכהונה בחינוכם להכי כשחסרו ולא עשו, א"כ הרי חסר תנאי החינוך, וכמוש"נ לעיל מזה, משא"כ עיקר הקרבן שזהו מה ששייך למשה בדבר ההקרבה הרי זה הדין כבכל הקרבנות דעלמא, ובזה מיושב גם כן דלא קאמר שירים מעכבא א"ב שהקשו בתוס', משום דיציקת השירים גם כן עשה משה כמבואר בספרא פ' צו אות קע"ט וישחט ויקח משה את הדם כו' הוא היה שוחט הוא היה זורק כו' הוא היה יוצק כו', ובזה מיושב גם כן בדבר השחיטה שהי' הציווי שמשה ישחט, ומכל זה נראה שהשחיטה כשרה בזר כבעלמא, ואין זה ענין להא בכל הכתוב בהן משום דזה אינו שייך עתה לאהרן ובניו, וא"כ לפי"ז תמוה הרבה להירושלמי שסבר דשירים מעכבין איכא בינייהו, והובא בתוס', וקשה הא שירי הדם זהו יציקה, וזה הוי גם כן במשה לבדו כמבואר בספרא וצ"ע: א שם ריבוי שבעה, פירש"י שישמש כה"ג ז' ימים כשממנין אותו לכה"ג וילבש ח' בגדים בשעת עבודה יעוי"ש, ותמוה הרבה מניין לנו שצריך הכה"ג לעבוד ז' ימים האלו, הא בקרא פ' תצוה לא כתיב אלא שבעת ימים ילבשם הכהן תחתיו מבניו, דמשמע דסגי בלבישה גרידא, וגם במלואים לא היה אלא לבישה דכל העבודות היה משה משמש כמבואר וכתבנו לעיל מזה, ומצאתי בגבו"א וברש"ש שעמדו בזה והיא קושיא עצומה לרש"י, ואפשר ששיטת רש"י כשיטת הרמב"ם דסבר בפר"י מכלאים דבגדי כהונה שלא בשעת עבודה לוקה משום כלאים, ולפי"ז שיטת רש"י דיעבוד עבודה בימי הריבוי מטעם איסור כלאים שיש בזה. ולא דמי לפרישה דמלואים שהיה אהרן מלובש בשמנה בגדים אף שלא עבד עבודה, היינו משום גזירת מלך, משא"כ לדורות בעינן שיעשה עבודה בימי הריבוי בכדי להציל איסור כלאים, וצריך לומר דשיטת רש"י כהרמב"ם פר"ד מבה"מ הי"ג דגם בלבישה ראשונה תיכף הוי כה"ג, דאל"כ עבודתו פסולה מטעם ייתור בגדים, ולפי"ז אם בדיעבד לא עבד באלה הימים ימי הריבוי גם כן הוי לבישה מעליא, אך אפשר דהלבישה דאיסור לאו לבישה היא, וזהו כעין מהב"ע, וזהו שיטת רש"י דבעינן שיעבוד בשעת לבישה, ומדויק זה בלשון רש"י שכתב "וילבש בשעת עבודה", אמנם הרמב"ם אעפ"י שסבר דכלאים שלא בשעת עבודה אסור, ומכ"ז פסק בפר"ד מכה"מ הי"ג דלא בעינן שיעבוד עבודה בימי הריבוי, וע"כ סבר דכיון דהתורה ציוותה הלבישה הזו הרי זה לבישה דמצוה ממש, ואין בזה משום כלאים, ומשמע שכן דעת הראב"ד, עיין בכס"מ:

ב ויש לעיין לשיטת הרמב"ם והראב"ד דלא מצרכו שיעבוד עבודה בימי הריבוי הבגדים אם מצרכו לכהפ"ה שיכנס להיכל בבגדיו, לפי מה שמבואר בתוס' כאן ד"ה להביא שכתבו דהנכנס מחוסר בגדים להיכל או אפילו לבין האולם למזבח חייב על ביאה ריקנית, ולמידין זה ממלואים שכן היו עושין שם, וע"כ שזה הביאה למקום הקדוש הזה הרי זה לעבודה יחשב וחייב עליה משום מחוסר בגדים, ולפי"ז אפשר שהכהן הנכנס שם בבגדיו לעבודה יחשב. - ואפשר שהיתה בהשתחויה, אמנם דעת הרמב"ם דיש בזה מלקות בביאה ריקנית, ודעת תוס' במנחות שם דזהו עבודה. דקיי"ל דהוי עבודה, עי' תוס' מנחות כ"ז, וא"כ אפשר שהביאה להיכל הי' מצרכו בהשתחוי', משום דאפשר דזה היתה במלואים גם כן, וזה סגי לתקן הלבישה אשר על ידם נעשה כה"ג, והיינו שיש בזה קצת עבודה איברא שמלשון הרמב"ם משמע דלא היה אלא לבישה גרידא, אבל לשיטת רש"י אפשר שרש"י יודה דזה סגי, ואם נחליט דהכניסה בהיכל להשתחות הרי זה עבודה אפשר שסברת רש"י כן מפני שע"כ כן היה גם במלואים וצ"ע:

ג שם, אין לי אלא שנתרבה שבעה וכו' נתרבה יום אחד מניין ת"ל אשר ימשח אותו ואשר ימלא את ידו מ"מ וכו' יעוי"ש, מבואר מזה דלכתחילה בעינן שיתמנה כה"ג ע"י דיבוי שבעה ומשיחה שבעה רק בדיעבד אינו מעכב, ויש לעיין כשמתקינין כהן אחד ביוהכ"פ שמא יארע פסול בראשון מדוע אין עושין ז' ימים הדיבוי בגדים בכדי לקיים המצוה במובחד, ואין לומר דאין אנו חוששין לדברים שאינן מעכבין ומה"ט אין עושין פרישה להשני, אבל קשה הא אם יארע פסול תיכף לאחד התמיד אין כאן דיבוי בגדים כלל, ועוד דהכא משמע דהדיבוי יום אחד מעכב בדיעבד ואילו לקמן י"ב בתוס' ד"ה כהן גדול הביאו בשם הירושלמי דכהן גדול מתמנה בפה ומסתלק בפה, ומשמע לגמרי בפה, וכל דיני כה"ג עליו:

ד ונראה דזה נתנה התודה הרשות לבי"ד של הכהנים שברצונם לקדש כהן גדול, והיכולת בידם על הרבה אופנים, אופן הראשון בריבוי שבעה, ומשיחה שבעה ובשעה צריכה, סגי גם בריבוי יום אחד גם לכתחילה, ולפעמים הרשות להם להמנות בפה כמבואר בירושלמי מקראי שזה תלוי במלך ובאחיו הכהנים היינו הבי"ד של כהנים, וכן הוא הסדר דאם השעה אינה נחוצה לכה"ג דהיינו שיש לנו כה"ג עדיין דק אנו רוצים להזמין כה"ג אחד אף שעדיין משמש הראשון, בזה איכא המצוה בתחילה לקדשו ע"י ריבוי שבעה ובשעה שנחוץ לכה"ג כגון שמת כה"ג או נעשה בע"מ הרשות לבי"ד להזמין ולמנות תיכף כה"ג אחד, וזה ילפינן מאשר ימלא את ידו מ"מ, וסגי בריבוי יום אחד, ובאופן שאי אפשר לקיים גם הריבוי דיום אחד, כגון אם אידע פסול בכה"ג הראשון לאחד תמיד של שחר, אז מתמנה בפה גם כן נמצא לפי"ז דאם רואה בי"ד לפי נחיצות השעה לכה"ג אז גם מצוה בתחילה ליכא לריבוי שבעה ובזה אתי שפיר הא דיום הכיפורים דאין אנו חוששין לזה כלל, ובזה אתי שפיר הא דמנחות נ"ב בכה"ג שמת ומינו אחד תחתיו דאיתא שם דמביא עשרון שלם וחוצהו יעוי"ש. וילפינן מקראי, ומשמע שם דאין לנו לעשות ריבוי שבעה אפילו למובחר, וכן משמע ברמב"ם ה' תו"מ פר"ג הכ"ב וגם בגבו"א מצאתי שעמד על סוגיא דמנחות שם מדוע לא חשו למובחר, ובדברינו אתי שפיר:

ה ולפי"ז יש לעיין מה דינו של הכה"ג הזה שנתמנה ע"י ריבוי שבעה מה הוא באותן הימים אם דין כהן גדול עליו לכל הדינים, ואפשר שעדיין אין דין כהן גדול עליו, ויבואר לפי"ז שיש לספוקי אם יכול לעבוד בשמנה בגדים אם לא הוי יתר בגדים, ובזה יבואר לנו דברי הרמב"ם שכתב בפר"ד מכה"מ הי"ג ואם עבד קודם שיתרבה בבגדים כל שבעה וכו' עבודתו כשרה, הואיל ונתרבה או נמשח פעם אחת נעשה כה"ג לכל דבר עכ"ל, משמיענו הרמב"ם שכל דיני כהונה גדולה עליו אף בריבוי פעם אחת, והיינו אעפ"י שעדיין יש כהן גדול המקריב חביתין בכל יום, מכל זה דין כה"ג גם על זה מראשית הריבוי בגדים לשם כהונה גדולה, אך מחויב למלא את השבעה ימי הריבוי מפני שהבי"ד של כהנים רוצים שיהיה כהן גדול בזה האופן דוקא, והראב"ד השיג בזה וכתב שהעבודה בשבעת הימים זהו בכלל הריבוי בגדים, וזהו כשיטת רש"י, וכתב הראב"ד דהריבוי שבעה היינו לעשותו כהן גדול לעבודת יוהכ"פ, ולפי דברינו היינו שכעת אינו נחוץ לעבודת יוהכ"פ, דאם נחוץ היום לעבודת יוהכ"פ לא בעינן ריבוי שבעה גם למצוה, ובזה אין מקום לדברי הכס"מ שמיישב דהרמב"ם מיידי שעבד עבודה ביוהכ"פ, משום דאם כן היכי מיידי, אם אין כאן כה"ג אחר, הלא אין כאן מקום לריבוי שבעה, ואם יש כאן כה"ג אחר ובי"ד אינם רוצים בזה רק ע"י ריבוי שבעה א"כ מדוע כשר בדיעבד, ואפשר ששיטת הרמב"ם דגם בזה כשר בדיעבד, וצ"ע:

א תוס' ד"ה להביא את המכנסים מכאן קשה וכו' ותירץ ריצב"א דמיתה דגבי מכנסים איצטרך לחייב אפילו בביאה ריקנית אאהל מועד מי שנכנס מחוסר בגדים כדכתיב (שמות כ"ח) והיו על אהרן ועל בניו בבואם אל אהל מועד יעוי"ש, ביאור הדברים דעל ביאה ריקנית מוזהר כל כהן שלא יכנס ואיסורו באזהרה כמבואר במנחות כ"ז, וחידשו התוס' דאם נכנס ביאה ריקנית במחוסר בגדים חייב מיתה. - ויש לעיין בכוונתם אם זה דוקא אז בשעת המילואים שהיתה המצוה לכנס לאהל מועד, ואם היה חסד את המכנסים חייב משום מחוסר בגדים, אבל לדורות אין הבדל בין אם נכנס ביאה ריקנית בבגדיו, לבין אם נכנס מחוסר בגדים לא הוי יותר מאזהרה גרידא. או"ד שאף לדורות כן הוא דבמחוסר בגדים חייב מיתה, אמנם מסתברא כסברא ראשונה, אמנם מהא דהביאו התוס' ראיה משמעון הצנוע מריחוץ יו"ד משמע שזהו הדין דלדורות גם כן וצ"ע:

ב והנה התוס' במנחות כ"ז חידשו דבנכנס להשתחויה לא מיחייב משום ביאה ריקנית יעוי"ש, והקשה בטו"א לחגיגה כ"ו ע"ב דלפי דברי התוס' מאי פריך הש"ס שם מבית לפרוכת למ"ל היכל מיחייב מבית לפרוכת מיבעי ואם אמרינן דלצורך השתחויה מותר לכנס בהיכל, א"כ שפיר איצטרך קרא דאל מבית לפרוכת, מפני דשם אסור אפילו לצורך השתחוי', דהרי שם אסור לכנס כל השנה, ורק לכהן גדול ביום הכפורים מותר כניסה, ופשיטא שגם לצורך השתחוי' אסור, עכת"ד יעוי"ש. אבל נראה דכוונת הש"ס על ההילוך שמההיכל למבית לפרוכת אחרי ההשתחוי' דהרי בשנכנס להשתחוות, הרי עושה ההשתחוי' תיכף בבואו לההיכל, וההילוך עד הפרוכת הרי זה גם כן נחשב לביאה ריקנית, ואעפ"י שיכול להשתחוות עוד פעם אבל באופן שכוונתו להיות נכנס למבית לפרוכת, הרי ההילוך הזה לא הוי צורך השתחווי', והרי"ז נתשבת לביאה ריקנית, וא"כ שוב לא איצטרך קרא לחייבו משום ואל מבית לפרוכת:

ג ויש לעיין לשיטת התוס' אם זר מותר לכנס ביאה ריקנית עבור השתחואה, והמנח"ח מצוה קפ"ד הסתפק ג"כ בזה. ולדעתי נראה להוכיח מהא דכתבו התוי"ש במכילתין כ"ד ד"ה לאתויי שבע הזאות שבפנים, שהקשו שם דליחייב משום ביאה ריקנית. ומדלא תירצו שנכנס להשתחוות, וממילא ליתא בזה משום ביאה ריקנית גם בזר, משמע מזה דגבי זר איכא חיוב משום ביאה ריקנית אף בשנכנס להשתחויה:

שם. אמר ר' יוחנן משום רשב"י מניין שאף מקרא פרשה מעכב ת"ל ויאמר משה אל העדה זה הדבר אשר צוה ד' אפילו דיבור מעכב, ולכאורה כיון דסבר ר' יוחנן לעיל כל הכתוב בהן מעכב בהן. וא"כ מאי קמ"ל הכא ר' יוחנן, ואפשר דזה עצמו משמיע לנו ר' יוחנן דקריאת הפרשה כתיב בהאי פרשה, ומצאתי בריטב"א שכתב וז"ל פי' שנצטוה משה לקרוא את הפרשה יעוי"ש, והיינו דעיקר חידושא שיש חיוב קריאה וממילא ר' יוחנן לשיטתו סבר דהוי עיכובא, ולפי"ז א"ב גם מקרא פרשה דלמ"ד כל הכתוב בהן מעכב בהן מעכבא, ולמ"ד המעכב לדורות וכו' והכא קריאת הפרשה איתא גם בעבודת יוהכ"פ כמבואר לקמן. וברש"י מבואר דילפינן ממלואים, והתם לא מעכבא משום דדברים הנעשים בבגדי זהב בחוץ לכו"ע לא מעכבא, וא"כ יש להקשות מדוע לא קאמר הש"ס לעיל מקרא פרשה א"ב, ומצאתי בגבו"א שעמד בזה. אבל אפשר לומר כפשוטו דאין זה ענין לכל הני דחשיב הש"ס דכל הני הנה עצם הדברים בעצמותן לדורות, משא"כ בהא דמקרא פרשה דלאו אותה פרשה בעצמותה הוא ואינו ענין להא דמלואים, ולא דמי לכל הני דחשיב הש"ס. אבל עדיין יש להעיר מהא דאיתא ביבמות דאעפ"י שגם התם ילפינן קריאה ומ"מ אינו מעכב בדיעבד אעפ"י שגם התם כתיב חוקה, ומכל זה מבואר שם דדברים שאינם מעשה בגוף אינו מעכב בדיעבד, ובגבו"א נדחק בזה, יעוי"ש. לכן לדעתי אמינא כי העיקר בא ר' יוחנן לאשמעינן ע"ד העיכוב דהיינו לומר שהמקרא הפרשה מעכב, והיינו כי באמת לא הוי ידעינן עיכובא מטעם דאין זה מעשה בגוף, ולא עדיפא מקריאה דחליצה, ובזה בא ר' יוחנן לאשמעינן דשאני הכא כיון דכתיב "זה הדבר אשר צוה ד'", נמצא דבאה צוואה מיוחדת לקריאה וע"כ להורות בא לעיכובא לומד דהבא אף הקריאה מעכבת:

שם כיצד מלבישן לעתיד לבוא נמי לכשיבוא אהרן ובניו ומשה עמהם. הקשה בגבו"א דהא ס"ל לר' יוחנן בנדה ס' דמצות בטילות לעתיד לבוא יעוי"ש, ונראה דהכא אין כוונת הש"ס לאחר התחי' אלא הכוונה כשיבוא בן דוד. ואפשר שלזה מכוון הריטב"א שכתב בחידושיו וז"ל פירש קושיא זו כעין הא דפרכינן בעלמא הלכתא למשיחא עכ"ל, וכן כתבו התוסי"ש לקמן י"ג, והיינו דמפרש הכוונה בש"ס שזה קאי בזמן ביאת בן דוד, אמנם בעיקר דבריו תמוה לי היאך אפשר לומר שלא יהי' המצוה דכהונה לעתיד, הלא זהו נבואת יחזקאל בבנין הבית דלעתיד, וא"כ בהכרח שתהי' עבודה וקרבנות, וכל דיני הכהנים, ובעיקר כוונת ר"י שאמר מצות בטילות לעתיד שם לענין כלאים, נראה לפרש בשני אופנים, דממנפ"ש אם יבלו הבגדים שלו בקבר, ויקום במלבושים חדשים, א"כ אף אם יקום במלבושי כלאים גם כן אין כאן איסור כלאים, מטעם דהרי אין זה כלאים צמר ופשתן דהרי הצמר הזה והפשתן הזה אינו מצמר כבשים והפשתן אינו בא מזריעה, ואין זה איסור כלאים האמור בתורה, (כדוגמא לזה הני חטים דמנחות ס"ט היינו חיטי בעיבי), ואם מיירי שם שיקום באותן בגדים ממש שלא בלו בקבר, א"כ יש לומר דסברת ר"י שם דכיון דהאדם שיקום אחרי התחי' הרי הוא אדם אחר ואינו אותו אדם המחויב בקבלת תורה ומצות, יען שעיקר קבלת התורה היתה על אנשים ילודי אשה דור אחר דור ועמהם כרת משה הברית לדורי דורות, אבל האדם שיקום בתחי' הרי זה נברא מחדש וצריך קבלה מחדש כי נתבטלה הקבלה הישנה, אמנם מי יימר שלא תהי' קבלה חדשה בדבר קיום המצוה, ובדבר בנין הבית העתיד בטח תהי' קבלה בקיום מצות גם כן, ואין זה ענין להא דר' יוחנן להא דמצות בטילות לעתיד, דסברת ר' יוחנן שהאדם נעשה חפשי מהקבלה שמכבר אבל בטח תהי' קבלה חדשה, ולזה קאמר הש"ס שאז יהיה משה עמהן וילמדם ההלכות. והנה לדברינו יש להעיד בהני מתים שהחי' אלי' ואלישע אם מחויבים במצות, ואפשר שהיו צריכים לקבל עליהם עול תורה בקבלה חדשה, אמנם אף אם נאמר דשם אינם צריכים לקבלה חדשה, עכ"ז מובן שהקבורה הוא ענין גדיל בזה לעשותו כברי' חדשה ממש, דהרי זה כאחד עיכול. דוגמא לזה מה שחקרו אחרונים במי שמת וחיה בנס אם בעי אשתו קדושין מחדש, עי' ברכי יוסף, והובא בפ"ת אה"ע סימן י"ז. ופשט מהירושלמי גיטין דלא פקעו הקדושין, יעוי"ש, אבל כל זה קודם קבורה, אבל לאחר קבורה ועיכול הבשר, ואחרי תחיית המתים הרי הוא גוף חדש ממש מטעם דפנים חדשות בא לכאן:

תוכן העניינים

נזר הקודש - יומא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה