נזר הקודש - יומא· הרב משה רוזין
דף ד.
א אמר לי' ד' יוחנן לר"ל בשלמא לדידי דילפינא ממלואים היינו דתניא זה זה מזין עליו כל שבעה מכל חטאות שהיו שם דהואי נמי הזאה במלואים, אלא לדידך דילפת מסיני הזאה בסיני מי הואי וכו' יעוי"ש, מבואר מסוגיא זו דלמאן דיליף ממלואים בעינן הזאה כל ז' כמו שהי' הזאה במלואים כל ז', ואם ששם היתה הזאה בדם הכא הוי הזאה במי חטאת במקום הזאת הדם דמלואים, ולפי"ז הא דאמרינן בפרקין לקמן דבעינן הזאה מטעם חששא דטומאת מת כמבואר שם ח' ע"ב, ע"כ דשם מיידי למאן דלא יליף ממלואים. ולהכי בעינן הזאה מטעם חששא דטומאת מת, ולזה נחתו התוס' הכא בד"ה הזאה, ותמוה הרבה לפי שיטה זו א) מנין להש"ס לקמן לומר אליבא דר"מ דסבר מזין עליו כל ז' דהוא מחששא דטמא מת, דלמא בעי הזאה מטעם דיליף ממלואים. ב) מבואר לקמן ח' ע"א דלמאן דסבר טומאת מת הותרה בצבור דלא בעינן הזאה כלל, דפריך שם אי סבר רבי יוסי הותרה בצבור הזאה כלל למ"ל, וקשה מדוע לא בעינן הזאה מטעם דגמרינן ממלואים, ודוחק לומר דהסוגיא דשם אזלא לד"ל וממילא מוקים לתנאי כוותי'. ג) לקמן י"ד מבואר שם דהא דתנן כל ז' הימים הוא זורק את הדם דלא כר' עקיבא דסבר טהור שנפלה עליו הזאה טמאתו, יעוי"ש. וקשה דלמא מתניתין דזורק את הדם לא יליף ממלואים ולא בעינן הזאה כלל, וא"כ מניין דלא סבר התנא כר"ע ומצאתי בגבו"א שהקשה כן. ד) הקשה שב דרבא מסיק שם לקמן דמזה עליו כל ז' לבר משבת ויום ד' יעוי"ש, הרי מבואר דרבא סבר דכל עיקר הזאה הוא מחשש טומאה גרידא, והיינו ע"כ דלא סבר כר' יוחנן דיליף ממלואים, ורבא דפסק ביבמות ל"ו כר' יוחנן לגבי' דר"ל לבר מתלת, א"כ מדוע לא סבר בזה כד' יוחנן, וא"כ ליבעי הזאה כל שבעה מטעם הילפותא דמלואים. ה) קשה לרבא דסבר טומאה הותרה היא בצבור, למה לן הזאה כלל, ומשמע דגם הוא סבר להזאה מדקאמר הלכך כה"ג דלאו בדידן תליא מלתא בתלתא בתשרי בעי אפרושי וכו', וקשה הא איהו סבר טומאה הותרה בצבור. ו) לרבא דמפרש לקמן דלהכי לא מפרישין אותו מטומאת מת מטעם דטו"מ הותרה בצבור, דלפי"ז היאך יפרש הוא הברייתא דתניא כוותי' דר' יוחנן דאיתא שם דמפרישין אותו מטומאת ביתו ולא קתני הפרשה מטו"מ, ומכל זה תניא הכא דמזין עליו כל שבעה ובזה אין לומד טעם דרבא משום דטו"מ הותרה בצבור, דלפי"ז תקשה למ"ל הזאה כלל, וע"כ צריך לפרש הברייתא כרבינא דמפרש דלהכי לא חייש התנא למו"מ מטעם דלא שכיחא, וא"כ תקשה לרבא מדוע לא מפרש במשנה גם כן טעם זה, כיון דע"כ מוכרח לטעם זה בברייתא זו דתניא כוותי' דר' יוחנן. ז) וביותר תקשה להרמב"ם דסבר דפרישה הוא מדאורייתא והיינו דיליף ממלואים, וא"כ בעינן ע"כ הזאה מטעם הלימוד דמלואים, ובעינן גם כן הזאה כל ז' ימי פרישה, והיינו גם ברביעי, אעפ"י שליכא חששא דטו"מ, וא"כ היאך כתב בפד"א מעבודת יוהכ"פ שמזין עליו בשלישי ובשביעי, וזהו מעיקר הדין, וכן כתב בפר"ב דפרה ה"ד ותמוה מדוע לא מזין עליו כל שבעה מטעם הלימוד דמלואים, והנה אעפ"י שבדברי התוס' שכתבו דהלימוד דמלואים לא הוי אלא אסמכתא מיושב הרבה דברים, אבל עיקר שיטת התוס' תמוה בזה, והרמב"ם סבר שהוא דאורייתא, וכתבנו שכן הוא שיטת הראב"ד. ובכלל הסוגיא בזה תמוה הרבה:
ב ונראה דעיקר היסוד של התוס' שכתבו דמאן דיליף פרישה ממלואים בעי הזאה גם בלא חששא דמו"מ, לדעתינו יש להעיר בזה, דהלא כיון שעיקר הלימוד דמלואים הוא לעשות פרישה אשר מובנו הוספת טהרה. וזה היתה במלואים שהיה שם הוספת טהרה וקדושה ע"י הפרישה והזאת הדם ולזה בעינן הכא הזאת מים דחטאת המוספת טהרה והנה נחזה אנן שזהו הביאור בש"ס שאמרה שמא תאמר התם דם הכא מים, נכנסו מים תחת דם, והביאור בזה דכמו שהתם במלואים היה הדם עושה בהוספת קדושה, כן הכא המים עושים בהוספת טהרה, נמצא דזהו כל עיקר המכוון בהא דהזאה בימי הפרישה:
ג ולפי"ז נחזה אנן איזו הזאה פועלת לטהרה הנה הקבלה בדיני מי חטאת שהם מטהרין טמאים ומטמאין טהורים. ומבואר שאם באים לטהר מן טומאה אז הם מטהרים, ואם לא באו לטהר, לא די שאינם מוסיפים בטהרה, אלא עוד אדרבה גורעים את טהרתו ומטמאין אותו וזה מבואר לקמן י"ד ע"א להדיא, ועיין בתוס' ישנים ריש המסכת ד"ה מטמאין ולפי"ז יש לעיין הזאה זו דימי המלואים אם לא יבואו במטרה של לטהר מטומאה, א"כ אין זה דומיא דמלואים שמטרת הזאה דשם היתה להוסיף קדושה וטהרה. והכא לא הוי ההזאה כלל למטרה של טהרה, אלא אדרבה מגרעין את טהרתו, אמנם אם המי חטאת באים לטהר מחשש טומאה אז הרי המים פועלים טהרה ממש, ובזה דומה הזאה זו להזאה דמלואים כמו שכתבנו, נמצא דאפילו מאן דיליף ממלואים, מ"מ בעינן דוקא חששא דטו"מ, ורבא אף שסבר דילפינן ממלואים כר' יוחנן מ"מ סבר הטעם דחששא, כיון דחששא זו עיכוב לדינא ולכו"ע הוא. ולפי"ז גם אם הדין דטומאה הותרה בצבור, מ"מ כיון שהמים פועלים פעולתו. פעולת הטהרה שפיר הוה הזאה מעליא, וכשילפינן ממלואים בעינן להזאה הלזו לטהר מטומאת מת שאנו חוששין לו. וע"כ הא דפריך הש"ס לקמן ח' לרבי יוסי דסבר דאין מזין עליו אלא שלישי ושביעי בלבד וכו' ותסברא אי סבר ר' יוסי טומאה היתה היא בצבור הזאה כלל למ"ל, הכי פירושו דפריך מכח ממנפ"ש אם סבר ד' יוסי דאין חששא טומאת מת חששא לענין הזאה כיון שטומאה הותרה בצבור, וא"כ הזאה זו אינה ממלאכת מטרתה, ולהכי סבר דאין מזין עליו כל ז' ימים היינו אפילו באותם הימים שיש בהם חששא דטומאת מת (לבד מהרביעי) וזהו מפני שכיון שטומאה הותרה בצבור, ולפי"ז מדוע חייש לשלישי ורביעי, וע"כ סובר דאעפ"י שטומאה הותרה עכ"ז שייך הזאה לטהרה, וא"כ מדוע אין מזין עליו כל ז' הימים, אבל אליבא דאמת גם בשטומאה הותרה בצבור מכל זה שייך הזאה לטהרה, ולפי"ז רבא אעפ"י דסבר טומאה הותרה בצבור, עכ"ז שייכא הכא חששא דטומאת מת לענין פעולת הזאה:
ד וזהו סברת הרמב"ם שכתב דסגי בהזאה דשלישי ושביעי, והיינו שמפני שבהזאת שלישי ושביעי יתוקן טהרתו שפיר סגי בזה גרידא אעפ"י שילפינן הזאה ממלואים, והיינו דכיון שרק הזאה המוספת טהרה אנו לומדין ממלואים, ולא הזאה גרידא אעפ"י שיש בזה חששא דשמא שלישי ושמא שביעי, ומפרש שזהו סברת ר"מ ור' יוסי, דר"מ סבר דאם רק יש חששא אז שפיר שייכה הזאה, ור' יוסי סבר דרק חששא דתיקון הטהרה אית לנו:
ה תוס' ד"ה תניא הקשו מה שייך תניא כוותי' דר"ל כיון דר' יוחנן מצי לתרץ גם ריוה"ג כוותי', היינו דמסיני יליף פרישה לששה ימים, ולהכי משלים הלימוד דמלואים להטעין פרישה שבעה, יעוי"ש, והיינו לפי מה שביארו לעיל ג' ע"ב ד"ה זה בנה אב דאיכא קרא מיותר לדורות, ויליף ר' יוחנן פרישה ששה מסיני. וממלואים יליף לשבעה ימי פרישה, וקשה אם באמת סבר ר' יוחנן דילפינן מסיני על פרישה דששה ימים, תקשה למ"ל קרא דסיני ללמד לדורות להטעין ששה ימים פרישה בנכנס למחנה שכינה, כיון שכבר ילפינן ממלואים להשמיענו לדורות להטעין שבעה ימים לפרישה, ומדיליף ר' יוחנן ממלואים ע"כ דסבר דקראי דסיני לא אתא לדין פרישה, וא"כ שפיר מוכח דתניא כוותי' דר"ל מהא דריוה"ג, ובע"כ דהתוס' לשיטתם לעיל דסברי דדרשא דמלואים אסמכתא בעלמא, א"כ אף שסבר ר' יוחנן דרשה דמלואים, אמנם כיון שאסמכתא בעלמא היא, א"כ שפיר מצי סבר דששה ימים פרישה ילפינן מסיני, והפרישה דיום ראשון מהשבעה ילפינן אסמכתא ממלואים, וגם יתר הפרטים בהנהגת הפרישה כמו הא דהזאה ילפינן אסמכתא ממלואים, נמצא דהתוס' מקשו לשיטתם, אבל אם נאמר דדרשא דמלואים דרשה גמורה היא, א"כ שפיר מוכח דתניא כוותי' דר"ל, ותירוץ התוס' תמוה טובא וכבר הקשה בתירוצם בגבו"א יעוי"ש, א"כ זה ג"כ ראיה דפרישה דמלואים דרשא גמורה היא מדאורייתא:
ו ומה שכתב בגבו"א להוכיח דריוה"ג ע"כ לא סבר כר' יוחנן מדאיתא בברייתא דיליף מדכתיב "בזאת" ולא כתיב באלה או בזה, ואם סבר ריוה"ג דהוי פרישה בסיני וא"כ לפי הכלל דתפסת מרובה לא תפסת תפסת מועט תפסת, א"כ היה לנו לתפוס הפרישה המועטת דהיינו ששה דסיני יעוי"ש, נפלאתי הא כבר מבואר בתוס' יומא ע"ב ד"ה ניעבד דע"כ לא אמרינן תפסת מרובה לא תפסת זהו דוקא בשאין סוף למרובה, אבל בשיש סוף למרובה אדרבה יש לנו לתפוס המרובה כמבואר שם וא"כ אין לומר כדבדי הגבו"א בזה, וע"כ כמו שכתבנו, ולפי"ז מבואר ביותר דדרשא דמלואים הוי דאורייתא, ואתי שפיר הסוגיא א שם, אמר ר' מוסיא וכו' מניין לאומר דבד לחבירו שהוא בבל יאמר עד שיאמר לו לך אמור שנא' וידבר ד' אליו מאהל מועד לאמר יעוי"ש. והנה לכאורה זה תליא בפלוגתא דד' יהודה ורבנן בספרא סי' קי"ט נדבה תעשה אותו וכו' מכאן אמרו המתפיס תמימיך לבדה"ב עובר בעשה, ומניין אף בל"ת ת"ל וידבר ד' אל משה לאמר דברי ד' יהודה, וחכ"א אין בו בל"ת. ואיתא בפסחים מ"ב ע"א דסברת ד' יהודה דמשמעותו של לאמר הוא כמו לאו אמור, וא"כ לפי"ז הכא נמי יש לדרוש לאמר לומר שיש הכא לאו, ואעפ"י שכבר כתבו התוס' שם בפסחים דסברת ר' יהודה דוקא במקום שיש לאו הבא מכלל עשה, ואתי לאמר לעשות את הלאו הבא מכלל עשה ללאו גמור, אמנם הכא גם כן איכא לאו הבא מכלל עשה דהרי מבואר בזבחים ל"ד ע"א שדרשו שם לענין מעלה אברי בהמה טמאה על גבי מזבח דסברי שם ר"י ור"ל דאיכא לאו הבא מכלל עשה, ופירש"י מדכתיב מן הבקר ומן הצאן ולא טמאה יעוי"ש, ופליגי שם אם לוקה על לאו הבא מכח עשה, והנה לר' יהודה איכא הכא לאו גמור מדכתיב לאמר שמשמעותו לאו אמור, והנה ר"י ור"ל ע"כ פליגי אליבא דחכמים דלא סברי הא לאמר שהוא לאו, אבל לפי"ז האי דינא דר' מוסיא לאו אליבא דכו"ע הוא, ותמוה שלא הזכיר הש"ס שזה דלא כר' יהודה, ומצאתי בגבו"א עמד בזה, וכתב דדוקא התם בהא דנדבה תעשה אותו כתיב דבר אל בני ישראל, וא"כ ע"כ לאמר אתי ללאו, אבל הכא אעפ"י דכתיב דבר אל בני ישראל איצטריך להא דדרשינן בני ישראל סומכים ואין בנות ישראל סומכות ממילא איצטריך לאמר על הרשות לאמירה לאחרים יעוי"ש, אבל דבריו תמוהים הרבה. א) דלפי"ק ר' יוסי ור' שמעון דלא דרשי בני ישראל למעט מסמיכה ושפיר ידע משה הרשות לדבר מקרא דדבר אל בני ישראל, וא"כ לדידהו מיותר קרא לאמר. ב) הלא עיקר המיעוט מדכתיב בני ממעט נשים, וא"כ אין זה ענין לרשיון הדיבור, דאם בשביל רשיון הדיבור סגי אם היה כתיב דבד לישראל. ג) דע"כ לא בשביל אשה איצטריך קרא דלאמר שילמד משה תורה לישראל, וכוונת ר' מוסיא ע"כ דהתורה לימדה דר"א בהנהגה שבין אדם לחיברו שלא יאמר בלא רשיון המדבר, אבל זה לא עלה על הדעת שגם משה בכלל איסור זה: ב עוד תמוה הרבה דד' יהודה עצמו מצינו בתו"כ סימן ס"ט אותה באכילה ואין בהמה טמאה באכילה, אין לי אלא בעשה בל"ת מניין וכו', וקשה הא סתם ספרא ר' יהודה, וא"כ הכא דכתיב לאמר הלא יש גם ל"ת ללאו הבא מכלל עשה, והרי יש עשה ול"ת, ומצאתי שהגאון מלבי"ם עמד בזה. (וגם בגבו"א שם הקשה בזה) ונדחק בזה:
ג ונראה דשאני לד' יהודה בין אם מיידי בלאו הכא מכלל עשה הנאמרה בחיובית, לבין אם נאמרה בשלילה, דהנה שם בספרא בדין אכילת בהמה טהורה כתיב אותה תאכלו ויש בזה לאו הבא מכלל עשה טהורה ולא טמאה וכיון שע"כ העשה הכתובה אין זה חיובית. אלא שלילית, דהיינו לא היתה כוונת התורה בחיוב אותה תאכלו, וכי אדם מחויב באכילת הבהמה הטהורה, אלא רק אזהרה איכא שאם ירצה לאכול בשר בהמה, שיאכל טהורה ולא טמאה, ולהכי כיון שהעשה הכתובה אין זה חיובית, להכי גם הלאו הבאה מכלל עשה הלזו, גם כן אינה יכולה להיות באזהרה גדולה, ולהכי לא דרש בזה ר' יהודה לאמר לענין לאו, דסבר ר' יהודה דדוקא בעשה חיובית מוסיפין אזהרת הלאו על העשה, ולהכי במצות דפסח דכתיב ואכלו את הבשר בלילה הזה, ודרשו לילה ולא יום, בזה סבר ד' יהודה כיון דעשה הכתובה היא חיובית, להכי דרשינן גם לענין לאו הבא מכלל עשה לאוספי לאוי, ובהא המתפיס תמימין דכתיב ושור ושה שרוע וקלוט נדבה תעשה אותו, מבואר בתמורה ז' ע"ב דמיירי שכבר הקדיש בדיעבד בהמה זו יעוי"ש, וא"כ בודאי שהמובן לנדבה תעשה אותו היינו חיובית, ודרש בזה ר' יהודה לאמר דאתי ללאו. וכן בנידון דידן בדיבור זה שמיירי גם כן במצוה שהיא בנדבה אדם כי יקריב קרבן. שג"כ אינה בחיוב, זה לא דרשינן לאמר ללאו, ובזה אתי לאמר לדרשה שהוא בבל יאמר עד שיאמר לו לך ואמור, והנה במנחות נ"א ע"ב תוס' ד"ה אף כאן לענין מנחת כהן בכליל תקטר דהקשו התוס' מדוע לא אמרינן לאו נמי מדכתיב לאמר יעוי"ש, הנה שם אתי שפיר דע"כ שם העשה דכליל תקטר היא חיובית לאחר שנעשית מנחה, אמנם דברי התוס' יש לעיין הא אין זה ענין הא דדרשו ליתן ל"ת על אכילתו להא דכליל תקטר שהלאו הבא מכלל עשה הוא בחסרון הקטרת ואם אנו דורשים לאמר ללאו גם כן הוי הדרשה על חסרון הקטרה ואין זה ענין להא דל"ת על אכילתו וצ"ע, אבל בהא דלעיל שפיר יש ליישב כמוש"נ: