נזר הקודש - חולין· הרב משה רוזין
דף קלו:
אי מה תרומה ממין על שאינו מינן לא, אף ראשית הגז ממין על שאינו מינו לא, וגבי תרומה דתניא היו לו שני מיני תאינים שחורות ולבנות וכו'. וקשה טובא מה פריך מברייתא, הלא תנן בפר"ב דתרומות מ"ד כל מין חטים אחד כל מין תאנים גרוגרות ודבלה אחד, ותורם מזה על זה יעו"ש. והיינו דסבר התנא בסתם משנה דשינוי מראה אינו עושה לשני מינים, ולפי"ז גם בראשית הגז שהוא מין צמר, גם כן השינוי מראה אינו עושה לשני מינים, ור' אלעאי סבר כסתם משנה, וכמו גבי תרומה כל מין חטים אחד הוא כן גם גבי צמר כל מין צמר אחד הוא:
ועוד הנה הש"ס מסיים דהא דתנן היו לו ב מינין שחופות ולבנות דכל אחד הוא מין בפני עצמו שהוא רק עצה טובה אבל סבר התנא דלדינא הוא מין אחד מטעם דהשינוי מראה אינו עושה לשני מינין וזהו כמו הסתם משנה דתרומות, וא"כ מאי פריך לר' אלעאי, והלא אפשר דרבי אלעאי סבר כמו כן דליכא חילוק מינין בצמר בשינוי מראה, וא"כ קשה טובא בזה שמסיק הסוגיא במתניתין דלא כר' אלעאי הלא גם ר' אלעאי מצי סבר כן. ועוד דע"כ גם משנתינו דסבר דרק עצה טובה קמ"ל, אבל לפי האמת כל מין צמר אחד הוא והשינוי מראה אינו עושה לשני מינין ע"כ זהו דלא כהתנא דברייתא שמחלק בין תאנים שחורות ללבנות, ורבי אלעאי סבר כתנא דידן במשנתינו שכל דין צמר אחד הוא, וצע"ג:
גמ'. אי מה תרומה בעינן ראשית ששיריה ניכרין אף ראשית הגז בעינן ששיריה ניכרים אין והא תנן האומר כל גרני תרומה וכו' הא ראשית הגז דבריו קיימין וכו', הא רבי אלעאי הא רבנן, מבואר מזה דמראשית דכתיב גבי ראשית הגז לא משמע דבעינן שיריה ניכרים, ורק למאן דיליף מתרומה דינה כתרומה, אבל לדידן דלא ילפינן מתרומה לא בעינן שיריה ניכרים, וזהו ע"כ כמו שכתבו התוס' לעיל דגם בתרומה אע"ג דכתיב ראשית אין במשמעו שיריה ניכרין רק מטעם דבחלה כתיב מראשית ותרומה ילפינן מחלה, ממילא ראשית הגז למאן דלא יליף מתרומה לא בעינן שיריה ניכרים. ולפי"ז קשה הא דאיתא בפסחים ל"ג אמר קרא ראשית ששיריה ניכרין יעו"ש .משמע מזה דסבר הש"ס דגם ראשית גופיה מלמדנו דבעינן שיריה ניכרין, ותמוה דלפי"ז מדוע לא בעינן בראשית הגז שיריה ניכרין. ואפשר לומר דלענין שתהא הרמת התרומה מתרת באכילה דהיינו שתפעול הרמה היתר בזה סגי גם הא דראשית, והיינו דאם מפריש שיעור הרמה והשאר ניתרים זה נלמד גם מהא דכתיב ראשית לומר דראשית שהיא התרומה חלוק מהשיריים, ולהכי במפריש תרומת חמץ כיון דגם אם איכא שיריים אינו ניכר ההיתר מטעם דכולו איסור לא קרינן בזה ראשית, אבל לא נשמע מזה למעט אם עושה כל גרנו תרומה דלא מהני ושפיר איכא למימר דאם כל הגורן נקרא ראשית גם כן שפיר דמי, ואין זה ענין לאופן שאין השירים חלוק מהחלק המורם: והנה בגיוה"ש למרן רע"א ז"ל שם בפסחים כתב תמוה לי דא"כ לא תליא כלל בתרומה אם היא חמץ או לא ותלי הכל בשריים דמשכחת דמפריש תרומת חמץ ביש לו סאה חמץ וט' סאין שאינן חמץ דיכול לקרות לסאה חמץ תרומה על הט' סאין דהא שיריה ניכרין ובהיפוך וכו' יעו"ש:
אמנם איתא בירושלמי פר"ב דפסחים ה"ג אמר רבי זעירא כל תרומה שאינה מתרת את השירים לאכילה אינה תרומה אפילו הפריש חמץ על מצה אמר רבי זעירה מאחר שאילו מינה עליה אינה תרומה ואפילו הימנה למקום אחר אינה תרומה יעו"ש. הרי מבואר להדיא דגם בזה לא מהני, וע"כ הביאור בזה משום דהכוונה ראשית שתהיה ההרמה דומה בסוג עם המורם וכשזה אסור וזה מותר ג"כ לא מהני משום דבעינן שיהיו שניהם בסוג אחד, ואם אינם שווים הרי זה כאילו הם מין בשאינו מינו וכל זה נכלל במלה ראשית, אבל למעט באומר כל גרני תרומה אין זה במשמעות ראשית ולזה בעינן ללמוד תרומה מחלה דכתיב מראשית וכמו שכתבו התוס', וכמוש"נ:
שם חומר בזרוע וכו' וליתני חומר בראשית הגז שנוהג בטריפות משא"כ במתנות, ומשני הא מני ר"ש היא והנה מדמוקים הש"ס דסתם משנה ר' שמעון דפוטר טריפה מראשית הגז, משמע דהכי הלכתא, ותמוה דברי הרמב"ם שפוסק בפר"י מהל' בכורים דטריפה חייב בראשית הגז, עי' בר"ן והובא בכס"מ, שמפרש דהכוונה לא דמוקים הש"ס המשנה כר"ש רק הכוונה דהתנא בפלוגתא לא קא מיירי יעו"ש. ותמוה, מדוע מיירי בפלוגתא בהא דר' אלעאי דנוהג בחוץ לארץ, ולר' אלעאי אינו נוהג בחוץ לארץ כמבואר בסוגיא: ולדעתי נראה דהרמב"ם סבר דטריפה חייב במתנות, וזהו מדלא כתב דטריפה פטור ממתנות וכתב רק דנוחר ומעקר פטור, וע"כ זהו מטעם התוספתא בפר"ט דחולין דתניא השוחט ונתנבלה בידו הנוחר והמעקר, ושחיטת עכו"ם פטור מן המתנות יעו"ש. והטעם בזה דלא קרינן בכל הני זובחי הזבח. ומשמע דטריפה חייב מטעם דבשביל השחיטה הכשרה שמטהרת מידי נבלה מתחייב במתנות, וע"כ צריך לומר כן, דאל"כ אלא גם טריפה פטור מן המתנות מדוע לא שנה התנא טריפה, והוי רבותא יתירא מן נוחר ומעקר, וזהו שיטת הרמב"ם דכתב דנוחר ומעקר פטור בכדי שנשמע מזה דטריפה חייב, וע"כ הא דתניא בספרי דטריפה פטור מן המתנות הוא אליבא דר' שמעון דסתם ספרי הוא ר' שמעון ור"ש לשיטתו דסבר שחיטה שאינה ראויה לאו שמה שחיטה, ודין טריפה כדין נוחר ומעקר, אבל הרמב"ם ע"כ כיון דסבר שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה, שפיר קרינן בזה זובחי הזבח:
איברא אם נפרש דהספרי אזיל אליבא דר' שמעון דסבר שחיטה שאינה ראויה לאו שמה שחיטה, א"כ מדוע דרש למעט טריפה מדכתיב ונתן לכהן לו ולא לכלבו, הלא בלאו הכי פטור מטעם דלא הוי זביחה, אבל האמת דבספרי ממעט טריפה מהא דכתיב זובחי הזבח, והיינו דטריפה לא נקרא זביחה, ורש"י מפרש מונתן לכהן, ובספרי דרש דרשא אחרת מן ונתן לכהן, לכהן עצמו יעו"ש:
וכיון שהרמב"ם סבר דטריפה חייב במתנות, והרמב"ם סבר כר' אלעאי דבחו"ל אינו נוהג מתנות כר' אלעאי, וא"כ יליף שפיר נתינה נתינה ממתנות לחיוב לומר כשם שטרפה חייב במתנות כן חייב גם בראשית הגז, ובזה ליכא למיפרך אי גמר נתינה נתינה א"כ ליפטור בחוץ לארץ כמו שפריך לר"ש, דלהרמב"ם לאו פירכא היא דהרי סבר כן לפי האמת דבחוץ לארץ ליתא דין מתנות:
כתב הרמב"ם בפר"י מבכורים ה"ז ראשית הגז נוהג בכלאים ובכוי ובטרפה. והנה מה שכתב דנוהג ראשית הגז בטריפה ביארנו משום דסבר הרמב"ם דנוהג מתנות בטריפה ויליף נתינה נתינה ממתנות, ומה"ט סבר דנוהג בכלאים גם כן כמו שנוהג מתנות בכלאים, וכן איתא בתוספתא. וזהו כמו שביארנו דהתוספתא סוברת ג"כ דנוהג מתנות בטריפה והיינו ג"כ מטעם דיליף נתינה נתינה ממתנות, ואעפ"י שיש ללמוד גז"ש צאן צאן ממעשר לפטור טריפה וכלאים אבל כיון דאיכא למילף לקולא ולחומרא אזלינן לחומרא, וזהו שיטת הרמב"ם גם בהא דכוי דכיון דסבר הרמב"ם דכוי חייב במתנות כמו שכתב שם בפר"ט ה"ה להכי סבר דחייב גם בראשית הגז:
אמנם לר' שמעון דסבר טריפה פטור מן המתנות מטעם דיליף ממעשר, יש לעיין היאך הדין לר"ש בכלאים אם הוא חייב בראשית הגז, ומסתברא דכמו שטריפה פטור מטעם דליתא במעשר הנה כמו כן כיון דמעשר ליתא בכלאים כן ליתא גם בהא דחיוב ראשית הגז. וכמו שכתבו התוס' דיש למעט יתום גם כן כיון דליתא במעשר, ואעפ"י שיש לומר דשאני יתום דלא הוי שינוי הגוף כמו טריפה, אבל כלאים פשיטא כיון דהוי שינוי בתולדה דיש למעוטי כמו שממעט טרפה, ואין לומר דהכ"נ דכן הוא לר' שמעון דכלאים ליתא בראשית הגז, אבל לפי"ז קשה מהמשנה דלא קתני חומר בזרוע ולחיים והקיבה מראשית הגז, שהזרוע והלחיים והקיבה נוהג בכלאים, וראשית הגז אינו נוהג בכלאים, ועי' בספר אור שמח שהקשה בזה, וכתב עפ"י דברי הר"ן אשר לפי האמת לא אתיא המשנה כר' שמעון:
אמנם נראה בכוונת הש"ס בהא דיליף ר' שמעון ממעשר, הכוונה מפני שאמרה תורה וכל מעשר בקר וצאן כל אשר יעבור תחת השבט, ודרשו רבותינו פרט לטריפה שאינה עוברת היינו דהבקר והצאן שאינם עוברים מפני טריפותם נשללים מזכות בקר וצאן, והרי הם כאילו אינם בסוג בקר וצאן, ומזה יליף ר' שמעון דגם לדין ראשית הגז משוללים הצאן שאינם עוברים מפני החולשה שהם נטרפים בזה כמו שכתב הרמב"ם בפיה"מ בכורות פר"ט דהכוונה לאינה עוברת מפני חלושותם דהטריפות המושל בהם, ולפי"ז אין זה שייכות לכלאים דבזה לא שללה תורה שכלאים אינם בזכות בקר וצאן האמור בתורה, והא דכלאים פסול למעשר זהו מהמיעוט דשור או כשב האמור בהא דשור או כשר כמבואר בבכורות נ"ז. ובזה יש ליישב גם הא דהקשו התוס' דלפי"ז למעט ראשית הגז בצאן יתום, ולפי מה שכתבנו דכוונת התורה במיעוט לטריפה לומר וכל מעשר בקר וצאן אשר יעבור היינו דתנאי בבקר וצאן אם הוא יעבור, וכל שאינו עובר אינו בכלל בקר וצאן, משא"כ פסול דיתום אינו מטעם דמשולל מבקר וצאן אלא לימוד אחר הוא הממועט מצד דיני קרבן, משא"כ לענין ראשית הגז שדין זה הוא רק בצאן וכיון שטרפה משולל מזכות צאן, להכי אינו בראשית הגז, ומטעם זה כלאים שהוא בכלל בקר וצאן חייב הוא בראשית הגז גם לר' שמעון:
ונראה להוסיף ביאור לדברינו דלר' שמעון הביאור למעט טרפה מראשית הגז מטעם דמשולל טרפה ממשמעות דצאן, והוא דלר' שמעון דסבר בכל מקום כל העומד להיות בעתיד אם הוא מוכן לזה ועומד לזה אנו דנין העתיד כמו ההווה, כגון כל העומד לזרוק כזרוק דמי, והנה גבי מעשר דגלי רחמנא דטרפה אינו נכנס לדיר להתעשר מטעם דטרפה לא הוי בכלל צאן ובקר, סבר ר' שמעון דיש ללמוד גם לראשית הגז מטעם הגילוי מילתא כמו"ש התוס' מפני שטריפה אינה חיה ויש לדונם להצאן לפטור מראשית הגז מטעם שנחשבים כמתים, וגם מפני שטרפה אינה בדין שחיטה לר' שמעון דסבר שחיטה שאינה ראויה לאו שמה שחיטה, להכי אינה בכלל צאן גם לחיוב ראשית הגז, וזהו מפני שאין זה צאן האמור בתורה, ומפני זה אין ללמוד מהגילוי מילתא ממעשר לענין יתום דליפטור מראשית הגז כמו שכתבנו מפני שזה הוא לימוד אחר הנוהג בקדשים:
ושיטת הרמב"ם דאעפ"י שאמרה תורה לגבי מעשר כל אשר יעבור וגו' וכל שאינה עוברת אינה בכלל בקר וצאן, זהו רק חידוש דין לגבי מעשר דבעינן צאן ובקר אשר הם בני העברה ולמעט אותן שאינן בהעברה, ואינה בדמיון הצאן ובקר אבל לשאר מילי הוי טרפה בכלל בהמה חיה והם בכלל שחיטה כשרה לטהר מידי נבלה, ונקראים שפיר צאן לחייבם בראשית הגז: ובזה שכתבנו יש ליישב הא דהקשו האחרונים לשיטת הרא"ש הובא בשיט"מ ב"מ גבי קפץ אחד מן המנויין לתוכן כולן פטורים, ולא מהני ביטול ברוב כמו שהקשו התוס' שם וכתבו ליישב משום דגבי מעשר אמרה תורה עשירי ודאי ולא ספק, והנה גם הא דאמרינן כל דפריש מרובא פריש עשירי ספק הוא, ורק דין הוא באיסורין דהתירה התורה לספק זה אבל גבי מעשר מכלל ספק לא יצא, והקשו דלפי"ז לא משכחת לה מעשר דהא כל הבהמות הם בספק טריפות אלא דסמכינן ארובא, אבל לגבי מעשר הם בספק עשירי, עכת"ל. אבל לפי מה שכתבנו עיקר הדבר דטריפה אינה נכנסת לדיר להתעשר משום דטרפה שללה תורה מדין בקר וצאן מפני שאינה בהעברה, הנה זה ודאי רק מטרפה שאנו רואים שאינה בהעברה והתורה שללה ממנה השם צאן ובקר, משא"כ לכל הבקר והצאן שהתורה קוראה אותם בקר וצאן אינם כלל בכלל ספק עשירי אלא זה נקרא עשירי ודאי מפני שהם בכלל בקר וצאן האמור בתורה, דתנאי זה האמור בתורה כל אשר יעבור, הכוונה שאנו רואים בעליל שאינו בהעברה: והנה בספר לב אריה כתב ליישב הא דהקשו התוס' מדוע לא נמעט יתום מראשית הגז, משום דכיון דלא הוי גז"ש ממש, אלא גילוי מילתא שהוא בנין אב, ובזבחים נ' בעי הש"ס בדבר הלמד בגז"ש אם חוזר ולמד בבנין אב, ופליגי שם אם בתר למד אזלינן או בתר מלמד ואם אזלינן בתר מלמד שהוא קדשים אי אפשר ללמד פטור יתום מראשית הגז כמו גבי מעשר כיון דבמעשר גופי' לא נתמעט קדשים רק מגז"ש דתחת תחת מקדשים, ודבר הלמד בגז"ש אינו חוזר ומלמד בבנין אב עכת"ד יעו"ש. ודבריו תמוהין דהכא מיירי אליבא דרבינא, ורבינא סבר שם בזבחים דבתר למד אזלינן יעו"ש. והכא הלמד הוא חולין. ולפי"ז שפיר יש ללמוד ממעשר גם לגבי יתום דליפטר מראשית הגז, ושפיר הקשו התוס', וע"כ כמו שכתבנו לעיל דעיקר הלימוד ליפטור מראשית הגז הוא רק בטרפה הוי סברת הש"ס דכל שאינה עוברת אינה בכלל בקר וצאן האמור בתורה, ובראשית הגז בעינן צאן האמור בתורה, וראיה לדברינו הא דתניא בספרי צאנך פרט לטרפה, ותמוה דמה משמעות מצאנך למעט טרפה, אבל לפי מה שביארנו הכוונה מהא דמעשר דהתורה שללה טרפה מזכות צאן וכמוש"נ:
והנה מהספרי יש לתמוה על הרמב"ם שפוסק דראשית הגז נוהג בטרפה היפוך דרשת הספרי דממעט מצאנך טרפה. איברא דבתוספתא פר"א דחולין איתא דראשית הגז נוהג בטרפה, אבל מה ראה הרמב"ם לפסוק כהתוספתא ולא כהספרי. וע"כ דסבר הרמב"ם דסתם ספרי הוא ר' שמעון, ור' שמעון סבר למעט טרפה מטעם דגמר ממעשר, כמבואר הכא בסוגיא, אבל הרמב"ם לא סבר לה, וכמוש"נ: