נזר הקודש - חולין· הרב משה רוזין
דף קלט:
אלא אי איתמר הכי איתמר אמר רב המנונא הכל מודים בערכין דאע"ג דלא אמר עלי מיחייב דכתיב ונתן את הערכך חולין הן בידך עד שיבואו ליד גזבר. ביאור הדברים, דלא נתקדשו בקדושת פה בלבד אלא הנתינה מרשותו ליד גזבר שזוכה עבור ההקדש בזה נתקדש הערכין, וכן פסק הרמב"ם בפר"ג דערכין הי"ג, ושמעתי מקשים בהא דאיתא במס' ע"ז י"ג אין מקדישין ואין מחרימין ואין מעריכין בזמן הזה, וקשה דבזמן הזה שאין בית המקדש וא"כ אין גזבר לקדשי בדה"ב, וא"כ לא משכחת קדושת ערכין כיון דלא נתקדש טרם שיצא מרשותו ובא לרשות הקדש, ואיכא למימר דהברייתא דע"ז לא סברה להאי דינא דידן. אבל לפי"ז קשה להרמב"ם דמביא להאי דינא דאין מעריכין בזה"ז בפר"ח מערכין ה"ח, מפני חשש תקלה, וקשה לדידיה דהלא ליתא לקדושת ערכין בזמן הזה:
ונראה דהא דקאמר עד שיבואו לידי גזבר לאו דוקא, אלא הכוונה דבעינן שתצא מרשותו ובאופן שאחד מישראל זכה בשביל הקדש, הרי הוא כגזבר כשקבל עליו להחזיק הערכין עד שיבנה הבית, ובזה שפיר קרינן ונתן כיון שהוציא מרשותו לרשות למי שזכה עבור ההקדש, ובזה יצא ידי נדרו ואינו מחויב עוד באחריות, או שמסר לבי"ד שבזה יא גם כן ידי נתינה, ורבותינו אסרו בזה משום חשש תקלה:
שם. משה מן התורה מנין, בשגם הוא בשר, נראה דבא ללמדנו להוציא מדעת הכופרים בתורה מן השמים ואומרים שכל התורה אמר משה בחכמתו, על זה אמרו משה מן התורה, היינו שגדלותו של משה הוא מן התורה, אבל הוא עצמו בשגם הוא בשר, וכל חכמתו הוא מן התורה שהיא מן השמים: ק"מ. ת"ש כל צפור טהורה מכלל דאיכא טמאה, לא מכלל דאיכא אסורה, מאי היא טרפה בהדיא כתיב, וקשה הא בלאו הכי לא שייך לאוקמי אטרפה שזה אינו בהיפוך של טהורה, דהרי אין טומאה לטרפה שנשחטה דהשחיטה מטהרת מידי נבלה, ואפשר לומר לטרפה בנקובת הושט שאין שחיטה מטהרתה, והיא נבלה מחיים מפני שאין שחיטה מועילה לה, ועל זה פריך אי טרפה בהדיא כתיב:
גמ', לעולם בשחוטה דמצורע וכו' דבר הלמד מענינו ובענינא דשחיטה כתיב, ופירש"י מדכתיב טהורה תאכלו והא ודאי לא אכיל לה אלא שחוטה, וקשה למ"ד אין שחיטה לעוף מן התורה א"כ אינו בענינא דשחיטה דגם בנחירה שפיר דמי, ובמצורע שחיטה בעינן כדכתיב ושחט, וא"כ למ"ד זה ע"כ צפור טהורה באה למעט טמאה, וא"כ ליכא לימוד לדידיה דצפור הוי טהור. ואפשר דסבר למעט טרפה ולעבור בעשה ול"ת ודוחק לומר דהתורה קוראה לנחירה בסימנים שחיטה, וצ"ע:
ת"ש שתי צפרים חיות מאי חיות לאו שחיות בפיך לא מאי חיות שחיין ראשי אברים שלהן, מבואר דחידשה תורה דמחוסר אבר פסול בצפור מצורע, אעפ"י שאין תמות וזכרות בעופות לענין קרבן והכא חידשה תורה דמחוסר אבר פסול, והנה כמן כן בתנא דבי ר' ישמעאל נאמר מכשיר ומכפר וכו' פירש"י עשה מכשיר צפורים כמכפר שעיר המשתלח דאסור במום יעו"ש. משמע מזה דמום ג"כ פוסל בהצפרים. אבל לפי זה קשה דלמה בעינן חיות למעט מחוסר אבר, כיון דגם מום פוסל ומכש"כ מחוסר אבר, ולפי"ז קשה למאי איצטריך חיות וטהורות כיון דלטרפה ולמחוסר אבר ובעל מום נלמד מתנא דבי ר' ישמעאל מהא דמכשיר ומכפר:
וראיתי בחדושי הריטב"א שהקשה בזה לרש"י וכתב דצריך לומר כמו שכתבו בתוס' דכולהו הני אמוראי לא פליגי אהדדי ולרב נחמן בר יצחק טהורות למעוטי טרפות וחיות למעוטי שלא לזווג לה אחרת, וגם למעוטי של עיר הנדחת עכת"ד יעו"ש. והנה מה שכתב טהורות לאפוקי טרפות תמוה דהרי זה נשמע מתנא דבי ר' ישמעאל, ורש"י פירש טהורות היינו הנשארת דמצורע, והנה יוצא מזה לרש"י דבר חדש דצפורי מצורע בעלי מומין פסולין, אבל הריטב"א מביא בשם הרמב"ן דע"כ התנא דבי רבי ישמעאל האי לימוד דמכשיר ומכפר בחוץ הוא רק למעט טרפות בלחודיא, ובעלי מומין בעופות כשם שכשרים לקרבן כן כשרים הם לצפורי מצורע, ורק מחוסר אבר ממועט מגזירת הכתוב, וכן דעת הר"ן בחידושיו, וכן כתב הר"ש בפרי"ד דנגעים, וע"כ שכן גם דעת הרמב"ם, מדלא כתב בפרי"א בהלכותיו שבעל מום פסול. ושיטת התוס' כשיטת דש"י, וא"כ הוי פלוגתא בדבר בעל מום בהא דצפורי מצורע, דלרש"י ותוס' פסולין, ולשיטת הרמב"ם והרמב"ן והר"ן והריטב"א כשרים בעלי מומין:
והנה התוס' ד"ה שלא יזווג לה אחר, צ"ע היאך משמע זה מטהורות עכ"ל. והנה רש"י מפרש דטהורות ממעט אסורות, וזה שפיר נשמע מטהורות כמו שאמר הש"ס לעיל. אבל כוונת התוס' דכיון דקאי לשילוח כמו שקאמר הש"ס, והמשולחת הרי היא מותרת מפני שלא אמרה תורה שלח לתקלה, וכן פירש"י לעיל ד"ה לרבות שחיטה דמצורע, אבל המשולחת מותרת דלא אמרה תורה שלח לתקלה, וא"כ שפיר כתבו התוס' היכן משמע זה מטהורות שאין לזווג זו למצורע אחר:
ונראה דגם המשולחת אסורה, ורק השילוח מתירה מפני שנעשית מצותה, אבל קודם השילוח שעומדת למצוה דשילוח אסורה, וכן יש להוכיח מהא דתנן נגעים פרי"ד נשפך הדם תמות המשתלחת יעו"ש. משמע דשחיטת הצפור קובעת ונאסרה גם המשתלחת עד אחר שילוחיה, וממילא אסור להשתמש עבור מצורע אחר קודם גמר המצוה דהראשון:
גמ'. רבינא אמר הכא במאי עסקינן בעוף שהרג את הנפש וכו' אלא לשילוח, וממועט מהא דכתיב טהורות, וקשה מדוע לא נלמד זה מתנא דבי ר' ישמעאל מהא דמכשיר ומכפר, וע"כ מוכח מזה דנגחן כשר לשעיר המשתלח, והיינו שנעשה נגחן לאחר ההגרלה, וביארנו זה בספרנו נזר הקודש למס' תמורה דף ס"א דף הספר:
תוס' ד"ה למעוטי וכו', וצ"ע בבהמת עיר הנדחת אם עבר והקדיש והקריבה אם הוא קרבן כשר כיון דלהריגה קיימא עכ"ל. וע"כ כוונת התוס' כשהקדיש לאחר גמר דין דאל"כ לא נאסר בהנאה אם הקדיש מקודם מטעם דהוי שלל שמים, וכן כתב המהרש"א, ולכאורה קשה היאך חל ההקדש כמבואר בב"ק מ"ה דלאחר גמר דין הקדישו אינו מוקדש:
ונראה דשאני התם דהבהמה אינה ראויה לקרבן מצד עצמה שהתורה מיעטה לנוגח שפסול לקרבן, וגם מצד איסור הנאה, ממילא לא חזיא לא לקדשי מזבח ולא לקדושת דמים כיון דלא שוה מידי, משא"כ הכא בבהמה של עיר הנדחת דהבהמה מצד עצמה אין בה פסול ורק אסורה בהנאה מצד הבעלים ונעשית איסורי הנאה, ואם אמרינן מצות לאו ליהנות ניתנו ממילא השתמשות לקרבן לא חשיבה הנאה, וזהו שמספקא להתוס' הכא:
והנה בתו"כ דרשו חיות ולא שחוטות תמוה, וכי איצטריך קרא למעט שחוטות, והלא בעינן לקיים המצוה דושחט, ואם היא שחוטה מקודם היאך יקיים ושחט את הצפור כיון שהיא שחוטה מקודם, וגם היאך יקיים ושלח את הצפור החיה אם מביא שחוטות, וגם מדוע לא קאמר הש"ס הכא חיות למעוטי שחוטות כמו שדרשו בתו"כ, וזה יותר מסתבר מלמדרש למעט מחוסר אבר שזה חידוש יותר גדול לחדש מחוסר אבר שפוסל בצפורי מצורע, ועוד דגם זה היינו שחוטות נלמד מתנא דבי ר' ישמעאל דהרי השעיר המשתלח היה חי כדכתיב יעמד חי:
והנה בפירושו של התו"כ בהא דממעט חיות ולא שחוטות, ראיתי בספר שמע שלמה עה"ת, פירוש נכון והוא לפי מה שכתב הר"ש בפרי"ד דנגעים במשנה שחט אחת מהן וכו' נטל עץ ארז ואזוב וכו' משמע אחר שחיטה מכלל דאחר שחיטה מביאן, ואי אפשר לומר כן דתניא בקדושין שחטה שלא בעץ ארז שלא באזוב פסולה וצ"ל דמתניתין נמי מעיקרא מייתי להו עכ"ל. וזהו כוונת התו"כ חיות ולא שחוטות פירוש שהצפרים צריך שיהיו שתיהן חיות קודם שיביאו העץ ארז ואזוב, ולא שיהיו שחוטות שלא בעץ ארז ושלא באזוב, והיינו שלא תטעה לפרש דכיון דכתיב צפרים בתחילה והדר העץ ארז דיכול לשחוט אחת מהצפרים קודם הבאת העץ ארז והאזוב, לכך כתיב חיות לומר שצריך להיות חיות קודם הבאת העץ ארז והאזוב, והשחיטה דהאחת באה אח"כ עכת"ד. ותצא מזה הא דתניא שחטה שלא באזוב ושלא בעץ ארז פסולה, הכוונה שבעינן שהשחיטה תהיה לאחר שהביא העץ ארז והאזוב ולא מהני גם כשמביאן אחרי השחיטה:
וכן נראה לדייק מלשון הרמב"ם בפרי"א מטו"צ ה"ז שכתב שחטה ואין שם איזוב וכו' ומדייק שם משמעות דבעינן השחיטה כשיש שם במקום השחיטה ממש העץ ארז והאזוב:
ואפשר שמטעם זה לא כתב להאי דינא שדרשו בסוגיא הכא מחיות למעט שחיין בראשי אברים כיון שדרשינן מחיות לדרשה זו למעט שחוטות אבל בעל מום מסתברא שזה לא מעכב כמו שהדין בקרבנות שאין תמות וזכרות בעופות: והנה בעיקר הא דפריך הש"ס אי למעוטי טרפות מתנא דבי ד' ישמעאל נפקא. וקשה הא אם גם דרשינן טהורות למעוטי טמאות, ג"כ תקשה מתנא דבי ר' ישמעאל נפקא למעט טמאות. ומצאתי בחידושי הצל"ח לחולין הקשה בזה, אבל נראה אם דרשינן טהורות דבא לאפוקיי טמאות, אף על גב דלא איצטריך הכא מטעם דזה אנו יודעין מתנא דבי רבי ישמעאל דכמו שממעט טרפה גם טמאה ממועט ומ"מ כתבה תורה טהורות למעט טמאות לאו לגופיה אלא ללמד לדעלמא בכדי למילף מהכא דכל צפור האמור בתורה הוא טהור והיינו דכמו הכא שכתבה תורה צפרים כתבה טהורות, אע"ג דלא איצטריך הכא דבלאו הכי ידעינן זה מתנא דבי ר' ישמעאל אבל ללמד בא לעלמא ונפק"מ לשילוח הקן דהמצוה בטהורין ולא בטמאין, אבל כשמוקים הש"ס דטהורות בא למעט טרפה בזה פריך הש"ס דזה נלמד מתנא דבי ר' ישמעאל:
והנה לרב נחמן בר יצחק דמוקי הא דאמרה תורה טהורות למעוטי צפורי עיר הנדחת, לכאורה יש לפשוט מזה הא דבעי רב חסדא בסנהדרין קי"ב אם מהני שחיטת בהמת עיר הנדחת לטהרה מידי נבלה וקאי בתיקו יעו"ש. והנה אם אמרינן דהשחיטה בבהמת עיר הנדחת אינה מטהרת מידי נבלה, א"כ קשה למ"ל טהורות למעוטי ציפורי עיר הנדחת לטהרת המצורע והיינו לשחיטה כדמוקים הכא, והא אם נבלה הוי העוף בשחיטה א"כ לא קרינן בזה ושחט, וע"כ מוכח מזה דהשחיטה מטהרת מידי נבלה, והמנחת חינוך מצוה תס"ד כתב שזהו טעמו של הרמב"ם שהשמיט בעי' דרב חסדא יעו"ש. ובזה יש ליישב גם מה שהקשה הפר"ח על הרמב"ם שכתב בפר"ד מע"ז הי"ב בהמת של עיר הנדחת שנשחטה אסורה בהנאה כשור הנסקל שנשחט ומדייק מזה הפר"ח שכוונתו להיות כשור הנסקל שהשחיטה מטהרתו מידי נבלה והקשה הלא זה בעי' דרב חסדא ולא איפשטא, אבל כיון שע"כ מוכח מסוגיא דידן דהשחיטה מטהרתו מידי נבלה מדקרינן לזה ושחט, ובספר נחל איתן על הרמב"ם העיר בזה יעו"ש: אמנם לדעתי נראה להעיר דמסוגיא דידן אין להוכיח, והוא דהנה עיקר בעי' דרב חסדא דהא דאמרה תורה לפי חרב בבהמת עיה"נ לא שנא שחטה ולא שנא מיקטל קטלה, ויש לעיין אף אם אמרינן כן דגם בשחיטה הרי"ז כקטלה, אבל יש לומר דזה דחשבינן לה לקטלה זהו לאחר שמתה, אבל בעודה מפרכסת יש לומר שדינה כחיה ובשעה זו היינו שעת הפירכוס נחשבת לשחיטה, ולדידן דיוצאת מידי אבר מן החי בשחיטה הרי היא כשחוטה עד שעת מיתה, ולענין טומאת נבלות בעינן מיתה ממש, אבל לפי"ז שפיר קרינן לה ושחט, אף אם אמרינן דנעשית נבלה אבל נבלה לא נעשית על ידי השחיטה, רק מפני שדין עיר הנדחת עושה אותה לנבלה מפני שיש בזה גם פעולה של קטלה, אבל הדין של קטלה מתחלת משעת מיתה, ובזה באה בעי' דרב חסדא אם השחיטה הלזו מטהרת מידי נבלה, ואין רחוק מן הסברא לומר דיש בזה שחיטה ונבלה גם כן, והיינו דאפילו בקטלה לא נעשית נבלה לטומאה רק במיתה, וא"כ גם כי שחט לה אמרינן דשחיטה מהניא לה עד גמר המיתה, וגם אין בה משום אבר מן החי בעודה מפרכסת:
וראיה לזה מהא דשור הנסקל דחידשה תורה דאע"ג דשחטיה ועבדיה כעין בשר אסור, משמע דלולא שאמרה תורה ולא יאכל את בשרו אע"ג דעבדי' כעין בשר הוי אמרינן דהשחיטה מתרת אותו גם באכילה, וא"כ איכא למימר גם בבהמת עיר הנדחת דהשחיטה מתירתו באכילה אעפ"י שאסור בהנאה, אבל איסור אכילה אין בזה להיות לוקה על אכילה, וגם יש לומר דהשחיטה מטהרת אותה מידי נבלה. אמנם בעי רב חסדא דאפשר דכיון דלפי חרב אמר רחמנא וא"כ השחיטה היא גם כן לפי חרב, ודין שחיטה הכא כהריגה דלפי חרב, אבל הריגה זו לא הוי הריגה ממש, ורק דין הריגה, אבל יש לומר דתורת הריגה באה לה משעת מיתה ממש. ולפי"ז בעי' דרב חסדא במקומה עומדת ואין לזה פשיטות מצפורי מצורע, ושפיר הקשה הפר"ח מנין להרמב"ם דבהמת עיר הנדחת שנשחטה דינה כשור הנסקל להיות טהורה מידי נבלה כיון דהוי בעי' דלא איפשטא:
והנה הא דכתב הרמב"ם דבהמת עיר הנדחת שנשחטה אסורה בהנאה, כתב מרן הכס"מ שזה למד הרמב"ם מהא דבעי רב חסדא אם מהני שחיטה לטהרה מידי נבלה, ואם מותרת בהנאה פשיטא דלא מטמא יעו"ש. ולכאורה היאך תליא זה בזה דהלא אפשר דמותר בהנאה ומכל זה יש לומר דאין השחיטה מטהרת אותה מידי נבלה מטעם דהוי כנהרגה, ועי' בצל"ח חולין שם שהקשה בזה יעו"ש: ונראה דסברת מרן דכיון דלא אמרה תורה דלא מהני שחיטה כמו שאמרה תורה גבי שור הנסקל ממילא יש לומר דהשחיטה פועלת להיתר, וגם לטהר מידי נבלה. ואפשר דגם באכילה מותר. והנה יש לעיין מדוע לא בעי רב חסדא אם השחיטה מתיר באכילה, והלא בשור הנסקל לולא שאמרה תורה לאסור באכילה לאחר שחיטה הוי אמרינן דהשחיטה מתרת גם באכילה, ובעיה"נ שלא אמרה תורה לאסור באכילה מדוע לא בעי ר"ח מהו לענין אכילה, וע"כ משום דילפינן בבנין אב משור הנסקל שאסורין באכילה, ולא מהני להו לכל הנאסרין מטעם הריגה דבי"ד שיהיו ניתרין בשחיטה, אבל לטהר מידי נבלה בעי ר"ח כיון דגם שור הנסקל יש להסתפק ספק זה אם מטהר מידי נבלה, ומה דפשיטא ליה להפר"ח בשור הנסקל שהשחיטה מטהרת אותו מידי נבלה תמוה, מפני שלא מצינו זה:
וכיון דאמרה תורה החרם אותה לפי חרב ואם על ידי שחיטה לא נקרא לפי חרב, וא"כ יש מקום לומר דהשחיטה מתרת בהנאה גם כן. ואם כן כיון שקרינן לזה שחיטה המתרת א"כ פשיטא דהוי שחיטה המטהרת, ומדוע לא בעי רב חסדא לענין הנאה ע"כ סבר דבהנאה אסור, ומטעם זה סבר הרמב"ם דע"כ אין השחיטה פועלת כלום להתיר בהנאה, ובזה יש להסתפק אם השחיטה פועלת לטהר מידי נבלה, כן נראה בכוונת מרן שכתב דאם מותר בהנאה פשיטא שהשחיטה פועלת לטהר מידי נבלה:
ובזה יש להשיב על דברי הצל"ח, שכתב דבלא"ה אנו יודעין שאסור בהנאה מטעם דחידש שם הצל"ח דגם לאחר הריגה יש על הבהמות הנהרגות דין שללה דצריך קיבוץ לתוך רחובה של עיר ולשרפם עכת"ד, ולפי מה שכתבנו אין זה ראיה דהרי איכא למימר דאם השחיטה מתרת בהנאה יצאתה מכלל איסור הנאה, ואין בה דין שרפה בכלל שללה, ורק מדברי רב חסדא אנו למידין דהשחיטה אינה פועלת היתר הנאה, מטעם דזה פשיטא לו דלא עדיף משור הנסקל שנשחט:
ובעיקר הדבר שחידש דלאחר הריגה טעון גם שריפה, ועיקר הוכחה שלו מדברי התוס', הנה לפי מה שכתבנו לעיל בביאור דברי התוס' אין זה מוכרח, וצ"ע:
וראיתי בהמאירי לסנהדרין שכתב וז"ל, כבר ביארנו שכל נכסים של עיר הנדחת אסורים בהנאה, מעתה בהמת עיר הנדחת שנשחטה הרי היא כשור הנסקל יעו"ש. מבואר דכל דיני בהמת עיר הנדחת נלמד משור הנסקל בבנין אב, וע"כ הכוונה לענין אכילה והנאה דלא מהני להו השחיטה, דלענין לטהר מידי נבלה גם בשור הנסקל כתב לקמן דהדבר ספק אם הועיל לו שחיטתו לטהרה מידי נבלה אם לאו, והולכין בה להחמיר, וע"כ דלא אישתמיט להרב המאירי סוגיא דידן הא דרב נחמן בר יצחק בהא דצפורי מצורע, וע"כ דאין סתירה לזה, והיינו כמו שכתבנו לעיל:
עוד כתב שם וז"ל, וכן יראה לי בשור הנסקל ששחטו לאחר שנגמר דינו יעו"ש, היינו דשור הנסקל היכא דשחטו לאחר גמ"ד הדבר בספק אם השחיטה מטהרת אותו מידי נבלה יעו"ש, ולכאורה מ"ש מעגלה ערופה דמבואר בזבחים ע' ע"ב דהיכא דשחטה מטהרת השחיטה מידי נבלה, וע"כ שאני ע"ע דכפרה כתיב בה כקדשים. והרמב"ם מביא דין של ע"ע בפר"ג דאבוה"ט ולא הביא זה בשור הנסקל, ומדכתב שם בפר"ד מהל' ע"ז הי"ב בהמת עיר הנדחת שנשחטה אסורה בהנאה כשור הנסקל שנשחט, משמע ג"כ דשור הנסקל דינו לטומאת נבלות כבהמת עיר הנדחת, ואם זה ספק גם זה ספק כשיטת המאירי, אבל תמוה מדוע לא הביא בהדיא הבעי' לענין טומאת נבלות לא בעיר הנדחת וגם בשור הנסקל לא כתב הרמב"ם מה דינו בשחיטה לטהר מידי נבלה, וצ"ע: אמנם בהא דשור הנסקל ששחטו שכתב הרב המאירי דספק הוי אם השחיטה מטהרת אותו מידי נבלה, לכאורה נראה להוכיח ממשנה ערוכה דע"כ השחיטה מטהרת אותו מידי נבלה, והוא הא דתנן לעיל פ"א השוחט ונמצאת טרפה השוחט לע"ז והשוחט פרת חטאת ושור הנסקל ועגלה ערופה רבי שמעון פוטר וחכמים מחייבין. ופליגי אם שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה, והנה ע"כ הא דסברי חכמים שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה, היינו אעפ"י שאין השחיטה מתרת לאכילה, אבל ע"כ בעינן שתהיה השחיטה עכ"פ מטהרת מידי נבלה, ואם הוי נבלה גם לטומאה ע"כ גם רבנן סברי דלא נחשב לשחיטה, וע"כ מוכח מזה דשחיטה גבי שור הנסקל מטהרת מידי נבלה, וע"כ כן סבר הרמב"ם מדפוסק בפרי"ב משחיטה ה"ו, דשחיטה בשור הנסקל הוי שחיטה מעילא אעפ"י שאסור באכילה ובהנאה, אבל ע"כ צריך לומר דהוי שחיטה לטהר מידי נבלה. וזהו מדמחייב שם משום אותו ואת בנו. ואפשר שזהו סברת הפר"ח שכתב דכוונת הרמב"ם שכתב דבהמת עיר הנדחת שנשחטה דינה כשור הנסקל, דכוונתו שהשחיטה מטהרת מידי נבלה, ודברי המאירי צע"ג: ובזה יש ליישב הא דהשמיט הרמב"ם בעי' דרב חסדא, והיינו דאעפ"י שעיקר בעי' דרב חסדא מטעם דכתיב לפי חרב, והסכין של שחיטה מקיימין בו לפי חרב והוי הריגה ולא שחיטה, והלא גם בשור הנסקל אם שחטו בצור דהיינו אבן שמקיימין בו גם סקילה, ומ"מ הוי שחיטה מעליא לטהר מידי נבלה וא"כ גם בהמת עיר הנדחת ששחטו בחרב ג"כ שפיר נקראת שחיטה מעליא לטהר מידי נבלה. וזהו כוונת הרמב"ם שכתב "כשור הנסקל", ולדברי הרמב"ם אתי שפיר דברי רב נחמן בר יצחק הכא בצפורי מצורע כיון דהאי שחיטה מטהרת מידי נבלה הוי שחיטה מעליא לטהרת המצורע, והא דלא כתב הרמב"ם בפר"ג מאבוה"ט גם שור הנסקל כמו שכתב שם הא דע"ע, יש לומר משום דכיון דלא אמרו בהדיא בש"ס הא דשור הנסקל דהשחיטה מטהרת מידי נבלה, וכתב מה שאמרו בהדיא כדרכו של הרמב"ם, אבל זה ברור דשור הנסקל ששחטו מטהרת השחיטה מידי נבלה, כמוש"נ:
א ק"מ ע"ב בעי ד' הושעיא הושיט ידו לקן ושחט מיעוט סימנים, מהו, מי אמרינן כיון דאילו שביק להו מיטרפא בעינן לך ולא לכלביך. או דלמא כיון דבידו למגמר שחיטה, תקח לך קרינא ביה וחייב בשילוח, תיקו. - והנה בפירושא דבעי' זו פליגי רבותינו ה"ה הגאון בעל מע"מ, והגאון בעל הש"ך, דהמע"מ מפרש בעי' זו דמיירי שהפסיק בשחיטתו טרם גמר רובה באופן דלא הוי שיעור שהיי', וסברתו בזה, דאם לא הפסיק מפעולת השחיטה, אז אין לנו להסתפק מדבר הטריפות, כיון דבשחיטה עוסק, וגם נגמרה השחיטה בהכשר, שוב אין לנו להסתפק על השעה שבינתיים, ורק בשהפסיק בינתיים אז יש לנו להסתפק אילו לא גמר השחיטה, וממילא ליתא לבעי' זו לדידן דקיי"ל דשהיי' אוסרת במשהו, וכמו שכתב המע"מ בעצמו, דלדידן אין נפקותא בבעי' זו. - וע"כ דסברתו בזה כמו שביארנו. - אמנם הש"ך בסימן רצ"ב סקט"ו השיג עליו, ומפרש לבעי' זו באופן דלא שהה כלל, דהיינו דשחט בחד ידא ומשלח בידו השנייה, וסברת הש"ך בזה, דאעפ"י שלא הפסיק בינתיים, מ"מ כיון דאם לא יגמור שחיטתו ממילא נעשית נבלה, להכי יש בזה פטור שילוח, משום דקרינן לך ולא לכלביך: ב ויש לעיין בעיקר הבעי' מה שייך להסתפק בזה הלא גם קודם התחלת השחיטה יש חסרון תיקון הכשר אכילה מטעם אבר מן החי, ומכ"ז אמרינן דאין זה חסרון לדין שילוח, והיינו מטעם דבידו להכשיר, וא"כ גם בשהתחיל בשחיטה לא גרע מזה, כיון שבידו לגמור השחיטה בהכשר, ואם בשביל שנעשה הריעותא בגוף, קשה מה איכפת לן בהריעותא שבינתיים, כיון שעכ"פ סו"ס נעשה בהם הכשר מעליא בהיתר אכילה, ומה איכפת לן בהריעותא שבינתיים, ולא גרע אמצע השחיטה מהא דלא התחיל השחיטה עדיין, ועוד לפי מה דקיי"ל ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף, וביארנו במקו"א דהכשר השחיטה דבסוף מברר ההכשר גם בלמפרע, ואם כן הרי מבורר הכשר שחיטה גם בלמפרע, וא"כ מאי מספקא ליה לרב הושעיא בזה. והנה לפי"ז ע"כ בעי' דר"ה מיירי רק על רגע זו טרם גמר השחיטה, אם יש עליו חיוב שילוח, אבל לפי"ז תקשה בהא דפסק הרמב"ם פרי"ב משחיטה ובש"ע סימן רצ"ב, להאי דינא דכתבו דמשלח ואינו לוקה, יעו"ש. דקשה דממנפ"ש אם מיירי שלא גמר השחיטה לבסוף א"כ הרי"ז פטור בודאי, מטעם דהאפרוחים אסורים באכילה, וליתא בזה תורת שילוח. ואם גמר השחיטה לבסוף, א"כ הרי יש כאן חיוב שילוח מעכשיו, ומה שייך לומר כאן משלח ואינו לוקה שזהו מטעם ספק, כמו שפירשו המ"מ והכ"מ שזהו מטעם בעי' דר"ה, ולפי מה שכתבנו דע"כ בעי' דר"ה לא הוי רק על רגע זו דבאמצע השחיטה, משא"כ לבסוף ע"כ יש כאן בירור בדבר חיוב שילוח וכמוש"נ, וצע"ג:
ג והנה יש לעיין בעיקר האי דינא הא דטהרת המצורע שקיי"ל דאין עשה דמצורע דוחה עשה דשילוח, דקשה לפי מה דסבר מר בר רב אשי דאמר לקמן קמ"א, דבנוטל ע"מ לשלח ליכא ל"ת דאל יקח רק עשה איכא, יעו"ש. דלפי"ז מדוע באמת לא נקיים עשה דטהרת מצורע בהאם, ובאופן הזה שיקח האם ע"מ לשלחה אחרי הטהרת המצורע, ולא מיבעי' בהצפור המשולחת דפשיטא דיכול לשלחה אח"כ גם למטרת השילוח דמצוה דשילוח הקן, ואלא אפילו בצפור דהשחוטה ג"כ לדעתי נראה דיש לקיים המצוה דשילוח גם לאחר השחיטה בעודה מפרכסת. - ואעפ"י שבספר מנח"ח כתב בפשיטות דלאחר שנשחטה אין לקיים מצוה דשילוח, אמנם נראה דכיון דקיי"ל דמפרכסת דינה כחיה לענין העמדה והערכה וכדומה, להכי מסתברא דגם לענין זה דינה כחיה, וא"כ הרי יש לקיים שתי המצות, טהרת המצורע ושילוח הקן. ואעפ"י שגם לדברי מר בר רב אשי בהא דנוטל ע"מ לשלח דעכ"פ עשה איכא, מ"מ עדיין תקשה לדברי ר' יהודה דסבר דעשה דשילוח ליתא כלל, מטעם דשלח מעיקרא משמע, וליתא רק ל"ת דלא יקח ובאופן שנוטל ע"מ לשלח ליכא איסור כלל. וגם לדברי רבנן דסברי דעשה איכא, מ"מ נראה דבאופן כזה דיש לקיים תרתי, וליתא בזה ביטול העשה שפיר אית לן לומר דיקיים שניהם:
ד ונראה דכיון דקיי"ל דצפורי מצורע נאסרין או משעת לקיחה או משעת שחיטה, כמבואר קדושין נ"ז. האיסור הזה והקביעות שמם מבטל מצות שילוח לגמרי, והוא דכיון דאמרה תורה בתנאי דמצוה זו "כי יקרא" פרט למזומן. והכא אם יהיה הדין דמותר ליטול את האם ע"מ לטהר את המצורע ולשלחה אח"כ, א"כ לאחר שנקבעה לתכלית זו, וגם נאסרה בהנאה בקביעות הלזו, הרי נתבטלה מצוה דשילוח הקן לגמרי, מטעם שבזה נדחה מצוה זו דשילוח, ואפילו אם אמרינן בכ"מ אין דיחוי אצל מצות, ע"כ שאני הכא דמטעם קביעות השם דטהרת המצורע חסר בזה התנאי ד"כי יקרא", דע"כ עכשיו לאחר שנעשה טהרת המצורע בהני צפורים אין לך מזומן יותר גדול מזה. ביאור הדברים, דכיון דמותר דמותר ליטול לטהר המצורע, נמצא דהחיוב מתחיל אח"כ, וזהו מזומן:
ה ובזה יש לבאר דברי התוספתא שלהי חולין המוצא קן לא יטהר בה את המצורע שנאמר ולקח, ופי' שם המפרש דמדכתיב ולקח ממעטין הפקר, יעו"ש. - וזה תמוה הרבה, דמאי משמע מולקח שלא ליטול מן ההפקר, ואם מפרש ולקח לשון קנין. דמשמעו בדמים דוקא, דא"כ היאך ממעטין מהא דכתיב תשלח, ואפילו לדבר מצוה, דאין לטהר את המצורע בהאם, דקשה הא שילוח הקן הרי תמיד בהפקר הוא, כדכתיב "כי יקרא" ודרשו פרט למזומן, וקשה תיפ"ל דבלאו הכי פסול מטעם דהרי חסר בזה קניי' דבדמים. - והנה הגאון רמש"ך בספרו אור שמח פרי"ד מטו"צ ה"ח הביא להאי תוספתא, ומפרש דכוונת התוספתא שבא למעט אפרוחים דפסולים לטהרת מצורע, יעו"ש. אמנם לפי דברינו פי' דברי התוספתא דבא למעט באופן שכתבנו דנוטל את הצפור ע"מ לשלחה אחרי טהרת המצורע. ובזה מביאה התוספתא הלימוד מהקרא מדכתיב ולקח, לרמז לנו הדין דצפורי מצורע נאסרין, וסבר האי תנא דנאסרין משעת לקיחה, וכמבואר דפליגי תנאים בזה ג"כ. ומשו"ה נדחו הצפורים מדין שילוח האם, מהטעם שכתבנו לעיל, ואסור מטעם דמבטל מצות שילוח:
ו עוד איתא שם בתופסתא לא יטול אם על הבנים אפילו לטהר בה את המצורע מפני שנעבדה בה עבירה. - ותמוה, תיפ"ל דבלא"ה אסור משום שנאמר תשלח יתירא דדרשינן מזה למעט אפילו לדבר מצוה. - ובפשיטות יש לפרש דכוונת התוספתא דאתי למימר דפסול אף בדיעבד, מטעם העבירה שיש בזה מכח ביטול העשה. ואעפ"י שיש לדקדק בזה דלכאורה אין זה עבירה הנעשית בגופה, ולכאורה לא גרע מהא דחורש בשור וחמור, וחוסם פי פרה, דכשר בכל הקרבנות. ומצאתי בספר דבר אברהם סימן ח' שעמד בזה בתמיה על התוספתא, ומסיים שם בביאור דברי התוספתא דהפסול בזה משום מצוה הבאה בעבירה, יעו"ש. אמנם נראה דאין שייך בזה ענין מצוה הבאה בעבירה, כיון דיש לקיים המצוה גם בלעדי העבירה, דהיינו שיקיים המצוה דשילוח גם אחרי טהרת המצורע, ולכאורה יש לדון מזה ראיה לדברינו דלעיל, דע"כ יהיה נדחה מצות השילוח, וכיון שכן שפיר הוי מהב"ע דע"י טהרת המצורע מבטל המצוה דשילוח. אבל יש לדחות די"ל דאין זה ענין למהב"ע שהעבירה נעשית בשעת קיום המצוה ממש, וכמו שכתבו התוס' סוכה ל', בהא דמצה גזולה, משא"כ הכא בנידון דידן דבשעת קיום המצוה דטהרת המצורע אינו עובר שום איסור, כיון דבדעתו לשלח אח"כ, ורק מדין טהרת המצורע נדחה העוף משילוח אפשר לומר דלא שייך בזה מצוה הבאה בעבירה, וצ"ע. - אמנם נראה דכיון דבעינן במכשיר דיני מכפר, ומצינו במכפר דלא מהני הכפרה לכפר באופן שהוקדש הקרבן בעבירה, אעפ"י שלא הוי מגדר מהבב"ע, כמו הא דמצינו תמורה כ', דאין אדם מתכפר בתמורה מטעם דנעשה ההקדש בעבירה, יעו"ש. ולא שייך שם גדר מצוה הבאה בעבירה, לאחר שאמרה תורה דהקרבן נתפס בקדושת התמורה, והרי"ז בדמיון שאמרה תורה בגזלן דקונה בשינוי, ולאחר השינוי להרבה פוסקים אין כאן מהבב"ע. וע"כ דדין הוא בכפרת הקרבן, דבאופן שהוקדש בעבירה כמו הא דתמורה, דאינו עושה הקרבן פעולת הכפרה. וה"נ בנידו"ד כיון שהוזמנו הצפורי מצורע באיסור לקיחה מטעם שמונע השילוח, סגי להיות למנוע פעולת ההכשר, שדינו כמו כפרה בקרבן, וכמוש"נ:
ז ובזה נבוא לביאור בעי' דר"ה, והוא דר"ה ע"כ מיירי גם כן בשגמר השחיטה לבסוף, אמנם הענין כך הוא. דכיון דהמעשה השחיטה כל משהו ומשהו מדרש לפעולת האדם השוחט, וכל משהו ומשהו הרי"ז שחיטה חדשה הנעשה מכח האדם. ולכן אם אמרינן דבשחיטת משהו הראשון בוושט נדחה משילוח מטעם כיון דאילו שביק לה מיטרפא, וא"כ כיון דנדחה ברגע אחת ממצות שילוח, יש לנו לומר בזה דנדחה לגמרי, ואעפ"י שאין דיחוי אצל מצות, אמנם שאני הכא דהדיחוי בזה מגרע מצות שילוח לגמרי, והיינו דכיון דנעשה בחיוב שילוח ע"י פעולת האדם הגומר את השחיטה, נמצא דהאדם הוא המסבב להחיוב, וא"כ לא קרינן בזה "כי יקרא" פרט למזומן, דהרי אין לך מזומן גדול מזה. או דלמא כיון דבידו למיגמר השחיטה, א"כ לא חל תורת דיחוי כלל גם בראשונה, זהו סברת רב הושעיא בבעי' שלו, ונשאר בתיקו. ושפיר כתבו הפוסקים בזה, דמשלח ואינו לוקה:
ח כתב הרמב"ם פרי"ב משחיטה לפי מה שהובא בטור וז"ל, שחט קצת סימנים בתוך הקן קודם שיקחנה חייב לשלח ואם לא שלח אינו לוקה, עכ"ל. - מבואר מזה דמפרש בעי' דר"ה דאאם קאי, אבל תמוה הרבה, דבאם לא שייך לך ולא לכלביך, כיון שהאם טרפה גם כן מחויב בשילוח, וכבר עמד בזה הב"ע, ועי' במ"מ ובכס"מ ובב"ח. - אמנם לפי דברינו אפשר לפרש גם בבעי' דר"ה אאם, והיינו לפי שיטת הרמב"ם דנקובת הוושט הוי נבלה מחיים, אעפ"י שמפרכסת, וא"כ תיכף כשהתחיל לשחוט והוושט נקוב, שוב ליתא בה עוד מצות שילוח, אם אמרינן דנבלה מחיים לאו בת שילוח היא, מטעם דחיותה לא נחשב לחיים, וכפי סברת המנח"ח שכתבנו לעיל. וזהו שמספקא ליה לר"ה שחט בה מיעוט סימנים מהו, כיון דאילו שביק לה מיטרפא, היינו דנעשית נבלה, ולאו בת שילוח היא. ואעפ"י שגמר השחיטה לבסוף, אמנם כיון שהיתה דחויה מעיקרא ממצות שילוח, שוב אינו חוזר וניעור להתחייב בשילוח, מטעם דלא קרינן בזה "כי יקרא", וכמו שנתבאר לעיל. אמנם כיון דכל הפוסקים לא סברי בזה כשיסת הטור, ואינם מפרשים כן לבעי' זו, ע"כ משום דסברי דגם נבלה כל זמן שמפרכסת ועודה בחיים שפיר בת שילוח היא. נמצא דדינא של המנח"ח בדבר המפרכסת לענין שילוח, תליא בפלוגתא דרבותינו, וכמו שנתבאר:
גמ'. בעי רבי ירמיה מטלית מהו שתחוץ וכו' שני סדרי ביצים זו על גב זו וכו', וקשה בשלמא בעיא הראשונה שהוא מין בשאינו מינו שפיר יש למיבעי'. אבל בבעי' השני' שהוא מין בשאינו מינו שפיר יש למיבעי', אבל בבעי' השני' דהכלל של מב"מ אינו חוצץ זהו בשהחיוב ברור, משא"כ לעשות חיוב שאני, וצ"ע:
והנה הרמב"ם חלקן לשתי בבות, וגם שינה ביניהן, דבדין הראשון במין בשאינו מינו כתב הרי זה משלח, ובדין השני במב"מ כתב לא יקח, ומרן תמה בזה יעו"ש ובלחם משנה. ולדעתי נראה כמו שכתבנו לעיל דחיוב איכא בשילוח כשיזדמן לפניו קן, ואינו רשאי להתעלם מזה, ולהכי בחציצה דמין בשאינו מינו דהבעי' בגמ' אם יש מצוה בשילוח, וכיון דלא איפשטא הבעי' כתב הרמב"ם הרי זה משלח היינו מטעם ספק לחומרא:
אמנם בבעי' שני' במב"מ הנה על חיוב מצוה בודאי מחויב, רק הבעי' לענין מלקות אם יש לחייבו במלקות מטעם המב"מ שאינו חוצץ דאולי לא אמרה תורה באופן זה הל"ת דלא תקח, אבל מצוה בודאי איכא, והוכיח הרמב"ם מדלא קאמר הש"ס באת"ל היינו את"ל בבעי' ראשונה במין בשאינו מינו דהוי חציצה, אבל מיבעי' במב"מ, ומדלא קאמר הש"ס את"ל להכי מפרש הרמב"ם דשני הבעי' נפרדות הן, והיינו דבבעי' ראשונה השאלה על החיוב מצוה, ובעי' השני' על הלאו, ולזה כתב הרמב"ם בבעי' ראשונה הרי"ז משלח היינו שיש מצוה בשילוח מצד ספק, אבל בבעי' שני' סבר דחיוב שילוח איכא בודאי מטעם דמב"מ אינו חוצץ, ובבעי' שנייה הוי הבעי' משום לא יקח ולענין מלקות, ולהכי כתב הרי זה בלא יקח, ואם לקח אינו לוקה:
גמ'. בעי ר' זירא יונה על ביצי תסיל מהו אמר אביי ת"ש עוף טמא רובץ על ביצי עוף טהור, וטהור רובץ על ביצי עוף טמא פטור משילוח, הא טהור וטהור חייב דלמא בקורא. וקשה הא איתא בספרי שמסיים עד שיהיו כולם מין אחד, יעו"ש. משמע דגם במיני טהורים בעינן מין אחד ולא משני מינים, עוד קשה לרב כהנא דאמר דעוף טהור על ביצי עוף טמא פטור מטעם דכתיב תקח לך ולא לכלביך, והתנא שם בספרי ממעט מטעם דהוי שני מינין, וע"כ דלא סבר האי מיעוט דלך ולא לכלביך, ועיקר הפטור מטעם דהוי שני מינין, וע"כ צריך לומר דרב כהנא למד האי דרשא מהא דתניא דממעט התנא אפרוחין טריפות פטור משילוח, ובזה ע"כ הטעם משום לך ולא לכלביך, ובזה אתי שפיר דלא אמר רב כהנא האי דרשא על המשנה דעוף טהור רובץ על ביצי עוף טמא דפטור משום דהוי לך ולא לכלביך. והתו"ח הקשה בזה יעו"ש. אבל אתי שפיר משום דבזה יש לפרש דהפטור הוא משום דהוי שני מינין כדאיתא בספרי, אבל בברייתא דבאפרוחין טריפות פטור בזה אמר רב כהנא דפטור משום לך ולא לכלביך, וא"כ מבואר דברייתא זו סוברת דלא משגיחין על המין, והא דעוף טהור על ביצי עוף טמא פטור ג"כ מטעם זה לך ולא לכלביך, וזהו שקאמר הש"ס לעיל דהא דתנן עוף טהור רובץ על ביצי עוף טמא דפטור מטעם דרב כהנא, ולא מטעם שאינו מינו, ומטעם זה הא דעוף טמא רובץ על ביצי עוף טהור הוא מטעם דבעינן צפור שהוא טהור, ולא מטעם שאינו מינו, ממילא מבואר דהסוגיא לא סוברת הא דהספרי דסבר דבעינן מין אחד, ולזה בעי ר' זירא שפיר היאך הדין במין טהור אבל הם שני מינין טהורין אם יש בזה קפידא מצד שינוי המינין:
ואביי פושט מהא דתניא דממעט שני מינין דטמא וטהור, ומדייק הש"ס הא שני מינין דשניהם טהורים חייב בשילוח כיון דעכ"פ שניהם ממין טהורים הם, ודחי הש"ס דלמא בקורא, והיינו דאורחיה בכך, אבל אין לפשוט מזה באופן דלאו אורחיה בזה:
והנה קשה לי טובא דאם אמרינן דבעינן אורחיה בזה, הלא מין בשאינו מינו דזה טהור וזה טמא פשיטא דלאו אורחיה שיהיה טמא רובץ על ביצי טהור או להיפוך, וא"כ למה שונה התנא בשני מינין כיון דגם במין אחד תליא באורחיה בזה, והיה להתנא לאשמעינן רבותא דגם במין במינו תליא באורחיה, ומדחזינן דשנה התנא דזה תליא במין, א"כ משמע דלא משגיחין על אורחיה אלא על המין, וא"כ שפיר פשיט אביי:
ונראה עוד דלאחר שדחי הש"ס דתליא באורחיה תצא דבקורא נקבה דאורחיה בכך, חייב בשילוח בודאי, ואם כן קשה טובא מדוע השמיט הרמב"ם דבקורא נקבה חייב בשילוח, והנה מרן בכס"מ הקשה בזה וכתב דאפשר לפרש הא דקאמר הש"ס דלמא בקורא היינו אליבא דר' אליעזר דמחייב גם בקורא זכר מטעם דאורחיה בכך, אבל לחכמים דפטרי' בקורא זכר הוא הדין בקורא נקבה פטור יעו"ש. והביאור בזה דדחי הש"ס דברייתא זו אזלא אליבא דרבי אליעזר דסבר תליא באורחיה, אבל קשה לפי"ז מדוע שנה למעט מין בשאינו מינו מין טמא במין טהור כיון דאף בטהור וטהור גם כן תליא באורחיה ולאו אורחיה. ואפשר לומר דרבי אליעזר סבר דבמין טמא וטהור לא מהני גם אורחיה, אבל בטהור וטהור מהני אורחיה בכך, אבל אליבא בא דחכמים לא משגיחין על אורחיה, אלא תליא במין. אבל לפי"ז אכתי יש לדייק ממשנתינו דתנן מין בשאינו מינו טהור וטמא, ומדוע לא תנן סתם מין בשאינו מינו פטור דמזה אנו יודעין דגם טהור בטהור בשאינו מינו פטור, ומדשנה התנא מין בשאינו מינו טמא בטהור משמע דבמין טהור אעפ"י שאינו מינו חייב בשילוח, וזהו דין חכמים, ומדוע לא מדייק אביי ממשנתינו, ובזה לא אפשר לומר דר' אליעזר היא:
ומזה תמוה הא דפסק הרמב"ם דבשניהם טהורים משני מינים ספק הוי, וכפי מה שהוכחנו יש מזה סיוע לשיטת הרא"ש והטור והר"ן דסברי דבקורא נקבה חייב אעפ"י שאינה מינה כיון דעכ"פ שניהם טהורים, והש"ך הביא שיטתם יעו"ש. ולזה נוטה דעת הש"ך בסקי"ב לדינא, וע"כ דסברי דהא דדחי הש"ס דלמא בקורא, הוא גם אליבא דחכמים, ולפי מה שביארנו יש לזה הכרח, ושיטת הרמב"ם בזה תמוה כמוש"נ:
אמר הריני נוטל את האם ומשלח את הבנים חייב שנאמר שלח תשלח את האם, והיינו דיש מצות שילוח את האם אפילו אם אינו נוטל את הבנים, והנה בשו"ת חכם צבי סימן פ"ג נשאל אם משלח את האם והבנים גם שניהם אם מקיים בזה מצות שילוח, והשיב דזהו דין המשנה דאמר הרינו נוטל את האם ומשלח את הבנים חייב לשלח. הרי חזינן דגם במשלח את הבנים וגם את האם קיים המצוה מדלא אמר התנא דלא קיים מצות שילוח, וע"כ הא דאמרה תורה ואת הבנים תקח לך, הוא רשות ואינו נוגע להמצוה יעו"ש. והנה לכאורה יש לפרש דאמר הריני משלח את הבנים ונוטל את האם, היינו שכן בדעתו לשלח את הבנים אבל עדיין לא שלח הבנים ואומרים לו שישלח את האם ממילא נוטל את הבנים, אבל אין מזה הוכחה כששילח את הבנים דמחויב לשלח את האם, דאז הוי השילוח לגמרי, דזה אינו מוכח מהמשנה דקיים בזה המצוה דשילוח, וכן משמע מלשון הרי"ף שכתב וז"ל, אמר הריני נוטל את האם ומשלח את הבנים לא אמר כלום עכ"ל. ומשמע מזה דמפרש המשנה באופן שלא שלח את הבנים עדיין, וממילא כשמשלח את האם הרי הבנים נשארים אצלו, וכן מורה לשון המחבר בס"ה שכתב אם רוצה ליקח האם ולשלח את הבנים אינו רשאי יעו"ש:
אבל מ"מ יש לדייק כדברי החכ"צ מדלא שנה התנא דישלח את האם והבנים לא ישלח והיינו אם זה הוי בתנאי המצוה היה להתנא למיתני חייב לשלח האם, והבנים לא ישלח, משמע מזה דיש קיום מצוה דשילוח אף אם גם הבנים אינם נשארים אצלו, והרמב"ם כתב כלשון המשנה, משמע שכן דעתו בזה: אמנם קשה דמדוע פטור משילוח כשהאפרוחין טרפה מטעם תקח לך ולא לכלביך, ולשיטת החכם צבי דגם כשאינו נוטל הבנים חייב בשילוח, א"כ מה איכפת לן שהאפרוחין אסורים באכילה הלא לא גרע מאילו אינו נוטל לגמרי האפרוחין דחייב, אבל יש לומר דזה הוי תנאי בהמצוה, והיינו שהאפרוחין מחייבין אותו במצוה דשילוח דהרי אם היא רובצת בלא אפרוחין פטור משילוח, ועל זה אמרה תורה דרק אפרוחין הכשרים לאכילה מחייבין אותו בהמצוה, אבל כשהאפרוחין כשרים לאכילה, הרי נתחייב בהמצוה אז אין עליו חובה ליקח האפרוחין:
והנה בהא דאיתא לקמן ע"ב בברייתא ת"ר יוני שובך ויוני עלייה חייבות בשילוח ואסורות משום גזל מפני דרכי שלום. הנה גם בזה שאין יכול ליטול הבנים מפני הגזל של דרכי שלום, ומ"מ חייבות בשילוח, מזה ראיה להחכם צבי דאף שאינו נוטל הבנים חייב לשלח את האם, והטעם בזה שאינו דומה לאפרוחין טרפות, משום דהתם החסרון בגופן, אבל הכא הוי חסרון מצד דבר אחר, אבל עכ"פ חזינן דאעפ"י שאינו נוטל הבנים מ"מ חיוב שילוח להאם לא נפקע, ואעפ"י שאין בזה אלא איסור גזל מדרבנן, אבל יכול ליטול מדאורייתא, אמנם סוף סוף אינו נוטל את הבנים, ומצת שילוח מקיים:
עוד נראה ראיה לדברי החכ"צ מהא דאיתא לקמן שם אמר רבא ביצה עם יציאת רובא הוא דאיחייב בשילוח מקנא לא קני עד שתפול לחצרו. והנה משמע דליכא אלא ביצה זו, והיא טרם נפלה לחצרו דהרי עדיין לא יצאת לגמרי, ולענין חיוב שילוח אזלינן בתר רובא, ורוב זה מחייב בשילוח, אבל כשמשלחה ע"כ משלחה עם הביצה שעדיין מעורה בגופה, וא"כ הרי אין לו בנים, וחזינן מזה דחיוב שילוח לא תליא בזכייה דבנים:
קמ"א. אין לי אלא לדבר הרשות לדבר מצוה מנין ת"ל תשלח מ"מ וכו' לא צריכא דעבר ושקליה לאם דלאו עבריה עשה הוא דאיכא ליתי עשה ולידחי עשה קמ"ל. והנה מבואר דלאחר עבירת הלאו שוב ליכא אלא עשה גרידא הא דאמרה תורה תשלח שאפילו לדבר מצוה, וקשה מזה בהא דכתב הרמב"ם בפר"ג משחיטה הי"ט וז"ל, אסור ליטול אם על הבנים ואפילו לטהר בהן את המצורע שהיא מצוה, ואם לקח חייב לשלח ואם לא שלח לוקה שאין עשה דוחה ל"ת ועשה, ועשה ול"ת דוחה עשה עכ"ל. הרי דגם אחרי עבירת הלאו אכתי איכא עשה ול"ת ואין בכח עשה להדחות ל"ת ועשה, ולכאורה הא עבר הל"ת, ומעתה לא הוי אלא עשה גרידא כמבואר בסוגיא דעיקר הדבר משום דאין עשה דוחה עשה, ואם כן היאך כתב הרמב"ם מפני שאין עשה דוחה ל"ת ועשה, וזהו נגר הסוגיא ועי' בכס"מ:
ונראה בהקדם שיטת הריב"א הובא בתוס' שסבר דהא דאין עשה דוחה לל"ת ועשה זהו רק בשביל העשה אבל נדחה מפני העשה וכמאן דליתא דמיא, ונפק"מ דלא לקי על הלאו, אבל הרמב"ם ע"כ לא סבר כוותיה אלא סבר דהלאו הוא בתקפו ואם עבר על הל"ת לקי, ולהכי גם הכא בשעבר על הלאו ולקח האם לטהר המצורע לקי על הלאו דלא תקח, ויש להבין באיזה סברא פליגי הריב"א והרמב"ם, ונראה דפליגי בביאור הא דאין עשה דוחה לל"ת ועשה, דהריב"א סובר דהעשה היא בתקפה אעפ"י שאין בכחה להדחות הל"ת והעשה אבל עכ"פ היא במקומה עומדת, ונפק"מ אם עבר על הל"ת אין בה מלקות מפני שהעשה מדחה אותה, והביאור בזה דהעשה שעם הל"ת אין תקיפות יותר מהעשה שכנגדה היינו דהל"ת שעמה לא נתנה תקיפות יותר, אבל הרמב"ם סבר דהעשה שעם הל"ת היא תקיפה ביותר מפני הל"ת שעמה, ומטעם זה העשה שכנגדה מדחה הל"ת מפני שכשם שהעשה יותר תקיפה מפני הל"ת שעמה, הנה כמו כן אלימא הל"ת טובא מפני העשה שעמה, ואין בכח העשה שכנגד להדחות הל"ת, ולהכי הל"ת בתקפה ואין העשה מדחה אותה, ולהכי אם עבר על הל"ת הרי הוא בחיוב מלקות, וזהו הביאור בדברי הרמב"ם שמסיים ועשה ול"ת דוחה עשה, והיינו שהעשה והל"ת דלא תקח האם ותשלח מדחה העשה דמצורע, והרי זה כאילו אין כאן עשה כלל, וא"כ הלאו בתקפו, ולהכי כתב דגם אם עבר ולקח לטהר המצורע מחויב לשלח ואם לא שלח לוקה, ומסיים בטעמו של דבר שהעשה דמצורע נדחה לגמרי וכאילו ליתא לעשה כלל: וע"כ הא דאיתא בסוגיא דקמ"ל דתשלח מורה לומר דאין עשה דוחה עשה, הכוונה דבזה גילתה תורה דבשביל העשה והל"ת חשבינן להעשה שכנגדה דהיינו העשה דטהרת המצורע כמאן דליתא, ומזה תצא לימוד לעלמא הא דאמרינן דאין עשה דוחה לל"ת ועשה, הכוונה מפני שהעשה נדחית מפני הל"ת והעשה, והעשה שכנגדה כמאן דליתא דמיא, ומטעם זה כן בכל מקום שאיכא עשה ול"ת שאינן נדחים מפני העשה הוי הביאור שהעשה שכנגדה נדחה, ומפני זה כתב הרמב"ם בפר"ג מהל' נדרים ה"ו כיצד חלים הנדרים על דבר מצוה כדברי הרשות, האומר הרי המצה בלילי פסח אסורה עליו, הרי ישיבת הסוכה בחג אסורה עליו וכו' ואם אכל או ישב או נטל לוקה יעו"ש. והביאור דכיון דבנדרים איכא ל"ת ועשה והיינו לא יחל דברו וככל היוצא מפיו יעשה, וזהו כדברי הרשב"א בנדרים ט"ו, וכן כתב החינוך. ומפני זה סבר הרמב"ם דאם עבר ועשה המצוה היפוך הנדר שנדר נדחה המצוה לגמרי מפני שהעשה והל"ת מדחים העשה לגמרי, ולהכי אם עבר ועשה מצוה לוקה, וזהו ע"כ גם שיטת התוס' בפסחים מ"ז ד"ה כתישה. (וזאת למודעי כי מה שמוקף התיבה ועשה, ברמב"ם אינו לנכון, והענין כמו שמבואר): והנה מקשים לשיטת הריב"א דבמקום דאין עשה דוחה ל"ת ועשה מ"מ אם עבר על הל"ת אינו לוקה, א"כ מאי פריך הש"ס ב"מ ל' ע"ב והתעלמת פעמים שאתה מתעלם כיצד כגון כהן בבית הקברות, ופריך פשיטא האי עשה והאי ל"ת ועשה, ואין עשה דוחה ל"ת ועשה, וקשה הא אי לאו והתעלמת אעפ"י דלא אתי עשה ודחי לל"ת ועשה, אבל אם עבר הכהן והלך לבית הקברות לצורך השבת אבידה אינו לוקה מטעם דעשה דאבידה מדחה את הל"ת, אבל כיון דכתיב והתעלמת לומר שאינו כלל במצוה זו דהשבת אבידה, ואם עבר והשיב האבידה באיסור לא עשה מצוה ולוקה:
אמנם הנכון בזה דדברי הריב"א שסובר דעשה אלים טובא ומדחה את הל"ת אעפ"י שיש עמה עשה ג"כ, זהו רק באופן שעשה זו נשארה עליו, ואם אינו יכול לקיים באופן זה שיש עשה ול"ת, אבל טרם נפטר מחיובו, כמו הכא בטהרת מצורע, אם כי לא יכול לקיים בצפור הזה שיש בו מצוה דתשלח, אבל הרי מחויב לקיים בצפור אחר, והיא מצוה שלא יכול להפטר ומונח על קרקפתא דיליה, וכמו כן בהא דכיסוי הדם ביו"ט דאעפ"י שאין עשה דכיסוי מדחה לאו ועשה דיו"ט לכסות בעפר שבא על ידי חרישה וכתישה, אבל החיוב לכסות מוטל עליו ומחויב לחפש אחר עפר אחר המוכן או אם נמצא עפר תחוח, בזה סבר הריב"א דעשה זו במקומה עומדת ואינה נדחת מפני הל"ת ועשה, ולכן בדיעבד אם עבר ועשה אינו לוקה מפני שעכ"פ עשה מצוה, משא"כ בהשבת אבידה שהיא בביה"ק הנה העשה דהשבה נדחה לגמרי מפני העשה ול"ת דטומאה, והיינו דבשביל העשה והל"ת דטומאה נדחה הכהן ממצוה דהשבה, ושוב אין המצוה חלה עליו כלל, ואם עבר וטימא את עצמו לוקה מטעם דכיון דאין עליו שוב חיוב דהשבה זו, ולזה פריך שפיר הש"ס והתעלמת למ"ל דבלאו הכי דגם בשביל עשה ול"ת שוב אין לכהן שייכות במצוה זו, ובזה מודה הריב"א דאם עבר לוקה, ורק באופן זה כמו הא דטהרת המצורע והא דכסוי הדם וכדומה, בזה סבר הריב"א דאם עבר אינו לוקה:
והנה יש ללמוד מסוגיא זו ג"כ דגם אם אינו נוטל הבנים מחויב לשלח את האם, דאל"כ אלא אם אמרינן דחיוב שילוח האם רק אם נוטל את הבנים, א"כ היאך ס"ד דבשביל טהרת המצורע יעבור על הל"ת דלא תקח, והלא אפשר לעשות בלא עבירה דהיינו דלא יקח הבנים, וממילא ליכא חיוב שילוח להאם. ומזה מוכח דיש חיוב שילוח להאם אף אם אינו נוטל הבנים, ומוכח דגם אם משלח האם והבנים מקיים מצות שילוח וגם אם אינו נוטל הבנים מחויב לשלח וכמוש"נ:
הדרן למסכת חולין משנה. לא יטול אדם אם על בנים אפילו לטהר את המצורע ומה אם מצוה קלה שהיא כאיסר אמרה תורה למען ייטב לך והארכת ימים ק"ו על מצות חמורות שבתורה:
ויש לדייק הסמיכות הק"ו להמצוה, ועוד הלא גבי כיבוד אב ואם כתיב ג"כ למען ייטב לך והארכת ימים, והיינו מצוה חמורה, וא"כ נסתר הק"ו מהא דמצוה קלה שהרי גם במצוה חמורה אמרה תורה כן:
ועוד קשה טובא, דכיון דאיכא ק"ו למצוה חמורה א"כ למה כתבה תורה גבי כיבוד אב ואם כיון דאיכא ק"ו משילוח הקן:
והנה יש לומר דכשם שאין עונשין מן הדין, הנה כן גם אין נותנין שכר מן הדין, ולהכי כתבה תורה בפירוש גבי כיבוד אב ואם, אבל יש לפרוך חדא, הא דכתב הסמ"ג דהא דאין עונשין מן הדין הוי משום דלא סגי ליה בעונש הכתוב, ועוד דהלא קיי"ל דמדה טובה מרובה ממדת פורעניות, ולהכי אעפ"י דגבי עונש אין עונשין מן הדין מטעם דלא סגי, אבל לענין הטבה שאני. ועוד לפי מה שכתב הה"מ בפר"ב ממ"א דבמקום דאיכא עשה עונשין גם מן הדין, והכא בכיבוד אב ואם דאיכא עשה דכבוד שפיר יש ללמוד מן הדין לשילום שכר, וא"כ קשה למה כתבה תורה למען ייטב לך והארכת ימים גבי כיבוד אב ואם, כיון דאיכא ק"ו משלוח הקן:
והנה איתא בירושלמי פר"א דפאה, אמר ר' אבא בר כהנה השווה הכתוב מצוה קלה שבקלות למצוה חמורה שבחמורות מצוה קלה שבקלות זה שילוח הקן ומצוה חמורה שבחמורות זה כיבוד אב ואם ובשתיהן כתיב והארכת ימים, וזהו שהוקשה לר' אבא בר כהנה למה כתבה תורה והארכת ימים גבי כיבוד אב ואם כיון שיש ללמוד מק"ו משילוח הקן, להכי דרש שכוונת התורה שיהא אדם נזהר במצוה קלה כבחמורה:
ולפי"ז קשה מדוע לא תנא התנא בהמשנה לומר ק"ו לכיבוד אב ואם שהיא חמורה שבחמורות:
ונראה דזה תליא בפלוגתא דרב יהודה ורב נתן בר אושעיא בקדושין ל"ב דבעי שם הש"ס כבוד אב ואם משל מי רב יהודה אמר משל בן רב נתן בר אושעיא אמר משל אב, והנה לרב יהודה דאמר משל בן הרי הוי כיבוד אב מצוה חמורה שבחמורות, אבל למ"ד משל אב, לא הוי כבוד אב ואם מצוה חמורה, והיינו דאפשר גם במדרגה פחותה משילוח הקן, דהרי בשלוח הקן מפסיד לכהפ"ח כאיסר, היינו שיווי דהעוף, ובכבוד אב אין בו חסרון כיס כלל, וא"כ ליכא ק"ו, ולהכי שפיר כתבה תורה והארכת ימים גבי כבוד אב ואם, והירושלמי דחשיב כבוד אב ואם חמורה שבחמורות, ע"כ אזיל בשיטת רב יהודה דאמר משל בן:
אמנם משנה דידן ע"כ סבר האי תנא דמשל אב, וזה מוכח מרישא דמתניתין דתנא לא יטול אדם אם על בנים אפילו לטהר את המצורע, והיינו דזה נלמד מהא דאמרה תורה תשלח אפילו לדבר מצוה, וקאמר הש"ס דסד"א דמפני גדול השלום תבוא עשה דמצורע ותדחה ל"ת דלא תקח אם על בנים. והקשה הצל"ח דלמא האמת כן הוא דבשביל גדול השלום עשה דוחה ל"ת, והא דבעינן קרא תשלח, אתי לומר דלא דחי אם צריך האם עבור אביו, ויש בזה משום עשה דכבוד, וגם מצוה חשובה היא מטעם דהוקש כבודם לכבוד המקום, וכמו דסד"א דניתי עשה דכבוד להדחות ל"ת דשבת, ואם כי אמרה תורה שלא דחי עשה דשבת איכא למימר משום דגבי שבת איכא עשה ול"ת וגם יש בו כרת, אבל ל"ת גרידא שפיר הוי אמרינן דדחי. ומזה מוכיח הצל"ח דכבוד אב ואם הוא משל אב. וזה לא יצוייר גבי שילוח הקן, דממנפ"ש אם זכה האב, הרי אין זה בשלוח, מטעם דהרי זה במזומן, ואם לא זכה ליכא על הבן חיוב מצוה, וע"כ צריך לומר דכבוד הוא משל אב. וכיון דזה לא יצוייר, שוב אין מקום לומר דאתי תשלח לומר שלא לבטל הל"ת בשביל כבוד אב ואם, וע"כ אתא לומר דלא יטול אם על בנים אפילו לטהר את המצורע, אעפ"י דגדול השלום, עכת"ד:
ובזה מיושב הא דלא שנה התנא במשנה הא דכבוד אב ואם שהיא חמורה, מטעם דכיון דכבוד אב ואם הוא משל אב, א"כ לא הוי חמורה:
ולפי"ז תקשה לרב יהודה דאמר משל בן ממשנה ערוכה דידן, וכמו כן קשה גם לר' אבא בר כהנה בירושלמי, וגם קשה לרב יהודה למה כתבה תורה והארכת ימים גבי כבוד אב ואם:
ונראה דיש לומר טעם אחר בזה, והוא דאעפ"י שכבוד אב הוי מצוה חמורה, אבל כל זה אם הוא אב בבירור בחזקת ודאי, אבל לפי מה דקאמר הש"ס לעיל דבאמת לא הוי אב ודאי ותמיד יש לחוש דלמא לאו אביו הוא, ורק משום דאזלינן בתר רובא, וא"כ אינו דומה למצוה דשילוח הקן שהיא מצוה ודאית, להכי כתבה תורה והארכת ימים גבי כבוד אב לומר שגם באופן זה שמכבד אב מטעם דאזלינן בתר רובא ג"כ, יש לו השכר דוהארכת ימים, ולהכי אתי שפיר דלא אמר התנא בהמשנה הק"ו לכבוד אב כיון דליכא ק"ו: אמנם תקשה לפי"ז למה כתבה תורה להאם, וסברא זו דחששא דלמא לאו אמו, ליכא למיחש שהרי זה ודאי שהיא אמו:
אבל יש לומר דאיכא סברא לומר דאינו מחיוב לכבד את אמו מטעם אחר, דכיון שאמרה תורה דעיקר מצות כבוד אב ואם עושה מעשה עמיו בעינן, היינו שנוהג כשורה, וממילא כן גבי אמו כן הדין:
והנה בריש המסכת הכל שוחטין הביאו התוס' בשם אלדד הדני הבא מעשרת השבטים דנשים לא ישחטו מפני שדעתן קלות, וכיון שכן יש לאדם לומר שאינו מחויב לכבד את אמו בשביל זה מפני שאיננה דומה לאביו לענין עושה מעשה עמיו, ואעפ"י שאיכא מצוה דכבוד, אבל אינו מגיע לו שכר מרובה, להכי כתבה תורה והארכת ימים גם לגבי אמו, לומר שלא יקופח השכר גם בשביל כבוד אמו, לומר דהאב והאם שווין בזה:
והנה איתא בקדושין שם, אורי ליה רבנן לרב ירמיה ואמרי לה לבריה דרב ירמיה כמ"ד משל אב, יעו"ש. ולכאורה מנין לרבנן להכריע דמשל אב, אבל לפי האמור, ניחא להו לפרש המשנה דמשל אב מטעם ההכרע דלא יטול האם אפילו לשילוח המצוה, דמזה מוכח דכבוד הוא משל אב, כמוש"נ:
והנה זאת למודעי, דאף דאמר ר' אבא בירושלמי דהשווה הכתוב לקלה ולחמורה, אבל השכר הוא לפי היגיעה והכבדות, כמו שאמר התנא באבות לפום צערא אגרא, כי כך מנהגו של הקב"ה שהתשלומין לפי היגיעה כמו שאמרו רבותינו אינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה פעמים ואחת, ולזה סידרו חז"ל לומר הדרן שהכוונה להיות חוזר ושונה המסכת הרבה פעמים באופן שיהיו דברי תורה שגור על פיו:
שיר מה נאמר לנורא תהלה כאשר ברא העולם ומלואה, שבחין לסדר לבורא עלמין. ורוח טהרה מנשבת בקרבה, החולק מחכמתו חכמה כן האדם בציווי בשמירת טהרתה. לנמוכי רוח למלל רברבין לבלי לפגום להנשמה בהתורה המסורה מרבינו משה, אשר ממרום חצובה, בפלפולא דאורייתא בטובת עין, להשמר מכל תועבה, אשר נתן במתנה מנבלה וטרפה כפי המסרה לההוגים בה בתדירה. לרבנו משה מהר חורבה. ובזה הנני בשבח ותודה לד' כי הביאני עד הלום, בנופך ספיר ויחלום, בביאור הגפ"ת ופסקי הלכות למסכת חולין: