אור ברסלב

נזר הקודש - חולין· הרב משה רוזין

דף קלח:

דף קלח.

שילוח הקן נוהג בארץ ובחוצה לארץ, וזהו מפני שהיא חובת הגוף. ומבואר בקדושין ל"ז שהוא הדבר הלמד מענינו דומיא דע"ז והוא לימוד לכל חובת הגוף שנוהג בחו"ל:

ויש לעיין אם הוא חובת הגוף כשיקרא לפניו קן צפור מחויב ליקח הבנים ולשלח את האם, או דלמא כשאינו רוצה ליקח הבנים רשאי להלך לדרכו ולהתעלם מזה, וכבר חקר בזה הגאון חות יאיר בסימן ס"ז. והנה בגמ' דהא דקתני בחוץ לארץ הוא שלא לצורך, ופירש"י מטעם דחובת הגוף הוא. והנה אם נימא דכל עיקר המצוה דשילוח הקן הוא רשות, א"כ יש לומר כיון דעיקר הלימוד הוא מע"ז, וא"כ אפשר דמצוה כזו שהיא רשות כיון שאינו דומה לע"ז שהיא חובת הגוף ממש נוהג בחוץ לארץ, משא"כ מצוה שהיא רשות מחויב התנא למיתני שמפני שאינה תלויה בארץ נוהגת גם בחוצה לארץ, וע"כ מוכח מזה דשילוח הקן חובה, וא"כ תנא התנא דנוהג בחוצה לארץ, שלא לצורך:

עוד בזה, חומר בכיסוי הדם משילוח הקן וכו'. ואם אמרינן דשילוח הקן אינו אלא רשות הלא יש עוד חומר בכיסוי הדם שהוא חובה, ושילוח הקן רשות, וע"כ דגם שילוח הקן חובה. ואין לומר דגם כיסוי הדם רשות מטעם דאין מצוה חיובית למישחט עוף, זה ליתא, דע"כ לאחר ששחט מחויב בכסוי הדם, וה"נ גבי שילוח הקן לאחרי ההזדמנות לפניו הרי זה דומה כלאחר שחיטה גבי עוף ומוכח מזה דשניהם שווים בחיוב:

גמ'. לבד מראשית הגז לאפוקי מדר' אלעאי דאמר ראשית הגז אינו נוהג אלא בארץ. והנה סברת ר' אלעאי דיליף נתינה נתינה מתרומה, ולכאורה מדוע פליגי רבנן עלי' דר' אלעאי כיון דיש לו גז"ש. ונראה דסברי רבנן דכיון דילפינן דחובת הגוף נוהג בחוצה לארץ מטעם דילפינן מענינא דקרא שהיא מדה בתורה עדיפא מג"ש, וכמו שפליגי בג"ש והיקש איזה מהן עדיפא, בזבחים מ"ח, או אפילו אם שניהם שווים אזלינן לחומרא שגם זה הוי מדה בתורה כמו שכתבו התוס' ב"ק ג', ולהכי תנא התנא בראשית הגז דנוהג בחוצה לארץ:

גמ' חד אמר כל היכא דתנן בפני הבית ושלא בפני הבית שלא לצורך לבד מאותו ואת בנו סד"א הואיל ובעינא דקדשים כתיב בזמן דאיכא קדשים וכו'. ופירש"י דהכוונה שרק בקדשים ננהוג אותו ואת בנו, והא דלא פירש"י כפשוטו כלשון הש"ס דבזמן דאיכא קדשים לנהוג אותו ואת בנו בחולין ובזמן דליכא קדשים ליכא אותו ואת בנו בחולין משום דזה לא מסתברא דהלא כיון שהוא חובת הגוף ונוהג גם בחו"ל, וא"כ אין זה שייכות אם איכא קדשים, להכי פירש"י דיש לומר דכל עיקר אותו ואת בנו בקדשים נאמרה, ולפי"ז עיקר חידושא דתנא דנוהג דין אותו ואת בנו בחולין, אבל מלשון התנא דתנן שם אותו ואת בנו נוהג בחולין ובמוקדשין משמע דעיקר הרבותא דנוהג במוקדשין מדלא תנא במוקדשין ובחולין, ולפירש"י איפכא הו"ל למיתני במוקדשין ובחולין. ועוד דכיון דכל עיקר האי סברא לומר דרק בקדשים לנהוג אותו ואת בנו הוא מטעם הואיל, ובענינא דקדשים כתיבי, הלא יש ענינא אחר המלמד דחובת הגוף אינו תלוי במקום ולא בזמן כמו הא דע"ז, וא"כ כיון דאיכא תרי ענינא אית לן למיזל לחומרא, וא"כ בחולין פשיטא דנוהג אותו ואת בנו, וכן הוא לשון הברייתא לעיל ע"ח, ת"ר מנין לאותו ואת בנו שנוהג במוקדשין, והתוס' כתבו שם דס"ד דאתי עשה דפסח ותמיד ומדחי הל"ת דאותו ואת בנו, וא"כ גם הכא יש לפרש דהרבותא דנוהג במוקדשין, ואפשר דרש"י מפרש כן דבקדשים פשיטא מטעם דהאי תנא סבר כן מדקתני בפני הבית ושלא בפני הבית, ומדנקט בפני הבית קודם ע"כ משום דזהו מה דפשיטא ליה, ולא סבר האי תנא דס"ד דעשה דוחה ל"ת, והיינו דסבר דזה הוי מחוסר זמן כמו מחוסר זמן קודם יום השמיני ופסול כמו בע"מ, והביאור הואיל ובענינא דקדשים כתיבי הרי נחשב כבעל מום. ועי' בספרנו שאילות משה חיו"ד סימן כ"ז, ולהכי סבר הש"ס אליבא דהאי תנא דע"כ עיקר חידושא לחולין: בחולין אבל לא במוקדשין, ופריך אמאי לא, והקשו הרשב"א והר"ן מאי פריך אמאי לא פשיטא כיון דהאם הקדש אינו יכול לשלח, ותירצו וז"ל, יש לומר דהוי אפשר לומר שלא יקח הבנים כיון שאינו יכול לשלח את האם קמ"ל שלח תשלח פרט לזו, הלכך נוטל הבנים ונוטל האם אלא שמביא האם ליד הגזבר עכ"ל. ביאור הדברים, דהא דפריך אמאי לא, לא הוי הכוונה על שילוח האם דזה ודאי אסור מפני שמפסיד קדשים, ועוד דאין לשלח מפני שמכשיל באיסור קדשים ולא שייך לא אמרה תורה שלח לתקלה כיון דמסתבר דבזה לא אמרה תורה שלח. אלא הכוונה דפריך הש"ס דמשמע דבמוקדשין מפני שאינו יכול לקיים השילוח של האם אינו נוטל גם הבנים, ועל זה פריך אמאי לא, היינו מדוע לא יטול הבנים, ועל זה משני דבאמת כוונת התנא דבמוקדשין נוטל האם והבנים, והיינו דהבנים נוטל לעצמו והאם מביא ליד הגזבר:

והנה לכאורה קשה מדוע לא נפרש דכוונת הש"ס דפריך אמאי לא, הכוונה דליתי עשה דשילוח ולידחי האיסור דהקדש, ועל זה משני הש"ס דבאופן זה ליכא עשה מטעם דלא קרינן בזה שלח תשלח מפני שמחויב להביא האם ליד הגזבר, וע"כ הא דלא נחתו לזה הרשב"א והר"ן, משום דלא שייך הכא עשה, והיינו אם אמרינן דכל עיקר המצוה איכא בזה אם רוצה ליטול הבנים, אבל אם אינו רוצה ליטול הבנים אין כאן עשה, ולהכי לא שייך לומר דעשה דשילוח לידחי איסור כמו דאיתא בכתובות מ' דאי אמרה לא בעינא ליתא עשה יעו"ש. וא"כ לכאורה משמע דלא כמו שכתבנו לעיל דאיכא חיוב ואסור להתעלם מזה ומחויב ליקח הבנים ולשלח האם אלא להיפוך דהחיוב איכא רק אם רוצה ליטול הבנים:

ונראה דאף אם אמרינן דמחיוב ליקח הבנים ולשלח את האם, אבל לא שייך בזה דעשה דשילוח לידחי הא דהקדש, והיינו דהקדש מלבד האיסור יש בזה משום ממון. ויש בזה משום גזל או מזיק הקדש כדאמרינן בעלמא מה לי גזל הדיוט ומה לי גזל הקדש, ופשיטא דאסור לאדם לקיים מצוה בממון דלאו דיליה, ואדרבה הרי זה מצוה הבאה בעבירה ומעולם לא שמענו דיבוא עשה וידחה לאו דגזל:

גמ'. אמר רבינא הלכך עוף טהור שהרג את הנפש פטור משילוח וכו', ופריך אי דגמר דיניה בר קטלא הוא ופירש"י ומהיכן נמלט. וקשה הא יצוייר שברח לאחר גמר דינו, והר"ן והריטב"א הקשו בזה. ונראה כוונת רש"י שפירש מהיכן נמלט, היינו שלא נמלט ממיתה, ואפילו אם ברח לא נפטר ממיתה ובר קטלא הוא וליתא בשילוח מטעם שאסור בהנאה, ולחנם תמהו על רש"י דהרי לא פירש"י היאך ברח, אלא פירש מהיכן נמלט, שהכוונה שלא נמלט מחיוב מיתה:

תוכן העניינים

נזר הקודש - חולין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה