נזר הקודש - חולין· הרב משה רוזין
דף קלו.
ביתך דרך ביאתך מן הימין, הקשו בתוס' תימה אמאי לא קאמר למעט שותפות דעכו"ם כדקאמר בכל הני דלעיל. והרשב"א כתב דבמזוזה כיון דחובת הגוף הדר חייב אפילו בשותפות עם עכו"ם דלא גרע מבית של עכו"ם וישראל דר בו יעו"ש. והר"ן בחידושיו מביאו. והתוס' במנחות מ"ד משמע כן דסבר כהרשב"א מדכתבו שם הטעם השימור. אמנם בהגהות מרדכי חולין פר"ח כתב לפטור מטעם דאין כאן בית שלם להתחייב במזוזה, משום דהוי כמו חצי בית יעו"ש. ולדבריו יש לתרץ קושיות התוס' דלא דרשו למעט שותפות עכו"ם מטעם דלא הוי בית לחיוב מזוזה, וזה היפוך מדעת המרדכי סופ"ק דע"ז: אמנם דברי הגהות מרדכי צ"ע, דהנה מביא שם ראיה מהא דנגעים דאיתא בתוספתא דשותף עם עכו"ם אינו מטמא בנגעים משום דאין כאן בית שלם. והנה בתוספתא פר"ו דנגעים איתא בית צידה אחד עכו"ם וצודה אחד ישראל אינה מטמאה בנגעים, וכן כתב הרמב"ם בה" טו"צ. אבל נראה דשם הוא מטעם אחר מפני שאי אפשר לקיים מצות נתיצה וכל שאי אפשר לקיים נתיצה אינו מטמא בנגעים, והרי זה כמו אבן שבזוית במשנה נגעים פרי"ג והובא לעיל קכ"ח ע"ב. והכא פשיטא כיון שצד אחד של עכו"ם החסרון שלא אפשר לקיים נתיצה. איברא מזה הטעם יש לפטור גם שותפות עם עכו"ם בבית, אבל אין זה ענין למזוזה שהיא חובת הדר. ובשו"ע הל' מזוזה הובא לחיוב, וכן הסכים הגר"א ז"ל, ואתי שפיר הסוגיא דאינו ממעט מביתך שותפות עכו"ם משום דחייב במזוזה:
גמ'. בכורים אע"ג דכתיב ארצך דידך אין דשותפות לא, כתב רחמנא בכורי כל אשר בארצם אלא ארצך למ"ל למעט חוצה לארץ, וקשה מדוע לא אמר למעט שותפות לעכו"ם כמו בכל הני דרבתה תורה שותפות ישראל הדר כתבה תורה למעט שותפות עכו"ם, ומדוע בבכורים לא אמרה תורה למעט שותפות עכו"ם, ובחידושי הר"ן כתב על זה וצ"ע:
ובאמת יש לעיין היאך הדין בכורים עם שותפות עכו"ם, הנה יש מקום לומר כיון דלא מיעטה התורה שותפות עכו"ם ממילא דין בכורים כדין תרומה ד דבכורים ותרומה שווים, או דלמא דשאני בכורים שכיון שחל במחובר דהיינו גם טרם שבישלו לגמרי במו שמבואר ברמב"ם פר"ב מבכורים הי"ט, ואינו דומה לתרומה שאינו חל במחובר, להכי אפשר לומר שאין הקדושה חלה על התערובות עם חלקו של נכרי, מטעם דלא עדיף מתרומה שאינו חל במחובר, דע"כ לא רבתה תורה בכורים במחובר אלא בבכורים של ישראל בלא שותפות עם עכו"ם דהחיוב בכורים לא נלמד מתרומה אלא הוא חיוב בכורים מצד עצמו, משא"כ בכורים עם שותפות עכו"ם אם באנו לחייב ע"כ מתרומה נלמד דיש חיוב תרומה בשותפות עם עכו"ם, וא"כ לא עדיפא בכורים מתרומה עצמה, שאין קדושת תרומה חלה על המחובר. ואעפ"י שאם לא נקרא שם במחובר קורא אח"כ כמו"ש הרמב"ם, אבל אפשר דראוי לזה בעינן, ואם אינו ראוי במחובר הרי זה כמו כל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו כמו"ש התוס' בכמה דוכתי דכל שיש מצוה ואינה מעכבת אבל ראוי לזה בעינן. והנה אעפ"י שכן מסתבר הדבר, אבל לפלא שלא נזכר לא ברמב"ם ולא בסמ"ג מצוה קל"ט ולא בחינוך:
אח"כ ראיתי ביש"ש סימן ב' כתב דכיון דממעט מארצך חוצה לארץ ולא ממעט שותפות עכו"ם, וא"כ שותפות עכו"ם חייב, וכיון דגם תרומה חייב בשותפות עם עכו"ם, א"כ בש"כ בכורים דהלא הפירות ראוין לחלק בפירות שלימין וכו' יעו"ש. הנה כמובן כי מי ירים ראש כלפי רבינו הרש"ל, אבל כנראה שהר"ן בחידושין מסתפק בזה מדמסיים בצ"ע, ממילא שפיר יש מקום לומר דאפשר דשותפות עכו"ם ליתא בחיוב בכורים מטעם שכתבנו כיון דלא מצי לחול במחובר, ושותפות עכו"ם אם באנו לחייבו הוא מטעם כמו שמצינו בתרומה דשותפות עכו"ם חיים, וא"כ בכורים לא עדיף מתרומה:
והנה הכא בסוגיא ממעט חוצה לארץ מארצך, ולפלא אשר הרמב"ם בפר"ב מבכורים ה"א ממעט חוצה לארץ מהא שנאמר ראשית בכורי אדמתך יעו"ש, ומדוע אינו ממעט מארצך כמו שאיתא הכא בסוגיא:
ונראה לפי מה שדרשו בספרי במדבר י"ח בכורי כל אשר בארצם בא הכתוב ולימד על הבכורים שתהא קדושה חלה עליהם במחובר לקרקע יעו"ש. והביאור דדרשי בארצם שתהא הקדושה חלה כשהם עדיין בארצם, והכוונה ש שצריכים עדיין להקרקע, ומזה למד הרמב"ם אף קודם גמר בישולם, ומטעם זה כתב למעט חוצה לארץ מאדמתך:
והנה הסוגיא הכא דממעט חובה לארץ בהא דארצך, נראה דיש לומד אם בעינן קדושה במחובר תליא בפלוגתא דתנאי בפר"ג דבכורים מ"א, דרבנן סברי שם דקורא שם בכורים במחובר, ור"ש סבר אעפי"כ חוזר וקורא אותם בכורים מאחר שיתלשו מן הקרקע. והביאור בזה, דר' שמעון סבר דלא חלה קדושה במחובר, נמצא דר"ש לא סבר כהספרי, ואעפ"י שסתם ספרי הוא אליבא דר' שמעון, אבל הכא הספרי הוא אליבא דרבנן, ולפי"ז ע"כ הסוגיא הכא אזלא אליבא דר' שמעון דלא דרש מהא דארצם להקדיש במחובר, ולהכי ממעט מארצם חוצה לארץ, אבל הרמב"ם דסבר כרבנן דרש למעט חוצה לארץ מאדמתך: ובזה נחתינן וסלקינן דהא דשותפות עכו"ם תליא ג"כ בזה, והוא דהסוגיא הכא אינו ממעט שותפות עכו"ם, ומטעם זה כתב היש"ש מדלא ממעט מוכח מהסוגיא דסוברת שותפות עכו"ם חייב בבכורים כמו תרומה. אבל כל זה הוא לסברת ר"ש דאין קדושת בכורים חלה במחובר אלא עיקר הקדושה הוא בתלוש כמו בתרומה ממילא גם שותפות עכו"ם חייב, אבל להרמב"ם דסבר כרבנן דבעינן חלות הקדושה במחובר, ואם עכו"ם שותף בה לא תחול הקדושה בתערובות של פטור, מטעם דע"כ אם שותפות עכו"ם חייב בבכורים נלמד מתרומה כמו"ש היש"ש וא"כ לא עדיף מתרומה, כן נראה בביאור הענין בס"ד:
גמ'. ציצית אע"ג דכתב רחמנא כסותך דידך אין שותפות לא כתב רחמנא על כנפי בגדיהם, ואלא כסותך למ"ל וכו'. וקשה מדוע לא אמר למעט שותפות עכו"ם. והנה לפי שיטת היש"ש דכיון דאינו ממעט עכו"ם גבי בכורים למד מזה דחייב בבכורים, א"כ הכא ג"כ מדלא קאמר הש"ס למעט שותפות עכו"ם מוכח דחייב בגד של שותפות עכו"ם וישראל בציצית, וזהו דלא כהבאר היטב בשו"ע סימן י"ד סק"י דמביא מתשובות דבגד של שותפות עכו"ם וישראל פטור מציצית, יעו"ש. משום דע"כ לשיטת היש"ש מוכח דחייב. איברא דלשיטת החידושי הר"ן שמסיים בצ"ע שם גבי בכורים משמע דמספקא ליה בזה, הנה גם בציצית הוי ספק. והנה גם לפי מה שביארנו לעיל דלשיטת הרמב"ם שותפות עכו"ם פטור מבכורים. אין ראיה לציצית משום דהתם איכא טעם אחר כדלעיל, אבל הכא שפיר יש לדייק דחייב, וכן כל הני דלקמן כמו מעקה וכדומה, מדלא ממעט הש"ס שותפות עכו"ם מוכח דחייב. אח"כ ראיתי בחידושי רע"ק בשו"ע שכתב יש לעיין בטלית של נכרי וישראל שותפים בו מה דינו, ומביא הוכחה מדלא מוקי הש"ס למעט שותפות נכרי מוכח דחייב וכמו שמוכיח כן היש"ש, וב"ה שכיוונתי לדבריו הקדושים. ומסתבר הדברים דכמו שחייב בבית השותפין עם עכו"ם כן יש לחייב גם בבגד שותפות עם עכו"ם בציצית. איברא דלשיטת הגהות מרדכי בחולין דסבר גבי בית שותף עם עכו"ם דפטור מטעם דהוי חזי בית, הנה כמו כן בבגד יש לפטור מטעם דהוי חצי בגד ואין בזה ד' כנפות, אבל הוא יחיד בזה ולא קיי"ל כן. ולכן גם גבי בגד יש לחייבו בציצית:
גמ'. אמר רב ביבי בר אביי ליתנהו להני כללי והא כתיב בקרכם וצאנכם דכולהו ישראל. ויש לעיין דלפי"ז גבי בכור דכתיב בקרכם וצאנכם היינו ג"כ דכולהו ישראל אבל שותפין פטורים. וקשה דלפי"ז למה איצטריך קרא בישראל למעט שותפות עכו"ם כיון דאף שותפות ישראל פטור, וע"כ צריך לומר דבבכור מודו כו"ע דשותפין חייבין ולהכי איצטריך בישראל למעט שותפות עכו"ם. ולפי"ז ע"כ לאו דוקא כל הני כללי דהרי בבכור פשיטא דשותפין ישראל חייבין. והנה התו"ח כתב דגבי מעקה שותפין חייבין מטעם דכתיב כי יפול הנופל יעו"ש, ולפלא מדוע לא נחית להא דבכור דע"כ ג"כ שותפין חייבין, וכן יש לומר דגם גבי מזוזה מודה מדכתיב למען ירבו ימיכם, דאם לא כן ליכא למידרש מביתך דרך ביאתך מן הימין. אבל דעת התו"ח בד"ה מ"ט, כתב דגבי בכור ומזוזה דגם כן אורחיה דקרא למיכתב הכי, ומשמע מדבריו דגם גבי בכור ומזוזה פטור בשותפות ישראל, וזה תמוה כאשר ביארנו:
א כתב הרמב"ם בפר"א ממתנות עניים הי"ד וז"ל, כל מתנות עניים האלו אינן נוהגין מן התורה אלא בארץ ישראל שנאמר וקוצרכם את קציר ארצכם, כי תקצור קצירך בשדך יעו"ש. ותמוה למ"ל קרא הא פשיטא כיון דהוי מצוה התלויה שם הש"ס בכורים מחוצה לארץ מדכתיב ארצך, והקש בארץ ואינה נוהגת אלא בארץ. והתוס' הקשו כן בהא דממעט הא בלאו הכי פטור מטעם דהוי חובת קרקע, ותירצו דסד"א כיון דאיתקש ביכורים לבשר וחלב יעו"ש, ותירוצם לא שייך הכא, וא"כ תמוה הרבה למ"ל קרא למעט מצות אלו של מתנות עניים התלוים בקרקע, בקרקע של חוץ לארץ:
ב ונראה דזה הדין מקורו מהא דאיתא בירושלמי בפר"ב דפאה רבי פנחס בעי קצירת חוץ לארץ מהו שתהא חייבת בפאה, שלא תאמר הקדש פטור וחוץ לארץ פטור, מה הקדש חייב אף חו"ל חייב. אשכח תני קציר ארצכם ולא קציר חוץ לארץ, ואין לזה ביאור, ועוד דהרי באמת הקדש פטור מפאה, כמו שמבואר להדיא בירושלמי פר"ב דפאה ה"ה:
ג אמנם הדברים מבוארים לפי מה דאיתא בירושלמי שם פר"א ה"ג רבי יוסי בשם ריב"ל ובקוצרכם מה ת"ל לקצור אלא אחד לגבוה ואחד להדיוט, רבי יודן בעי כלום מעות הקדש מתחללין אלא בתלוש שמא במחובר, אמר ר' חנינא שלא תאמר יעשה קציר הקדש כקציר הדיוט. נראה לבאר הדברים דכיון דחיוב פאה תליא בקצירה כדכתיב ובקוצרכם לומר דהחיוב נעשה מראשית והתחלת הקצירה, דהיינו משבולת הראשונה, ולזה מרבה בירושלמי דגם אם היתה ההתחלה בקציר הקדש, דהיינו שהיתה השדה מחצה של קדש, אם קצירה של הקדש נחשב לקצירה לחייבה בפאה על המחצה של הדיוט, וזהו שאמרו שם בשם ריב"ל מדכתיב לקצור מרבה אחד קציר הדיוט ואחד קציר גבוה, ומקשה והא לא משכחת קציר גבוה באופן שיקנה קרקע ממעות הקדש מטעם דאין הקדש מתחללת על הקרקע, ומשני שלא יעשה קציר הקדש כקציר הדיוט, והיינו כוונתו דלא מיירי בהקדש באופן שקנה הקדש ממעות הקדש, אלא מיירי שהבעלים בעצמן הקדישו חלק מהשדה להקדש, ותורת בעלים גם על חלק ההקדש לומר שעדיין לא יצא השדה מרשות בעלים לגמרי, ואין בזה דומה למי שמכר חלק שדהו להדיוט, דאז ראשית הקצירה של הלוקח אינו מחייב את הבעלים בפאה, משא"כ הקדש כזה שהקדישו בעלים, דאז ראשית קצירת ההקדש מחייבת את הבעלים בפאה, כאילו היתה הקצירה בשלו ממש, וזהו שאמרו שלא תאמר יעשה קציר הקדש כקציר הדיוט, היינו הדיוט באופן זה דהקדש, דהיינו שהבעלים הקדישו, כן מיירי בהדיוט שהבעלים מכרוהו או נתנו לאחר: ד נמצא לפי"ז דהקדש אעפ"י שפטור מפאה, אמנם כשהקדישו בעלים אזי יש בכח קצירה דהקדש לחייב את הבעלים בפאה, וזהו שאמרו בירושלמי בפר"ב שלא תאמר הקדש פטור וחוץ לארץ פטור, היינו דפטורין מצד עצמן, מה הקדש חייב, היינו שהקדש דהקצירה בשל הקדש מחייבת את הבעלים בשלו בפאה מטעם כיון ששדה אחת היא, כן סד"א דחוץ לארץ אעפ"י שמצד עצמו חוץ לפטור, אמנם באופן שיש להבעלים שדה אחת וחצי' בארץ ישראל וחצי' בחו"ל הו"א דגם ראשית הקצירה שנעשה בחוץ לארץ, תחייב את הבעלים בפאה עבור החצי' שבארץ ישראל, לזה קאתי קרא למעט מדכתיב קציר ארצכם, ולא קציר חוץ לאריי, היינו דהקציר של חוץ לארץ לא החשיבה תורה לקציר ולא קרינן בזה ראשית הקצירה, וזהו גם כוונת הרמב"ם שמביא קרא למעט חוץ לארץ, וכמוש"נ:
ה והנה בטעמו של דבר דהקדש מחייב תקצירה שלה בפאה, באופן שהקדישו בעלים את השדה, היינו דלא יצא השדה מיד בעלים עדיין, וכמו שמבואר בירושלמי פר"א דמעשר מה בין הפקר להקדש, דבהפקר כשהפקיר קמה וזכה בקמה פטור, ובהקדיש קמה ופדה קמה חייב, ומשני דשאני הפקר מהקדש, דבהפקר יצא מידי בעלים והקדש לא יצא מידי בעלים. והרמב"ן כתב בספר המלחמות בהגוזל בתרא, לחזק דעת הרי"ף דקדשי בדה"ב לא הוי כמכירה, ואפשר לומר טעם בזה עוד לפי מה שכתב הטורי אבן בר"ה דהא דקיי"ל הקדש שוה מנה שחיללו על שוה פרוטה מחולל זה דוקא אם המקדיש פודהו, ובאמת מבואר כן גם בתוס' מנחות ע"א ע"ב, ולא קשה מנטע רבעי, מטעם דאין לך בעלים יותר מזה, אעפ"י שהוא ממון גבוה, אבל בדין אוכלין המה של הבעלים, ולפי"ז יש לבעלים דהיינו המקדיש זכות ממון שיכול לפדות שוה מנה בשוה פרוטה:
ו ובזה ניחא גם לשיטת הרא"ש דסבר דמי שיש לו חפץ שקבל במתנה ע"מ להחזיר יכול לקדש בו אשה, והיינו דאזיל לשיטתו דסבר דבמתנה ע"מ להחזיר בעי קנין מחדש בשמחזירו, והיינו שיש להמקבל קנין הגוף בעצם הדבר. אמנם הקשו מדוע לא הוי כקנין לזמן, דסגי בחזרה בלא קנין, וכתב באב"מ סימן כ"ח דסברת הרא"ש כשיטת הרא"ה הובא בר"ן גיטין בהמגרש, דהנותן גט לאשתו ואמר מהיום אי את אשתי, ולמחר את אשתי, דאמרינן כיון שפסקה פסקא, וכתב הרא"ה דה"ה בנותן מתנה לחבירו קרקע ופירות וכו' ליום אחד דאמרינן כיון שפסקא פסקא, ולכן במתנה על מנת להחזיר בעינן קנין מחדש. אך הקשה שם באב"מ סקנ"ג מהא דנדרים כ"ט דפליגי עולא וב"פ אם קדושת דמים פקעה בכדי, יעו"ש. ובדברינו אינו דומה זה דהקדש למתנה, דשאני הקדש דכיון דברשות בעלים עומדת לא שייך בזה כיון שפסקא פסקא:
ז והנה ראיתי בספר אור שמח הל' בכורים פרי"ב כתב ליישב הא דהקשה בגיוה"ש נדרים ל"ד בהי' לפניו ככר של הפקר והקדישה נטלה ואכלה מעל, ופירש הר"ן דבד"א זכה להקדש ומדין המגביה מציאה לחברו, יעו"ש. והקשה הא רבא סבר המגביה מציאה לחברו לא קנה חברו, ותירץ דלשיטת ר"ת בתוס' ב"מ דמאן דסבר כרגלי הממלא סבר המגביה מציאה לחברו קנה חברו, והיינו דהוי כאילו זכה הממלא לנפשו, והוא נותן לחברו. נמצא דכח המזכה נשאר בו עדיין והתחום נחשב כרגליו, ולהכי הכא בשנותן להקדש זכייתו, גם זכות עצמו מעורב בו, ונקרא שפיר מקדיש להיות בזה תורת מעילה כדין מעילה דבעינן שיבוא ההקדש מכח מקדיש, ולא סגי בתורת חצר, כמו"ש הרמב"ן. וכיון שקרינן לזה מקדיש א"כ יש לו זכות פדיון דבפרוטה, וא"כ יש גם לעצמו זכייה בזה וא"כ הוי עתה הזכיי' לעצמו ולהקדש ביחד, ובזה גם רבא מודה דרק מגו דאי בעי זכה לא סבר רבא, אבל הכא דהוי מגו דזכה לנפשי' כו"ע סברי דמהני עכת"ד יעו"ש. - וזה מתאים לדברינו. ומיושב בזה גם כן הא דהקשה שם באב"מ מב"ב קל"ז דאיתא שם שור זה נתון לך במתנה והקדישו והחזירו הרי זה קדוש, ומוחזר. ואם בעי קנין לזכות וזה ליתא בהקדש, ובדברינו אתי שפיר משום דגם קדשי מזבח לא יצאו מרשות בעלים של מקדיש, כמבואר בשיט"מ ב"ק ס"ז ד"ה הקדש, וא"כ עיקר ההקדש הרי זה בגדר השתמשות גרידא, וזה ודאי שיש רשות להמקבל מתנה ע"מ להחזיר להשתמש בה עד שלא תשאר בה שוה פרוטה, ואז תהיה החזרה מועלת אעפ"י שלא שייך בה קנין כיון שאין בהשווי' של פרוטה, וזהו בהקדישו, דהיינו שהשתמש בהמתנה עד שאין בה שוה פרוטה, וזהו בהקדישו שהקדיש, ומכ"ז החזירו מוחזר, ולא בעינן בזה תורת קנין כיון שלא נשאר בה תורת ממון: