נזר הקודש - חולין· הרב משה רוזין
דף קלט.
אלא דלא גמר דיניה ובעי לאתויי לבי דינא לקיומי ביה ובערת הרע מקרבך. וכתב הר"ן בחידושיו וז"ל, ויש מקשין וליתי עשה ולא תעשה דשילוח ולידחי עשה דובערת, ותירצו דעשה דובערת עדיף טפי מפני שזה על כרחו מצוה עליו לבערו אבל שילוח מי הוי מצוה המוטלת עליו, הרי אם לא רצה ליקח הבנים פטור מלשלח הלכך עשה כי הא לא דחי אפילו לאו גרידא יעו"ש. וע"כ כוונתם על פי הסוגיא דכתובות מ' דאיתא שם אי אמרה לא בעינא מי איתא לעשה כלל, אבל עכ"פ חזינן מזה דסבר הר"ן דמצוה זו היא רשות, וזהו לכאורה דלא כמו שכתבנו לעיל, ודלא כהחות יאיר:
ונראה דיש להבין מה זה שמביא הר"ן שהמקשים הקשו דאיכא עשה ול"ת, היינו דבשביל הל"ת הוי העשה דשילוח אלים טובא, משום דהלא אין עשה דוחה עשה משום דמאי אולמיה דהאי עשה מהאי עשה, אבל כיון דאיכא גם ל"ת בהדי העשה להכי הוי העשה זו אלים טובא להדחות העשה, ועל זה כתבו דאם לא ירצה ליקח הבנים ליכא הל"ת ונשאר רק עשה וממילא אין עשה דוחה עשה, אבל ודאי דאיכא למימר דבאופן דליכא עשה אחריתי שפיר איכא חיוב גמור לקיים שילוח ואסור להתעלם עין מזה, אבל הכא דאיכא עשה דובערת הרע מקרבך אין לומר דאתי עשה דשילוח ולידחי העשה דובערת לומר דעשה דשילוח עדיף מטעם דאיכא גם ל"ת דליתא דהלא הל"ת אינה רק באופן שנוטל את הבנים, להכי לא אלים עשה זו מהעשה דובערת, וממילא אנו אומרים לו שלא יטול הבנים, וליכא ל"ת דלא תקח האם, ולא שייך למיפרך מאי אולמיה דהאי עשה דובערת מהעשה דליקח את הבנים, משום דע"כ העשה דובערת אלים טובא כמו שפירש"י כדי לבער רשעים מישראל, ודין זה גם בבהמה חיה ועוף לבער המזיקין:
עוד כתב הר"ן שם דאל אלים הל"ת לאלומי העשה לומר דבשביל הצירוף ל"ת יבוא עשה וידחה עשה, ומסיים בצ"ע. הנה התוס' בקדושין ל"ד ה"ה מעקה, כתבו דהעשה שיש עמו לאו אלים יעו"ש. א"כ ה"נ יש לומר דכן הוא גם בהעשה שיש עמו לאו אלים העשה טובא:
ובעי לאתויי לבי דינא לקיים ובערת הרע וכו'. מזה יש להעיר על הא דכתב הה"מ לתרץ את הרמב"ם בפ"ח מנזקי ממון מהשגת הראב"ד שלא כתב דשור טרפה שהרג בפני בי"ד שפטור מטעם דלא אמרינן ובערת הרע רק באדם, וקשה דמבואר בסוגיא זו בעוף שהרג את הנפש דיש חיוב להביאו לבי"ד לקיים ובערת הרע מקרבך:
אמנם מדברי רש"י בד"ה ובערת הרע, מפרש מצוה על כל הפוגע בחייבי מיתה להביאן לבי"ד כדי לבער רשעים מישראל, יעו"ש. מבואר שם דרש"י סבר ג"כ דהחיוב על רשעי ישראל נאמר, וזהו כמו"ש ה"ה בשיטת הרמב"ם, וכמובן שזה פלא הלא הסוגיא קאמרה זה על עוף שהרג את הנפש, עוד קשה דהלא עיקר הקרא נאמר במי שמחויב מיתה והוא לאחר גמ"ד, והכא בסוגיא דמיירי קודם גמר דין מנין לומר דאיכא בזה גם כן משום ובערת הרע כיון דטרם ידענו שהוא רע, דהיינו קודם גמר דין שאכתי אינו בחיוב מיתה, ולא דמי לטרפה שהרג בפני בי"ד, דשאני התם כיון דלא בעינן למדייני' הרי זה כלאחר גמר דין:
אמנם נראה בסברת הה"מ דמחלק בין אדם לבהמה, הוא משום דבאדם שייך לומר דזה שהרג בפני בי"ד זהו גמר דינו, וזהו מפני שאין הדבר נוגע לאחרים רק לעצמו, אמנם גבי בהמה חיה ועוף שיש להם בעלים ומשפטו זהו משפט הבעלים, ולהכי כשהרג שור טרפה בפני בי"ד הדבר נוגע להבעלים של השור, וממילא אין ההריגה גמר דין, ולא מיבעי' אם אין הבעלים עומדים שם דפשיטא דאין לדונו למיתה טרם תצא דבר המשפט, אלא אפילו אם הבעלים עומדים שם לא שייך לדונו למיתה מטעם ובערת הרע מקרבך, כיון שהמשפט להבעלים, והבעלים אינם בכלל ובערת הרע כמובן:
משא"כ הכא דמיירי לשילוח הקן דזהו בשל הפקר שאין לו בעלים, וממילא עיקר המשפט מגיע רק להעוף עצמו שהרג את הנפש ותיכף שהרג את הנפש הרי הוא במיתה, והרי זה בדוגמא הא דאיתא בסנהדרין הזאב והארי וכו' שהם בני מיתה ופליגי ר' יוחנן ורשב"ל אם דוקא בהמיתו כל ההורגו זכה, או דלמא אעפ"י שלא המיתו מטעם שאין להם בעלים, ושאני העוף הכא שהרג את הנפש אעפ"י שהוא בן תרבות אבל לאחר שהרג את הנפש בר מיתה הוא כיון שאין הפסד לשום אדם במיתתו ואין כאן הפקעת ממון, ולהכי הרי זה כמאן דגמיר דינייהו כדאיתא שם בסנהדרין אליבא דרשב"ל:
ובזה אתי שפיר הסוגיא הכא דפריך ה"ד אי דגמר דיני' בר קטלא הוא, ופירש"י ומהיכן נמלט. אי דלא גמר דיני' ובעי לאתויי לבי דינא לקיומי בי' ובערת הרע מקרבך, הנה ע"כ הכא לא הוי הכוונה להביאו לבי"ד ולדייני' דהרי לא קאמר הש"ס כן אלא קאמר הש"ס להביא לבי"ד לקיים ובערת הרע מקרבך, והביאור בזה, דלא איצטריך למידייני' בתור משפט כיון דליכא בזה שום הוצאה מאיזה איש, ורק עצם ההריגה ג"כ מוטל על בי"ד, וכמו כן ע"כ הא דקאמר הש"ס אי דגמר דיני' בר קטלא הוא, הכוונה הכא גמר דין היינו הקטלא וכעין זה איתא בפ"ב דפסחים בירושלמי ושחטוהו עד שלא נגמר דינו, ומפרש במראה הפנים דהיינו נגמר דיני' דקטלא ממש, וזהו שפירש"י מהיכן נמלט, והיינו שכוונתו דהגמר דין הכא הוי המיתה ממש, וזהו ג"כ כוונת רש"י שפירש דהפסוק מיירי ברשעים שמחויבים מיתה, ובא רש"י ללמדנו דהכא הרי זה כגמר דין גם טרם שהובא לבי"ד:
ובזה שביארנו הוי פירושו של הה"מ כמו שפירש"י הכא, ושפיר מיושב שיטת הרמב"ם שלא כתב להאי דינא בשור טרפה שהרג בפני בי"ד, משום דלא שייך ובערת הרע, דהיינו שהמעשה בעצמותה הוי גמר דין אלא באדם, אבל לא שייך זה בבהמה, והכוונה בבהמה שיש לה בעלים וכמוש"נ:
וגם בהא דאיתא לקמן ק"מ באוקימתא דרבינא בעוף שהרג את הנפש דאיתא שם ובערת הרע, היינו דמיירי בצפורי מצורע דבעינן צפור דרור שהוא משל הפקר, כמבואר בתוספתא וברמב"ם:
ובזה מיושב גם כן הא דקשה בהא דב"ק מ' דטוען המפקיד דהוי מעריקנא לי' לאגמא, ולכאורה הא מבואר הכא דאיכא חיוב הבאה לבי"ד משום ובערת הרע, אבל לפי מה שביארנו ליתא חיוב זה דהבאה לבי"ד אלא בשל הפקר ולא למי שיש לו בעלים, ובעינן שיעמוד למשפט קודם:
שם אלא דחזא קן בעלמא ואקדשיה, ומי קדוש וכו'. וקשה לשיטת הרב ר' אליעזר ממי"ץ הובא בהרא"ש בנדרים ל"ד דכתב דאם ככר של הפקר היתה רחוקה ממנו הרבה ואין אדם סמוך לה שיוכל לזכות אלא הוא ואמר לכשאזכה בככר זה תהיה הקדש וקמ"ל דחל עליה הקדש דכיון דבידו לזכות בו יעו"ש, וא"כ יצוייר הכא באופן זה שאמר על הקן שיהיה הקדש לכשאזכה בו, והכא כשנוטל בידו חל ההקדש, ואפשר לומר דזה שנוטל בחיוב שילוח לא הוי זכייה, וצ"ע:
גמ'. אלא דאגביהינהו לאפרוחים ואקדשינהו והדר הדרינהו, האי אפילו בחולין נמי לא מיחייב, ופירש"י משום דהוי מזומן, וקשה מדוע לא אמרינן דתיכף:
איתחייב בשילוח כשזכה באפרוחין. והיאך יפטר אח"כ מטעם מזומן, וע"כ צריך לומר דמיירי כשלא היה האם עליהן, ואח"כ באה האם עליהן, ולהכי גם כשבאה האם עליהן אח"כ פטור משילוח כיון דזכה באפרוחין מקודם הוי ליה מזומן, או דמיירי ששלח את האם ונטל את הבנים והחזירן ובאה האם אח"כ עליהן פטור מלשלח מטעם דהוי מזומן, והמחבר בשו"ע כתב זה בסימן רצ"ב ס"ה בזה הלשון אבל אם שלחה ונטל הבנים והחזירה יעו"ש. הרי שהוסיף על לשון המשנה, והרמב"ם בפרי"ג משחיטה ה"ז, כתב כלשון המשנה, אבל עכ"פ מיירי באופן שלא היתה האם עליהן ולא נתחייב בשילוח: גמ'. אלא דאגבהה לאם וקדשה והדרא מעיקרא איחייב, והיינו דהקדש אינו יכול להפקיע מהמצוה שנתחייב מקודם דומיא דהקדיש את הדם לאחר שחיטה דהקדש אינו מפקיע מהמצוה, ומחויב לכסות ואין ההקדש חל בזה: ויש לעיין מדוע לא מוקים הש"ס דאגבהה לאם באופן שאינו רוצה לזכות בבנים, ולא איתחייב בשילוח, ושפיר חל ההקדש, ומזה משמע ג"כ דהמצוה מוטלת עליו אף אם אינו רוצה לזכות בבנים, ותיכף כי יקרא לפניו קן צפור מחויב בשילוח כשרואה האם רובצת על הבנים, וזה הוי ראיה מכרחת: גמ'. רב אמר במקדיש פירות שובכו ומרדו, ושמואל אמר במקדיש תרנגולתו לבדק הבית, והא דנקט תרנגולתו משום דעופות הראוין להקרבה אינן יוצאין מידי מזבח, ופליגי רב ושמואל, דרב סבר קדשי בדק הבית כיון דאין זה אלא קדושת דמים הנה לאחר שמרדו נפקע הקדושה לגמרי מהם והרי הן כחולין ממש וחייב אח"כ גם בשילוח מפני שהם הפקר ממש, להכי מוקי בקדשי מזבח, ואי לאו דממעט קרא משילוח, הוי אמינא דגם קדשי מזבח נפקעה קדושתן מהן, אבל כיון דמיעטה התורה משילוח הוא מפני שעדיין הקדושה עליהן, ושמואל סבר דגם קדשי בדק הבית לא מהני יאוש מטעם דכל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא, זהו תוכן הדברים בפלוגתא דרב ושמאל, והרמב"ם בפרי"ג משחיטה ה"כ פסק כשמואל אעפ"י שהלכה כרב לגבי שמואל באיסורין, אבל כיון דר' יוחנן סבר כשמואל כמו"ש הריטב"א והכס"מ, ושמעינן מזה דלא מהני יאוש אף בקדשי בדק הבית:
והנה ר' יוחנן דסבר גם כן כשמואל דהתורה פטרה בשילוח בקדשי בדק הבית מטעם דכל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא, ופריך הש"ס מהא דסבר ר' יוחנן בהאמר מנה זה לבדק הבית ונגנבו או נאבדו חייב באחריותן ולא אמרינן בי גזא דרחמנא איתא, ומשני כגון דאמר הרי עלי לא מהני הא דאיתא בי גזא דרחמנא וכפירש"י, ולכאורה יש להבין דאם הוא בי גזא דרחמנא אמאי לא יצא ידי נדרו, אבל הריטב"א מפרש דבר נאה מאד דכשאמר הרי עלי, כיון שמרדו נתחייב מקדיש באחריותן והוי ליה כחילול ומפקע לחולין, אבל אמר הרי זה, שלא נתחייב המקדיש באחריותן אעפ"י שמרדה דין קדושתה עליה משום דלד' הארץ ומלואה עכ"ד יעו"ש. והנה תצא מזה דבר חדש דבאופן שאמר הרי עלי ונאבדו דמחויב ליתן אחרים עבורם והראשונים יצאו לחולין ובקן צפור באופן זה חייב בשילוח:
ולפי"ז יש לעיין בדברי הרמב"ם שכתב סתם המקדיש עוף לבדק הבית ופרח מידו והרי הוא מכירו ומצאו רובץ על האפרוחים או על הביצים לוקח הכל ומביאן לידי גזבר. וקשה מדוע לא כתב שזהו רק במקדיש באומר זו, אבל באומר עלי, באופן זה חייב בשילוח, וע"כ דסבר הרמב"ם דגם באופן דהרי עלי, כן הדין, וזהו דלא כמשמע מהסוגיא, וצ"ע:
בדין בל תאחר לקרבן ולצדקה בזמן הזה גרסינן בר"ה ד' ולרגלים וכו' אמר רב חסדא רגל שבו ר"ה לרגלים נפק"מ לנודר למיקם עליה בבל תאחר, ורבי שמעון היא דתניא אחד הנודר ואחד המקדיש ואחד המעריך כיון שעברו עליו ג רגלים כסדרן וכו' יעו"ש. והנה בהא דנודר פירש"י האומר דמי עלי ששמין אותו כעבד, מבואר דמפרש רש"י דמיירי בנודר לבדק הבית, וכן בהא דהמקדיש פירש"י דבר לבדה"ב יעו"ש. ויש לעיין מדוע לא פירש"י דנודר להביא קרבן, וכן המקדיש יש לפרש דמקדיש קרבן למזבח, ומדוע לא נפרש דכוונת התנא לשניהם בין לבדק הבית ובין למזבח, אשר כן הוא האמת דיש בל תאחר לשניהם בג' רגלים:
והנה בתוס' רי"ד למס' ר"ה מפרש אחד הנודר פירש סתם נדר הוי שנדר הרי עלי קרבן ולא האומר הרי דמי עלי כדפריש המורה עכ"ל. ולכאורה מה בעי התוס' רי"ד שמפרש דלא כדפירש המורה, ונראה משום דלפירש"י קשה טובא מדוע לא חשיב התנא גם קדשי מזבח, להכי מפרש דבנודר סתם מיירי שנדר להביא קרבן, ולפי"ז יש בזה גם קדשי מזבח, ודברי רש"י תמוה טובא מדוע נחית לפרש דהתנא מיירי רק בקדשי בדק הבית:
והנה בטו"א מקשה מ"ש דחשיב בהאי ברייתא קדשי בדק הבית ולא חשיב קדשי מזבח יעו"ש. הנה מה שמקשה על התנא באמת לא קשה דהרי יש לפרש דכוונת התנא בנודר שנדר להביא קרבן, וכמו שמפרש רבינו בתוס' רי"ד, ועיקר יש להקשות לפירש"י וכמו שכתבנו:
והנה הטו"א כתב ליישב אליבא דר"ל בחולין קל"ט דסבר דבקדשי בדה"ב דבהפריש יצא ידי נדרו מטעם דכתיב כי לד' הארץ ומלואה, וכל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא וכיון דאיכא תרי קראי חד לאמר ולא אפריש, וחד לאפריש ולא אקריב, ובקדשי בדה"ב לא יצוייר בל תאחר רק באמר ולא אפריש, ובקדשי מזבח יצוייר אפריש ולא אקריב, ויצוייר לפי"ז בקדשי מזבח שנה בלא רגלים שזה נלמד מבכור שהוא באפריש ולא אקריב דלא שייך גבי בכור אמר ולא אפריש דמאיליו הוא קדוש, ולא יצוייר לר"ש שלשה רגלים כסדרן אלא בקדשי בדק הבית והיינו דאמר ולא אפריש עכת"ד, ויש להעיר דהלא גם בקדשי מזבח יצוייר שלא יתחייב באפריש ולא אקריב דהיינו בנדבה שאמר הרי זו ולא נתחייב באחריות ולא שייך בזה בל תאחר, וע"כ עיקר החיוב בל תאחר בנדבה באמר ולא אפריש וא"כ אינו דומה לבכור דליתא באמירה, וממילא ליתא בל תאחר בשנה בלא רגלים כסדרן, והוי דומיא בזה לבדה"ב. ועוד דגם לר"ל איכא חיוב אחריות אם מת או נשרף, ורק בנאבד סבר כן ר"ל כמבואר בסוגיא:
אבל יש לומר דשאני קדשי מזבח כיון דעכ"פ כל זמן שישנו בעין יש עליו חיוב להקריבו, ולא סגי בהפרשה לחודיא, וא"כ בחד צד הוא דומה לבכור בזה שמחויב להקריבו, משא"כ קדשי בדק הבית כיון דסגי בהפרשה לחודיא וממילא אינו דומה לבכור, ולא מהני שנה בלא רגלים, וכיון דבעינן רגלים בזה סבר ר"ש דבעינן כסדרן. כן נראה בביאור וביישוב דברי הגאון טו"א. ומטעם זה אתי שפיר גם אליבא דר' יוחנן. והנה אף כי הדברים נכונים הם מצד עצמן, אבל לפי פשטות הסוגיא משמע כי שנה בלא רגלים שייך בל תאחר גם בקדשי בדק הבית. וביותר שע"כ רבינו התוס' רי"ד לא סבר כן, מדמפרש נודר דנדר להביא קרבן ובעי ר"ש רגלים כסדרן, אעפ"י שיצוייר גם שנה בלא רגלים אבל בחיוב דבל תאחר דרגלים בעינן כסדרן, וע"כ דהתוס' רי"ד לא סבר כפירושו של הטו"א:
וביותר תקשה על הטו"א כי הלא עיקר הקושיא הוא לפירש"י שמפרש דמיירי בבדק הבית, ורש"י סובר דר"ש לא סבר שנה בלא רגלים:
ונראה ביישוב פירש"י שמפרש ברייתא זו דמיירי רק בקדשי בדק הבית, והוא דהנה בהא דקאמר רב חסדא דנפק"מ לנודר ולענין בל תאחר, אשר לכאורה קשה טובא לפי מה דאמר רבא לקמן דגם ברגל אחד עובר בעשה, וא"כ מאי נפק"מ בין עשה לל"ת שהוא לאו שאין בו מעשה שאין בו מלקות כמו"ש הרמב"ם להדיא, וביותר דמיירי הכא לר"ש דסבר כן להדיא כדאיתא בפר"ק דתמורה וא"כ למאי נפק"מ בזה דעשו חכמים ר"ה לרגלים לבל תאחר. והפנ"י שם בסוגיא הקשה בזה יעו"ש. ונראה דזה הוקשה לרש"י, להכי פירש"י דהכא מיירי בקדשי בדק הבית, והיינו דהא דאמר רבא דברגל אחד עובר בעשה היינו רק לקרבן, וזהו מדכתיב ובאת שמה והבאתם (שמה) וכן פירש"י שם בהדיא לקמן ו' ע"ב ד"ה עובר בעשה על הקרבן דכתיב ובאת שמה והבאתם, משא"כ בקדשי בדק הבית ליכא עשה ברגל אחד, וכן יש לדייק מדברי התוס' ר"ה ד' ד"ה צדקות, ובל תאחר הוא בשלשה רגלים, ור"ש בעי כסדרן, ולהכי נפק"מ לנודר ולבל תאחר, ולזה הוקבע הרגל שבניסן להיות ר"ה לבל תאחר, ושיטת התוס' רי"ד שמפרש דמיירי גם בקדשי:
שם. ת"ר חייבי הדמין והערכין וכו' לקט שכחה ופאה כיון שעברו עליהן שלשה רגלים עובר בבל תאחר, והקשו בתוס' בד"ה לקט שו"פ חייב להניח בשדה דאי שקיל להו עבר בלא תעשה דכתיב לא תלקט, יעו"ש. ביאור הדברים, דמה שייך לבל תאחר לשלש רגלים כיון דמיד עובר בל"ת, ועוד יש להעיר מה שייך בל תאחר כיון דאין זה לנתינה דבעלים כדאיתא לעיל קל"א דכל מתנ"ע אלו אין בהן טובת הנאה לבעלים, אלא העניים באין ונוטלין אותן בעל כרחן של בעלים, וכן כתב הרמב"ם בפר"א ממתנות עניים, וכתב מרן המקור מתוספתא דפאה פר"א, וא"כ מה שייך הכא בל תאחר כיון שאין להבעלים בזה דין נתינה. וכנראה שזה נכלל גם בכוונת התוס':
והנה כתבו התוס' דמיירי באופן דהבעלים עברו על הלאו ועכבו הלשו"פ לעצמן, והתורה חייבוהו להבעלים להחזיר מהא דכתיב תעזוב, ואיכא בזה בבל תאחר אם לא החזיר עד שלש רגלים:
ויש לעיין לר"ע דסבר ביומא ל"ו תעזוב מעיקרא משמע, וסבר דאם נטלם הבעל הבית שוב אינו בחזרה, ולא הוי ניתק לעשה א"כ לדידיה לא שייך בל תאחר בלקט שכחה ופאה, וכן כתבו התוס' שם וכן בתוסי"ש שם, ופלא על הטו"א שנחית לדייק בזה ולא הביא דברי התוס' והתבו"ש. אבל דוחק לומר דסתמא דברייתא דלא כר"ע:
ונראה דאעפ"י דסבר ר"ע דתעזוב מעיקרא משמע, ואם לא קיים תעזוב מעיקרא שוב ליתא בתיקון הלאו ולוקה, ולא שייך בזה הא דבל תאחר. אמנם נראה באופן שקיים תעזוב והיינו שהניח פאה לעניים ואח"כ נטל הפאה לעצמו, והרי זה כגוזל את העניים, בזה אמרה תורה מעמך לרבות לקט שכחה ופאה לחזרה וישנו בבל תאחר:
ובזה יש ליישב ג"כ מה שהקשה בטו"א בהא דפריך הש"ס לאביי דאמר כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני מהא דתניא מצות פאה להפריש מן הקמה לא הפריש מפריש מן העומרים וכו' אלמא לא מהני, ומשני שאני התם דכתיב תעזוב יתירא, וקשה למה לן קרא הא ע"כ לא מהני דאם מהני לא משכחת דרבי קרא גבי לקט שכחה ופאה דישנן בבל תאחר עכת"ד. אבל לפי מה שכתבנו אתי שפיר דיש לומר דבאופן דלא קיים תעזוב מעיקרא והיינו שלא הניח כלום לפאה בזה אמרינן דמהני וליתא בהשבה, והא דרבתה תורה לבל תאחר מיירי שהניח פאה לעניים, ואח"כ נטלה לעצמו, והרי זה כגוזל מן העניים מה שהניח לפניהם בזה יש חיוב השבה וישנן בב"ת:
והנה הא דאמרה תורה בל תאחר דלקט שכחה ופאה בענינא דקרבנות היה נראה לכאורה לומר דדוקא באופן שלא נעשה עדיין שינוי בהלקט שו"פ, והר הם כמו שהן דומיא דקרבן, דהרי הוא כמו שהוא אבל בשעשה בהן שינוי, הנה אעפ"י שלא נתפטר מהחיוב מטעם דכתיב תעזוב יתריא, כדאיתא ב"ק צ"ד, אבל ליתא בבל תאחר, והנה גם הרמב"ם כתב בל תאחר דלקט שכחה ופאה בהדי כל הקרבנות בפדי"ד ממעשה הקרבנות הי"ג ולא כתב במתנות עניים בפר"א, ואילו בצדקה כתב שם בפר"ח, וע"כ משום דסבר דלענין בל תאחר בעינן דומיא דקרבנות, משא"כ צדקה דאין מיוחד על דבר מסוים, ואינו בדמיון לקרבנות. אבל דוחק לומר כן, דמילתא דמסתבר דכל מידי דתליא בנתינה שייך בל תאחר, וכיון דשינוי אינו קונה מטעם תעזוב יתירא דיש חיוב נתינה שייך בל תאחר:
ונראה דהכוונה בהא דאמרה תורה הא דלקט שכחה ופאה בענינא דקרבנות לומר לך שתליא ברגלים ואינו עובר בבל תאחר עד שיעבור שלשה רגלים, וזהו ע"כ כוונת הרמב"ם שכתב הא דלקט שכחה ופאה במעשה הקרבנות, מפני שדין שלהם כקרבן, אמנם בצדקה סבר הרמב"ם דלא תליא בקרבנות, וכמו שאמר רבא וצדקה מיחייב עלה לאלתר, וזהו שכתב הרמב"ם בפר"ח ממתנות עניים ה"א וז"ל, הצדקה הרי היא בכלל הנדרים, לפיכך האומר הרי עלי סלע לצדקה או שאמר הרי סלע זו צדקה חייב ליתנה לעניים מיד, ואם איחר עבר בבל תאחר וכו', משמע שעובר מיד בלאו דבל תאחר, וזהו כשיטת התוס' ר"ה ד' דבקיימי עניים מחויב בבל תאחר מיד, ובזה שאני לקט שכחה ופאה דלענין בל תאחר אינו עובר עד שיעבור שלשה רגלים:
אמנם דעת הרשב"א דגם בצדקה אינו עובר בלאו דבל תאחר עד שיעבור שלשה רגלים אפילו היכא דקיימו עניים, והר"ן בחידושין לר"ה מביא שגם דעת ר' ישעיה מטראנו כן, והא דאמר רבא וצדקה מיחייב עלה לאלתר הוא רק בחיוב עשה, והנה לפי שיטת הרשב"א והרב ר' ישעיה מטראני בצדקה דאינו עובר בבל תאחר עד שיעברו שלשה רגלים מטעם דבענינא דקרבנות כתיבי, מסתבר שכן הדין גם בלקט שכחה ופאה דאפילו בדקיימו עניים אינו עובר בבל תאחר עד שיעבור שלשה רגלים. וראיתי אח"כ בחידושי הר"ן שכתב להדיא דלשיטה זו גם בלקט שכחה ופאה הדין כמו גבי צדקה יעו"ש: מבואר דבצדקה היכא דקיימי עניים דלשיטת התוס' והרמב"ם עובר בבל תאחר מיד היכא דקיימי עניים. ולשיטת הרשב"א והר"י מטראני והר"ן אינו עובר בבל תאחר עד שיעבור ג' רגלים אפילו היכא דקיימו עניים:
והנה יש לעיין להרמב"ם דסבר דבצדקה מיחייב בבל תאחר מיד היכא דקיימו עניים, ואילו בלקט שכחה ופאה סבר דאינו עובר עד שיעבור שלשה רגלים מדכתב לדין לקט שכחה ופאה במעשה הקרבנות, ומשמע אפילו היכא דקיימו עניים וקשה מדוע ישונה לקט שכחה ופאה מצדקה:
והנה ראיתי ברמב"ם במעה"ק פרי"ד הי"ג. שכתב שם בסיפא לענין שלשה רגלים וז"ל, עברו עליו שלשה רגלים ולא הביא קרבנו שנדר או התנדב או שלא נתן הערכים והחרמים והדמים הרי זה עבר בלא תעשה שנאמר לא תאחר לשלמו יעו"ש. והנה חשב לכל אלו ולא חשב הא דלקט שכחה ופאה. חזינן דברישא לענין חיוב עשה חשב גם ללקט שכחה ופאה, ולענין הל"ת דבל תאחר השמיט ללקט שכחה ופאה, רגלים ולא הביא קרבנו שנדר או התנדב או שלא נתן הערכים וע"כ דסבר דלשו"פ לא תליא בג' רגלים, והיינו שדינם כצדקה היכא דקיימו עניים ועובר בב"ת תיכף ומיד, ורק היכא דלא קיימו עניים מחויב להביא ברגל ראשון מטעם העשה:
והנה לפי"ז ע"כ סבר הרמב"ם דשוה דין לקט שכחה ופאה לצדקה לענין בל תאחר היכא דקיימו עניים. אבל אכתי יש לעיין בזה שסבר הרמב"ם דבמתנות עניים מחויב להביא מן התורה ברגל ראשון שפגע בו תחילה, מטעם דכתיב ובאת שמה והבאתם שמה כלומר בעת שתבוא לחוג תביא כל מה שאתה חייב בו, כמבואר שם. וקשה דלפי"ז מדוע לא כתב שכן הדין בצדקה שיהיה מחויב להביא מה שנדר לצדקה מאי שנא מתנות עניים מצדקה:
ונראה דיש הבדל בין צדקה ללקט שכחה ופאה, והוא דצדקה יש לבעלים טובת הנאה ליתן למי שירצה להכי אין לחייבו להביא ברגל ראשון שפוגע בו תחילה מטעם דיש לו זכות להמתין עד שיפגע בעני שיש לו בזה טובת הנאה, מה שאין כן לקט שכחה ופאה שאין בהן שום טובת הנאה, להכי מחויב להביא ברגל ראשון שפוגע בו תחילה, וזהו מפני שאין לו בזה זכות בעלות משא"כ צדקה שיש לו זכות בעלות:
והנה איתא בר"ה ו' דבעינן תרי קראי לבל תאחר חד לאמר ולא אפריש, וחד לאפריש ולא אקריב יעו"ש. ויש לעיין מדוע לא כתב הרמב"ם לאמר ולא אפריש:
ונראה כיון דחשיב ערכין ודמים דלא יצוייר אפריש ולא אקריב לפי מה שאיתא אמר רב המנונא הכל מודים בערכין וכו' דכתיב ונתן את הערכך חולין הן בידך עד שיבואו לידי גזבר, יעו"ש. והוא הדין בדמים, כמו שכתב הרמב"ם בפרי"ג מערכין הי"ג, מבואר דלא יצוייר אפריש ולא אקריב, מטעם דהנודר אינו בהפרשה, והפרשה באה בהנתינה ובהנתינה יצא ידי חובתו, ולא יצוייר עוד בל תאחר, וע"כ כל עיקר בל תאחר בהדמים ובערכין היינו רק באמירה גרידא:
אבל לפי"ז קשה מדוע בעינן בקרבנות קרא לאמר ולא אפריש ולא ילפינן מחייבי דמים וערכין, וצ"ע:
עוד כתבו התוס' שם דאפשר לאוקמי' במלקט לצורך עניים, ובזה ליכא הא דלא תלקט מטעם דכוונת התורה לא תלקט לעני ליחיד, אבל במלקט לעניים דעלמא לא אסרה תורה, ובזה איכא בל תאחר יעו"ש. ויש לעיין דהלא זה ודאי אילו לקט אינש דעלמא לצורך עניים ליכא עליו בל תאחר, דלא גרע מגבאי של צדקה שכתבו התוס' בר"ה ד' ד"ה והחרמים, יעו"ש. והביאור כיון שלא נדר. ולפי"ז גם בלקט שכחה ופאה כשלקט איש אחר ליכא בל תאחר כיון שלא נתחייב מעיקרא בזה. ולפי"ז גם בשלקט בעל השדה לצורך עניים ע"כ הרי הוא בזה כאינש דעלמא, ומדוע ישנו בבל תאחר, ואם בשביל שנתחייב בלקט שכחה ופאה מעיקרא, הלא בשאין עניים באותה שעה אינו מחויב להדורי בתרייהו, וא"כ כשלקטן גם לצורך עניים הרי הוא בזה כאיש אחר ולא חמור יותר מגבאי של צדקה:
ואפשר שזר לומר דשאני גבאי כיון דידו כיד עניים כדאיתא ב"ק ל"ו, משא"כ בעל השדה, והביאור בזה כי שאני גבאי צדקה דלא יצוייר שיזכה הגבאי צדקה להיות שלו, משא"כ לקט שכחה ופאה אם נתיאשו עניים זוכה בעל השדה, וא"כ אין ידו כיד עניים. עוד בזה אם אכלן בעל השדה פטור מלשלם מצד הדין כדאיתא לעיל ק"ל ע"ב, וזהו כדין מזיק מתנות כהונה או שאכלן פטור מלשלם והוא הדין מתנות עניים כמבואר שם, ולהכי חייב רחמנא בבל תאחר כל זמן שאיתא בעין:
אמנם יש להעיר דכיון דלקט לצורך עניים זכה עבורם, והרי זה כאילו בא לידם ושוב לא נפטר כשאכלן או שהזיקן, מטעם דהוי ממון של עניים וא"כ דינו כגבאי של צדקה, וא"כ מדוע יעבור בבל תאחר:
ונראה דשאני בעלים מאחר, והיינו דאעפ"י שלקט לצורך עניים אבל חיובא דידי' לא נפקע עדיין, משא"כ אחר המלקט לצורך עניים כיון שאינו בעל השדה ליכא עליו החיוב דתעזוב, ובא האחר לפטור החיוב של בעל השדה ואין עליו החיוב דתעזוב, להכי ליכא עליו חיוב בל תאחר, וזהו ג"כ הטעם דגבאי של צדקה אין עליו חיוב בל תאחר כיון שלאו חיובא דידיה הוא בהנדר, והרי זה כמו הא דיורש שאינו בבל תאחר לר' זירא מטעם שאעפ"י שיש עליו חיוב הבאה להקרבן, אבל חיוב זה נמשך מבכח המוריש, והיורש בא לפטור חיוב של המוריש:
ובתירוץ זה של התוס' יצוייר גם לר' עקיבא דסבר דתעזוב מעיקרא משמע, והיינו דאעפ"י דסבר ר"ע דאין תיקן להלאו, אמנם כל זה כשנטלן לעצמו, משא"כ בשנטל לצורך עניים, וא"כ לא עבר על הלא תלקט, וחייב ליתן לעניים, ובזה ישנו גם בבל תאחר, וכן כתב הטו"א:
והנה לכאורה אפשר לומר דר"ע סבר כר' אליעזר דסבר בעל הבית שהיה עובר ממקום למקום וצריך ליטול לקט שכחה ופאה ולכשיחזור ישלם מביתו כדאיתא לעיל וא"כ יצוייר בל תאחר באופן זה שנטל בהיתר, אבל לפי מה שביארנו ע"כ באופן זה ליכא בל תאחר מטעם שלא היה עליו חיוב דתעזוב מעיקרא, ולגבי אחר ליכא בל תאחר:
והנה בזה דפשיטא להטו"א במלקט לצורך עניים דעלמא גם רבנן מודו, הנה הרשב"א בחידושיו לא כתב כן אלא סבר הרשב"א דלרבנן גם בזה אסור ולא זכה לו ואיכא בזה משום לא תלקט יעו"ש, וא"כ דוחק לאוקמי' הברייתא רק אליבא דר"א:
עוד מה שכתב הטו"א דמשכחת לה באופן שנטל הבעל הבית בהיתר עפ"י הא דתנן במס' פאה דמצוה דפאה דאילנות להיות מוריד ומחלקן לעניים, וא"כ משכחת לה בפאה דאילנות שנטל הבעה"ב בהיתר להיות מחלקן לעניים יעו"ש. לדעתי תמוה טובא, דע"כ האי נטילה מהאילן להיות מחלקן כשמורידן לארץ לא נקרא נטילה להתחייב עליהן בבל תאחר, והיינו שהעיקר בזה שהוא הבעה"ב מחויב להורידן לארץ וזהו מפני סכנת העניים, והחלוקה אינה תלויה בדעתו, והחלוקה אינה בתורת בעלים, וגם אם העניים בעצמן מחלקין ביניהם שפיר דמי, וא"כ לא שייך בזה בל תאחר, כיון שאין עליו חיוב נתינה אלא הם בעצמן נוטלין ומחלקין ביניהם, ואם נטל הבעל הבית ומוליכן להפאה בהגורן פשיטא שזהו נטילה באיסור:
לכן נראה דהתירוץ הראשון של התוס' לעיקר שנטל באיסור, ומחויב ליתן לעניים מטעם דאמרה תורה תעזוב, וזהו אליבא דכו"ע וגם לר"ע אתי שפיר כמוש"נ לעיל:
ולדעתי נראה דיצוייר בל תאחר בלקט שכחה ופאה ולא עבר על איסור תורה, והוא באופן הא דתנן במשנה דפאה פר"ה מ"ו דמי שאינו מניח את העניים ללקוט עובר משום אל תסיג גבול עולים יעו"ש. וכן איתא בספרי בפ' תצא בפסוק דלא תפאר. נמצא דמי שאינו מניח את העניים ללקוט אין בזה איסור דאורייתא אלא איסור מדברי קבלה גרידא, וכיון דמדאורייתא אין בזה איסור על זה אמרה תורה דעובר בבל תאחר, ובזה אתי שפר גם לר"ע דסבר דתעזוב מעיקרא משמע, ואין בזה תיקון הלאו. אמנם כיון שלא עבר על הלאו מטעם שלא נטל לעצמו כלום ומונח בשדה ולא היה מניח להעניים ללקוט, איברא דבספרי לכאורה משמע שיש בזה איסור דאורייתא מדדריש מקרא דלא תפאר, אבל זה ליתא מדמסיים משום לא תסיג וגו', ועוד דלעיל קל"א, דרשו מזה שמניחין פאה לאילן, וע"כ דרשת הספרי לאסמכתא על הפסוק הזה:
והנה לענין צדקה אם בעינן שלשה רגלים לבל תאחר פליגי בזה הראשונים, דהנה שיטת התוס' ר"ה ד"ה צדקות, דאם לא קיימו עניים לא מיחייב להדורי בתרייהו כל זמן שלא עברו שלשה רגלים, ושיטת הרשב"א דאפילו היכא דקיימו עניים אינו עובר בבל תאחר עד שיעברו ג' רגלים, והא דאמר רבא דבצדקה עובר לאלתר היכא דקיימי עניים זהו רק בעשה, ושיטת הר"ן שיש חילוק בין דבר התלוי במקדש, לבין הדברים שאין תלוי במקדש, דבדברים שאינו תלוי במקדש כמו צדקה דלא תליא ברגלים, ומיד עובר בבל תאחר עכת"ד יעו"ש:
ונראה להוכיח כשיטת התוס' והוא בהא דאיתא ולרגלים וכו' אמר רב חסדא רגל שבו ר"ה לרגלים, נפק"מ לנודר. והקשה הפנ"י לרבא דאמר לקמן כיון שעבר רגל אחד עובר בעשה, ומאי נפק"מ בין איסור עשה לאיסור לאו דהרי מלקות ליתא גם בבל תאחר מפני שהוא לאו שאין בו מעשה יעו"ש. אמנם אם אמרינן דגם גבי צדקה ומתנות עניים תליא ברגלים אתי שפיר משום דע"כ הא דאמר רבא דברגל אחד עובר בעשה היינו רק לענין קרבן מטעם דאיכא חיוב ראיה, וכן פירש"י עובר בעשה על הקרבן דכתיב ובאת שמה והבאתם יעו"ש, וא"כ איכא נפק"מ לענין נדרים דדמים דברגל אחד אינו עובר ובעינן שלשה רגלים, וכן יש לדייק גם מדברי רש"י הכא בד"ה אחד הנודר שפירש שאומר דמי עלי ששמין אותו כעבד, ובתוס' רי"ד מפרש לענין נודר לקרבן יעו"ש. ומה בעי רש"י בזה. ונראה דכוונת רש"י כיון שקאמר הש"ס נפק"מ לנודר ועל זה מביא הש"ס הברייתא דתניא לנדרים ופירש"י לנדרים לענין דמים ולא לקרבן והיינו משום דלענין קרבן לא נפק"מ כיון שבלא"ה עובר בעשה, וא"כ מאי נפק"מ הא דהוי הרגל שבו ר"ה, אבל לענין דמים דלא תליא במקדש דוקא, ועל זה לא כתיבא הא דובאת שמה והבאתם, ומזה משמע ששיטתו גם כן כשיטת התוס':
והנה לשיטת הר"ן יש לומר דיש נפק"מ לנשים משום שיש לעיין בהא דאמר רבא דברגל אחד עובר בעשה, אם גם נשים ישנן בעשה זו, או דלמא כיון דאינן בהא ובאת שמה מטעם דאינן חייבין בראיה אינן בכלל זה דהעשה, ואם אמרינן דנשים אינן בהעשה דרגל אחד, א"כ יש נפק"מ טובא בהא דקאמר הש"ס נפק"מ לנדרים לענין נשים שאינן בעשה ברגל אחד אבל ישנן בבל תאחר בשלשה רגלים, וזהו שיטת הרמב"ם והר"ן:
ומזה יש לומר דלהכי פסק הרמב"ם בפרי"ד ממעה"ק דאשה ישנה בבל תאחר, והקשו הא אינו מוכח בש"ס, ולכאורה הוי בעי' דלא איפשטא, אבל לפי מה שכתבנו יש לזה הוכחה מהא דקאמר הש"ס נפק"מ לנדרים, וכמוש"נ: והנה הפנ"י רוצה לומר שיש הבדל בין חיוב עשה לחיוב ל"ת, בהא דהלאו דבל תאחר לענין הא דאמר רבא לקמן כיון שעברו עליו שלש רגלים בכל יום ויום עובר בבל תאחר, וזה דוקא בחיוב הל"ת, משא"כ בחיוב העשה כיון שעבר רגל אחד עבר על העשה ושוב אינו עובר עכת"ד, ויש להבין מדוע באמת גם בעשה לא אמרינן דבכל יום ויום עובר על העשה, ולכאורה יש לומר דכיון דהעשה הוא מהא דובאת שמה והבאתם שמה, וזה שייך דוקא ברגל עצמו שיש חיוב לבוא וכשעבר הרגל כיון שעבר זמן לבוא שוב אין כאן חיוב הבאה עד הרגל הבא, אבל יש להעיר איברא דאין חיוב לבוא לביה"מ אבל חיוב הקרבת הקרבן לא סליק מיני', ומצינו דוגמא לזה בהל' מילה פר"א שכתב הרמב"ם שם מילה מצות עשה וכו' ובי"ד מצווים למול וכו' נתעלם מבי"ד ולא מלו אותו כשיגדל הוא חייב למול את עצמו וכל יום ויום שיעבור עליו משיגדיל ולא ימול את עצמו הרי מבטל מצות עשה יעו"ש הרי חזינן דאעפ"י שהחיוב מילה ביום השמיני וכשעבר יום השמיני ולא ימול עצמו בכל יום ויום עובר על העשה, וא"כ מדוע לא נאמר כן גם גבי קרבן, וע"כ הא דאמר רבא כן לענין בל תאחר הוא משום דבא רבא לומר על הברייתא, וברייתא מיירי לענין בל תאחר, אבל לפי מה שסבר רבא דברגל אחד עובר על העשה תסוב גם על העשה שבכל יום ויום עובר על ביטול העשה דביטול הקרבה, וע"כ הענין בזה כמו שכתבנו דנפק"מ בזה להאופנים שכתבנו לשני השיטות כמו שנתבאר לעיל. וביותר שכן אמר רבא להדיא בתמורה י"ח ע"ב, ובירושלמי פר"א דר"ה מיבעי' בזה. ובספרנו נזר הקודש לתמורה ביארנו בזה טובא, ולפלא על הגאון פנ"י שלא הביא הירושלמי והסוגיא דתמורה:
והנה לשיטת הר"ן דדבר שאינו תלוי במקדש עובר מיד בבל תאחר, ולא בעינן שלשה רגלים. דלפי"ז גם בלקט שכחה ופאה שג"כ אינו תלוי במקדש עובר מיד בבל תאחר, ולפי"ז מיושב הא דהקשו התוס' היכי שייך בל תאחר בלקט שכחה ופאה דליתי עניים ולשקלי לנפשייהו, אבל לשיטת הר"ן אתי שפיר דתיכף שנוטל הבעה"ב עובר מיד בבל תאחר ומשכחת לה בדאיכא עניים. וראיתי אח"כ בחידושי הר"ן לר"ה שנחית לזה וכתב שגם בלקט שכחה ופאה כן הדין, ומיישב בזה קושיות התוס', והיינו שסובר דלקט שכחה ופאה הדין כמו בצדקה, והא דקאמר רבא צדקה ולא קאמר לקט שכחה ופאה משום דבאיסורא לא קמיירי, יעו"ש:
אמנם יש לעיין בדברי הרמב"ם שחשיב לקטו"פ בהדי קרבנות בפרי"ד ממעה"ק הי"ג, וא"כ משמע דסבר הרמב"ם דלקט שכחה ופאה דינם כמו קרבן ותליא בשלשה רגלים, ומזה קשה לפי מה שכתב הרמב"ם בפר"ח ממתנות עניים האומר הרי עלי סלע לצדקה חייב ליתנה לעניים מיד, ומזה למד הר"ן שם בחידושיו שכן דעת הרמב"ם דבדברים שלא תליא במקדש לא בעינן שלשה רגלים, וא"כ גם בלקט שכחה ופאה צריך להיות כן. וקשה דלפי"ז יהיה דברי הרמב"ם בסתירה, איברא דבסוף דבריו שמסיים הרמב"ם שאינו עובר בבל תאחר עד שיעברו עליו רגלי השנה כולה לא חשיב מתנות עניים וכמו שכתבנו לעיל מזה, אבל עדיין קשה דברישא חשיב גם מתנות עניים בזה שכתב דמצות עשה מן התורה שיביא הכל ברגל שפגע בו תחילה וחשיב שם מתנות עניים, וקשה הא מתנ"ע עובר מיד ואינו צריך להמתין כלל. ואפשר לומר דמיירי שלא היו עניים, ובזה איכא מצות עשה להביא למקדש, אבל היכא דקיימי עניים עובר מיד בבל תאחר ולא תליא ברגל כלל:
והנה לשיטת הר"ן והרמב"ם לפי פירושו של הר"ן בכוונת הרמב"ם יש ליישב קושיות הטו"א שהקשה לר"ע דסבר ביומא דתעזוב מעיקרא א"כ היאך יצוייר לדידי' בל תאחר בלקט שכחה ופאה. וגם הקשה לאביי דסבר אע"מ ובעי תעזוב יתירא לומר דלא מהני הלא בלא"ה ע"כ לא מהני דאל"כ לא יצוייר בל תאחר, אבל לשיטת הרמב"ם והר"ן אתי שפיר, והיינו דתיכף כשנוטל ומלקט לעצמו איכא בל תאחר, ואתיא הברייתא גם אליבא דר"ע, והיינו דכמו שעובר על הלא תלקט הנה כמו כן עובר גם על בל תאחר, ואתי שפיר גם לאביי, והיינו דכיון שעבר מיד בבל תאחר עם הלאו דלא תלקט, ובשניהם אמרינן דאע"מ ולהכי בעינן תעזוב יתירא לומר דלא מהני: והנה תצא מזה לענין אשה דבעי ר' זירא אם אשה איתא בבל תאחר מטעם דלא מיחייבא בראיה, יעו"ש. הנה ע"כ כל זה לענין הדברים דתליא במקדש, אמנם בדברים דלא תליא במקדש כמו צדקה ולקט שכחה ופאה בודאי אשה מחויבת בבל תאחר:
ובזה מיושב מה שקשה לכאורה דא"כ הא דחשיב בקדושין כל מצות ל"ת אשה חייבת חוץ מבל תקיף, וקשה הא איכא בל תאחר, וע"כ מוכח מזה דאשה מחויבת בבל תאחר, אבל אם אמרינן דבדברים דלא תליא במקדש לא בעינן שלשה רגלים אתי שפיר, משום דאף אם אמרינן דאשה אינה בבל תאחר ע"כ זה דוקא בהדברים התלוים במקדש מטעם דאינה מחויבת בראיה, משא"כ בצדקה ומתנות עניים דלא תליא במקדש גם נשים חייבות. והנה ראיתי אח"כ בטו"א שם ו' ע"ב דאגב רהיטא כתב דנשים מחויבות בבל תאחר בדברים דאינם תלוים במקדש, אבל לא נחית דזה אתי שפיר רק אליבא דשיטת הר"ן דבדברים דלא תליא במקדש לא בעינן שלשה רגלים. אמנם לשיטת התוס' דגם בדברים שאינם תלוים במקדש תליא בשלשה רגלים, וא"כ ע"כ גם צדקה ומתנות עניים תליא ברגלים, ואם תליא ברגלים, א"כ ע"כ בעינן מקדש דאל"כ לא שייך הא דרגלים, ואם כן לדידהו תקשה מהא דלא חשיב בל תאחר שאשה אינה מחויבת, שמזה מוכח דאשה ישנה בבל תאחר, וא"כ תקשה לאביי דבעי אם אשה איתא בבל תאחר:
והנה הטו"א הוסיף לחדש דכיון דתניא דגם שנה בלא רגלים ישנו בבל תאחר, ולפי"ז גם בדברים התלוים במקדש כקרבנות אפילו אשה דליתא בראיה, ולא בשמחה גם כן עוברת בבל תאחר יעו"ש. והנה אף שכתב הטו"א זה לסברא פשוטה, אבל יש להעיר דיש לומר דדוקא הני שישנן בדין ובאת שמה ישנן גם בעבור השנה, אבל נשים אם אינן בהצווי דובאת שמה אינן גם כן באיחור השנה בבל תאחר:
אבל הנכון דאפילו להראשונים דסברי דבכל הדברים אפילו בשאינם תלוים במקדש תליא בשלשה רגלים, מ"מ כיון שאינן בהבאה למקדש דוקא בזה לכו"ע נשים חייבות בבל תאחר, וכן כתב המאירי בחידושיו לר"ה, ור' זירא דבעי אשה מהו בבל תאחר רק על הקרבנות בעי, מטעם דקרבן בעי הבאה לעזרה דוקא, ואשה שאינה מחויבת בביאה לעזרה אפשר שאינה גם כן בבל תאחר, אבל בצדקה ומתנות עניים שלא בעינן הבאה לעזרה אעפ"י שלא תליא בשלשה רגלים אשה מחויבת ועוברת בבל תאחר:
והנה לדינא בנדרים שאנו נודרים עתה שאין לנו ביהמ"ק בעוה"ר. אם עובר בבל תאחר מיד או דאינו עובר עד לאחר שיעבור שלשה רגלים תליא בפלוגתא דהראשונים, והיינו דלשיטת הרמב"ם והר"ן דסברי דגם בזמן המקדש כל הני שאינם תלוים במקדש עובר מיד, א"כ גם בזמן הזה מי שנדר לצדקה וקיימי עניים עובר מיד בבל תאחר, ולשיטת התוס' כיון דסברי דבכל הדברים תליא בשלשה רגלים הנה גם דבזמן הזה תליא הבל תאחר בשלשה רגלים, ומטעם זה כתב המחבר בש"ע סימן רנ"ז סע"ג, ואם איחר עובר בבל תאחר, וע"כ הכוונה שעובר מיד מדלא כתב עד שיעבור הג' רגלים, וע"כ דמסתבר לי' כשיטת הר"ן, וכן ראיתי בביאורי הגר"א ז"ל שכתב דג' רגלים לא קאי אצדקה, דלא כהרשב"א ותוס' דג' רגלים גם כה"ג וכו' יעו"ש. והנה הרדב"ז בחלק ב' סימן תרצ"ח דעתו דגם בצדקה תליא בג' רגלים יעו"ש. תמוה דלא נחית לשיטת הר"ן:
והנה על המחבר יש להעיר מדוע השמיט לגמרי דעת התוס' דהיכא דלא קיימי עניים עובר בבל תאחר לאחר שלשה רגלים. וראיתי בפנ"י שהעיר בזה יעו"ש. ונראה דסבר המחבר דשיטת התוס' דתליא ברגלים זהו רק בזמן שביהמ"ק היה קיים והיו באים לרגל מכל המדינה, אבל בזמן הזה שאין לנו בית המקדש גם התוס' מודים דלא תליא ברגלים:
עוד הקשה הפנ"י מהא דהביא הרי"ף כל עיקר הא דנודר למיקם עליה בבל תאחר, והנה כמו שידוע שלא הביא הרי"ף רק מה שנוהג בזמן הזה, וע"כ כוונתו לענין נדר לצדקה עכת"ד יעו"ש. נראה דכוונתו של הרי"ף דאם אחד נודר או מקדיש בזמן הזה עובר בבל תאחר, ועצם האי דינא קמ"ל דאם נודר בזמן הזה או מקדיש או מעריך איסורא דבל תאחר עבר, והיינו דכיון שאינו יכול לקיים את נדרו ועברו עליו שלשה רגלים ולא נבנה הבית לקיים נדרו עובר בבל תאחר, ולכן יש להזהר מלנדור כל עניני קדשים: עוד מצאתי בפנ"י שמדייק בסתירת דברי הרמב"ם מהא דמעה"ק לזה שכתב במתנות עניים, וכתבנו לעיל:
נמצא לדינא לפי הכרעת הטור והמחבר דהנודר לצדקה בזה"ז ומונע מלתת לעניים עובר מיד בבל תאחר, וכן כתב הר"ן בשם הר"ת, ואם אין עניים לפניו מפריש ומניח עד שימצא עני כמו"ש הרמב"ם בפר"ח ממתנות עניים ה"א, והנה מרן לא כתב מקור לזה, אבל רבינו הגר"א ביו"ד סימן רנ"ז, כתב מקור לדין זה מהא דאיתא בחולין קל"ד לוי זרע בכישור ולא הוו עניים למישקל לקט וכו' ומסקנא דבעי להפריש יעו"ש. וה"נ כן הדין בצדקה:
והביאור הפרשה הרי זה כאילו נתן להגבאי דשוב אינו עובר בבל תאחר, ולאחר שהפרישם ומונחים אז אינו צריך לחזר אחרי עניים אפילו לאחר שעברו ג' רגלים, אלא ימתין עד שימצא עניים כמו"ש כן הש"ך בסק"ה בשם הר"ן והב"ח. זהו מה שיצא לנו בביאור הלכה בדין זה דבל תאחר לצדקה בזה"ז: