נזר הקודש - יומא· הרב משה רוזין
דף ב.
נזר הקודש לרבי משה רוזין ז"ל:
הקדמה:
ת"ר ונתן את הקטורת על האש לפני ד' שלא יתקן מבחוץ ויכניס: להוציא מלבן של בדוקים שאומרים יתקן מבחוץ ויכניס וכו'. (יומא נ"ג): אמר ר' חמא ב"ר חנינא מאי דכתיב כתפוח בעצי היער, למה נמשלו ישראל לתפוח, לומר לך מה תפוח זה פריו קודם לעליו, אף ישראל הקדימו נעשה לנשמע:
ההוא צדוקי דחזייה לרבא דקא מעיין בשמעתא ויתבה אצבעתא דידיה תותי כרעא וקא מייץ בהו וקא מבען אצבעתיה דמא, א"ל עמא פזיזא דקדמיתו פומייכו לאודנייכו אכתי בפחזותייכו קיימיתו ברישא איבעי' לכו למשמע אי מציתו קבליתו ואי לא, לא קבליתו, א"ל אנן דסגינן בשלימותא כתיב בן תומת ישרים תנחם הנר אינשי דמגו בעלילותא כתיב בהו וסלף בוגדים ישדם. (שבת פ"ה):
יתברך הבורא ויתעלה המעמיד אותנו מאז היינו לגוי, ומאורעות ופגעי הזמן אינם שולטים בנו לכלותנו ח"ו. - וזהו מפני ההתקשרות הגדולה בקשר חזק ואמיץ, בקשר של קיימא, שמקושרים אנחנו להעץ החיים, זו התורה המסורה לנו מדור דור. - וכמה נפיש חילא דהאי אילנא, בכח הצמיחה שלו, אשר בכל דור ודור מוסיף אומץ להכרית את היתושים הרעים (המיקראבים) המתחדשים בכל תקופה ותקופה בכל מיני ארסיים המרעילים את האויר. אבל הכה הצמיחה מהעץ החיים הזה המוציא ריח טוב ופרחים שונים למיניהם, המדיחים ריח גן עדן, הפרחים האלה מבריחים את המיקראבים הארסיים, ומנהירים את נר הנשמה, וזה קיומנו לנצח כזה וכבא: הנה בכל דור ודור נמצאים רבים האומרים אשר התורה לפי הזמן נתנה, ומאז ומעולם היה הכת הצדוקים אשר היו מפרשין את התורה לפי הבנתם העצמי, כלא קבלה האמתית המסורה לנו מדור דור:
ובזה היו מתאימים את התורה לפי הכנת החיים הגשמיים, ודעותיהם משתנות מדור דור, כפי חוקי מלחמת החיים לפי מצב הדור. ובזה פער הצדוקי את פיו בשחוק על הדור המדבר שאמרו נעשת, טרם ששמעו את הדברים אם מתאימים לפי חיי הזמן, וראה שרבא עדיין עומד בקשיו לבלי לנטות ימין ושמאל מהתורה, וכופה ערפו לזה להבין את יסודותי' לנכון, ולזה נדרש יגיעה עצומה עד שמבע דמא מאצבעתי', ולזה השיב לו רבא אנן דסגינן בשלימותא, כי אנו חפצים בשלימותה של התורה היינו בקיום אותה כולה, בלא שינוי וחסרון, ובלא הבדל הזמנים, כתיב כן תומת ישרים תנחם, היינו כי תומתנו זה בעצמו ינחנו לקיום, וזהו תנחם. אתון דסגיתו בעלילותא, היינו כי אתם תולים את הנהגת התורה וחוקי' עפ"י הסיבה זמנית כתיב בהו וסלף בוגדים ישדם, כאשר יבואר במה שכבר קרה מלפנים, ומה שאנו רואים גם היום:
ידוע מה שהי' עם הכותים ונקראים שומרונים בדה"י לאומות, וזה המושל האדיר המכלכל הגדול סנחרב מלך אשור, שטלטל את כל העולם והחליף אומות באומות, והעתיקם ממקום למקום. ובארץ עשרת השבטים ובעיר הבירה שומרון לאחר שהגלה ישראל משם, הושיב בערים האלה עמים מארצות שונות, וישלמו מס לסנחרב, וכתיב, מלכים ב' י"ז, ויהי בתחילת שבתם שם לא יראו את ד', וישלח ד' בהם את האריות, שלחו ואמרו לו הגוים אשר הגלית ותושב בערי שומרון לא ידעו משפט אלקי הארץ, וישלח כם את האריות והגם ממיתים אותם, כאשר אינם יודעים את משפט אלקי הארץ, ואיתא במדר' תנחומא פ' וישב, שלח מלך אשור וקרא לכל זקני ישראל, אמר להם כל השנים שהייתם בארצותם לא שיכלה אתכם חית השדה, ומה עסקה עכשיו, אמרו נאמר לו דבר אחד לו ישיב אותנו לארצנו, אמרו לו הארץ אינה מקבלת עכו"ם שאינם עוסקים בתורה, ולא נימולים, אמר להם תנו לי שנים מכם שילכו לשם וילמדו אותם, ודבר המלך אין להשיב, מיד שלח לשם את ר' דוסתאי ב"ר ינאי ואת ר' סכייא ולמדו אותן בכתב ספ"ת ונומריקון, ואעפי"כ את ד' היו יראים ואת אלוהיהם היו עובדים, וכשעלה עזרא מבבל וקמו עליו ק"פ אלף שומרונים, וגם בקשו להרוג את נחמי' במרמה, כמבואר נחמי' ו', ובטלו מלאכת ד' ב' שנים, כמבואר עזרא ד', מה עשה עזרא וזרובבל ויהושע כנס שלש מאות כהנים, ושלש מאות שופרות וג' מאות ספ"ת ושלש מאות תינוקות והיו תוקעין והלוים משוררים ומוסרים ומחרימין ומשמתין את הכותיים, מכאן אמרו האוכל פת כותי כאוכל פת חזיר, ואל יתגייר כותי בישראל, ואל יהא להם חלק בתתה"מ וכו', ע"כ. זהו החזיון קבלת התורה אשר לא מבני עמנו, אשר קבלו את התורה רק לפי הזמן. ואתה ישראל סבא פקח עיניך וראה, איה המה השומרונים, אם עדיין יש מהם מחזיקים בתורת ד', הלא כבר ספו וגם תמו, ואין זכר למו, וחז"ל סיפרו לנו, יומא ס"מ, יום הבשורה לכ"ה בטבת, יום הר גריזים הוא, דלא למספד, יום שבקשו כותים את בית אלקינו מאלכסנדרס מוקדון להחריבו, ונתן להם רשות, באו והודיעו את שמעון הצדיק וכו' כיון שראה לשמעון הצדיק ירד ממרכבתו והשתחוה לפניו, אמרו לו מלך גדול כמותך ישתחוה ליהודי זה, אמר להם דמות דיוקנו של זה מנצחת לפני בבית מלהמתי וכו'. ביאור הדברים כי מלבד הנס שראה דמות דיוקנו של שמעון הצדיק כמו שהוא ממש, כמו שכתוב ביוסיפון, חנה יש בזה גם כוונה נכונה כי אלכסנדרס מוקדון אשר ביום הולדו הראו משמים עליו כי יחיה לכובש מדינות, כמבואר ביפ"ת בר"ר פ"ט סי' י', ביום שנולד אלכסנדרס מוקדון נראה נשר אחד יושב על היכל המלך של אביו ולא זז משם כל אותו היום, ותמיד היה מתהפך ופורש כנפיו לארבע רוחות העולם, ואח"כ שנתגדל על ברכי רבו הפיליסוף אריסטוס, וחשב בלבו כי מן השמים חפצים אשר יכבוש המדינות תחת רשותו, למען ללמדם דעת והנהגה טובה ולהזכיר זכיות אנושיות בכל אתר ואתר, וגם לבער האלילות, ובאופן שישיג מין האנושי צורה שלימה כיאות. וכשראה אלכסנדרס מוקדון את שמעון הצדיק והכירו שזה מבחר המין האנושי הן בתואר פניו, והן בחמדות הטובות, אמר כי זה הוא הדמות הדיוקני אשר הציב לו למטרה בכל מלחמותיו העצומות, דאמר שזה הדמות המנצחת לו במלחמה, ולא בהכותים האלה המשחתי המדות, ויצא המשפט ממנו לדרכם להכותים האלה בעקבות הסוסים, כמבואר בגמרא:
וכנראה שלממרה זו עשו השמתא בצירוף שלש מאות תינוקות, להורות לדורות הבאים כי מאלה ומדונמיחם לא יעמידו דורות לתורת ד' ככל אשר צוה משה עפ"י המסורה, וזהו סוף כל הצדוקים והבייתוסים שכבר העיד עליהם הראב"ד בסדר הקבלה, שבזמן הגאונים ככר נשכח זכרם מן העולם, והקראים והקראים אחרונים אינם לא מחם ולא מהמונם, יעוי"ש:
וזה נכלל בתשובת רבא להצדוקי, אנן דסגינן בשלימותא כתיב בן תומת יישרים תנחם היינו כי מפני שאנחנו הולכים בתמימות וגם ישר, זהו מה שאנחנו חיים וקיימים חיי נצחיים. ואתון דסגיתון בעלילותא כתיב בכו וסלף בוגדים, ישדם, חיינו כי הבוגד מלבד בגידתו, עוד הוא מסלף את עצמו, באופן ששדד את עצמו, בדמיון הבוגד בארץ מולדתו, להיות מרגל לנסוע עם זכיותיו למדינה אחרת, ונסע על המסילה בלא תעודת מסע. ובזה נלכד בשתים, כן הדמיון על הפורקי עול הדת:
והנה אלה השומרונים וכדומה, המה בדמיון שארי אילנות, אשר הפירות אינם אחוזים בהאילן רק בזמן שהעלים דבוקים בהאילן ומגינים על האילן ועל הפרי, כן האנשים האלה מחזיקים בד' ובתורתו רק בזמן שהמנוחה לחם מסביב, ועלי ההגנה, היינו הצלחת הזמן עוטרים אותם מכל עברים, אמנם כשהעלים נושרים בהצלחת הזמן, אז פונים עורף לתורת ד', ובניהם הולכים בכרמי זרים. וזהו שיטת הצדוקים ר"ל שכל מגמתם בתיקוני חוץ, מה שחוסן דורש לפי דעתם הנכזבה:
אשר לא כן הוא זרע יעקב העם האמתי שאמרו נעשה קודם לנשמע, שהוא ענין קבלה על עצמו למלאות חקי התורה ומשפטיה בלי שום תנאי ובכל זמן אף אם עלה המחיר בנפשם, ובמאודם, תמיד מוכנים הם למסור נפשם להקים ולקיים את חדת על תלה, אף בשעה שהם נעים ונדים באין מקום למדרך כף רגלם, ועלי ההצלחה נשרו לגמרי מהעץ, וזהו מפני כי יש דיבוק עצמי בין קודב"ח לישראל:
וזה מתאים לדברי ר' יוחנן, גיטין ס', לא כרת הקב"ה ברית עם ישראל אלא בשביל דברים שבע"פ. וזהו קיום האומה בזה ובבא. וב"ח כי זיכני להיות מחובשי בית תלמוד בד' אמות של הלכה, כפי שידי יד כהה מנעת, לעשות נזר לדברי רבותינו ז"ל, וזכות התורה יעמוד לנו למגן ולמהמה מתהפיכות הזמן, ונזכה לראות כהן בעבודה בבנין בית הבחירה בב"א על הטוב תזכר עזרתי בקודש. אשר היא תמיד בעזרתי מנשים באהל תבורך. היא רעיתי הרבנית הצנועה מרת הינדא תחי' בת הרב הגאון הגדול המפורסם כש"ת מו"ה הלל דוד הכהן טריווש זצ"ל, יתן ד' אשר נזכה לראות נחת מצאצאינו שילכו בתורת ד' תמיד ולהתברך בעושר ואושר כאות נפשינו ולראות בבנין בית מקדשנו, אמן:
נזר הקודש על יומא דף ב/א:
משנה, שבעת ימים קודם יום הכפורים מפרישין כהן גדול מביתו ללשכת פרהדרין וכו'. ויש לעיין אם הני שבעה ימים בעינן מעל"ע. ונראה דלא בעינן מעל"ע מהא דאמרינן לקמן ו' ע"א מביתו למה פירש ר' יהודה בן בתירא אומר שמא תמצא אשתו ספק נדה וכו' וטמא שבעה ימים. - ולפי טעם הזה ע"כ דסגי גם בפרישה דימים, ולא בעינן מעל"ע. וגם מהא דאיתא שם אמר רבי זירא ש"מ בועל נדה אינו כנדה וסובל ביום דאי אמרת בועל נדה כנדה אימת טביל בלילה למחר היכי עביד עבודה וכו' רבי שימי מנהרדעא אמר וכו' דמפרישין ליה שעה אחת סמוך לשקיעת החמה יעוי"ש, משמע מזה דדוקא בשביל הטעם והחשש של בועל נדה בעי פרישה סמוך לשקיעת החמה. בכדי שיהיה נחשבת שעה זו ליום בחשבון שבעה ימים, משמע מזה דאילו בשביל מצוה דפרישה לא בעינן שתהי' הפרישה סמוך לשקיעת החמה אלא סגי גם מבערב. דאל"כ אלא בעינן שבעה ימים מעל"ע. א"ב בלא"ה בעינן הפרישה סמוך לשקיעת החמה בכדי שתהי' הפרישה שבעה ימים מעל"ע. דע"כ אי אפשר לצמצם במכוון שתהי' התחלת הפרישה בהתחלת הלילה. וביהש"מ ספיקא הוי, וע"כ דלא בעינן מעל"ע בשביל עצם מצוה דפרישה:
ומתקינין לו כהן אחר תחתיו. ומבואר בש"ס לקמן י"ג ע"א דבאמת לא חיישי רבנן לפסול משום דכהן גדול זריז הוא, ורק משום דעבדינן לי' צדה בש"כ דמזרו נפשי' טפי, והביאור בזה דאנו רוצים שיזרז וישמור עצמו מטומאה בכדי שיעבוד העבודה הכהן שנעשה בו מצות פרישה. ומטעם זה דבר פשוט דהכהן השני שמתקינין אף שלא בעי פרישה כמבואר בגמ' ג' מ"ם האי מתקינין גם כן מתחלת משעת פרישה דהכה"ג בכדי שיזרז עצמו הכהן גדול המופרש משעה ראשונה ויזהר מטומאה. ולזה נוטה גם בגבו"א, והתוי"ש כתבו דהאי מתקינין היינו להתקין לו בגדי זהב כמדתו שלא יחסר ושלא יותיר יעוי"ש. והביאור בזה דאם לא יתקנו לו את הבגדים של כהן גדול בכל הפרטים דאז לא יזרז עצמו הכהן גדול. ורק או כשיראה שמתקינין גם בגדים עבור השני אז יוסיף בזהירות. והא דנקטו התוס' הבגדים של זהב, ולא נקטי הבגדי לבן משום דזה יש לו גם כשהוא בהדיוטיתו. ואם בשביל האבנט שהוא של בוץ לא נחתו לזה התוס' משום דתליא בפלוגתא אבנטו של כהן הדיוט אם בא בכלאים כמבואר לקמן י"ב ע"ב, וכן יש לעיין בדבר המצנפת לשיטת הריב"א לקמן י"ב ע"ב בתוס' ד"ה אלא לאו שכתב דמצנפת של כה"ג קצרה, ולהכי קראה הכתוב מצנפת ושל כהן הדיוט רחבה ונקראת מגבעת. ובכהן המתקינין יש לעיין אם עושים לו מצנפת בבגדי לבן שלובש, בשעה שעובד בארבעה הבגדים, דבכהן גדול המשמש עושין לו מצנפת אף בשעה שהוא משמש בלא ציץ כמבואר בתוספות סוכה ה' ע"א ד"ה ואל יוכיח. וזהו רק בכהן גדול התמידי, משא"כ בכה"ג המתקינין אפשר שבראשית עבודתו בעבודת יוהכ"פ בשעה שיעבוד בבגדי לבן יעבוד במגבעת. וצ"ע ספק זה לא שייך לאביי דאמר לקמן מהסך בצינורא, דכיון דלובש מעיקרא בגדים שמנה הרי הוא בכהן גדול דעלמא, שכבר היה לבוש ציץ. ורק למ"ד עבודתו בבגדי בוץ מחנכתו. ויש לעיין מדוע אין מחנכין אותו בפרישה דהיינו שגם להשני יעשו פרישה. אמנם לפי מה שמבואר לקמן דפרישה אינה מענין העבודה ולא באה רק למצוה גרידא, אתי שפיר: א רבי יהודה אומר אף אשה אחרת מתקינין לו שמא תמות אשתו שנאמר וכפר בעדו ובעד ביתו, ביתו זו אשתו. ויש לעיין אם זה הוי לעיכובא, או"ד למצוה בעלמא. כמו מצוה דפרישה דלא הוי אלא למצוה גרידא ואינה מעכבת הכפרה כמבואר בסוגיא. והנה יש לדייק מדברי התוס' ד"ה וחכ"א שהקשו דהכא אמרו חכמים דלא חיישינן למיתה משום דא"כ אין לדבר סוף, ואילו בפרד"א מבואר דלמיתה דחד חיישינן ולתרתי ותלת לא חיישינן, ותירצו דהכא שאני דמיירי לזמן מועט, א"נ התם חששא בעלמא הוא משום ביטול מצות יבמין. וליכא איסורא כולי האי, אבל הכא משים דכפרת כל ישראל תליא בזה ניחוש אפילו לתרתי ותלת ואפילו לזמן מועט. מבואר מזה דהתוס' בתירוצם השני ע"כ סברי דזה הוי לעיכובא, ואפשר דלפי התירוץ הראשון לא הוי זה לעיכובא, וא"כ מבואר דפליגי בזה בתוס', והתוסי"ש כנראה הסתפקו בזה. והוא שהקשו מדוע לא היו מתקינין גם לשני אשה אחרת. וכתבי משום דלא מעכבא, והא דמתקינין אשה בראשון משום דמצוה מן המובחר בעינן. ואפילו מעכבא לכולי האי לא חיישינן שתמות אשת השני כי היכי דלא חיישינן בגמ' למיתת השניי' יעוי"ש, מבואר דהסתפקו התוי"ש בזה, ובגבו"א הסתפק ג"כ בזה ולפלא שלא הביא דברי התוס':
ב והנה בגבו"א הביא ראיה דלא מערבא כפרה מהא דאיתא לקמן מ' דגם בלא התודה כשר יעוי"ש, וכיון שגם עצם הוידוי לא מעכב. והנה הא דהקפידה תורה וכתבה ביתו זו אשתו בהא דוכפר בעדו ובעד ביתו שזהו כפרת דברים כמבואר בסוגיא שם, וכיון שעצם הוידוי לא מעכב, א"כ פשיטא שגם ביתו דכתוב שם בוידוי דברים ג"כ אינו מעכב עכת"ד יעוי"ש. אמנם נראה דאין זה הוכחה דהרי חזינן שגם כפרת הכהנים כתיבא הכא בהאי קרא, ופשיטא דכפרת הכהנים בזה ליעכובא, דפרו של אהרן לא בא ביחיד דע"כ או קרבן צבור הוי או דשותפין. כמבואר לקמן בסוגיא דף נ' והכהנים המה השותפין בהקרבן. והמה הבעלים של הקרבן גם כן. א"כ גבי אשתו של כהן גדול ג"כ הכוונה שכיון דישנה בכפרה של הפר, ממילא הוי ג"כ בעלים בהקרבן, ושייכה בכפרה דעצם הקרבן, וא"כ יש לומר דמעכבת בכפרה אם אין לו אשה להכהן גדול, כמו שמעכב כפרת כהנים לכפר:
ג ויש לעיין בפרו של כהן גדול שהכהנים מתכפרין בו אם בעינן שיהיו כל הכהנים כולם בני קרבן, דהיינו שלא יהיה אחד מהם מומר דלאו בר קרבן הוא. והנה בקרבן צבור פשיטא דלא נפסל בזה הקרבן, והיינו כמו שלא נפסל הקרבן אם מת אחד מן הצבור. הנה כמו כן לא נפסל גם אם נמצא מומר בהצבור - אבל בשותפין פשיטא דבעינן שיהיו כל השותפין בני קרבן, וא"כ יש להסתפק בפרו של אהרן שהכהנים מתכפרין בתורת שותפין היאך הדין בשאחד מן הכהנים מומר, ואפשר שלדין זה הדין כמו בצבור, מפני שכל הכהנים תורת צבור גם כן עליהם. אמנם בדבר אשתו של כהן גדול פשיטא דבעינן שתהיה בת קרבן, וזהו מדכתבה תורה קרא מיוחד וכפר בעד ביתו זו אשתו, ע"כ דבעינן שתהי' בת כפרה, ואם היא מומרית הרי"ז בעיכוב כפרה ואפשר שזה גרע יותר מאילו אין לו אשה כלל, זהו הפני שהיא אשתו והקרבן שייך גם לה, והנה באופן שאין לו אשה וכתבנו לעיל דהסתפקו להתוס' בזה. אבל נראה דפשטות הסוגיא בסוכה כ"ד דאיתא שם דלהכי חייש רבי יהודה למיתה אעפ"י דלא חייש בעלמא משום מעלה עשו בכפרה יעי"ש. משמע דהוי עיכוב בכפרה:
ד ויש לעיין אם קפידא דבעינן אשה לכהן גדול ביום הכפורים אם זה דוקא בהכפרה דכהן גדול עם הכהנים. אבל בהכפרה דהשעירים שהוא כפרת כל ישראל לא בעינן שתהיה אשה לכהן גדול, או"ד דגם בכפרת השעירים שהם כפרת כל ישראל ג"כ בעינן שתהי' אשה לכהן גדול, ומצאתי בנבו"א שנחית להסתפק בזה יעוי"ש. אמנם נראה דזה תליא אם אשתו של כהן גדול מתכפרת עם הכהן גדול בפרו כדין הכהנים או"ד שכפרת אשתו של כהן גדול בכפרת כל ישראל, והא דבעינן שתהי' אשה לכהן גדול ביהכ"א הוא רק מתנאי הכפרה אבל היא עצמה מתכפרת עם כפרת קהל ישראל. ונפק"מ לדינא דאם אמרינן דמתכפרת כפרו של הכהן גדול עם הכהנים, א"כ חזינן דמלבד התנאי דבעינן שתהי' אשה לכהן גדול. הנה מתכפרת ג"כ בפרו, וא"כ דינה בכפרה זו כדין הכהנים, ממילא מובן דבכפרת השני שעירים שאין האשה שייכה בזה. ממילא גם כשמתה אחרי הקרבת הפר. אינה בעיכוב כפרה. כיון שדינה בכפרת הכהנים. אבל אם היא בכפרת הקהל, ממילא בעינן שתהי' קיימת בכפרת כל הקרבנות כולם. ותניא בספרא פ' אחרי פר"ג פרשתא ג' ושחט את שעיר החטאת אשר לעם שלא יהי' אחיו הכהנים מתכפרים בו, ובמה הן מתכפרים בפרו של אחיהם, יכול לא יתכפרו בפרו של אחיהם שהרי הוא אומר אשר לו מעתה אין להם כפרה וכשהוא אומר על הכהנים ועל כל עם הקהל יכפר הוי אומר יש להם כפרה ובמה הם מתכפרים. מוטב שיתכפרו בפרו של אחיהן שכן מצינו שחלק מכללו שהרי הוא וביתו מתכפרים בו ואל יתכפרו בשל ציבור שלא מצינו שחלק משל ציבור, ואם נפשך לומר והקריב אהרן את פר החטאת וכפר בעדו ובעד ביתו של אהרן הם. ע"כ. מבואר מזה דכוונת התורה שכפרת אשתו של כהן גדול דוקא בפרו, ומתכפרת עם הכהנים ולא עם הקהל ישראל. נמצא דחידשה תורה דאשתו של כהן גדול דינה ככהנים לענין כפרה, וכוונת התורה בית אהרן שתהי' בית שלם בכפרת הפר. - ולא נקרא בית שלם רק אם יש לו אשה, וממילא אשתו והכהנים ביחד זהו שנקרא בית אהרן, ומזה נשמע שע"כ כל עיקר דין זה הוי דוקא בכפרת הפר, וכמוש"ג:
ה איברא דהרמב"ם כתב בפר"א מעבודת יוהכ"פ ה"ב דכל עבודתו של כהן גדול ביוהכ"פ הכל עשוי בכהן גדול נשוי יעוי"ש. אבל אפשר לומר דזהו למצות. אבל לעיכובא הוי רק בפרו שגם היא מתכפרת בו:
ו והנה בכפרת שעיר המשתלח לר"י דסבר בשבועות דכהנים ג"כ מתכפרים בשארי עבירות. ובטח שאשתו של כהן גדול ג"כ בכלל, אבל מסתברא שאין זה נכלל בכלל זה דוכפר בעדו ובעד ביתו, ואם כן מסתברא שאם מתה אשתו של כהן גדול קודם שילדה השעיר שאין זה מעכב כלל, ואפשר שגם למצה אין בזה. וזהו מפני שבכפרה זו לא בעינן שתהי' האשה של כהן גדול בדין כהנים. ובזה יובן לגו הא דאמרה תורה ביתו אחת ולא ב' בתים. משום דזכות זה שתהי' אשתו של כהן גדול בזכות הכהנים, לא נתנה תורה לשתים, משום דזכות זה אינו בהתחלקות, ולא איצטרך לן לומר כטעם הראב"ד בפרי"ז מא"ב הי"ג שהוא מטעם שמא ימשוך לבו אחריהן יעוי"ש, אלא הכונה דלא נתנה תודה זכות כהונה להתכפר עם הבנים לשתי בתים:
ז והנה גם מהא דחזינן דלא חייש רבי יהודה לשמא ימות כהן גדול ויהי' חסר פרישה להשני, וחייש למיתת אשתו. וע"כ משום דפרישה לא מעכבא וכפרת אשתו מעכב. ועי' בגברא:
ח אמנם נראה בדבד עצם מצות פרישה שהוא מצוה לבדה הרינו שדין הוא אשר הכהן גדול יח מיפרק שבעה ימים ואף אם לא יעבוד עבודה הכהן המופרש, מ"ם יש כאן קיום מצות פרישה, וזהו הביאור בגמ' דפרישה לא מעכבא היינו דלא מעכבא אשר העבודה מוכרחת ע"י הכהן המופרש אלא גם אם יעבוד כהן אחר. מ"ם לא חסר בזה מצות פרישה. מפני שעכ"פ עשה כהן גדול פרישה, וכן משמע מהריטב"א שכתב וז"ל הפרשה לא מעכבא בעבודת יוהכ"פ ומסתיין דנעביד מצוה זו לכהן גדול לחוד עכ"ל יעו"ש. ובזה אתי שפיר הא דלא מפרישין הכהן שמתקינין שיש מצוה בהפרשה וא"כ מדוע אין מפרישין גם כהן שמתקינין. וע"כ משום דהמצוה דהפרשה יקוים בהכהן גדול המופרש:
ט ויש להוכיח מד' התוס' ישנים שכתבו דלהכי מתקינין אשה אחרת להכה"ג הראשון ולא להשני מטעם מצוה מן המובחר יעוי"ש, משמע מדבריהם דברור להתוס' דאם באמת יהי' כן דאם מתה אשתו של ראשון ולא תהי' לו אשה. ולהשני תהי' לו אשה דאז יעבוד השני דיש לו אשה וקשה דלפי דבריהם דגם ביתו אינו מעכב. א"כ מאי עדיפותא דשני מן הראשון. ואם בשביל אשתו, הא לאידך גיסא אין להשני מצוה דפרישה, ואעפ"י שמצוה דפרישה לא מעכבא, אמנם כיון שסברת התוס' הכא שגם ביתו אינו מעכב, וא"כ מסתברא שיש עדיפות בראשון מפני מצוה דפרישה אבל בדברינו יבואר לנכון דמצות פרישה יש כאן בכהן גדול דעביד פרישה, משא"כ בהא דביתו השייכה לעבודה בדבר הכפרה:
י והנה בגבו"א הסתפק דאם ביתו אינו מעכב, ואירע שמתה אשתו של ראשון מי יעבוד עבודה דיוהכ"פ. אם ראשון עדיף מטעם פרישה שעליו, או"ד שני עדיף מטעם ביתו ודחק שם בסברא דחסרון ביתו הוי חסרון דשעת עבודה, משא"כ פרישה לא הוי חסרון בשעת עבודה יעוי"ש. ותמוה דע"כ אם אמרינן דפרישה הוי ענין תנאי המצוה השייכה לעבודה, א"כ הרי"ז מצוה השייכה בשעת עבודה גם כן. והיינו שיעבוד עבודה הכהן שעשה פרישה. ודוחק לחלק ביניהם. אמנם בעיקר הספק כתבנו שזה מבואר בתוסי"ש, וכמוש"ג: יא תוס' ד"ה וחכ"א הקשו דהש"ס פריך לקמן ורבנו נימרו אינהו לנפשייהו. הוי מצי הש"ס לשנויי דהבא לענין פסול דלא הוי אלא חששא גרידא כי מסתמא ימצאו הרבה כהנים הראוין לעבודה להכי סגי בחד. משא"כ במיתת אשתו יעוי"ש. ודברי התוס' תמוהין טובא דהלא גם במיתת אשתו יש למצוא הרבה כהנים שיש להם אשה. והמהרש"א הקשה בזה. ובקרני ראם מיישב דגבי דברים שאינם מעכבים בדיעבד לא תקנו להחליף הכהן הראשון וביתו כיון שלא מעכב בדיעבד. להכי אין מקבלין כהן אחר לעבודה משא"כ בפסול טומאה שמחליפין העבודה בכהן אחר ימצאו הרבה כהנים עכ"ד. אבל דבריו תמוהין. א) דעצם הדין דביתו אינו מעכב אינו מבואר ומספקא להו להתוסי"ש. וא"כ אפשר דגם להתוס' הדבר בספק וכתבנו לעיל דגם להתוס' תליא זה בשני התירוצים. וא"כ אין להחליט בכוונת התוס' לדבר ברור שסברי דביתו לא מעכב. ב) הלא מבואר להדיא בתוסי"ש שמפרש סברת רבי יהודה דלהכי חייש בקמה תמות אשתו של ראשון ולא חייש לשמא תמות אשתו של שני משום דכיון דמצוה מן המובחר בראשון יעוי"ש. הרי מבואר להדיא דאם לא היו מתקנין אשה לראשון וגם מתה כי אז היתה העבודה נעשית בשני. הרי מבואר דאף אם ביתו לא מעכב לפי סברתם, מ"ם לענין עבודה היה עושה השני, הרי חזינן דגם לענין דבר שאינו מעכב העבודה, מ"מ קם הכהן השני תחתיו מפני שיש לו אשה, ומסתמא כן הדין אם תמות אשתו של שני דקם שלישי תחתיו. ג) דלפי דבריו הוי יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא, דלענין מצוה שאינה מעכבת חיישינן למיתה ואין לדבר סוף ולענין דברים המעכבין לא חיישינן. ובעיקר הקושיא נראה בכוונת התוס', והיינו דאזלי התוס' לפי סברת התוסי"ש שכתבו דמצוה בראשון, ויש לפרש הכוונה בשתים. א) מטעם דחביב הוא ביותר מטעם שהוא הכהן גדול שעומד הוא במשרת הכהונה גדולה, וביותר אם אמרינן דהפר הוא ג"כ מהכהן שעבר, וכמו שכתבו התוסי"ש לקמן י"ב ע"ב ד"ה שני כל מצות כהונה גדולה עליו. ב) מטעם דיש על הראשון מצות פרישה, ויש בזה מצוה שיעבוד הכהן שנהג בפרישה שבעה ימים מקודם, ואפילו לפום מה שכתבנו לעיל דמצות פרישה תמיד איכא מפני שדין הוא על הכהן גדול. וכמו שכתבנו לעיל בשם הריטב"א, מ"מ לענין מצוה מן המובחר ודאי שפיר טפי שיעבוד עבודה מי שנהג בפרישה, ובזה אתי שפיר דברי התוס', והיינו דהנה הש"ס פריך ונימרו אינהו לנפשייהו דא"כ אין לדבר סוף, דזה מיירי ע"כ באופן שכבר נדחה הראשון, ואנו באים לחוש לשני ולשלישי עד אין סוף, בזה שפיר כתבו התוס' דלזה אין לחוש כיון שרק חששא בעלמא הוא דשפיר ימצאו כהנים הרבה הראוים לעבודה, היינו כהנים שאין בהם מצות פרישה. וזהו דהכוונה שכבר נדחה הראשון וא"א לקיים עתה מצות פרישה. משא"כ בחששא דר' יהודה דחייש למיתת אשתו של ראשון. וחייש רבי יהודה לראשון מפני שאנו רוצים שהעבודת יוהכ"פ תהי' נעשית כן, וא"כ אין להשיג כהן אחר, כיון שכל עיקר מגמת רבי יהודה שיעשה הראשון מפני שמצות פרישה עליו, וכמו שנתבאר:
יב והנה יש לעיין לר' יהודה דחייש למיתת אשתו הלא כיון שמתקינין לו כהן אחר. ממילא אם תמות אשתו של ראשון יעמוד השני ויכהן, וע"כ צריך לומר דנוח לנו בראשון מטעם המצות פרישה שעליו, אבל אכתי קשה מדוע אין מפרישין גם השני. וממילא אין צריך להתקין אשה בעד הראשון. והנה בחדושי המאירי ליומא הקשה ג"כ לדעת רבי יהודה תהא תקנת האחר מועלת לו שאם תמות אשתו יהא זה עובד תחתיו יעוי"ש, ולכאורה הא פשוט יש לומר דטוב בראשון משום מצות פרישה. וע"כ סברת המאירי ג"כ דינהוג גם השני פרישה. והמאירי מתרץ משום דנוח לנו להכין אשה משנעבור אותו מכהונתו בלא פסול של גופו. והביאור בזה כי קשה לנו להעביר כהן גדול בשביל אונס של מיתת אשתו:
יג והנה הא דבאמת אין מפרישין גם את השני. איתא בירושלמי פר"א דיומא דפריך שם מה מייחדין ליה עימיה, אמר רבי חגא משום דאין מייחדין ליה עימיה דו קטל ליה אותו, והביאור בזה דלהכי אין לנהוג פרישה גם בשני בכדי שלא תהי' איבה. והנה לפי"ז אין להקשות דליסגי בהא דמתקינין אחר למלא החסרון שמא תמות אשתו של ראשון יבוא הוא וישמש. משום דסבר רבי יהודה דע"כ לכתחילה טוב לתקן שישמש הראשון שנהג פרישה. יד והנה מה שמסתפק בגבו"א היכי שאירע שמתה אשתו של כהן גדול ביוהכ"פ ולא יש אחרת לכונסה מי ישמש בעבודת יוהכ"פ אם הכהן גדול מטעם המצות פרישה שעליו אעפ"י שאין לו ביתו, או"ד השני ישמש מפני שיש לו ביתו, וכתבנו לעיל מזה, הנה מדברי המאירי שכתבנו מבואר דהשני שיש לו ביתו ישמש ביוהכ"פ. אבל יש לדחות דכוונת המאירי שיתקנו שגם השני יעשה פרישה, וכמו שכתבנו לעיל. אבל לפי המבואר בירושלמי דאין עושין פרישה לשני משום איבה. ומכל זה רוצה המאירי לומר דתקנת השני יספיק גם להחששא שמא תמות אשתו של ראשון. מוכח מזה דתקנת ביתו עדיפא מהא דמצוה דפרישה. ומסתברא מפני שתקנת ביתו איתא בעיכובא, ומצות פרישה ליתא בעיכובא, ומלשון המאירי שכתב שם לעיל שאי אפשר לעבודת היום אלא בכהן הנשוי שנאמר וכפר בעדו ובעד ביתו. ואין ביתו אלא אשתו יעוי"ש לשון זה מורה שהוא לעיכובא, וביותר כמו שביארנו לעיל עפ"י הספרא נראה שביתו הוא לעיכובא:
ביתו זו אשתו. ויש להקשות דבקדושין כ"ב דרשינן בדין רציעה של עב"ע דבעינן שיהי' להאדון אשה ובנים מטעם דכתיב כי אהבך ואת ביתך. מבואר דבכלל בית גם בנים, וא"כ ה"נ מדוע לא דרשינן מהא דכתיב ביתו דהכוונה גם בנים, והיינו שיהי' בנים לכהן גדול, ובגבו"א הקשה בזה יעוי"ש. אמנם כבר הקשה בזה המהרי"ט והובא במל"מ פר"ג מעבדים, וכתב דבנים לאו דוקא והוכיח מהא דהכא והיינו דביתו לא משמע אלא אשתו, וזהו כמו שאמר רבי יוסי בגיטין ג"כ מעולם לא קראתי לאשתי אשתי אלא היה קורא ביתו:
א מט מאין היו הכהן השורף את הפרה להוציא מלבן של צדוקים שהיו אומרים במעורבי השמש היתה נעשית. והנה בהא דמעודב השמש יש להבין אם הכוונה שעדיין נקרא טמא כגון מחוסרי כפרה, או"ד שהכוונה מעורבי שמש שנטהרו לגמרי, והיינו שאינם בני מחוסרי כפרה וטהור לגמרי, והנה מלשן התנא שלא שנה התנא שהיו אומרים בטהור היתה נעשית. משמע שמיירי בטבו"י שהוא מחוסר כפורים והצדוקים הודו בזה שהוא כשר לפרה, והרב ברטנורא פירש כן. אבל יש לעיין בממנפ"ש אם לא דרשי הטהור מכלל שהוא טמא אלא הפרשים טהור לגמרי, א"כ מניין יודעים להכשיר מחוסר כפודים ואם דרשי טהור מכלל שהוא טמא א"כ ליתכשר גם טבו"י, וע"כ צריך לומר דכוונת הצדוקים לומר דבעינן טהור לגמרי, וא"כ מדוע נקט התנא במעורבי שמש, והנה ליוסף הבבלי בזבחים י"ז ע"ב דסבר מחוסר כפורים פסול בפרה, והטעם משום דסבר טומאה דאותה פרשה דלא מיירי במחוסר כפורים יעוי"ש, א"כ אין לומר דהצדוקים יכשירו בזה יותר מחכמים, אבל לשיטת רבנן שם דסברי דמחוסר כפורים כשר בפרה אף קודם הערב שמש אפשר דהצדוקים מודים בלאחר הערב שמש ואתי שפיר לשון התנא דנקט במעורכי השמש, לומר דמכשירים הם במחוסר כפורים ב להוציא מלבן של צדוקים. ויש לעיין לפי מה שכתבו התוסי"ש דלא חיו מטמאין את הכהן אלא בטומאה דרבנן, וזהו מה שאחיו הכהנים היו נוגעין בו ובגדי אוכלי קודש מדרס לחטאת, ולפי"ז היאך יוציאו מלבן של צדוקים, כיון שגם הצדוקים רואים ששומרים את הכהן בלטמאותו בטומאה גמורה, ובטומאה דאחיו הכהנים נוגעים בו אינו אלא מצד המעלה לחודיא. ומצאתי בתוסיו"ט פר"ג דפרה תמה בזה. יעוי"ש. והנה הריטב"א עמד ג"כ בזה ותירץ וז"ל ואע"ג דטומאה זו אינה אלא מדרבנן, הא אית בהו הכירא לצדוקין שיודעין היו דלדידן טהרת הקודש טומאה היא לפרה. וכיון שרואין שאנו מצריכין אותו טבילה בלא הערב שמש הא איכא הכירא, יעוי"ש ביאור דבריו דלדעת הצדוקין ג"כ בעינן הערב שמש לטומאה זו דהיינו שהיו נוהגין כן. וכשראו במעשה פרה שהיא נעשית בטבו"י בלא הערב שמש כמו שהיו נוהגין דהבגדי אוכלי קודש מדרס לחטאת. והרי התירו בטבו"י והכירו שזהו מפני להורות הלכה שטבו"י כשר בפרה: ג והנה בהא דכתבו התוי"ש דסימאוהו בזה שאחיו הכהנים נוגעין בו יש לעיין אם הנגיעה היתה בידם כסתם נגיעה. או שהנגיעה היתה בבגדיה. והיינו כי לכאורה צריך לומר דהנגיעה היתה בבגדיהם וזהו מפני כי הבגדים עשאום מדרס לחטאת. והיינו שנחשבים הבגדים כאב הטומאה הנקראין מדרס ומדרס מטמא אדם, אבל הידים טמאים מטעם שנגעו במדרס, ולא הוי אלא ראשת, ואינם מטמאין אדם, אבל יש לומר דשאני בפרת חטאת דגם מטמא אדם, והוא בהא דתנן בפרי"ב דפרה מ"ז הטהור לחטאת שנטמאו ידיו נטמא גופו ומטמא את חבירו. וחבירו את חבירו אפילו הן מאה, הרי מבואר להדיא דגם אם נגעו אחיו בידם ג"כ נטמא. אמנם נראה דיש לחלק מהמשנה דשם מיירי דהטומאה היתה בפועל אף שנטמא בטומאה דרבנן, מ"ם כיון שהתחלתה היתה ע"י טומאה דבפועל בנגיעה בדברים המטמאין, בזה עשו מעלה בפרת חטאת שמטמא אפילו מאה בזה אחר זה, משא"כ הכא שבאמת לא היתה שום טומאה רק מצד המעלה לחודיא:
בזה אפשר לומר דלא מטמאין בטומאה שע"י מעלה יותר מהסדר הנהוג בדין טומאה דאורייתא. וא"כ בעינן שתהי' הנגיעה בהבגדים:
ד וכן יש להוכיח כמו שכתבנו מהא דאיתא בחגיגה כ"ג ע"ב אמר רב עשאוה כטמא שרץ. ופריך אלא מעתה לא תטמא אדם יעוי"ש, וקשה מהמשנה דפרה שכתבנו לעיל דבפרת חטאת גם ראשון מטמא אדם, ומצאתי בטו"א שם שהקשה בזה. יעוי"ש. אבל לפי מה שכתבנו אתי שפיר דשאני הכא שהטומאה הוא רק מצד המעלה. להכי אין לנו לטמא אלא לפי סדר הטומאה, ולא יותר. ולא דמי להמשנה דפרה שם שהיתה טומאה בפועל בהתחלה וכן גם התוספתא שהביא שם הטו"א מיירי באופן זה. דאיתא שם לגין של חטאת שנטמא אחוריו וכו' יעוי"ש. ולפי זה הכא הא דעשו בגדר אוכלי קודש מדרס לחטאת שהוא רק מצד מעלה לחודיא. א"כ אין ראשון מטמא אדם וע"כ דטימאוהו בבגדיהם כמוש"נ ה ורש"י שם בהגינה מפרש דחכמים טימאוהו להכהן בשרץ יעוי"ש ויהיה טבו"י מטומאה דאורייתא, וכן כתב הרמב"ם בפר"א דפרה הי"ד דבי"ד כבית שני היו מטמאין כהן השורף הפרה בשרץ וכו' יעוי"ש. וסברת שיטתם ע"כ הוא משום דסברי דבטומאה של נגיעה אחיו הכהנים לא הוי הכירא להצדוקים דטבו"י כשר בפרה, מפני שטומאה זו אינה אלא מצד המעלה לחודיא. וליתא בזה דררא דטומאה דאורייתא וממילא ליתא בזה הכירא להצדוקים. ובזה יש ליישב מה שקשה לכאורה לפי מה שמבואר בחגיגה שם דגם בטומאה דרבנן איכא הכירא להצדוקים, והוא דאיתא שם שפופרת שחתכה לחטאת ר"א אומר יטבול מיד, ור"י אומר יטמא ואח"כ יטבול, ופריך דחתכה מאן אי חבר וכו' אלא דחתכה ע"ה בהא לימא ר"י יטמא ואח"כ יטבול הא טמא וקאי יעוי"ש. וקשה הא טומאת ע"ה לא הוי אלא טומאה דרבנן, ומבואר שם בסוגיא דגם בכלים בעינן הכירא לצדוקים, וכן כתב הרמב"ם בפר"א דפרה הי"ד דכל הכלים שמכניסים לתוכם אפר הפרה כולם נעשים טבו"י. והיינו משום הכירא לצדוקים וא"כ לשיטת רש"י והרמב"ם דבעינן להכירא להיות טבו"י אם מטומאה דאורייתא. וא"כ מאי פריך הש"ס שם והא סמא וקאי וא"כ אמאי אמר ר"י יטמא ויסבול, וקשה הא טומאת ע"ה לא הוי אלא טומאה דרבנן. ואנן טומאה דאורייתא בעין להכירא, ועיין בגבו"א. אבל לדברינו אתי שפיר משום דטומאת ע"ה שעשאים חכמים כזבים לכל דבריהם. בזה הוי הכירא מעליא. והיינו מפני כי הגזירה הלזו יש בה באמת חששא דטומאה דאורייתא, מפני שאינם זהירים בטומאת נדה וזיבה. משא"כ בנגיעה דאחיו הכהנים דטומאה זו הוי רק מצד המעלה גרידא, לא הוי בזה הכירא לצדוקים. והא דלא טימאוהו בטומאה דרבנן שיש בזה חששא דאורייתא כמו הא דטומאת ע"ה, איכא למיסבר דסברי רש"י והרמב"ם דאם יהדורי אטומאה ליזיל בתר טומאה קלה אז שוב לא תהי' הכירא להצדוקים. דדוקא התם בשפופרת שחתכה להסאת שהטומאה דע"ה באה מאליה, היינו שהאומן הגומר הוא ע"ה. וגם הצדוקים הכירו לטומאה זו שפיר הרי זה הכירא מעליא. משא"כ בשבאו הבי"ד לטמאות בשביל ההיכירא להצדוקים. אז אם רואים המה אשר יחפשו לטמאותו בטומאה קלה פשיטא דלא הוי הכירא. להכי סברי רש"י והרמב"ם דמטמאין אותו בשרץ שהוא טומאה דאורייתא וטבו"י כשר בפרה. והנה כמו כן בכלים הנגמרים בטהרה דקיי"ל כר' יהושע דמטמאין אותן בידים. ע"כ דמטמאין אותן בטומאה דאורייתא מפני ההכיר, וכמוש"ג ו ואין לפרש דלהכי פירשו רש"י והרמב"ם דמטמאין אותו בטומאה דאורייתא בשביל דליבעי הערב שמש. ובטומאה דרבנן לא בעי הערב שמש, וא"כ ליתא הכירא ולכאורה כן מבואר ברש"י חגיגה י"ה ע"ב ד"ה והערב שמש יעוי"ש. וכן דעת הרמב"ם בפר"ס מאבוה"ט ה"א, וא"כ לא סגי בטומאה דרבנן לענין הכירא לצדוקין מטעם דליתא בזה הערב שמש, ומצאתי בתפא"י שמפרש כן לשיטת הרמב"ם. אבל זה ליתא דע"כ מודו רש"י והרמב"ם בטומאה דרבנן שהוא מחשש טומאה דאורייתא דבעינן הערב שמש לאחר טבילה, וראיה לזה מהא דאיתא לקמן מ"ז גבי רבי ישמעאל כן קמחית שסיפר עם נכרי בשוק ונתזה צינורא נכנס ישיבב אחיו ושימש. ומדוע לא שימש הראשון ע"י טבילה. ואדרבה מצוה בראשון מטעם הפרישה, וע"כ משום דבעינן הערב שמש, אע"פ שזהו טומאה דרבנן וע"כ הטעם בזה כיון שיש בזה משום טומאת זיבה, ואעפ"י שזיבת נכרי בעצמותה ג"כ דרבנן. אבל כיון שעצם זיבה טומאה דאורייתא, להכי החמירו בזה להצריכו גם הערב שמש, וגם מסוגיא דחגיגה כ"ג שכתבנו לעיל מוכח כן, והוא מדפריך שם אילימא דחתכה ע"ה בהא לימא רבי יהושע יטמא ויטבול, הא טמא וקאי יעוי"ש, ומוכח דהא בשביל צינורא דע"ה בעי הערב שמש ואיכא הכירא לצדוקים, אעפ"י שהטומאה דרבנן. וע"כ משום דאיכא בטומאה זו גם חששא דטומאה דאורייתא. וע"כ דרק בטומאה כזו שאין לה עיקר בדאורייתא אלא עיקרן דרבנן כמו הני דחשיב שם הרמב"ם דטעונין ביאת מים מדברי סופרים באלו אין טעון הערב שמש, ובאופן זה מיירי רש"י בחגיגה שם. ולכן בנידון זה דנגיעת אחיו הכהנים שעשאום חכמים כטמאים בזה שעשו בגדי אוכלי קודש מדרס לחטאת, אעפ"י שלא הוי אלא מעלה בעלמא לחטאת, אבל עכ"פ עיקרו של הטומאה בשם מדרס עיקרו בדאורייתא, וטעון הערב שמש, וכן מוכח מהריטב"א שכתב להקשות למ"ד דטומאה דרבנן לא בעי הערב שמש מאי הכירא איכא בהאי נגיעה דאחין הכהנים, ומתרץ דמודה בטומאות חמורות דרבנן דבעי הערב שמש כגון צינורא דע"ה יעוי"ש. וע"כ הביאור כמו שכתבנו, וע"כ דגם רש"י והרמב"ם מודו בזה מכח סוגיא דחגיגה כ"ג בהא דטומאת ע"ה, וא"כ תקשה מדוע לא פירשו דהיו מטמאין אותן בטומאת ע"ה דבעי הערב שמש, וע"כ כמו שכתבנו דסברי רש"י והרמב"ם דליכא הכירא רק אם מטמאין אותו בטומאה דאורייתא ממש, והוי טבו"י דאורייתא:
ז והנה הא דדייקו התוס' מהא דתנן סמכו ידיהם על ראשו ואומרים לו אישי כהן גדול רד טבול אחת. דמזה שנגעו בו חשבינן ליה כטמא, ובתוסי"ש שם מביא מתוספתא שמבואר שם דהטומאה באה להכהן מטעם נגיעת אחיו הכהנים. ומזה לכאורה תמוה לרש"י והרמב"ם דסברי דטימאוהו בטומאה דאורייתא. נראה לומר דהרמב"ם ורש"י מפרשים דבאמת כבר טימאוהו בטומאה דאורייתא מקודם שסמכו ידיהם עליו. והסמיכה היתה לאות ולסימן שכבר נטמא מקודם בטומאה דאורייתא, והיינו כי מפני שנטמא להכי לא היו נזהרין מליגע בו. וגם לאות ולסימן שעתה הוא קודם הטבילה, והיו נוגעין בו בכדי לזרזו שיטבול. ולאחר שטבל היו נזהרין מליגע בו אבל עיקר הטומאה נטמא מטומאה דאורייתא. איברא דלשון התוספתא מורה בשיטת התוסי"ש. והוא דאיתא שם מעשה בצדוקי אחד שהעריב שמשו לעשות את הפרה וידע בו ריב"ז וסמך שתי ידיו עליו ואמר לו אישי כהן גדול מה אתה נאה להיות כהן גדול רד וטבול אחת ירד וטבל ועלה יעוי"ש. משמע מזה שלא היתה טומאה אחרת בינתים מדלא שנה התנא מזה. וכן מצאתי מדייק התוסיו"ט בפר"ג דפרה מ"ח.- אבל יש לומר דשם מיירי ג"כ שמקודם טומאותו בשרץ וגם טבל. אבל הוא לא ציית לחכמים והמתין עד לאחר הערב שמש, ועל זה בא ריב"ז בערב וטימא אותו בנגיעה, ולמחר יכופו אותו עפ"י בי"ד שיעשה את הפרה קודם הערב, ובזה איכא הכירא מעליא כיון שמקודם טימאוהו בשרץ. או שיש לפרש שעדיין לא העריב שמשו, רק שמפני שהבין ריב"ז שבדעתו להמתין עד לאחר הערב שמש ורצה לגמור היום בטהרה עשה כן ריב"ז לצערו בזה שיטמא אותן בידיו שלא יוגמר בטהרה. עד שיהי' יגע ועיף מלעשות טבילה, ובזה יכופו לעשות הפרה קודם הערב שמש: ח במלאכת שלמה כתב דהמשנה זו לא אתיא כר"ע דסבר דמחוסר כפורים אסור בפרה ומכש"כ טבו"י יעוי"ש. והנה לשיטת התוסי"ש דמיירי שטימאוהו בטומאה דרבנן אתי שפיר גם לר"ע. והנה לכאורה מזה ראיה לשיטת התוס' מדלא קאמר הש"ס לימא מתניתין דלא כר"ע. ע"כ מיירי בטומאת דרבנן דבזה בודאי ר"ע מודה דטבו"י כזה כשר בפרה. ולכאורה תקשה מזה לרש"י והרמב"ם. - אבל נראה דרש"י והרמב"ם מפרשים דדוקא במחוסר כפורים וטבול יום של מחוסר כפורים אסור בפרה משום דסבר דלא היתה כוונת התורה על הטמא דלא כתיב בפרשה זו כמבואר בזבחים י"ז, ועיין לקמן מ"ג בתוס' שם ד"ה לימד, אבל טבו"י דשרץ מודה ר"ע דכשר בפרה, כיון שלא חסר לו רק הערב שמש, שפיר נקרא טהור גם קודם הערב שמש, וכשר בפרה, ואתי שפיר שיטת רש"י והרמב"ם, כמוש"נ:
ט מפרישין כהן השורף את הפרה. - והנה מדנקט התנא כהן השורף את הפרה, משמע דבעבודות דלא בעינן כהן פשיטא דלא בעי פרישה, והיינו דומיא דמלואים בעינן, דלא מיבעי' אם הילפותא דמלואים הוי דאורייתא פשיטא דבעינן דומיא דהתם, היינו בעבודה הטעונה כהונה, ואפילו אם אמרינן דמעלה בעלמא הוא הא דילפינן ממלואים, מ"מ זהו עיקר המעלה אם אנו עושים הדומיא דמלואים, ולפי"ז פשיטא דכל הני עבודות דלא בעי כהונה דפשיטא דלא בעי גם כן פרישה, ושפיר דייק התנא ושנה לנו כהן השורף את הפרה ולפי"ז כל הני עבודות אשר משרפה ואילך הכשרים בזרים ובאשה גם כן פשיטא שאינם טעונים פרישה לעבודתן, ואפילו כשהיו כהנים עסוקין בעבודתן, אמנם כיון שכשרה עבודה זו בזר ובאשה, פשיטא דלא חוי עבודה חשובה דליבעי פרישה, ואנן ממלואים גמרינן לענין עבודות חשובות דוקא אשר צריכין כהן ואפילו למאן דסבר דבעינן כהן באספת אפרה, מ"מ לא תקשה מדוע נקט התנא דוקא כהן השורף, משום דסבר דדוקא השורף שזהו עיקרה של עבודה במעשה פרה, ובזה יש לנו ללמוד מהא דלעשות המרמז למעשה פרה, לומר שעיקרה של עשי' בעי העובד פרישה, וכן כתבו התוס' ישנים ד"ה מפרישין, והיינו הביאור כמו שכתבנו. אך זה חידשו התוס' דלשמואל דסבר דהקבלה בדם היתה בסגן, א"כ כיון שהיא עבודה חשובה פשיטא שהכהן המקבל הדם בעי פרישה, דהרי זה עיקרו של לעשות שדרשו אלו מעשה פרה, וא"כ בעי פרישה ומ"מ לא תקשה לשמואל מ"ט לא תנא במשנה המקבל את הדם, היינו משום דהתנא נקט עיקרה של פרה ותכליתה שהוא לעשות ממנה אפר, להכי נקט שריפת אבל ה"ה גם המקבל הדם בעי פרישה, והיינו כי חידשו התוס' כי שפיר יוכלל בלעשות שתי מיני אופני עבודות. א) עבודה העיקרית ותכליתה עשיית האפר. ב) כי העבודה שהיא גדולה באיכותה גם כן נכללת בלעשות, והתנא חדא נקט:
י עוד הקשו התוס' שם לרב דסבר שחיטת פרה בזר פסולה, ואיכא לס"ד דלדורות בעי כה"ג דוקא א"כ אמאי לא נקט התנא הכהן השוחט שהרי עיקר היא משרפה שכשרה בכה"ד לדורות יעוי"ש ולכאורה מאי מקשה התוס' לרב מדוע לא נימא כמו לשמואל דהתנא חדא נקט שורף וה"ה לשוחט, ואם בשביל שהשחיטה עבודת חשובה היא באיכותה שטעונה כה"ג אבל התנא נקט העבודה העיקרית התכליתית שהוא עשיית האפרה, ובדוחק יש לומר בכוונת התוס' דסברי דבאופן איכות העבודה כזו הטעונה כה"ג דוקא. זה יותר מכריע לענין חשיבות עשייה גם מעבודה שהיא עיקרית ותכליתית, וא"כ היה להתנא למינקט העבודה החשובה הלזו:
יא והנה בהא דכתבו התוס' וז"ל אבל שארי כהנים שהיו עסוקין באספת אפרה ובשאר עסקיה וכו' לא היו מפרישין יעוי"ש, יש לעיין בכוונת דבריהם אם באו לשלול מפרישה אלו העוסקים בהעבודות שמאסיפת אפרה דהיינו לאחר שרפה דלא בעינן כחו, ובזה לא בעינן פרישה. או דילמא דבאו לשלול אפילו שארי עסקים אשר גם טרם שרפה דהיינו המזה את הדם ואפשר שגם המקבל לדידן דלא סבירא לן כשמואל דסבר קבלה בסגן ולא הוי גדולה באיכותה כל כד, אפשר דלא בעינן פרישה לעבודתה, או דלמא דלכל עבודות דבעי כהונה בעי פרישה. והתוס' באו לשלול העבודות אשר לאחר השרפה, ואין להוכיח מדנקטו התוס' לשמואל דבעי הכהן המקבל הדם פרישה משמע דלדידן דלא סבירא לן קבלה בדם לא בעי כהן המקבל פרישה, דליתא דאפשר דכוונת התוס' דלשמואל הוי צריך התנא למינקט מקבל מטעם שהיא עבודה יותר חשובה, וכמו שנתבאר לעיל:
יב אמנם מסתברא דכוונת התוס' לשלול כל העבודות שהם משרפה ואילך, וכל עבודות שעד שרפה ושרפה בכלל בעי פרישה אם בדעתם לעבוד, ואם בדעת הכהן לעבוד הכל לבדו בעי הוא לבדו פרישה, ואם ירצו לעבוד בשנים או בשלשה בעו כולהו פרישה ואיכא למימר דלהכי נקט התנא בפרישה הכהן השורף את הפרה היינו דעבודה בתרייתא דבעי כהונה נקט, וזהו שרפה, ומיושב בזה גם קושיות התוס', ומצאתי במנח"ח מצוה שצ"ו כתב כן שאם ירצו לעבוד בשנים בעו כולהו פרישה, וזהו כמו שנתבאר, והנה כל זה בתחילה קודם השבעה ימים. אבל בדיעבד אין הפרישה מעכב. ואם ירצה כהן אחר לעבוד באחת מהעבודות בלא פרישה מסתברא שמעכבין עליו מטעם דבתחילה כשיש כהן מופרש בפרישה, יש לעכב על כהן אחר מלעבוד, ואפילו לפי מה שכתבנו לעיל בפרישה בכה"ג ליוהכ"פ דאין ענין פרישה להעבודה בעצמותה. אלא דין פרישה הוא על הכהן גדול בעצמותו כל זה שייכא לענין דין פרישה דיוהכ"פ. אשר ענין הפרישה הוא לכה"ג, משא"כ בכהן השורף את הפרה פשיטא שכל עיקר ענין פרישה הוא עבור העבודה בעצמותה וא"כ כל כהן העובד בעי פרישה ואם ירצה בשנים או בשלשה כולהו יצריכו פרישה ואין לזה סתירה מהירושלמי פר"א דיומא שכתבנו לעיל דאין עושין פרישה לשנים, והטעם משום איבה, אמנם ע"כ זה דוקא ביוהכ"פ שכל העבודות של יוהכ"פ אינן נעשות אלא בכהן אחד. ואם מפרישין שנים שייך בזה איבה. משא"כ במעשה פרה שמתחלקת העבודה לכמה אנשים לא שייך בזה איבה, ושפיר דמי אם מפרישין במעשה פרה הרבה אנשים. והא דלא נקט התנא אלא כהן אחד היינו מפני שכיון שסגי גם בכהן אחד לכל העבודות כמו"ש התוסי"ש שם: יג והנה לולא דמסתפינא הוי אמינא דגם בכהן השורף את הפרה כל עיקר מצוה דפרישה הוא מצוה מיוחדת על הבי"ד של כהנים שיבחרו כהן לעשות פרישה מיוחדה עבור הפרה. וגם לייחד לו את פעולת הפרה אבל לא בעינן בעצם העבודה שיעבוד דוקא כהן מופרש בפרישה, ובזה יהיה מתאים דין פרישה דפרה עם הפרישה דכה"ג ביוהכ"פ. לפי מה שביארנו לעיל, ולפי"ז גם בתחילה נותנין איזה מן העבודות גם לשארי כהנים, וצ"ע:
יד תוס' ישנים ד"ה שכל מעשיה הביאו בשם רבינו שלמה שפירש כל מעשי' היינו קיבול דמה ואספת אפרה. והקשו דבפרה תנן צלוחית של מי חטאת וסתם צלוחית הוא של חרס, ותנן בפרה פר"ה בכל מקדשין, ועוד תנן שפופרת שחתכה לחטאת, ושם מיירי בכלי המקבלת טומאה. והנה לא זכיתי להבין דמאי קושיא הא התם בכל הני מקומות מיירי לענין קידוש מי חטאת דהיינו שמערבין האפר עם המים, ובזה ודאי פשיטא דבעינן כלי מעליא. וכמו שמבואר בתוס' ד"ה שכל יעוי"ש. ורבינו שלמה שנקט "אספת אפרה". היינו אספת אפרה בלא מים ולזה לא בעינן כלי. והיתה נעשית בכללי גללים דוקא:
סו עוד מה שהקשו מהא דאיתא בזבחים צ"ג בכהן המזה דם הפרה דמקנח אצבעו בשפת המזרק, משמע דהוי כלי שרת דבשביל אותו הפעם ל"ה קרי' לי' מזרק וכיון דהוי כלי שרת א"כ הוי של מתכות דקיי"ל לקמן ל"ט דכלי שרת דעץ לא עבדינן יעוי"ש. ונראה דאפשר דגירסת רבינו שלמה שם בגמ' כגירסא שהובא בשיט"מ שגרס שם כן בשלמא גמר מקנה אצבעו בפנים במאי מקנח אמר אביי בשפת מזרק והביאור בזה כך הוא דאם גמר כל ההזאות מקנה ידו כולו שהדם היה בידיו משום דהקבלה בעינן ביד כמבואר בספרי וברמב"ם פר"ד דפרה ה"ד (והמנח"ח כתב במצוה שצ"ז שהראב"ד משיג עליו בזה אבל לא ראיתי שם השנה) ולהכי כשגמר מלהוות מקנח בגופה של פרה את כל ידו. והיינו בכדי שתקוים מצוה דשרפה בהדם כולו וכשלא גמר מקנה אצבעו שהזה בו. ומזה ראיה להרמב"ם דסבר דבעינן קינוח הדם בין הזאה להזאה ג"כ בגופה של פרה כמבואר בפר"ג דפרה ה"ב וז"ל על כל הזאה טבילת אצבע בדם, ושירי הדם שבאצבע פסולים להזייה. לפיכך על כל הזאה מקנח אצבעו בגופה של פרה (ומצאתי בריטב"א שכתב כן עפ"י הסוגיא דזבחים, ומשמע שכן היתה גם הגירסא לפניו) גמר מלהזות מקנח את ידיו בגופה של פרה עכ"ל. והנה אח"כ בעי הש"ס בפנים במאי מקנח, היינו בקרבנות שבפנים במאי מקנה ועל זה אמר אביי בשפת מזרק וכפי גירסא זו שע"כ היא גירסת רבינו הרמב"ם בטח שכמו כן היא גירסת רבינו שלמה, וא"כ אין הוכחה מזה דהקבלה היתה בכלי שרת, ופשיטא שסבר רבינו שלמה שהקבלה בדם פרה היתה בידו דוקא, ובזה מיושב ג"כ מה שהקשו התוס' מהא דהספרי:
טז ונראה מה שפירש רבינו שלמה קבלת הדם בכלי, ותמוה טובא דהלא לפי המבואר היתה הקבלה בידיו של כהן. נראה דע"כ שתי קבלות היתה בדם של הפרה. א) לקבל דם להזאה. ב) לקבל דם הצואר כולו, אשר בטח לא יכנס כל הדם של הפרה בידיו, ובאמת צריכין לקבל כל הדם, באופן שלא ילך הדם לאיבוד, לא בשביל עצם הדם בשביל מצות קבלה, רק בכדי לקיים מצות שריפה שאמרה תורה דהדם בעי ג"כ שריפה כמבואר בקרא, ולכן בודאי בעינן לקבל את כל הדם בשעת שחיטה, ואח"כ היו נותנין דהיינו שהיו מניחין הדם על הפרה, או בתוך הפרה בכדי לקיים מצוה דשריפה גם בהדם, והנה לקבלה זו בודאי דלא בעינן כלי שרת, וזהו כוונת רבינו שלמה שהקבלה הלזו היתה בכלי גללים כלי אדמה, וזהו מפני שלא בעינן הכא קבלה בתורת קבלה לשם מצות קבלה. להכי לא בעינן בזה תורת כלי ג"כ, יז התוסי"ש ד"ה מטמאין כתבו וא"ת למה לא היו נוגעין בו אחיו הכהנים כל ששה ימים הא בלא"ה היו מטמאין אותו מפני ההזאה שהיו מזין עליו ויש לומר שעד הערב לא הי' מקבל הזאה לפי שכל היום הי' עובד עבודה וכו', וקשה לי מירושלמי דפריך בלא זה אינו טמא מחמת הזאה וכו', ותמוה מאי פריך הא לא הי' מקבל הזאה עד הערב יעוי"ש, וקשה טובא על עיקר דבריהם שכתבו שהיה עובד עבודה כל היום הא כל עיקר האי עובדא דוקא בכהן גדול בפרישתו ליוהכ"פ בכדי להרגילו לעבודה כמו ששנה התנא בהמשנה, וכן כתב הרמב"ם וזה שייך דוקא להכהן גדול בעבור עבודת יוהכ"פ, אבל זה לא שייך בכהן השורף את הפרה, ומצאתי בשי"ק בירושלמי שהקשה בזה. ונראה דכוונת התוסי"ש לשיטת הירושלמי דסבר דאהרן היה משמש כל שבעת ימי המילואים, כי כן מבואר להדיא בירושלמי פר"א דיומא דעובד עבורה כמו במילואים ואם ילפינן פרישה לכהן השורף את הפרה ממילואים, א"כ בעינן דומיא דמילואים שיעבוד כל שבעת הימים. ולזה ברור להתוס' שגם הכהן השורף את הפרה, הי' עובד כל היום ולערב מזין עליו:
יח גמרא,. כי היכי דליהוי ליה הכירא. פירשו בתוי"ש שיזהר לעשות הזיותיה לשמה. ולכאורה למה נקט הזאה ולא נקט שחיטה הקודם להזאה, והלא גם שחיטה בעינן לשמה כמבואר במשנה פר"ד דפרה, וברמב"ם פר"ג ה"ג. ונראה דכיון דאיכא למ"ד דשחיטה לא בעי כהן להכי פירשו הזאה באופן שלכו"ע הוא. והיינו דע"כ למ"ד דשחיטה בזר כשרה ע"כ דלא בעינן פרישה בשביל שחיטה, ולא שייך בזה הא דהכירא:
א אלא אימא כולי קרא ביוהכ"פ כתיב, הקשו התוס' אי קרא ביוהכ"פ לחודא א"כ לעשות למ"ל. ותירצו דהו"א דתרווייהו איצטריך ליוהכ"פ דאי לא כתיב אלא לכפר הוי אמרינן כפרה דקרבנות וכו' יעוי"ש. וקשה הא מבואר לקמן דלא מצינן למידרש לכפר בכפרה דקרבנות מטעם דכתיב כאשר עשה ביום הזה, ובעינן דומיא לזה שקבוע זמן. ופרישה ליום אחד, ואין קדושה לפניו, וא"כ כיון שאי אפשר למידרש לכפר לכפרה דקרבנות הדרא הקושיא לדוכתי' מאי פריך הש"ס דלמא כולי קרא ביוהכ"פ כתיב, דא"כ לעשות למ"ל. ואפשר שמטעם זה נאדו התוי"ש מסברת התוס', ופירשו דשפיר יתפרש הקרא דלעשות על יום הכפורים גרידא. היינו שיעשה פרישה שבעה ליום אחד ואורחי' דקרא הכי. וכן מפרש הריטב"א בחידושיו:
ב אמרי יליף צוה צוה כתיב הכא כאשר עשה ביום הזה צוה ד' לעשות, וכתיב התם זאת חקת התורה מה להלן פרה אף כאן פרה, ומה כאן פרישה אף להלן פרישה, וכן קאי גם במסקנא שעיקר לימוד פרה ילפינן מגז"ש הלזו. ויש לעיין אם הגז"ש אינה מופנית דהרי הכא ע"כ בעינן האי צוה ללמד לנו על דורות בדבר דלכפר שהוא על יום הכיפורים דלדורות, דכל מקום שנאמר צו הוא לדורות. ואי לא כתיב צוה ד' הוי אמינא דלא מיירי בלדורות כלל רק שהוא אזהרה כוללת על שבעת ימי המלואים, דבשעה שאמר משה מקרא זה היה היום הראשון של מלואים, ואמר להם כי הנהגה הלזו דהיום. כן תהי' ההנהגה כל השבעה ימים, והוכרח לומר צוה ד' ללמדנו על לדורות, בדבר יום הכיפורים, וממילא לא הוי מופנה. וכן גם בצוה ד' דפרה בפ' חקת בעינן אזהרה לדורות וא"כ כיון דלא הוי גז"ש מופנית, וא"כ לשמואל דסבר בנדה כ"ב דאין למדין כלל מגז"ש שאינה מופנית, א"כ היאך ילפינן הכא הא פרישה דפרה מגז"ש הלזו וגם לרבא משמי' דר' אלעזר דסבר שם דלמידין ומשיבין, נראה דהכא יש להשיב כי מה ענין ללמוד מעשה פרה מיום הכיפורים, דלמא דוקא בקרבנות הדין כן היינו בלכפר בפועל, ולא במעשה פרה ששם אינו הענין בלכפר, וא"כ מניין אנו יודעין פרישה במעשה פרה, והנה אם אמרינן לשיטת התוס' לקמן ד' ד"ה נכנסו כתבו דקראי אסמכתא בעלמא יעוי"ש, אתי שפיר, אמנם עצם הענין תמוה כי כל השקלא וטריא שבש"ס בלימודי הקראי תהי' רק אסמכתא גרידא. וזה פלא, וביותר דהרמב"ם כתב מפורש שדאורייתא הוא, ועוד דלפי"ז גם הפלוגתא דלקמן דפליגי ר' יוחנן ור"ל, וד"ל סבר שמעלה בעלמא הוא, א"כ ע"כ עיקר הפלוגתא אם בתורת מעלה שהוא דרבנן, או בתורת אסמכתא שהוא גם כן דרבנן, וזה דוחק, ג ואפשר לומר דכיון דע"כ היתה הקבלה בידם בדבר פרישה דמעשה פרה כמו"ש הרמב"ם שיש בזה קבלה ממשה רבינו, וגם העובדא אז היתה כן שהיתה פרישה שבעה לפרה לפי מה שמבואר ברש"י בחומש גם כן שבשני לחדש שהוא למחרתו של השמיני למלואים נשרפה הפרה וא"כ איכא שבעה ימים מעת שאמר משה הפסוק הזה דכאשר עשה ביום הזה, וכיון שכן היתה הקבלה בלא"ה להכי שפיר יש ללמוד גם מגז"ש שאינה מופנית, והרי זה עכשיו ככל הדרשות דאורייתא ממש, אמנם מהתוס' ישנים מבואר שגם בלא קרא דצוה הכתוב במלואים גם כן הוי שפיר מידרש לכפר כיום הכיפורים דלדורות, דהנה כתבו שם בד"ה ואימא צוואה דיוהכ"פ וז"ל וא"ת שבא לגלות על הגז"ש וכו', א"כ לשתוק קרא מכולהו צוה, ולא לכתוב כ"א לכפר יעוי"ש הרי מבואר דגם בלעדי קרא דצוה שפיר מבואר בקרא דביוהכ"פ דלהבא ולדורות קאמר. ולפי"ז שפיר הוי קרא מופנית לגז"ש, ולפי"ז הוי מופנה מצד אחד, וכבר פליגי בזה תנאי אם למידין ומשיבין או שאין משיבין. ומבואר בתוס' נזיר מ"ח ע"ב ד"ה ולאחותו דר' ישמעאל סבר למידין ומשיבין ור"ע סבר למידין ואין משיבין, וקיי"ל בכ"מ הלכה כר"ע מחבירו. ואח"כ ראיתי בספרי בפ' חקת פסקא ס"ז דרש מקרא דכתיב והיתה להם לחקת עולם, שינהוג הדבר לדורות יעוי"ש. ולפי"ז גם צוה דפרה מיותר והוי לפי"ז גז"ש מופנית משני הצדדין ולכו"ע למידין ואין משיבין:
ה ובזה יש לבאר הא דפליגי ר' יוחנן ור"ל דר"ל דריש תרתי היינו מלעשות זה מעשה פרה, ולכפר אלו מעשה יוהכ"פ, ור' יוחנן דריש על יוהכ"פ גרידא. והיינו דפליגי בזה כיון דע"כ אין לדרוש למעשה פרה רק אם יש לנו גז"ש המלמדת על מעשה פרה, והיינו צוה צוה. ופליגי אם הגז"ש דצוה ד' האמור במלואים אם היא מופנה דר"ל סבר דהוי מופנה שפיר וזהו כסברת התוס' שכתבנו. וא"כ הוי גז"ש מופנית משני הצדדין. ושפיר מידרש מעשה פרה, ור' יוחנן סבר דלא הוי מופנית. והיינו מהטעם שכתבנו. וא"כ לא הוי אלא מופנה מצד אחד ולהכי משיבין, וא"כ לא ידענו מזה מעשה פרה לפרישה, ולפי"ז ע"כ סברת ר' יוחנן לא שייכה אלא למ"ד דהגז"ש המופנית מצד אחד למידין ומשיבין, אבל למ"ד למידין ואין משיבין בודאי דיש לדרוש ממלואים גם מעשה פרה, (ובזה יש להעיר לפי מה שכתבו התוס' שם בנזיר לר' ישמעאל דסבר למידין ומשיבין והכא קאמר ר' יוחנן משים ר' ישמעאל דדרש ממלואים גם למעשה פרה, והנה שם בנדה כ"ב ע"כ מבואר לר' ישמעאל דסבר למידין ואין משיבין), ולפי זה יש ליישב הא דפסק הרמב"ם בפר"ב מפרה ה"כ דפרישה דפרה הוי דאורייתא. וזהו כר"ל אעפ"י שבכ"מ הלכה כר' יוחנן לגבי' דר"ל, וכבר הקשה המל"מ שם, ומטעם זה קיימו הרבה הגירסא ריב"ל במקום ר"ל. ובזה הכלל דהלכה כריב"ל לגבי' דר' יוחנן, אבל לפי דברינו יבואר גם הגירסא ר"ל, והיינו דלא פסק הרמב"ם כר"י מפני שעיקר סברת ר' יוחנן הכא לפי הכלל דמופנה מצד אחד למידין ומשיבין, אבל הרמב"ם אפשר דסבר בזה דלמידין ואין משיבין, ולהכי שפיר פסק דהפרישה דפרה הוי דאורייתא:
ו ואימא כפרה דקרבנות מי ידעינן הי כהן מתרמי, ופירש"י דהכוונה קרבנות יחיד דכתיב בהן וכפר. וא"כ נדרוש לכפר אלו קרבנות יחיד, ועל זה משני לא ידעינן הי כהן מתרמי, ופירש"י מטעם דע"י פייס הי' עובדין. וקשה דלכאורה משמע מזה דהפייס הוא מצוה דאורייתא, מדחזינן שבשביל הפייס מסבבין הקרא דלכפר על קרבנות יוהכ"פ שעובדין בלא פייס, וזה תמוה הא ע"כ הפייס הוא תקנת חכמים כמבואר בגמ' לקמן כ"ב ע"א וכיון שלא הוי פייס אלא מדרבנן א"כ אם באנו להצריך פרישה לקרבנות בודאי היו בוררין כהן לעבודה ויעשה מקודם פרישה כמו שעושין את הפרישה למעשה פרה אם כשר גם בכה"ד. וגם בעיקר שמשני הש"ס לא ידעינן הי כהן מתרמי קשה ליבררו בי"ד של כהנים איזה כהן כמו שעושין הבחירה לכהן השורף את הפרה לדידן דכשר גם בכה"ד, ולשיטת התוס' דכל עיקר הוא אסמכתא אתי שפיר אבל ביארנו לעיל דע"כ הרמב"ם פליג בזה. ואפשר לומר דזה הוקשה לרש"י ולהכי מפרש דהש"ס מקשה על קרבן יחיד דבזה אין להם שייכות להבי"ד של כהנים, אלא כל אחד ואחד יכול לברור לו לכהן מבית אב ויקריב עבורו, ועל זה משני לא ידעינן הי כהן מתרמי, היינו דאין זה שייכות להבי"ד לבחור כהן להתנהג בפרישה ואפשר דאסור להם לעשות כן מטעם דגוזלין זכות כהן אחר. ולאחר שחידשה הסוגיא סברא זו דאין בזה זכות בחירה לבחור כהן אחד בקרבן יחיד, ממילא מיושב גם כן בקרבנות צבור, דגם בקרבן צבור הוי הדין תורה דכל הקודם זכה כמבואר לקמן. וא"כ אין להבי"ד כח לגרוע זכות הכהנים האחרים. ולא דמי לפרישה דמעשה פרה, דשם ליתא הדין דכל הקודם זכה. אלא עיקר הדין בזה שכל מעשה פרה מוטל על הבי"ד. ושם שפיר יש לבי"ד זכות הבחירה:
ז ובזה מיושב דברי רש"י התמוהין הרבה כאשר הרבו לתמיה בהא דפירש"י דלא ידעינן הי כהן מתרמי משים דע"י פייס היי עובדין, ולפירש"י שפירש דמיירי בקרבן יחיד, א"כ הא בקרבן יחיד ליתא פייס כמבואר לקמן, אבל נראה כמו שכתבנו דכוונת רש"י ליישב בתירוץ הש"ס דבזה מיושב גם בקרבנות צבור דכיון דלא ידענין הי כהן מתרמי היינו שאין לבי"ד זכות בחירה נגד שארי הכהנים. ובזה ניחא גם בקרבן צבור בפירש"י שעל ידי פייס היו עובדין, כוונת רש"י בזה להזכירנו דע"כ זכות כולם בזה. ומטעם זה תקינו פייס. וא"כ לא משכחת פרישה, ועל זה מקשה הש"ס היטב דליבעי פרישה לכולי' משמרת בית אב, דבזה לא יוגרע זכות הכהנים ולפי דברינו אין כאן סתירה מדברי רש"י לקמן כ"ו ע"ב ד"ה אם רצה להקריב דפירש דביחיד לא בעי פייס, וכבר עמדו בזה, עיין מל"מ פר"ד מתו"מ, ולפי דברינו אתי שפיר. וכן מוכח מהסוגיא כמוש"ב ח ואימא כפרה דקרבנות כתבו התוס' פירש דשאר קרבנות נמי ניבעי פרישה. דאין לפרש דקרבנות דוקא דהא יוהכ"פ נמי פרישה דקרבנות הוא יעוי"ש. והנה לפי"ז תקשה למאי איצטרך קרא בזאת יבוא אהרן דדרשינן לקמן מאי בזאת ממה שאמור בענין דמלואים. וקשה כיון דכבר ידעינן דשארי קרבנות נם כן טעון פרישה מקרא דלעשות ולכפר, וא"כ פשיטא דיוהכ"פ לא גרע, ובכלל שאר קרבנות. ומצאתי בגבו"א עמד בזה על התוס', ונראה דלפי דברי התוס' ישנים לעיל שכתבו לפרש פירכת הגמ' דפריך ואימא צוה דיוהכ"פ היינו דמצוה הוי דרשינן פרישה לאחרי עשייה כמו דכתיב הקרא דצוה אחרי עשייה. וקרא דלכפר הוי קודם עשייה וא"כ ניבעי תרתי פרישות, חד קודם יוהכ"פ וחד לאחרי יוהכ"פ. ולפי"ז ה"ג יש לומר כן דאם אנו יודעין פרישה לפני יוהכ"פ מהא דלכפר שהוא כולל כל הקרבנות. א"כ הא דכתיב בזאת שפירושו מה שאמור בענין דמלואים נפרש הכוונה כסי האמור שם לפי תוכן הענין האמור בלשון צוה דאחרי עשיה, והיינו תופסין דהקרא בא לחדש מה שאמור בענין דמלואים היינו כפי האמור דוקא, ויהיה מחודש דין ביוהכ"פ דליבעי שתי פרישות. ועוד לפי המבואר במד"ר ויקרא פ' כ"א דאהרן בעצמו היה לו רשות ליכנס לבית קדשי הקדשים כל זמן שרצה אלא רק שיעשה כסדר הזה הכתוב. עי' ברש"ש הכא שהביא המדרש ומה שכתב שם. וא"כ אין זה ענין לקרבנות הבאים בתכלית כפרה: