נזר הקודש - חולין· הרב משה רוזין
דף קמ.
חידושים מבן הגאון המחבר הרב הגאון מו"ה חיים ראזין שליט"א: גמ', אלא אמר רב נחמן בר יצחק למעוטי צפורי עיר הנדחת. וכתבו התוס' וצ"ע בבהמת עיר הנדחת אם עבר והקדישה והקריבה אם הוי קרבן כשר כיון דלהריגה קיימא. - ויש לעיין הא לכאורה מבואר בהדיא בסוגיא דבאופן שעומד להריגה פסול הוא לאיזה מצוה, ומכש"כ להקרבה, והוא מהא דאיתא בסוגיא רבינא אמר הכא במאי עסקינן בעוף שהרג את הנפש, ופריך ה"ד אי דגמר דינא בר קטלא הוא. הרי מבואר דפשיטא להש"ס דאם הוא בר קטלא לא חזיא לטהרת המצורע, וע"כ הטעם בזה דבאופן שהוא בר קטלא הרי זה פסול הגוף ממש, ולא חזיא אפילו לטהרת המצורע. וסבר הש"ס דלא בעינן קרא למעט, ולפי"ז פשיטא דבהמה שהיא בר קטלא לא חזי לקרבן, וא"כ דברי התוס' תמוה טובא:
וגם אין לומר דכוונת התוס' קודם גמר דין, דגם זה ליתא, דהרי חזינן מהסוגיא באוקימתא דרבינא דקאמר הש"ס דגם קודם גמר דין פסול לטהרת המצורע, משום דבעי לקיים לאתויי לבי"ד בכדי לקיים ובערת הרע: אמנם אפשר לומר דכוונת התוס' קודם גמר דין, והכא לא שייך ובערת הרע, כיון דהבהמה לא עשתה רע, ורק דינה להריגה מפני עון אנשי העיר, ובזה יש לחקור אם עבר והקדישה דכשר לקרבן:
אבל נראה דבזה פשיטא דקרבן כשר הוא, דע"כ קודם גמר דין אינה עומדת להריגה, וכמו שאיתא בב"ק גבי שור הנסקל דקודם גמר דין הקדשו מוקדש, ופשיטא שאם הקריבו בדיעבד כשר הוא. ויש ללמוד מק"ו ומה התם שיש בו הענין דובערת הרע, ומכש"כ בהמת עיר הנדחת שלא שייך גבי בהמות של עיר הנדחת דלא פשעו בעבירה, וע"כ עיקר הכוונה בתוס' באופן דלאחר גמר דין, וא"כ קשה כמו שכתבנו:
וכמו כן הא דאיתא בבכורות מ"א, מן הבהמה להוציא רובע ונרבע וכו' ופריך הני בני קטלא נינהו, יעו"ש. הרי מבואר דבאופן בני קטלא לא בעינן קרא למעט מטעם דזה עצמו הא דבני קטלא גופא אין לך פסול גדול מזה, ולאו בני קרבן נינהו, וא"כ מה זה שכתבו רבותינו בצ"ע אם בהמת עיר הנדחת כשר לקרבן:
והנה עוד קשה הלא בלאו הכי כיון דנאסר בהנאה, א"כ היאך יכול להקדיש, אבל זה מיישב הגאון בספר תפארת צבי חיו"ד סימן ט', וקוטב דבריו שמפרש כוונת התוס' דאם אמרינן דכשר לקרבן ליתא בזה משום איסור הנאה, מטעם דמצוות לאו ליהנות ניתנו, וממילא נקרא זה גם כן ברשותו, וליתא בזה מיעוט דמה ביתו ברשותו, עכת"ד. אבל קשה מה שכתבנו:
ונראה דהתוס' סברי דשאני בהמת עיר הנדחת כיון דכל עיקר הוא מצד הבעלים אבל אין זה פסול הגוף בעצם הקרבן, וגם הא דעומדים להריגה זה גם כן רק מצד הבעלים, וכיון שאין זה פסול הגוף, ואעפ"י דלכתחילה אין להקריב בהמה של עיר הנדחת לקרבן מטעם דיש מצוה לקיים הדין של עיר הנדחת כמו שאמרה תורה להרוג את הבהמות גם כן, אבל מפני שאין זה פסול הגוף בעצם הקרבן, שפיר כתבו התוס' דאפשר דבדיעבד הקרבן כשר, וכמוש"נ:
ויש להוכיח מהא דרב נחמן בר יצחק דמוקי למעוטי צפורי עיר הנדחת. ומדוע לא פריך הש"ס הכא ה"ד אי דגמר דינא בר קטלא הוא וכו', וכמו שפריך הש"ס לקמן, וע"כ מוכח מזה דשאני גבי בהמת עיר הנדחת דלא שייך בזה ובערת הרע, וכמו שכתבנו לעיל:
התוס' בפר"ק דמכילתין ב' ע"ב, הקשו לר"מ דסבר טוב מזה ומזה שאינו נודר כל עיקר, א"כ היאך אכלו ישראל שלמים במדבר, ותירצו כיון דאי אפשר בענין אחר, יעו"ש. ביאור הדברים, מטעם דבמדבר נאסר להם בשר תאוה, ולא הותר להם אלא בשר שלמים, וכן מבואר בחידושי הרמב"ן. ויש לעיין היאך פסיקא להו להתוס' דר"מ סבר כר' ישמעאל, דלמא סבר כר"ע רבו דבשר נחירה מותר היה לישראל במדבר, ושפיר איכא למימר דר"מ ור"י בפלוגתא דר' ישמעאל ור"ע פליגי:
ונראה לפי מה שמבואר במכילתין ק"ב, דר"מ סבר דאבר מן החי אינו נוהג בחיה ובעוף, ואיתא שם בד"א לישראל, אבל בב"נ ד"ה מוזהרים. והנה הקשו התוס' לעיל ל"ג, לרבי מאיר דסבר דישראל אינו מוזהר על אבר מן החי דחיה ועוף וב"נ מוזהר, א"כ תקשה מי איכא מידי דלישראל שרי ולב"נ אסור. ותירצו דאף דישראל אינו מוזהר על אבר מן החי דחיה ועוף, מ"מ אסור לאכול בלא שחיטה, יעו"ש. ודברי התוס' צריך ביאור, כיון דאינו נוהג אבר מן החי מה שייך דאסור לאכול בלא שחיטה. והביאור בזה, דסברי התוס' דשחיטה היא מצוה, ודלא כשיטת הריצב"א שהוא רק תיקון אבר מן החי. והנה ר"ע ע"כ סבר דענין שחיטה הוא תיקון לאבר מן החי, דאל"כ תקשה הא דאמר ר"ע לא בא הכתוב אלא לאסור להן בשר נחירה וכו' וקשה דלמא בשר נחירה גם מעיקרא היה אסור, ועכשיו חידשה תורה דין שחיטה, לומר שמצוה איכא בשחיטה, וע"כ דלא סבר ר"ע המצוה דשחיטה, ומזה ראיה לשיטת רש"י ביצה כ"ה, דפירש"י מטעם אבר מן החי, והיינו דמיירי שם לר"ע, ור"ע ע"כ סבר דיש מצוה בשחיטה משום דאל"כ תקשה הא דהקשו התוס' מי איכא מידי וכו', וממילא יש להוכיח דע"כ סבר ר"מ דבשר נחירה נאסר להם במדבר, דאל"כ תקשה גם על הא דמדבר מי איכא מידי בהא דחיה ועוף דב"נ ע"כ בעי נחירה בחיה ועוף, מדמוזהרים עליהם באבר מן החי, ולישראל לא בעי גם נחירה, כיון שלא נאסרו עליהם באיסור אבר מן החי, וא"כ תקשה מי איכא מידי וכו', ועוד כיון דלר"מ מוכח דע"כ איכא מצוה בשחיטה, וא"כ אין ראיה על היתר נחירה דשפיר מתפרשא דבא הכתוב להזהירם במצוה דשחיטה, וע"כ מוכח דסבר כר' ישמעאל דבשר תאוה נאסר לישראל במדבר, ומטעם זה שפיר פירשו התוס' והרמב"ן דברי ר"מ לר' ישמעאל:
ע"ד הרא"ש הובא בטור יו"ד סימן י', כתב דסתם סכין של עכו"ם אין בו איסור, ותמוה מסוגיין ח', דפריך שם ותיפ"ל משום שד"א. והרי הוא סתם סכין, וכמו שהקשה במעדני יו"ט ריש סוגיא. ופירש הדר"ג דיש בזה משום איסור ע"ז דגם טעם לפגם אסור משום לא ידבק, ונטה מזה מהא דפירש"י משום נבלה, עכ"ד. הנה גם מדברי הרא"ש עצמו מוכח דע"כ מפרש הסוגיא משום איסור נבלה, והוא מדכתב בסימן ט' להוכיח דלא נאסרה הבהמה כולה וכתב שם וז"ל, וגם אי פריך ותיפ"ל אהיתרא הא איצטריך לאשמעינן דהבשר מותר ממה שישמיענו שלכתחילה אסור שזה דבר פשוט, יעו"ש. ואם מפרש הרא"ש בזה משום איסור ע"ז דאסור אף בפגום ועפרא, הלא חידוש גדול יש כאן, וגם שם בסוגיא דע"ז ל"ב, מבואר לחידוש מטעם דלא ידבק. והנה אעפ"י שכח דהיתרא עדיף, אמנם כל זה באופן שאין חידוש בהאיסור, והאיסור ידוע, אבל באופן שהאיסור חידוש דין הוא, אז האיסור עדיף לאשמעינן מטעם אפרושי מאיסורא, וידוע כלל זה בש"ס, וע"כ דמפרש הרא"ש בהסוגיא דהוא משום איסור נבלה והדין בזה כדין נבלה דעלמא דאיסורו באופן דלשבח, וא"כ הדרא הקושיא דהלא לשיטת הרא"ש אין כאן איסור כלל מטעם דנוט לפגם הוא כדין סתם כלים ש"נ. ועוד בעיקר הסברא דבא לאסור מטעם ע"ז, ולכאורה יש בזה טעם לשבח לאיסור, וממילא תקשה להראשונים מדוע לא נחתו לזה. ונראה פשוט דלא שייך בזה לאסור מטעם איסור ע"ז כיון שאינו נהנה מאומה מהפגום ולא שייך בזה לא ידבק, ואין זה ענין לפרש ע"ז, דשאני התם שבא ליהנות, ומטעם זה אין זה ענין להא דהירושלמי ערלה, לענין ביצי אפרוח, שסו"ס בא לידי הנאה, דאז יש בזה משום לא ידבק. וכמו כן בכ"מ שבא לאכול או ליהנות מהפגומים של ע"ז, יש בזה איסור לא ידבק, משא"כ הכא בשמנונית שעל הסכין דלא בא ליהנות כלל מהשמגונית, ורק מאיליו בא להבשר, וגם כשיאכל הבשר אינו אוכל במכוון את הפגום של הע"ז, וגם אינו רוצה ליהנות, וממילא אינו נהנה. לכן הדבר ברור שאין בזה משום איסור לא ידבק. ובצדק פירשו הראשונים הלא המה הרגמ"ה ורש"י וגם הרא"ש, שהוא משום השמנונית של נבלה, וממילא דברי הרא"ש בדבר סתם סכין תמוה מאד מכח הסוגיא:
ביו"ד סימן פ"ז ס"ו וכן המבשל בשר במי חלב או בחלב מתה וכו' אין לוקין על אכילתו משום בשר בחלב. והנה מבואר דעכ"פ איכא בזה איסור בישול וכמו שכתב הש"ך בס"ק י"ג. וקשה ממה שכתב המחבר לעיל דכל שלא נאסר מן התורה משום בשר בחלב מותר בבישול ובהנאה, והקשה בזה בחידושי רע"א:
ונראה דמי חלב אעפ"י שאין בו משום חלב, אבל עכ"פ יש בו טעם חלב מה שנשאר בו בעת שהיה בתערובות עם חלב. ואעפ"י שאין בו טעם ממש אבל ע"כ איכא בהמי חלב טעם קלוש מחלב, ומטעם זה אסורים בבישול עם בשר מדרבנן, וגם בהא דחלב מתה אעפ"י שאין בהחלב משום נבלה, אבל עכ"פ נכבש עם בשר נבלה, ואם היה החלב בדדי הבהמה מעל"ע יש בזה תורת כבוש בבשר נבלה וקבלה טעם, וידוע דטעם כבוש בשארי איסורים הוי דאורייתא, וממילא כשמבשל החלב מתה עם בשר הרי זה כמו שמבשל בשר נבלה עם בשר והיינו מטעם בשר נבלה עם בשר, להכי אסרו חכמים המי חלב והחלב מתה בבישול עם בשר:
ובזה יש ליישב דברי הב"י שכתב בחלב מתה היו לוקין משום נבלה, יעו"ש. ותמוה מה בין זה לביצת נבלה. עי' בגליון רש"א שתמה בזה. אבל נראה דיש לומר דלוקין משום נבלה מטעם שהחלב נפרש בבשר נבלה למ"ד דלוקין על טעם בעיקר. וע"כ דלא גרע זה מקיבת נבלה דגם כן האיסור משום טעם נבלה, והכוונה באופן שהיה החלב כבוש מעל"ע בהדד דהבהמה:
ביו"ד סימן צ"א סע"ד בשר וחלב רותחין שנתערבו יחד וכו', והחלב מותר כולו. והנה פליגי רבותינו אם צריך ס' נגד הקליפה, דדעת הריב"א בתוס' פסחים ע"ו, ובחולין צ"ו דצריך ס' בחלב נגד הקליפה. ודעת הר"ת שם ור"י דאין צריך בחלב ס' יעו"ש. - ויש להבין דכיון דנאסר כדי קליפה והאיסור מונח בחלב וגם יש בזה טעם בשר כיון שאין ס' לבטלו, א"כ הרי"ז בשר בחלב ממש. וזהו סברת הריב"א. ויש להבין טעם המתירים, והש"ך כתב דכיון שאין האיסור ניכר אין צריך ס' לבטלו, יעו"ש. תמוה טובא, דהלא גם בתחבו כף חולבת בקדרה של בשר ג"כ אינו ניכר האיסור, וצריך ס' לבטל הטעם. - וראיתי בפליתי שג"כ דחק בזה: ונראה דכיון דהחלב מתערב כדרך דבר צלול שאינו עומד במקומו אלא הולך אנה ואנה, לא היה שהות להיות נאסר כדיי קליפה, מפני שמתערב ואינו עומד במקומו ובתוך כך מתקרר, ואינו דומה לדבר גוש שעומד במקומו שאז אמרינן אדמיקר ליה בלע, משא"כ בדבר צלול דלא הוי שהות להיות נאסר כדי קליפה. ולדעתי זהו סברת התוס' והרא"ש שכתבו שמדייקים מפני שהוא דבר הנבלל. ולפי"ז יש להעיר מה שכתב הש"ך בסק"ח אם נתבשל הבשר בלא קליפה ונבלל בענין שאינו מכירו דלא שייך קליפה מותר בדיעבד, יעו"ש. ולפי מה שכתבנו זה ליתא, דע"כ שאני התם דכיון שנאסר הבשר והקליפה בתוכו דבעינן ששים:
ומיושב בזה מה שהקשה ביד אברהם דלרב דסבר עילאה גבר סגי בקליפה כשהתחתון חם והקשה הא רב סבר מב"מ לא בטל, יעו"ש. אבל לפי מה שכתבנו אתי שפיר, משום דשאני בחלב שהוא צלול, ולא הספיק להיות נאסר כדי קליפה ג"כ:
שם בט"ז סק"ה, הבל אסור משום דתתאה גבר והיינו דוקא באיסור עצמו, אבל אם הוא איסור בלוע אינו יוצא מחתיכה לחתיכה בלא רוטב, והקשה בחידושי רע"א שם והא החלב עצמו הוא רוטב כיון דתתאה חם וגובר, החלב מקרי רוטב. - ונראה דדוקא כשהרוטב בכלי, משא"כ כשהוא חוץ לקדרה כמו שאיירי הכא. ומצאתי בחוו"ד שמבאר הרבה בזה דאם הרוטב חוץ לקדרה אינו מוליך הטעם מחתיכה לחתיכה, וע"כ דזהו כוונת הט"ז:
שם ס"ה, מליח שאינו יכול לאכול מחמת מלחו. הנה הכא כתב המחבר דגם לאחר שיעור מליחה נחשב רותח, והקשה הש"ך מהא דלעיל סימן ס"ט סע"י, יעו"ש. - ונראה דהכא להצריך קליפה גם לאחר ששהה שיעור מליחה נחשב רותח. אבל התם מיירי לענין לאסור כולו, אמרינן דנפסק החתיכה, ואין בכח הרתיחה להבליע יותר מכדי קליפה, ומיירי שם שיש ששים נגד הקליפה:
סוף הספר