אור ברסלב

נזר הקודש - יומא· הרב משה רוזין

דף ג.

דף ב:

א פז"ר קש"ב, רגל בפני עצמו, מפרשי התוס' לענין לינה שטעון לינה ליל מוצאי יו"ט האחרון וא"ת תיפ"ל דטעון לינה משום שלמי שמחה וכו' ויש לומר דמשכחת לה דלא מייתי קרבן בו ביום כגון ששלח שלמיו אתמול דנאכלין לשני ימים ולילה אחד יעוי"ש. ויש לעיין היאך הדין ביו"ט הראשון אם שלמיו מערב יו"ט ועדיין יש משלמיו בעין אם יכול לצאת בהן משום שלמי שמחה דיש לומר דדוקא בששלח מאתמול הכא דעכ"פ שלח שלמיו ביו"ט, וזה מהני גם ליו"ט האחרון, אבל לא כן בששלח מערב יו"ט שהוא חול. - או"ד לא שנא וצ"ע:

ב שם, פייס בפני עצמו פירש"י פייס לעצמו שאין פייס בפרי החג אצל המשמרות שכל המשמרות שונות ומשלשות בהן לפי חשבון סדרן, אבל פר של שמיני בתחילה מפייסין עליו. ויש לעיין בזה טובא. א) מדוע לא היה פייס בימי החג דאטו מפני שיש הרבה קרבנות יותרו הכהנים משלהם, הלא מבואר בסוכה נ"ה שכל המשמרות היו שונות ומשלשות בהן חוץ משתים יעו"ש. וא"כ מדוע יותרו השתים האחרונים זכותם, הלא יש להם לתבוע להיות מן המוקדמים, ויהיו זריזין ונשכרין גם כן. ב) דהלשון שאמרו חכמים פייס בפני עצמו משמע דגם בהחג עצמו היה פייס, אלא שבשמיני היה פייס מיוחד, ולפירש"י אין זה במכוון פייס בפני עצמו. ג) והנה מלשון המשנה בסוכה נ"ה ע"ב דשנה התנה בשמיני חזרו לפייס כברגלים, משמע דכל הרגלים בכלל דהיינו חג הסוכות עמהם, וא"כ משמע שגם בחג הסוכות היה פייס, ואם כוונת התנא לשלול חג הסוכות מטעם שלא היה פייס בחג הסוכות היה להתנא לשנות חזרו לפייס כבשארי רגלים, ומדשנה התנא רגלים סתם משמע שגם חג הסוכות בכלל:

ג ונראה דבאמת היה פייס גם בחג הסוכות. אמנם בזה יובדל חג הסוכות משארי רגלים, והיינו דבכל הרגלים היה פייס בכל יום ויום איזה מן המשמרות יקריב, ובחג הסוכות לא היה פייס אלא ביום הראשון בלבד, והזוכה ביום הראשון היה אח"כ הסדר לפי הקבוע להם. ובזה החידוש בשמיני שהי' בו פייס לעצמו כברגלים, היינו שהיה פייס מי יזכה בהקרבה של חובת היום, ומצאתי בחדושי הרמב"ן שנחית ג"כ לפרש כן, ומביא מתוספתא דסוכה דתניא אבא יוסי בן חנין אומר לא היה פייס אלא לראשי המשמרות בלבד, ושאר כל המשמרות חוזרות חלילה, ור' חנינא בן אנטיגנוס אומר לא היה פייס אלא ליו"ט הראשון של חג בלבד, ושאר כל ימי החג חוזרות חלילה ומפרש הפלוגתא דאבא חנין סבר דהמשמר הזוכה בפייס קודמת, ועל ידה מקריבות כל המשמרות כסדורן במקרא, ורבנן סברי דשארי משמרות היו מקריבות כדרך שעומדות ככוליא"ר, ואח"כ מפרש דאפשר דלא פליגי בזה. וכדרך שמסודרות הן בכוליא"ר הם זוכות בפייס כמו שזוכין היחידים בפייס בתמיד יעו"ש, הרי מבואר דע"כ היה פייס ביו"ט הראשון של חג, ודברי רש"י שמפרש שלא היה פייס כלל בחג הסוכות תמוה ואין לדחוק בכוונת רש"י שהכוונה שלא היה פייס בחג הסוכות מלבד יו"ט הראשון מדפירש שאין פייס בפרי החג אצל המשמרות, משמע שכלל כלל לא, וע"כ דכוונת רש"י דהסדר היתה לפי מה שהן סדורין כמקרא וזה היתה גם ביו"ט הראשון של חג ותמוה:

ד שם, רגל בפני עצמו פירש"י הכא שאין שם חג הסוכות עליו. ולכאורה היאך שייך לומר שהוא בתור חג הסוכות, והלא ע"כ שם חג הסוכות נקרא על שם מצוה דסוכה, וכיון שאין בשמיני מצוה דסוכה, ואדרבה אסור לישב בסוכה בכוותה לשם מצוה משום איסור בל תוסיף, וא"כ היאך יעלה על הדעת שיהי' נקרא חג הסוכות. והנה ברש"י סוכה מ"ח מפרש רגל לעצמו שאין בו סוכה ולולב, וזהו פירש"י המובא הכא בתוס' ד"ה פז"ד, אמנם גם זה תמוה דהנה שם בסוכה איתא רבי יהודה אומר פרים אין מעכבין זה את זה וכו' אמר להם שמיני רגל בפני עצמו הוא שכשם ששבעת ימי החג טעונין קרבן ושיר וברכה וכו' אף שמיני טעון קרבן וכו' יעוי"ש, מבואר דר' יהודה מביא ראיות דשמיני רגל בפני עצמו מהא דטעון ברכה ושיר לעצמו, ומדוע לא אמר כפשוטו דשמיני רגל בפני עצמו, מפני שאין בו מצוה דסוכה ולולב. ועוד דלא שייך לומר דגל בפני עצמו מפני שאין בו המצוות שביו"ט ראשון. דהדי חזינן שגם מצוה דלולב אינו בגבולין כל ימי החג, ומכל זה שם החג הראשון עליהם, והנה בזה יש לומר שמפני שעכ"פ נוהג מצות לולב כל שבעה במקדש. -- אבל תמוה מזה שכתבנו לעיל. לכן נראה דיותר נכון כמו שפירש"י הכא והיינו שמפרש רגל בפני עצמו שאין שם חג הסוכות עליו, והיינו דאעפ"י שהתורה קראה אותו שמיני, שמובנו שמיני לראשון. וע"כ שדומה לו באיכותו, משום דאל"כ לא שייך לומד שמיני, אלא ראשון, או סתם חג, וע"כ דחג הסוכות גורמו ומביאו, וא"כ השמיני הוא תולדה דחג הסוכות, וא"כ ראוי הוא להיות נקרא ג"כ חג הסוכות מפני האב שמביאו, ואעפ"י שאין יושבין בסוכה בשמיני, מ"מ לא איבד את שמו מלהיות נקרא חג הסוכות, מפני שהחג הסוכות הביאו, וראוי להיות גם כן נקרא על שם אביו. ועל זה באה ההלכה וחידשה שלא יהא נקרא על שם המביאו, אלא הוא חג בפני עצמו בשם מיוחד לו לבדו:

ה שם, אבל לענין תשלומין תשלומין דראשון הוא דהא מי שלא חג ביו"ט הראשון של חג חוגג והולך כל הרגל כולו ויו"ט האחרון של חג. יש לעיין בדבר התשלומין האלו בשמיני אם לא בא רק בתור תשלומין גרידא, אבל אין לו חיוב בעצמותו כלל, ורק בא למלא החיוב דיו"ט ראשון גרידא, או"ד דבשעה שבא לתשלומין ממלא גם את חיובו העצמי שלו ונפק"מ למי שלא נתחייב בראשון כגון שהיה קטן או גד וכדומה אם מחויב להביא בשמיני, והכא אין כאן תשלומין, וא"כ יש להסתפק אם יש כאן חיוב העצמי, או לא. והנה בדבר התשלומין דימי החג פליגי בזה ר' יוחנן וד"ל בחגיגה אם יש תשלומין לאינו ראוי בראשון יעוי"ש. וא"כ יש להסתפק כאן בדבר החיוב דשמיני, אם גם בשמיני שייך פלוגתא זו, או"ד דבשמיני לכו"ע יש חיוב עצמי לבד התשלומין, והיינו מפני שהוא רגל בפני עצמו:

והנה כן יש להוכיח גם כן מהא דאיתא בירושלמי פר"ה דסוכה ה"ז דגל דאמר ר' אבין בשם ר' אחא כולהם כתוב וביום, ובאו כתיב ביום (היינו בלא ואי"ו מחבר) ללמדך שהוא רגל בפני עצמו יעוי"ש. משמע מזה דיש לו חיוב עצמי. ולהכי כתיב ביום לומד שהוא בפני עצמו, וא"כ אפשר דלכו"ע הכא החיוב בקרבן אעפ"י שלא היה ביו"ט ראשון, ואעפ"י שאם הביא ביו"ט ראשון או בז' ימי החג אינו צריך להביא עוד בשמיני זהו מפני שכבר עשה חיובו, משא"כ אם עדיין לא עשה חיובו, אז חל חיוב חדש בשמיני המוסף על ראשון, ובקרבן שהביא בשמיני נשלם לגמרי היינו שנפטר מהחיוב השמיני, וגם מהחיוב דיום טוב ראשון, ומצאתי בחידושי הרמב"ן לסוכה שמפרש כן בביאור רגל בפני עצמו, היינו לומר שהוא דגל בפני עצמו, ואף אם לא היה ראוי לחיוב בראשון מכל זה נתחייב בשני, וזהו כענין הא דאמרו בפסחים בפס"ש שהוא רגל בפני עצמו, והכא לכו"ע הוי לענין זה רגל בפני עצמו, יעוי"ש, וכן מצאתי בריטב"א סוכה, ולפי"ז יש לעיין בסוגיא דידן מאי קאמר הש"ס דלהכי הוי שמיני טפל מפני שהוא תשלומין לראשון, וקשה הא כיון שגם חיוב עצמי יש לו א"כ מה שייך לקראתי טפל, הא גם בלא חיובי דראשון הא נתחייב בשני בלא"ה, ואם בשביל זה דאם היה מקריב בראשון שאז אינו מקריב בשני, ליתא דבשביל זה אין לומר שהוא טפל כיון שכמו כן אם קרב בשמיני אין קרב בראשון, וע"כ הא דפטור בשמיני אם קרב בראשון זהו מפני שעשה חובתו:

ו ונראה דהכא הכי פירושו דהנה שני אופנים איכא בהא דטפל, ועיקר, והוא דלפעמים אף שהוא גם כן עיקר, אמנם מפני שהוא תולדה להחיוב ומכחו בא, גם זה נקרא טפל, והוא דהכא כיון שע"כ עיקר חיוב דשמיני בא מפאת שהוא שמיני, וזהו כי השמיני הוא בעצם תולדה לראשון, דלא שייך שמיני בלעדי ראשון, והדאשון גורם לשמיני שיבוא, להכי אמרינן כי התולדה לא עדיפא מאב, ולהכי שייכה תשלומין בשמיני שיושלם חיוב דהראשון אעפ"י שראוי לבוא גם מחמת עצמו, והיינו מפני שע"כ הוא תולדה לראשון גם כן, וא"כ אין לומר בו עדיפות מהראשון, ודי לנו אם אמרינן תולדותיהן כיוצא בהן, אח"כ מצאתי במלואים לגבו"א כתב שסוגיא זו אזלא למ"ד בחגיגה ח' דמאן דלא חזי בראשון לא חזי בשני, והוא הדין בשמיני, וזהו דלא כהריטב"א לסוכה יעוי"ש, והנה לא ראה אשר הרמב"ן גם כן סובר כן, והסוגיא שפיר מתפרשא כמו שכתבנו דהיינו דהכא הביאור דלא עדיפא החיוב הנולד, מהגורם החיוב כמוש"נ, ומה"ט אין זה ענין להא דטפל ועיקר דעלמא כהא דזבחים מ"ט:

ז שם, ואימא עצרת דפרישת שבעה ליום אחד הוא אמר ד' אבא דנין פר ואיל אחד מפר ואיל אחד לאפוקי עצרת דשני אילים נינהו, ופירש"י דנין פר ואיל אחד עבודת מוסף יום הכיפורים פר אחד ואיל אחד ועבדת שמיני למלואים פר אחד ואיל אחד דכתיב קח לך עגל בן בקר לחטאת וכו' יעו"ש ויש לתמוה בזה טובא א) מדוע לא פירש"י פר אחד ואיל אחד דיוהכ"פ היינו פר ואיל של כהן גדול, אך בזה הוכרח רש"י לפרש כן, מפני הסוגיא שפריך הש"ס הניחא למ"ד איל אחד הוא וכו' וזה מיירי במוספין. ולהכי הוכרח רש"י לפרש הסוגיא דמיירי במוספין וכן פירש הריטב"א אבל תקשה על הסוגיא גם כן הכל טעמא מאי נאיד הש"ס לאוקמי' דמיירי הילפותא מפר ואיל של כהן גדול ולא תקשה, וכמו שמשני במסקנא:

ב) ביום הכיפורים גם כן איכא שני אילים היינו אילו של אהרן ואיל הצבור, וא"כ אפילו לרבי דאמר איל האמור כאן הוא האמור בחומש הפקודים. מ"מ שני אילים הן ותקשה גם לרבי. ג) דהכא דנין פר ואיל דמוספין שהוא משל צבור, ולקמן מסקינן דאין למידין משל ציבור, וליכא למימר דהדרא בה הסוגיא דא"כ מדוע לא אמר הש"ס אלא ומצאתי שזו היא קושיות הר"ת הובא בריטב"א. ד) אי דנין דקאמר אמוסף קאי א"כ גם בעצרת קאי אמוסף וא"כ מאי קאמר לאפוקי עצרת דב' אילים נינהו, וקשה הא במוסף לא הוי אלא איל אחד. וע"כ דכוונתו בעצרת על חובת היום, א"כ אין הנידון דומה, דיוהכ"פ מיירי במוסף, ובעצרת מיירי בחובה"י. אח"כ מצאתי בגבו"א במלואים שם שהקשה בזה, וב"ה שכיוונתי לדבריו. ועוד מוסיף בזה לתמוה דמ"ש דגבי יוהכ"פ לא חשב אלא לדמוסף, ובעצרת שביק לדמוסף לגמרי ואפילו מכלל לא כייל להו עם של חובת היום דעצרת, מדלא קאמר לאפוקי עצרת דג' אילים נינהו ב' דחובת היום, ואחד של מוסף עמהם, דהא גבי יוהכ"פ עושה את של מוסף לעיקר, ולגבי עצרת אפילו מטפל לא טפל לי' למחשבי' עם של חובה"י בכללן ה) הקשה מ"ש דדן ביוהכ"פ ממוסף דידי' לחוד ואע"ג דהוי נמי איל של אהרן דחובת היום הוא לא חשיב לי', ואילו גבי עצרת חשיב חובת היום דהא ב' אילים דעצרת תרווייהו חובת היום נינהו. ו) הק' מאי פריך אלא למ"ד ב' אילים נינהו מא"ל מאי קושיא הא דנין אמוספין לחוד קאי ולכו"ע איל דאחרי מות לאו במוספין הוא אלא חובת היום הוא. ז) הקשה אי דנין דקאמר אמוסף קאי מדוע לא קאמר לאפוקי עצרת דב' פרים נינהו, וביוהכ"פ היה פר אחד: ח ונראה לבאר בהקדם ספק מה שעלתה לי להסתפק לפום מה דתנן בהוריות י"א ע"ב ואין בין כהן משמש לכהן שעבר אלא פר יוהכ"פ וכו' זה וזה שווים בעבודת יוהכ"פ ופירש"י כהן משמש היינו הראשון שחוזר לעבודתו ובין כהן שעבר דהיינו השני שמינו תחתיו שווים בעבודת יוהכ"פ דמקרבי קרבנות היום ביוהכ"פ אי זה שירצה יעוי"ש. והנה לענין פרישה ע"כ דלא היו מפרישין אלא אחד, כמו שכתבנו לעיל בשם הירושלמי משום איבה. וממילא כשאחד מופרש והשני אינו מופרש פשיטא דהמופרש יעבוד עבודה, מטעם דלכתחילה אין מניחין לעבוד בלא פרישה, אבל יש לעיין באיזה מן העבודות מעכבין בשביל פרישה, דאפשר לומר דדוקא בהעבודות של החובת היום בעינן פרישה דומיא דמילואים וממילא העבודות שאינם בחובת היום שפיר רשאי גם השני שלא עשה פרישה, או"ד דבכל עבודות שבאותו יום אפילו שאינן בחובת היום ג"כ בעינן לעבוד בהכהן גדול שעשה פרישה. א והנה מלשון הש"ס שדרשו לכפר אלו מעשה יוהכ"פ משמעו כל מעשה יוהכ"פ היינו כל עבודות הנהוגים ביום זה:

ט והנה בעבודת יוהכ"פ שתים יש. א) יש אשר לגמרי הוא דומה למילואים. ב) יש אשר רק בדמיון הוא למילואים. אבל אין זה בדומה למילואים ממש, וזה הדבר, כי בדבר הקרבנות של הכהן גדול ביוהכ"פ, זהו בדמיון למילואים ממש וזהו מפני שהכל בא משל אהרן אילו, ופרו, ועל זה לא הוי שום ס"ד למעוטי, כי בזה הבנין אב הוי לימוד גמור. - וכל עיקר השקלא וטריא דש"ס שמקשה ואימא קרבנות וכדומה. זהו מפני שמשמעות דהדרשה שדרשו מלכפר כל מעשה יוהכ"פ דהיינו גם המוספים. ובזה פריד הש"ס מדוע לא מרבינן גם רגלים שהם דומים למוספין דיוהכ"פ, ועל זה משני הש"ס דבעינן שני תנאים, מיוחדים ללמוד ממילואים. א) שתהי' הפרישה שבעה ליום אחד. ב) שיהי' הדבר פעם אחת בשנה. ולהכי כשפריך הש"ס מעצרת ואימא דבעינן פרישה ליו"ט דעצרת. ע"כ עיקר הפירכא אם אנו אומרים פרישה ביום הכפורים גם לעבודת המוסף, דהרי פשיטא דמחובת היום דיוהכ"פ אין להקשות כלל כמו שכתבנו לעיל. וע"כ ג"כ כשרוצה הש"ס להטעין פרישה לקרבן דעצרת הכוונה בשביל הקרבן דחובת היום. דאין לומד בשביל קרבן מוסף דעצרת, דהרי כיון שאין בו מחודש יותר מקרבן של פסח, והיינו דבפסח הקרבן שני פרים ואיל אחד, וכמו כן בעצרת, ואנן בעינו פרישה לדבר הנוהג פעם אחת בשנה, וע"כ הכוונה עצרת היינו החובת היום. ובזה משני הש"ס דשאני עצרת דשני אילים נינהו בחובת היום, ופריך הש"ס למ"ד דגם ביוהכ"פ היו שני אילים. היינו חד דחובת היום וחד מוספין. והיינו דגבי יוהכ"פ לא איכפת לן גם במוספין מפני שקרבן יוהכ"פ משונה משארי הרגלים במוסף מפני שאינו מקריב אלא פר אחד, ומפני חידושו הרי"ז נחשב כחובת היום. ובזה מיושב הא דלא קאמר הש"ס שני אילים בשביל אילו של אהרן, משום דפשיטא דאילו של אהרן אינו נכנס כלל עתה לדון בזה, ורק על חובת היום של צבור אנו דנין, ומטעם זה לא קשה מדוע לא קאמר הש"ס לאפוקי עצרת דשני פרים נינהו, היינו הפרים דמוסף, מטעם דפשיטא שאין לנו עתה עסק בהפרים דמוסף של עצרת, מפני שבזה דבשביל המוסף אינו לטעון פרישה, מפני שקרבן זה ישנו גם בחג הפסח. ובזה מיושב ג"כ הא דלא קאמר הש"ס לאפוקי עצרת דשלשה אילים נינהו היינו בצירוף גם איל דמוסר, וכבר הקשה בזה הריטב"א ותירץ דמהתם ליכא למילף דהא כתיב גם כן שני פרים יעוי"ש, אבל קשה הכל טעמא מאי לא קאמר הש"ס גם זה לאפוקי עצרת דשני פרים נינהו ושלשה אילים נינהו. - אבל בדברינו יבואר לנכון כאשר כתבנו. וכשמשני הש"ס דלא דנין עצרת מטעם דשני אילים נינהו לחובת היום ולפי"ז ע"כ סבר הש"ס דיוהכ"פ בעי פרישה אף לעבודת המוספין. ופריך הש"ס ואימא ר"ה וזהו מפני כי ר"ה במוסף שלו דומה הוא לשל יוהכ"פ דהיינו שקרבנו שוה פר אחד ואיל אחד, ואעפ"י שיש קרבן זה ביוהכ"פ וא"כ לכאורה קשה כיון דכבר קאמר הש"ס דבעינן דבר הנוהג פעם אחת בשנה, ע"כ צריך לפרש כך דכוונת הש"ס מדוע אמרינן דיוהכ"פ בעי פרישה גם להקרבן מוסף, מדוע לא אמרינן דניבעי פרישה לר"ה. וממילא לא בעינן פרישה להמוסף דיוהכ"פ, מטעם דלא עבדינן פרישה לקרבן אחד שתי פעמים בשנה (ובזה מיושב לנבון הא דהקשה בגבו"א בהא דפריך הש"ס ואימא ר"ה יעוי"ש) והנה המסקנא דילפי ממלואים דבעינן פר ואיל שלו. וע"כ עתה סבר הש"ס דלא כדסלקא דעתין מעיקרא, דגם בעבודת מוסף דיוהכ"פ בעינן פרישה, אלא דוקא בעבודתו של הכהן גדול בפר ואיל הוא דבעינן פרישה, ולא לשארי העבודות. והא דלא קאמר הש"ס אלא, אפשר דכיון דגם מעיקרא, הוי סבר הש"ס דעיקר הפרישה הוא בשביל הפר ואיל של הכהן גדול, רק הוי ס"ד דגם בשארי עבודות בעינן פרישה, אבל כיון שעיקר הסברא בהא דפר ואיל אינו מחודש, להכי לא קאמר הש"ס אלא, ובזה אתי שפיר דברי רש"י לנכון. ולפי"ז גם לענין שאילתין בדבר הספק שהסתפקנו, נראה דבשארי עבודות מלבד הפר והאיל של הכהן גדול. יכול הכהן גדול השני לעבוד גם לכתחילה בלא פרישה, כן נראה בס"ד: י שם. הקשו התוסי"ש לרש"י שפירש דילפינן ממלואים דהיינו ויאמר אל אהרן קח לך עגל בן בקר לחטאת ואיל לעולה, והקשו א) היאך ילפינן צבור מיחיד דהיינו מעגל ומפר של אהרן. ב) הא לא דמי דהתם במלואים היה העגל חטאת ואיל לעולה, ואילו הכא ביוהכ"פ הפר והאיל דצבור שניהם עולה נינהו יעוי"ש. ולכאורה היאך בעי הש"ס למילף לעיל ממלואים. יהא לא דמי דהתם של יחיד גם כן הוי דהיינו עגל והאיל של אהרן. וא"כ דלמא עיקר הפרישה היתה בשביל הקרבן יחיד, וא"כ מה דמיון הוא לרגלים, דלגמרי הוא של צבור, אבל הענין בזה בכוונת התוס' דלעיל כי מקשה ואימא רגלים היינו מפני שאנו ילפינן מקרא דלכפר שהוא מרבה שארי כפרות, להכי שפיר מקשה דלמא מרבה קרבנות דרגלים שגם המה בכלל כפרה משא"כ השתא דילפינן מבנין אב היינו מה מצינו שבעינן שיהיו שניהם שוים, זהו כוונתם של התוס'. אבל לפי"ז יש לומר דשיטת רש"י הכא דבאמת גם השתא סבר הש"ס דעיקר אנו באים לרבות עצרת מקרא דלכפר, ורק בעינן שתהי' גם בדמיון להדבר אשר נלמוד ממנו וכיון שכן דבאמת עיקר הלימוד לא נלמד מבנין אב גרידא אלא גם מריבוי קרא דלכפר, להכי אין אנו משגיחין אף אם אינו בדומה לגמרי להנידון. וגם לפירוש רבינו שמואל שמפרש ילפינן משור ואיל דשלמים של מלואים, ומפרש ששניהם שוים בשלמים והבא שניהן שוים עולות, הנה באמת עדיין אינו שוה לגמרי, וע"כ גם כן דלא איכפת לן בזה מטעם דהריבוי הזה דלכפר. משלים את החסר, בלהשוות אותם:

יא גם מה שהקשה הר"ת שם בתוס' דלא משתמיט תנא בשום מקום שיקרא לעגל ושור פר, יעוי"ש. ביאור דבריו שמקשה בין לשיטת רש"י שמפרש פר הא דעגל של אהרן. ועל זה מקשה דלא קרינן בשום מקום לעגל פר, וכמו כן הקשה גם לרבינו שמואל שמפרש כוונת הש"ס על שור של שלמי מלואים דאין דרך הש"ס לאמר פר באופן שכוונתו שור. ור"ת כולל בדבריו להקשות בין לרש"י ובין לר"ש:

יב ובהא דפירש ר"ת הובא בתוס' דיליף מפר ואיל הכתוב בואתה תצוה והיינו שהיה שם פר לחטאת ואיל לעולה. ואיל שי לשלמים וזה לא חשיב, והלשון בתוס' אינו מדוקדק כלל. אבל הברור בזה כמו שנתבאר ועיקר דברי ר"ת ופירושו תמוה דהלא היאך ילפינן מהקרבן שבתוך הפרישה לקרבנות שלאחר הפרישה, ומצאתי בריטב"א עמד בזה על הר"ת, ובחר יותר בפירש"י: יג שם ואימא ר"ה דפרישת שביעה ליום אחד הוא. והנה פליגי רבותינו בדבר המוסף של ר"ה דדעת רבינו משולם הובא בתוס' ר"ה ח' דסובר דלא היו מקריבין שעיר לחטאת שהוא שעיר לראש חדש, ורק שעיר אחד היו מקריבין דהיינו של יו"ט של ר"ה וזהו מדכתיב מלבד עולת החודש ולא כתיב ג"כ מלבד חטאת החודש, והר"ת השיג עליו מהתוספתא דחשיב י"ב שעירים דראשי חדשים יעוי"ש. והנה יש לדייק בסוגיא דידן דפריך ואימא ר"ה. ואם אמרינן דלא היו מקריבין בר"ה רק שעיר אחד של יו"ט לבדו. א"כ אינו דומה למילואים שהיו שם שני שעירים דהיינו מלבד השעיר למילואים היה גם שעיר לראש חודש. וכמו שכתבו התוס' לעיל ד"ה אילים דע"כ בעצרת היו שני שעירים דאל"כ מאי פריך ואימא עצרת דהלא לא דמי למילואים יעוי"ש. וא"כ ע"כ מוכח מזה דלא כדעת הרבינו משולם, ומצאתי שהמנח"ח מצוה שי"ב עמד בזה בשם ספר אחד:

יד ונראה לפי"מ שכתבנו לעיל דהרבה ראשונים סברי דלא הוי הלימוד מכח הבנין אב לחודיא, אלא אמרינן דקרא דלכפר מרבה אף ענינים שאינם דומים ממש למילואים וא"כ בהא דפריך הש"ס ואימא עצרת. וכמו כן בהא דפריך הש"ס ואימא ר"ה דפרישת שבעה ליום אחד הוא והוי קצת דומה למילואים, ואע"פ שאינו דומה לגמרי, מ"מ יש בזה סברא לרבות מקרא דלכפר. וביותר ר"ה שהוא דומה למילואים מצד שהוא ראש חדש ג"כ:

מו ובעיקר הדבר בדבר השעיר של ראש חדש בר"ה מבואר בירושלמי פר"א דשבועות ה"ד דאיתא שם רבי יוסי בעי מעתה שני שעירי ראש השנה מחמת ראש חדש באין וכו' חד בר אביי עבר קמי תיבותא ולא אדכר דריש ירחא וקלסוניה יעוי"ש, וע"כ דפליגי אודות השעיר, וגם בזה שכתב הטו"א בר"ה דתליא בפלוגתא דרבי יהודה ור' שמעון אם שעירי הרגלים ושעירי ראשי חדשים כפרתם שוה ג"כ מבואר שם בירושלמי:

טז שם. רב אשי אמר דנין פר לחטאת ואיל לעולה מפר לחטאת ואיל לעולה לאפוקי ר"ה ועצרת דתרווייהו עולות נינהו. וקשה דמשמע מדברי רב אשי דאם לא הי' עולות כי אז שפיר הוי אמרינן דר"ה ועצרת בעו פרישה, ותמוה הא כבר אמרו לעיל דבעינן דבר הנוהג פעם אחת בשנה דוקא, וכמו כן תקשה גם לרבינא דבעינן עבודה בכה"ג, או עבודה במקום תחילה, וקשה הא בלא"ה אין לו לרבות יותר מטעם דבעינן פעם אחת בשנה. ומצאתי בגבו"א עמד בזה. והנה לפי מה שכתבנו לעיל אתי שפיר דדוקא באופן שהקרבה הזו היתה פעם אחת בשנה אזי אין לנו לרבות יותר. משא"כ בכפרות נפרדות, ודוקא לעיל דהש"ס רצה לומר דדרשינן מלכפר רגלים היינו הדין הכולל דרגלים, בזה לא מהני אף אם הקרבנות נפרדים, כיון שלימוד רגלים הוא כולל רבים ולהכי אין בידינו לרבות אלא רגל אחד, ופסח וסוכות ע"כ תורת רגל עליהם ולא מהני אעפ"י שקרבנותיהם שונים כיון דשם רגל עליהם והכפרה באה בתורת רגל דוקא, אבל אח"כ כשאנו דנין על עצם הכפרה אז תליא אם היא באה פעם אחת בשנה או יותר, ועצרת, ור"ה, דשניהם קרבנות שונות שפיר הוי מתרבו אי לאו הני טעמים, ותדע לך שכן הוא, דהרי ודאי שריפת הפרה שאנו עושין באיזו שנה הרי היא באה בפרישה פעם שני' בשנה זו, דהרי היתה פרישה ביוהכ"פ, וע"כ כמו שכתבנו:

יז שם, רבינא אמר דנין עבודה בכה"ג מעבודה בכה"ג, והיינו ממלואים, ופירש"י דכתיב ויקרב אהרן אל המזבח, וקשה הא התם גם בני אהרן עבדו את העבודה כדכתיב וימציאו בני אהרן את הדם, והיינו הולכה שהיא עבודה, וע"כ הפירוש ברבינא שדנין עבודה בכה"ג מעבודה בכה"ג היינו בעבודה כזו שעכ"פ היה חיוב גם על הכה"ג להקרבה, אבל תמוה דהלא אפשר ששם לא הי' החיוב על הכה"ג יותר מטעם כהן גדול, אלא החיוב היה על כולם בשנה שיתחנכו לעבודה, וא"כ אין זה ענין ליוהכ"פ, וראיה לזה מפירש"י זבחים ק"א שמפרש שאמר אהרן וכי הן הקריבו הלא הם כהנים הדיוטים ואסורים להקריב באנינות יעוי"ש, משמע שבלאו אנינות לא הי' עיכוב הקרבה אצלם אעפ"י שהם כהנים הדיוטים, וא"כ אין זה בדומיא ליוהכ"פ, ושפיר יש למילף מזה גם לשארי קרבנות הדומים למלואים שכשר בין בכה"ג ובין בכה"ד, ועוד דע"כ שם היתה פרישה על כולם, היינו על חינוך כל הכהנים כולם:

יח גם יש להעיד לרבינא דיליף דוקא לעבודה הטעונה כה"ג, א"כ היאך ילפינן למעשה פרה, וזה תינח לרבנן דר' יהודה דסברי בפרה פר"ד מ"א דפסולה בכה"ד, אבל לר' יהודה דמכשיר בכהן הדיוט וכן הלכה, ואפשר דשאני פרה דילפינן מ"לעשות" זה מעשה פרה, ובזה לא בעינן התנאים דקרבן כלל, והיינו כיון שעיקר לימודם מעשייה גרידא:

יט שם, כי אתא רב דימי אמר ר' יוחנן מתני חדא ריב"ל מתני תרתי וכו' אמר לו אלא מר מהיכא יליף לה אמר להו מסיני וכו'. ולכאורה יש נ"מ לדינא, אם ילפינן ממלואים בעינן פרישה במקום קדוש דוקא דומיא דמלואים, ומאן דיליף מסיני יש לקיים הפרישה בכל מקום שהוא, וכן מאן דיליף מעשה פרה ממלואים בעינן פרישה להכהן השורף את הפרה במקום קדוש דוקא ומצאתי בגבו"א נחית לזה וכתב כן להלכה דלפום מה דקיי"ל דילפינן ממלואים בעינן הפרישה במקום קדוש דוקא, והביא שגם הראב"ד בפירושו לתמיד מפרש כן דהפרישה היתה בקודש יעוי"ש, אבל לפי"ז יש להבין שיטת רש"י ותוס' לקמן ו' ע"א שפירשו להדיא דע"כ הפרישה לא היתה בקודש מטעם איסור ישיבה ושכיבה ושינה בעזרה יעוי"ש, וקשה הא כיון שילפינן ממלואים א"כ צריכה הפרישה להיות במקום קדוש, ובשלמא להתוס' דסברי דכל עיקר הא ילפותא ממלואים לא הוי אלא מדדבנן גרידא, אתי שפיר דפשיטא שאין ביד חכמים להתיר ישיבה ושכיבה במקום קדוש, משא"כ אם אמרינן דהפרישה הוא מדאורייתא קשה מדוע לא תהי' הפרישה דומיא דפרישה דמלואים. - ואפשר לומר בשיטתם דסברי דע"כ לא לגמרי ממלואים ילפינן דע"כ שאני פרישה דהתם שהיתה גם בהקרבה דקרבנות כל ז' ימי הפרישה, והיינו כי זה היתה ימי החינוך לעבודה וא"כ אפשר לומר שגם עצם הישיבה בעזרה היתה גם כן מעין זה, היינו החינוך להבית היתה הישיבה הזאת, וא"כ אין ללמוד מזה לענין פרישה דעלמא, כמו שאין ללמוד מזה לפרישה בדבר הקרבנות שהקריבו בז' הימים, ולהכי אף שבאה הקבלה בדבר הפרישה דלדורות, היינו רק בעצם פרישה אבל לא באופן זה דפרישה מה ששייך להנהגה דפרישה, דהיינו מה ששייך להבית, וא"כ שפיר יצוייר פרישה גם במקום חול, זהו סברת התוס' ורש"י בזה:

כ והנה דברי הראב"ד שפירש דילפינן ממלואים שע"כ היתה הפרישה בקודש כל שבעת הימים, ולהם הותר ישיבה משום דלא אפשר באופן אחר, ולפי זה ע"כ מפרש הא דתניא בברייתא דמלאכת המשכן היה משה מעמידו ומפרקו כל שבעת הימים, היינו מעמידו מיד, דאם נפרש מעמידו בבוקר, א"כ גם שם במלואים היה אפשר להם לישן בביתם, וע"כ דמפרש הראב"ד דמעמידו מיד, וכן פירש התוס' ישנים הכא ביומא ו' ד"ה מביתו, והתוס' כתבו להדיא בסוכה מ"ב בהא דגמרינן תשבו תשבו ממלואים דהתם אי אפשר לישן בעזרה, יעוי"ש, הרי דעת התוס' בזה דלא כהראב"ד, וע"כ דלדעת התוס' היה יוצא לישן לחוץ לפרישתו, או דסברי התוס' דהפרישה היתה במקום שאינו מקודש בקדושת עזרה כמו שסברי הכא:

כא ויש לעיין לשיטת הראב"ד דסבר דהפרישה היתה בקדושה דעזרה א"כ מאי פריך הש"ס לקמן ו' ע"א מביתו למה פירש, וקשה הא ע"כ היה נפרש מביתו מטעם ישיבתו בעזרה, ובגבו"א מפרש דהש"ס פריך למאן דיליף מסיני ולדידיה לא בעינן פרישה במקום קדוש, אבל לדידן דילפינן ממלואים לא סברי לן להא דריב"ב דחייש לטומאת ביתו ולמאן דיליף מסיני סבר להא דריב"ב, יעוי"ש וקשה דלדבריו היאך יפרנס הא דהקשה בש"ס ו' ע"ב ועד שאתה מפרישו מטומאת ביתו הפרישהו מטומאת המת אמר רב תחליפא משמי' דרבא זאת אומרת טומאת המת הותרה היא בצבור, וכו', וקשה דלפי דברי הגבו"א לשיטת הראב"ד לא הוי האי זאת אומרת אלא לדעת יחידאה דהיינו ריב"ב ולדידן לא סבירא לן כלל גם האי דהפרשה מביתו, וא"כ לא הוי גם זאת אומרת, וזה דבר תמוה מאד, וגם הרמב"ם פסק פרישה בין ביוהכ"פ ובין בפרה וע"כ דיליף ממלואים ומ"מ חייש גם לטומאת ביתו כמבואר בפר"ב דפרה יעוי"ש, והיינו כי כן מורה הסוגיא שכתבנו, ולהראב"ד תקשה הסוגיא מדוע פריך הש"ס מביתו למה פירש, אמנם באמת אין אנו מוכרחין לזה לומר דלדידן לא איכפת לן לדריב"ב. אלא אף אם סבירא לן לריב"ב מ"מ יש לפרש דעיקר הקושיא הוא למאן דלא יליף ממלואים:

כב אבל עכ"פ מוכח מדבדי הראב"ד שסבר דהלימוד ממלואים הוי דאורייתא ממש מדכתב שמותרים הכהנים המופרשים אפילו בשכיבה וישיבה, וזהו כמו שכתבנו לעיל שכן משמע פשטות הסוגיא, וזהו דעתו של בעל גבו"א גם כן: כג והנה הריטב"א הקשה בהא שמשני הש"ס ריב"ב היא דחייש לטומאת ביתו והקשה דלפי"ז למה לן הילפותא מסיני תיפוק לי' דבעי מריטה משום טומאת ביתו יעוי"ש, וקשה הא אם בשביל טומאת ביתו לא הוי אלא חששא גרידא, אבל כשאנו לומדין מסיני הרי זה מצות עשה דאורייתא וא"כ מה הקשה הריטב"א ואפילו אם אמרינן דסבר הריטב"א דהלימוד ממלואים הוי מעלה בעלמא אבל מהא דסיני ע"כ הוי דאורייתא ממש כמו"ש התוס' דמיותר קרא לזה עי' תוס' ד"ה זה בנה אב, וכן איתא בתוסי"ש ד"ה דחייש דמוסיפין יום אחד על ששה דאורייתא, ואפשר דכוונת הריטב"א כך הוא דשאל ד' יוחנן לר"ל ואלא מר מהיכא יליף לה, אמר לו מסיני, דסגנון זה מורה שכל עיקר פרישה ילפינן מזה, וזה תמוה הלא בפשטות היה לו להשיב דאנא ידענא פרישה מטעם הא דריב"ב דחייש לטומאת ביתו, כי באמת זהו עיקר הטעם לפרישה דשבעה ימים ומהלימוד דסיני לא ידענו רק ששה ימים, זה הוי תוכן דברי הריטב"א, ובזה תירץ שם וז"ל, וי"ל דאי משום טומאה יפרשהו מביתו, לשכת פרהדרין למ"ל אלא להפרישו ולקדשו שבעה ימים משום דנכנס למחנה שכינה יעוי"ש, ולפי דבריו ע"כ הרי פירושא דש"ס דפריך ר' יוחנן ואלא מר מהיכא ילפת פרישה היינו הפרישה הנהוגה שפורשין אותו ללשכה דפרהדרין שהוא למקום קדושה, ועל זה השיב דיליף מסיני. - היוצא מזה לפי דבריו מוכח דגם אם ילפינן מסיני, בעינן פרישה בקדושה במקום קדוש וזהו דלא כמו"ש בגבו"א דלמאן דיליף מסיני לא בעו פרישה במקום קדוש, אלא גם אם מסיני ילפינן בעינן פרישה בקדושה והיינו דהענן שכיסה למשה היה גם כן כעין אהל מועד דהיינו מחנה שכינה:

כד גם מה שיש לספוקי אם לר"ל בעינן פרישה ששה במקום קדוש משום דילפינן מסיני לששה, והראשון מהשבעה שהוא מחששא דטומאת ביתו סגי גם בפרישה במקו"א או"ד דאין מחלקין השבעה ימים זה מזה וכולהו הוי במקום אחד, והנה בריטב"א איתא בריהטא דלישכא דהשבעה ימים היה בלשכת פרהדרין, וגם לשון המשנה מורה שהיה בלשכת פרהדרין שבעה ימים, וע"כ דמודה ר"ל דרבנן הוסיפו לקדושה גם יום הראשון דהשבעה ימים לפרישה: כה והנה הרמב"ם בפר"ב מפרה ה"ב כתב וז"ל שבעת ימים קודם שרפת הפרה מפרישין כהן השורף אותה מביתו וכו' וכן מפרישין אותו מאשתו שמא תמצא נדה ויהי' טמא שבעת ימים עכ"ל, וקשה הא כיון דטבול יום כשר בפרה אף טבו"י שהוא מטומאה דאורייתא דהרי שיטת הרמב"ם דבידים היו מטמאין את הכהן השורף בשרץ והוא טבו"י מן התורה. וא"כ למה מפרישין אותו מביתו שבעה ימים, והלא סגי בששה מטעם דטבו"י כשר בפרה. וכבר הקשו התוס' ד"ה רבי יהודה ותירצו בטבו"י שהוא דאורייתא אסור בפרה אבל להרמב"ם תקשה. ואפשר לומר דהרמב"ם סבר כתירוץ שני שבתוס' שכתבו דדוקא טבו"י דשרץ דאתי בק"ו מסמא מת כשר בפרה אבל טבו"י דבועל נדה דליתא ק"ו מטמא מת משום דאיכא למיפרך מה לטבו"י דבועל נדה שכן מטמא משכב תחתון כעליה נמצא לפי"ז דסבו"י דבועל נדה מודה הרמב"ם שפסול בפרה ולהכי בעי פרישה מאשתו גם כן שבעה ימים:

כו אבל בעיקר דבריהם שכתבו לדין בטבו"י דבועל נדה ולחפש אחרי פסולו, יש לעיין הלא בלא"ה יש לפוסלו מטעם דבעינן שיקדש ידיו ורגליו מן הכיור בפנים, בעזרה, וטבו"י אסור לכנס שם, ובשלמא טבו"י דשרץ לשיטת הרמב"ם ורש"י היינו כמו שפירש"י זבחים כ' דבתחילה היה מקדש ידיו ורגליו ואח"כ היו מטמאין אותו, אבל אם נעשה בטבו"י דבועל נדה שבע"כ טמא הוא מעיקרא בטומאת טבו"י, וא"כ לא יכול ליכנס, בעזרה, וע"כ דדעת התוס' כר' יוחנן דסבר בזבחים כ' דמקדש בחוץ, וכן פסק הרמב"ם בפרה פר"ד הט"ו, וא"כ שפיר יכול להיות הקידוש יו"ר גם בטבו"י דבועל נדה ולזה למדו התוס' לפוסלו מכח זה שאינו בא בלימוד מק"ו מטמא מת, וממילא פסול הוא:

כז והא דלא כתבו התוס' דפסול מכח שהוא הטבו"י טמא בטומאה היוצאת מגופו, ולא עדיף ממחוסר כפורים הממועט בזבחים י"ז ע"ב מטעם טומאה יוצא מגופו, וא"כ גם בועל נדה בכלל. אבל אפשר דהתוס' אזלי לשיטתם דסברי במקו"א דבועל נדה לא הוי טומאה יוצא מגופו כמבואר בדבריהם במוע"ק ט"ו ד"ה ובועלי נדות:

כח ואין להקשות לפי"ז לאידך גיסא דהלא מבואר שם בסוגיא דאין ממעטין אלא מחוסר כפורים מטעם דאיתא בתרתי דמלבד שהוא טמא מטעם מחוסר כפורים עוד יש עליו הטומאה החמורה מטעם יוצא מגופו, משמע דטמא אחר שאין עליו טומאה יוצא מגופו כמו בועל נדה כשר בפרה, ליתא דע"כ כוונת התוס' בפירושא דהסוגיא דכל מה שנלמד מכח ק"ו דטמא מת פשיטא דפסול בפרה והיינו כל אלו המטמאין משכב תחתון כעליון, ומטעם זה פשיטא שגם בזב בעל שתי ראיות אף שממועט מקרבן, מ"מ בטבו"י שלו פסול לפרה, מטעם דלא אתי בק"ו מטמא מת בעבור שמטמא משכב תחתון כעליון, ורק במחוסר כפורים פליגי דאף שאינו מטמא משכבות, אמנם מפני שטומאה יוצא מגופו המור הרבה ופליגי תנאי בזה, אבל אלו המטמאין משכבות פשיטא דפסולין מטעם דלא אתי בק"ו מטמא מת, וזה ברור בדברי התוס' וע"כ שזהו גם כן שיטת הרמב"ם ודברי הגבו"א בזה אינם ברורים: כט אמנם בעיקרא דמלתא דמפרישין מביתו שבעה ימים לכהן השורף, מטעם חששא דטומאת ביתו קשה, הא למ"ל פרישה נשאלנו אם בעל, ואם מצא ספק דם דהלא לא משכחת לה ספק בועל נדה אלא בחד אחר כמבואר לקמן ז' ע"א ואם לא ידע מזה הרי הוא טהור גמור, ובאמת כן קשה לר"ל דיליף פרישה מסיני לששה ימים, והא דצריך פרישה שבעה זהו מחשש טומאת ביתו, וקשה אי משום טומאת ביתו נשאלנו ואם ישיב שכן הדבר ניקח כהן אחר, בשלמא ליוהכ"פ אתי שפיר מטעם דנפסיד הכהן גדול אשר למצוה מן המובחר בעינן שיעבוד הכה"ג אשר משרת כהונה גדולה עליו כמו"ש התוס' ישנים בריש מסכת, להכי מפרישין אותו שבעה ימים מביתו, אבל בפרה זה תינח אם בעינן כהן גדול, אבל אם כשר בכהן הדיוט קשה, וכתבנו דפליגי תנאי בזה, וביותר תקשה על הרמב"ם דסבר דפרה כשר גם בכה"ד, וא"כ למה טעון פרישה מביתו ואם באמת יארע לו תקלה אז אנו מקבלין אחר. והנה אפשר לומר דאנו חוששין שמא לא בדק העד לאחר תשמיש, וימצא העד לאחר זמן. ואז יבורר לפנינו שהוא ספק בועל נדה, ומטעם זה היו מפרישין אותו שבעה ימים מביתו, אבל א"כ נשאול לו אם בעל מקודם ואש ישיב שלא בעל נקח לו, ואם ישיב שבעי, אז נקח כהן שלא בעל טרם פרישה, וא"כ לא ליבעי פרישה מביתו שבעה ימים מקודם, והנה להרמב"ם אפשר לומר דכיון דעכ"פ בעינן שלא יהי' בתשמיש קודם בואו אלינו מטעם חששא דשמא ימצא העד לאחר זמן, ממילא מפרישין אותו לגמרי, והיינו כיון דבלא"ה בעי פרישה מן התודה, להכי איכא למימר דרבנן החמירו בזה דיהיה מופרש גם מביתו, משא"כ לד"ל דסבר דמן התודה סגי בפרישה ששה, והוסיפו לשבועה מטעם חששא דטומאת ביתו, קשה הא בזה ליכא חששא כלל דשפיר יש לסמוך בזה על נאמנותו:

ל והנה לשיטת הדאב"ד דהפרישה היתה בקודש, א"כ מה הועילו חכמים שמפרישין אותו ז' ימים מאשתו משום חשש ספק זה, הא אכתי איכא למיחש שמא הוא בספק בועל נדה מקודם, ואי אפשר להפרישו במקום קדוש, וא"כ ליבעי פרישה שבעה קודם אלו השבעה ויטעון י"ד ימים פרישה, עיין בגבו"א שהעיד בזה. ונראה דכמו דאמרינן בגיטין כ"ח, דלא חיישינן לשמא מת כן כשבא לפנינו לטעון פרישה אין לחוש לשעבד, משא"כ בהפרישה שאמרה תודה שזה חששא דשמא ימות חיישינן, כמו שכתבו הפוסקים דלא מהני חזקה על להבא. וזה אין לומד דליבעי פרישה לפרישה כיון שזה לא אמרה תודה. ועוד דשיילינן ליה ואם אומד שהוא טהור מהמנינן ליה. אבל על להבא חיישינן ומהדרינן בזה מטעם דאנן רוצים שעבודת יוהכ"פ תהי' נעשית ככהן גדול:

תוכן העניינים

נזר הקודש - יומא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה