נזר הקודש - יומא· הרב משה רוזין
דף ב:
ט ואימא רגלים. פירוש דקביעי להם זמן, והקשה בגבו"א מדוע לא מקשה מר"ח דקביעי להם זמן וגם מכפרים כדאיתא בשבועות, יעוי"ש. ונראה דהש"ס מקשה רק בהני קרבנות דכתיב בהדיא לכפר, והנה בשעירי הרגלים כתיב בהדיא לכפר. משא"כ בשעיר ר"ח לא כתיב לכפר בהדיא רק כתיב ושעיר חטאת ל"ד ודרשו חז"ל בשבועות שהביאור בזה כפרה, אבל כיון שלא כתיב בהדיא לכפר, א"כ פשיטא אשר אין לומר דהקרא דלכפר האמור במלואים מרבה שעירי ר"ח כיון שלא נאמרה בהו לכפר, ומה"ט לא מרבה מלכפר מעשה פרה אף שגם פרה מכפרת, וכבר הקשה זה בגבו"א מדוע לא דרשו מלכפר על מעשה פרה כיון שגם פרה מכפרת ודחק שם, והפשוט בזה כיון שלא כתיב בהדיא לכפר, וא"כ ה"נ בשעיר של ר"ח כיון שלא כתיב בו לכפר. והש"ס מקשה רק מהני דכתיב לכפר בהדיא, וכן פירש"י לעיל ד"ה ואימא משום דכתיב לשון וכפר וגו'. אמנם אח"כ ראיתי בפסוקים חומש במדבר כ"ח שאף ברגלים לא כתיב לכפר רק שלש פעמים, ביום טוב של פסח, ועצרת, ור"ה, ובאינך לא כתיב לכפר, וע"כ משום דהוקשו כל המועדים זה לזה הרי זה כאילו כתיב בהדיא גם באינך כולהו. וא"כ לפי"ז גם בר"ה כן דהלא מבואר בשבועות דר"ח ג"כ בכלל ההיקש כמבואר שם ו' ע"א. לכן נראה דהש"ס פריך מהיותר קבוע זמן, דהרגלים השלשה הלא זמנם קבוע ביותר, לפי קביעות ההילוך ההמה גם כן, דהיינו זה בזמן האביב. וזה בזמן האסיף, וזה ביום הבכורים. משא"כ ר"ח. ולהכי פסיקא להש"ס להקשות יותר מרגלים: י ואימא רגל אחד, וקשה כיון דכבר מסיק דהלימוד ממלואים הוא על פעם אחת בשנה, א"כ ע"כ הוא יוהכ"פ. דיוהכ"פ ודאי מסתבר לרבות מלכפר, וא"כ אין לרבות עוד רגל אחר. כיון שכבר אנו עושין פרישה לרגל אחד שהוא יוהכ"פ. וע"כ צ"ל דכוונת הגמ' לרגל אחד ולא יום הכפורים. וקשה מאי חזית לרבות יותר רגל אחר ולמעט יוהכ"פ, הלא במסתברא כי יוהכ"פ יותר נכלל בלכפר משאר רגל. אמנם אפשר לומר דהש"ס באמת לא בא למעט יוהכ"פ, ורק מקשה שאימא גם רגל אחד בשנה בכלל, ואם בשביל שכבר נהגו פרישה פעם אחת זה לא איכפת לן אם רק כשהדבר שאנו עושין פרישה כעת הוא דבר אחד הנהוג פעם אחת בשנה. ולהכי שפיר עושין פרישה ליוהכ"פ מטעם שהוא דבר הנהוג במינו פעם אחת בשנה, וכן רגל אחד כמו כן הוא דבר הנהוג פעם אחת בשנה. ובזה מיושב הא דהש"ס רוצה לשנויי מטעם דלא ידעינן הי מינייהו. ולכאורה דאטו מפני חסרון ידיעתינו ישתנה הדין. והנה לשיטת התוס' שכל עיקר הלימוד הוא בתורת אסמכתא. ועיקרו הוא מדרבנן אתי שפיר כי אין לחכמים לתקן פרישה באופן שחסר לנו ידיעה ברורה באיזה זמן ננהוג פרישה. אבל לפי מה שביארנו שמדאורייתא הוא להרמב"ם א"כ מה תועלת יש בזה שאין אנו יודעין, אמנם כך ביאור הדברים שמפני שאין אנו יודעין בידוד הדבר באיזה רגל א"כ יש לנו לעשות פרישה מספיקא בכל רגל ורגל כדין ספיקא בכל מקום, והכא לא תהי' הספק כבעלמא שהעשיי' באה רק מספיקא, אלא הכא יהיה הדבר בחיוב ברור מטעם כיון דלא ידעינן א"כ איזה מהן נפקיע, וממילא איתרבו תרווייהו היינו כל הרגלים כולן, דהיינו שזה מדה בתורה כך הוא דבאופן זה מרבינן שניהם, וכיון שזה לא כן הוא, מטעם דע"כ לא רבתה תורה יותר מפעם אחת, היינו הדבר הנהוג בפעם אחת בשנה, וע"כ דאין בידינו לרבות אלא רגל אחד, להכי ממילא אין לרבות אלא יוהכ"פ גרידא, ובזה פריך הש"ס דיש לומר דהכוונה בתורה היתה לרבות רגל אחד, או חג המצות, או חג הסוכות, ולא הוי תרווייהו שקולין, וממילא לא מרבינן אלא רגל אחד ותו לא, היינו לבד יוהכ"פ, ולכאורה מדוע לא אמרינן תרווייהו חה"מ והה"ס כיון דשניהם שונים במינם, אמנם לפום ס"ד השתא דתליא ברגל אין חילוק ביניהם, ולקמן יבואר לנכון. ובדברינו מיושב גם כן הא דפריך הש"ס ואימא שמינו דפרישת שבעה ליום אחד הוא וכו', וקשה הא יש לרבות גם ר"ה דפרישת שבעה ליום אחד הוא, ואם כן תקשה גם כן והא לא ידעינן הי מינייהו. ומצאתי בגבו"א עמד בזה, ובדברינו יבואר לנכון כי לא איכפת לן גם אם מרבינן ר"ה והיינו כי ר"ה הוא מין בפני עצמו ואינו מין רגל, כי בכל מקום הרגלים הוא דוקא הני שלשה, וכן מבואר בעירובין מ' ע"ב דר"ה לא איקרי רגל, וכיון שכן גם אם מרבינן ר"ה הרי הם שני דברים שונים, כיוהכ"פ ורגל, ולא איכפת לן גם אם יהיו שתי פעמים בשנה באופן זה שכל אחד משונה מהשני וגם אם אמרינן דמספיקא ע"כ רבתה תורה לשניהם, מ"מ אין זה סתירה להכלל דבעינן פעם אחת בשנה, דגם זה נקרא פעם אחת בשנה, כמו שנתבאר:
יא גמרא, ואימא שמיני וכו', דנין דבר שאין קדושה לפניו מדבר שאין קדושה לפניו, ולאו קל וחומר הוא וכו'. ולכאורה מה שייך לדון בק"ו היינו שבשביל הק"ו לא בעינן שאין בו קדושה לפניו. ותמוה דהלא סו"ס אינו בדמיון למילואים, - אבל נראה דכוונת הש"ס לומר דהלא כל עיקר הא דבעינן דומיא למילואים הוא מכח הלימוד דבנין אב שהוא במה מצינו. ועל זה פריך הש"ס מדוע לא נלמוד מכח קל וחומר שהוא ג"כ מדה בתורה. ועל זה משני הזה כתיב דבעינן דוקא בדמיון למילואים. והכוונה דאתי הקרא ואפקה מקל וחומר:
יב והנה בעיקר הפירכא דפריך ואימא שמיני. יש לדייק מהא דאיתא בערכין ג' ע"ב הכל חייבין בסוכה כהנים וכו' פשיטא וכו' כהנים איצטרכא לי' סד"א הואיל וכתיב (ויקרא פ"ג) בסוכות תשבו אמר מר תשבו שבעת ימים כעין תדורו מה דירה איש ואשתו אף סוכה איש ואשתו והני כהנים הואיל ובני עבודה נינהו לא ליחייבו קמ"ל נהי דפטירי בשעת עבודה בלא שעת עבודה היובי מחייבי וכו'. ואם אמרינן דשמיני טעון פרישה שבעה ע"כ יהי' מופרש גם מביתו וממילא יהי' נפקע גם ממצות סוכה נמצא לפי"ז דדין פרישה מבטלו ממצות סוכה וא"כ אין זה בדמיון להא דמלואים דהתם לא היתה הפרישה גורמת לביטול מצוה: