נזר הקודש - חולין· הרב משה רוזין
דף קלה.
משנה. ראשית הגז נוהג בארץ ובחוצה לארץ. והיינו מפני שהיא חובת הגוף, אבל להלכה קיי"ל כר' אילעאי דראשית הגז דינה כתרומה מטעם הגז"ש נתינה נתינה, ואינה נוהגת אלא בארץ, וכן פסק הרמב"ם בפר"י מבכורים ה"א:
ובתוס' רע"א כתב מסתפקנא אם גם בארץ ישראל בלוקח צאן מנכרי דפטור כיון דנוהגים כר' אילעאי ולדידיה פטור דילפינן נתינה נתינה מתרומה דהגדל בפטור פטור כדאיתא בסוגיא קל"ו ע"א עכ"ל. ונפלאתי שלא הביא מה שכתב הרמב"ם שם בהדיא וז"ל, לקח הצאן לגיזתן חייב אעפ"י שגדלה הגיזה ברשות עכו"ם, עכ"ל. הרי מבואר להדיא דאף על פי שפסק הרמב"ם כר' אלעאי לענין חיוב ראשית הגז דדוקא בארץ ישראל חייב ולא בחו"ל אעפ"י שהיא חובת הגוף מטעם דדינה כתרומה, ומ"מ כתב בלוקח מעכו"ם הצאן לגיזתן חייב אעפ"י שגדל ברשות עכו"ם. איברא דיש להקשות מסוגיא דאיתא להדיא דהגדל בפטור פטור, וזה טעמא בעי בביאור שיטת הרמב"ם, ולפלא שלא נחתו לזה הנו"כ:
ונראה דהרמב"ם יסודו על הסוגיא שם קל"ח איתמר גזז ומכר ראשונה וכו' רב חסדא אמר חייב, ור' נתן בר הושעיא אמר פטור וכו' תנן הלוקח גז צאנו של עכו"ם פטור מראשית הגז הא צאנו לגזוז חייבו וכו'. וקשה מדוע לא משני ר' נתן בר הושעיא דהוא סבר כר' אלעאי ולא סבר כמתניתין, ולר' עלעאי בלוקח מן עכו"ם פטור לגמרי, וא"כ אין להקשות ממתניתין דלא קיי"ל כמתניתין. ומוכיח הרמב"ם דהאי דינא דמתניתין אתיא גם לר' אלעאי וגם מרב חסדא דמשני אליבא דר' נתן בר הושעיא דמיירי שהקנה לו כל שלשים יום, ולא משני דר' נתן בר הושעיא סבר כר' עלעאי, וע"כ דרב חסדא סבר ג"כ דדינא דמתניתין אתי שפיר גם לר' אלעאי. והא דגדל בפטור לא הוי חסרון לחיוב ראשית הגז, והרמב"ם פוסק כרב חסדא כמו"ש שם בהט"ו, וכן כתב מרן, וע"כ דחיליה דרב חסדא הוא מכח הא דתנן במשנה כפשטא דלא מיירי בשהקנה לו לשלשים יום, ומזה מוכח דגם לר' אלעאי לא הוי חסרון הא דגדל בפטור ודלא כהסוגיא דסברה דהגדל בפטור פטור לר' אלעאי. איברא דזה טעמא בעי, מדוע לא אמרינן דהגדל בפטור פטור, כיון דיליף מתרומה, ובתרומה כן הדין:
ונראה דשאני ראשית הגז מתרומה דבתרומה ע"כ יבוא לידי חיוב תרומה דע"כ עומד להיות מירוח כיון שכל עיקרן של הפירות שעומדים לאכילה והחיוב הוא מוכרח, וכשגדל ברשות עכו"ם עומדים להיות פטור מפני שמירוח עכו"ם פוטר וכשגדל בפטור הרי עמדו בגידולן לפטור, משא"כ ראשית הגז הרי אין זה הכרח להיות נגזלות, דהרי הרבה בני אדם אין גוזזים את הצמר אלא נשחטות עם העורות והצמר עליהן ומעבדין את העורות להיות מלבוש עם הצמר, וא"כ לפי"ז גם הכבשים אצל ישראל אינם עומדים להיות בחיוב ראשית הגז מפני שאינם עומדים בחיוב להיות נגזלות, ומטעם דחיוב ראשית הגז בא משעת גיזה, וכין שגם ישראל אינם עומדים בחיוב עד הגיזה, ומטעם זה לא הוי חסרון כשעמדו וגדלו בפטור גם אצל העכו"ם, וזהו מה שפסק הרמב"ם דאעפ"י שפסק כר' אלעאי דחיוב ראשית הגז דינו כתרומה להיות חייב רק בארץ אבל לא בעינן גידול בחיוב כיון שזה ליתא מעולם ואין הבדל בזה בין אם גדלו אצל עכו"ם לגדלו ברשות ישראל כיון דהגיזה מחייבן כמוש"נ:
שם בחולין אבל לא במוקדשין. ובגמ' מוקדשין מ"ט לא אמר קרא צאנך ולא צאן של הקדש. וקשה הא בעינן צאנך למעט בלקח גז צאנו של עכו"ם דפטור מטעם דבעינן שתהיה הצאן שלו כדתנן במתניתין, הלוקח גז צאנו של עכו"ם פטור אפילו אם לקח במחובר כמו שפירש"י במשנה, וע"כ צריך לומר דכיון דבעינן צאן שלו ושל הקדש נמי לאו שלו הוא, אעפ"י שהקדש דהקרבן הוי שלו לכפרה ואינו דומה לשל צאן של עכו"ם דלגמרי לאו שלו הוא וא"כ הלא איכא למימר דהכתוב ממעט דבר דמסתבר ביותר דהיינו של עכו"ם, ומנא ידעינן למעט של הקדש. ומצינו במנחות ס"ז, דקאמר תרי עריסותיכם כתיבי חד למעוטי נכרי וחד למעוטי הקדש יעו"ש. הרי חזינן דמחד קרא מוקמינן אמסתברא למעט נכרי, וא"כ הכא מנין למעוטי הקדש דלמא אינו ממעט אלא נכרי דלא הוי כלל צאנך, משא"כ הקדש ואינו דומה להא דכתבו התוס' בפסחים ה' ד"ה משום, בזה שתירץ הרשב"א שם וכתבו שבזה מתרץ גם מה שהקשה הר' יעקב מאורליינ"ש מעריסותיכם, דשאני התם כמבואר שם, ואפשר לומר דכיון דהצאן קדוש ואסור לשנות מקדושה לקדושה ומכש"כ מקדושה חמורה לקדושה קלה הרי זה נחשב לשאינו שלו גמור והרי זה לא עדיף מצאן של עכו"ם ותרווייהו איתמעטו מחד קרא:
גמ'. טעמא דכתב רחמנא צאנך הא לאו הכי הוי אמינא קדשים חייבים בראשית הגז, וקשה הלא ע"כ איצטריך צאנך למעט בלוקח גז מצאן עכו"ם ואין להקשות ל"ל צאנך, וע"כ דכוונת המקשן על זה דקאמר דגם הקדש נתמעט מצאנך, והקשה דגם אם לא הוי כתיב צאנך לא שייך זה בשל הקדש, כיון דאמרה תורה לא תגוז, ואין להקשות דלוקמי' אם עבר וגזז, משום דאי להיתרא ודאי להיתרא לא כתב קרא כדאיתא ביבמות ע"ח, והכא הוי דאי להיתרא דפטור מראשית הגז:
שם. הכא במאי עסקינן בקדשי בדק הבית וסד"א ליפרוק וליתיב ליה, והא דלא משני בקדשי מזבח שהוממו שעומדים לפדייה וגזזה קודם פדיון, ולא קרינן בזה צאנך עדיין, היינו משום דגם בפסוה"מ איכא איסור גיזה כדכתיב תזבח ולא גיזה ומכש"כ קודם פדיון כדאיתא בכורות ט"ו. וגם בזה אמרינן דאי להיתרא לא כתב קרא, ואעפ"י שאינו דומה להא דיבמות לגמרי משום דהכא הקרא מלמדנו גם לפטור בשל עכו"ם, אבל ע"כ סבר הש"ס דגם באופן זה אין לומר דהקרא מורה באופן דעבר משום דאי לא כתבי' קרא: והנה בעיקר מה דסד"א דליפרוק וליתיב ליה הלא קודם פדיון הוא הקדש, וההקדש לאו בר חיוב מצוה הוא, וגם אם הבעלים דהיינו המקדיש בעצמו גזז הלא כיון שהצמר הקדש אטו מחויב לפדות בשביל לקיים המצוה דראשית הגז. ונראה שזהו כוונת התוס' שהקשו אמאן קאי, אי אמאן דעבר וגזז אטו קנסא הוא דקניס לי' משום דעבר וגזז לפדותו, והיינו דזהו כוונתם היכן מצינו לומר דיתחייב לפדות עבור קיום המצוה דראשית הגז, וע"כ דאין בזה אלא משום קנסא וזה לא מסתבר והיינו דלא מצינו שמחויב אדם להשתדל לקנות צאן בכדי לקיים המצוה דראשית הגז, דע"כ לא חייבה תורה אלא כשיש לו צאן וגזז:
והגאון בעל תורת חיים כתב דאי לאו צאנך למעט הקדש שפיר יש לומר דהתורה רמיא על הגוזז וכמו בהא דכיסוי הדם היכא דשחט עוף של הקדש דפריך הש"ס לעיל ליפרקינהו וליכסינהו, והיינו דכיון דהמצוה רמיא על השוחט שיכסה ממילא יש עליו חיוב גם לפדות, וה"נ גבי גיזה דהחיוב מוטל על הגוזז ממילא מחויב גם לפדות ולקיים המצוה דראשית הגז אם לא כתבה תורה צאנך למעט עכת"ד. אמנם נראה שאין זה דמיון לכיסוי הדם, דהתם החיוב מוטל על מי ששוחט כדכתיב ושפך וכסה מי ששפך הוא יכסה, ממילא מחויב גם לפדות ולכסות, וע"כ גם בששוחט עוף של אחרים שלא מדעת הבעלים ג"כ מחויב לכסות את הדם, משא"כ הכא בראשית הגז דע"כ ממעטין בגוזז בשל אחרים כמו שממעטין בשל עכו"ם, והש"ס דפריך טעמא דכתב רחמנא הפירכא היא רק על הסוגיא מדוע בעינן למעט הקדש מצאנך כמו שכתבנו לעיל, וזה מוכרח, ולפי"ז שפיר הקשו התוס' מדוע נחייבנו כדלעיל:
אמנם נראה דהקדש בדק הבית שהוא קדושת דמים לא יצא מרשות בעלים, מטעם דהבעלים מחויבים בפדיון מטעם הוספה דחומש וכמו שכתב הרמב"ם בפר"ה מערכין המקדיש בהמה טמאה או מטלטלין כופין הבעלים לפדות ראשון והדמים לבדק הבית רק צריך להוסיף חומש יעו"ש. מבואר דהקדש דמים הרי זה כמו שחייב דמים להקדש, אבל יש עדיין זכות להבעלים. וביותר לשיטת התוס' מנחות ע"א דהבעלים יש להם הזכות להיות פודה שוה מנה בשו"פ, וכיון שיש על הבעלים חיוב פדייה, ממילא הרי זה כפדוי, וזהו בדמיון לזה שכתבו התוס' לעיל פ"ד ד"ה וליפרקינהו, ממילא יש לחייבו גם בראשית הגז לאחר פדיון, לזה משמיענו הש"ס דעכ"פ צאנך לא מיקרי כל זמן שהרשות הקדש על צאן:
גמ'. א"ה קדשי נמי כחשי, ופירש"י הגיזה הניטלת מכחשת הבשר ואסור לגוזזה. וקשה מהא דאיתא במס' תמורה י"א ע"ב א"ל עבודה דמיכחשא גזרי בה רבנן גיזה לא גזרי בה רבנן יעו"ש. הרי סבר הש"ס דגיזה לא מכחשה. והכא קאמר הש"ס דגם גיזה מכחשא. ונראה דהתם מיירי לענין עובר במעי אמו שהוא קדוש ולא האם, וגיזה המכחשת היינו הבשר מפני הגיזה הניטלת מעל הבשר, אבל התם דמיירי לענין עובר אינו מגיע הכחש להעובר, ועל האם שהיא חולין לא איכפת לן, ובזה מדויק לשון הרמב"ם בפי"א ממעילה הי"ג שמדייק וכתב והרי היא מותרת בגיזה שאין בזה הפסד לולד, וזהו שאין כחש הבשר מגיע הפסד להעובר שבפנים:
והנה הכא דמיירי להבהמה עצמה פשיטא דיש לחוש לכחש שהיא הפסד קדשים. וזהו שקאמר הש"ס דאמר חוץ מגיזה וכחישה. אבל קשה על הרמב"ם בפר"י מבכורים ה"ב, שכתב או הקדיש בהמה חוץ מגיזתה, והשמיט כחישה, ומרן הכס"מ תמה בזה:
וראיתי באור גדול למשנה כתב ליישב דברי הרמב"ם דסבר דכיון דאי אפשר לו לגוז אם לא שישתייר ג"כ כחישה, אמרינן מסתמא שייר כחישה דומיא הא דב"ב קמ"ח דבשייר לנפשי' פרי בעין יפה משייר, והסוגיא הכא דקאמר דבעינן שישייר כחישה הוא לההוא צד שם בב"ב דגם לנפשי' אינו יכול לשייר עכת"ד. אמנם נראה להעיר לפי מה דקיי"ל דבמקדיש בעין יפה מקדיש כמו"ש הרמב"ם בפר"ד דערכין הט"ו, ואפילו במשייר לנפשיה כתבו התוס' ערכין ד' ע"ב ד"ה הוא, ולפי"ז הכא ג"כ בסתמא בעין יפה מקדיש: והנה לדעתי נראה דהלא כל עיקר הא דכחשי הוא מטעם איסור דרבנן דמדאורייתא מותר בגיזה ורק רבנן אסרו משום הכחישה, וזהו דינו של ר"א דאמר קדשי בדק הבית אסורין בגיזה ועבודה, והנה בבכורות י"ד קאמר הש"ס טעמא דנפדו הא לא נפדו אסורין בגיזה ועבודה מסייע ליה לר"א ומסיק הש"ס דשאני קדושת דמים למזבח משום דמיחלפא בקדושת הגוף. אבל קדשי בדק הבית לא, יעו"ש. נמצא דסתמא דסוגיא סוברת דבקדושת בדק הבית ליכא איסור גיזה, ולא חיישינן לכחישה. והרמב"ם סבר כסוגיא דבכורות. אמנם בעיקר הענין בשיטת הרמב"ם בזה מבואר בספרנו נזר הקודש למס' בכורות שם:
אמנם בעיקר הא דאמר שמקדיש לבד"ה חוץ מגיזותיה, קשה הא ינקי גידול הצמר מההקדש, והרי זה בדמיון למקדיש קרקע מהיום ולאחר מיתה או לאחר שלשים, שכתב הרשב"א בתשובה סימן תקס"ג דלא הוי הקדש מטעם דאי אפשר לדון גופה מהיום ופרי לאחר ל' יום דא"כ ינקי הפירות מהקדש, וכן פסק הרמ"א בחו"מ סימן רנ"ז יעו"ש. וא"כ הכא כשהקדיש הבהמה לבד"ה והגיזה שמר לעצמו, הא ינקי הצמר מהקדש, ואפשר דמיירי שלאלתר גוזז וצ"ע: ויש לעיין היאך הדין בזרוע והלחיים והקבה שאינו נוהג במוקדשין, אבל היאך הדין בשהקדיש לבדק הבית חוץ מהזרוע והלחיים והקבה אם מחויב לפדות בכדי לקיים המצוה ואין זה דומה לראשית הגז דבעינן צאנך, משא"כ בזרוע ולחיים והקבה דליתא מיעוט אפשר דמחויב לפדות, או דלמא כיון דהחיוב בא רק על ידי שחיטה וכל זמן שלא שחט אין עליו חיוב, וכן מסתברא. וגם ראיה יש לזה, דאל"כ קשה למ"ל קרא למעט ראשית הגז בשל הקדש בדק הבית הא יש ללמוד מק"ו ממתנות כהונה דנוהג במרובה ובמועט ונוהגין בבקר וצאן וזה חומר בזרוע ולחיים וקבה כמו ששנה התנא במשנתינו וכיון שזה אינו נוהג בהקדש כש"כ ראשית הגז שאינו בהקדש, וע"כ צריך לומר דאין ראיה מזרוע ולחיים וקבה משום דהתם בזביחה תליא מילתא:
אבל אכתי יש לעיין היאך הדין בשעבר ושחט אם מחויב לפדות וליתן הזרוע והלחיים והקבה לכהן, וזה דומה להא דגיזה בבדק הבית ובגיזה פטור מטעם הקדש והכא כיון דלא ממועט מצאנך דלקח מן העכ"ום חיים במתנות, וספק זה למ"ד דקדשי בדק הבית לא היו בכלל העמדה והערכה, אפשר שמחויב לפדות בכדי לקיים מצות נתינה כיון דהזביחה מחייבת, והרי זה דומה להא דכסוי הדם וכמו שכתבו התוס' לעיל פ"ד ד"ה וליפרקינהו, אבל תקשה לפי"ז מדוע לא חשיב התנא גם חומר זה בזרוע ולחיים והקבה שחמור מראשית הגז, ואפשר שסבר התנא דידן דגם קדשי בדק הבית היו בכלל העמדה והערכה, לכן לא יצוייר זה בזרוע והלחיים והקבה:
עוד יש לומר דזה נכלל בזה שכתבו התוס' לקמן קל"ו ע"ב ד"ה שהמתנות, וא"ת אמאי לא תנא הא דתניא לעיל לקח גז צאנו של עכו"ם פטור זה חומר בזרוע ולחיים והקבה מראשית הגז, וי"ל דלא תנא אלא דברים שזה וזה אינו נוהג, אבל זה פטור וזה חייב לא קתני יעו"ש. ביאור הדברים, דתנא באופן ששניהם שווים דהיינו באופן ששניהם חייבים כל אחד בחיוב שלו, ורק חלופים בדיניהם אבל לא חשיב באופן שזה פטור לגמרי או ששניהם פטורים:
רש"י ד"ה אי הכי ובדעבר וגזז, והקשה הרש"ל דלפי"ז מאי פריך א"ה אפילו קדשי מזבח נמי וכו' יעו"ש. ומגיה בדלא עבר, וכן סבר המהר"ם יעו"ש. אבל המהרש"א מפרש דבקדשי מזבח איכא איסור דרבנן היכא דאקדיש חוץ מגיזותיה ובזה ניחא בעבר, ושפיר איצטריך צאנך, ומשני דמשום כחשי ואיכא איסור דאורייתא עכת"ד. וביאור דבריו, דבשביל איסור דרבנן גרידא כיון דמדאורייתא ליכא איסור שפיר איצטריך קרא למעט אבל אם אסור מדאורייתא לא שייך למימר דעל זה אמרה תורה למעט, אבל לא ביאר הטעם, וע"כ כמו שכתבנו לעיל משום דאי להיתרא לא כתב קרא:
אמנם בזה שחידש דכחש הוי איסורא דאורייתא הצדק אתו, משום דזה מוכח מהסוגיא דקאמר הש"ס בקדשי מזבח לא מתוקם משום דכחשי ואם הוא רק מדרבנן הלא שפיר איכא למימר דאתי קרא היכא דעבר. והנה לפי זה מוכח דגם בקדשי בדק הבית אסור מדאורייתא מדפריך קדשי בדק הבית נמי כחשי, ואם לא הוי אלא איסורא דרבנן שפיר מצינן לאוקמי' בדעבר:
והנה לפי"ז תצא דבר חדש דהא דאמר ר' אלעזר דקדשי בדק הבית אסורין בגיזה ועבודה מדרבנן מיירי ג"כ בדאמר חוץ מגיזותיה וכחישה, וזה פלא שלא נחית הש"ס לזה שם בבכורות י"ד דמדחה שם המסייע לר' אלעזר, ולא נחית הש"ס אודות הכחש, ועוד הא דאיתא בבכורות כ"ה דקאמר הש"ס שאני פרה דקדשי בדק הבית היא ופריך והאמר ר' אלעזר קדשי בדק הבית אסורין בגיזה ועבודה מדרבנן, וקשה מדוע לא פריך והאיכא איסור דאורייתא משום כחש. וגבי פרה לא שייך לומר דאקדישו חוץ מכחש וע"כ מוכח מזה דבקדשי בדק הבית גם כחש אינו אלא איסור דרבנן, ובדוחק אפשר לומר דשאני גיזה דצאן דאיכא כחש, ובגיזה דפרה כיון דלאו בת גיזה היא ליכא כחש, ועוד דדינא דר"א ע"כ מיירי גם בבקר וצאן, ולא אמר התנא דאמר חוץ מכחש. לכן נראה דר"א ע"כ סבר דליכא כחש על ידי הגיזה, ובזה אתי שפיר הני סוגיות דבכורות, וזה דלא כאוקימתא דרבי מני בר פטיש. ובזה אתי שפיר הא דהשמיט הרמב"ם הכא דאמר חוץ מהכחישה, משום דסבר דליכא כח.ש בזה שנוטל הצמר מהצאן, וכמו שכתבנו לעיל:
אבל לפי"ז כיון שאין כחש על ידי הגיזה שפיר מצינן לאוקמי' המיעוט דצאנך למעט הקדש גם קדשי מזבח:
ובזה יבואר דברי הרמב"ם בפר"י מבכורים ה"ב שכתב וז"ל, כיצד הרי שהקדיש בהמות לבדק הבית וגזזן יכול יהיה חייב לפדות וליתן לכהן, או הקדיש בהמה חוץ מגיזתה יכול יהיה חייב בראשית הגז ת"ל צאנך אין אלו צאנו, עכ"ל. ולכאורה קשה מדוע כתב הסיפא והכפיל הדברים דברישא כתב שהקדיש בהמות לבדק הבית, ובסיפא כתב סתם הקדיש בהמה, ולפי מה שביארנו אתי שפיר, וזהו הדברים דברישא כתב הקדש בדק הבית, ובסיפא הוסיף סתם הקדיש בהמה, וע"כ כוונתו שהקדיש לקרבן לקדשי מזבח שגם בזה הדין כשאמר חוץ מגיזתה, מותר לגוז מן התורה, והשמיט כחש מטעם דסבר דאין בה כחש כסוגיא דבכורות, ושפיר אתי המיעוט דצאנך למעט הקדש בין קדשי בדק הבית ובין קדשי מזבח, כמוש"נ בס"ד:
אמנם רישא דהרמב"ם תמוה בזה שכתב הרי שהקדיש בהמות לבדק הבית וגזזן יכול יהא חייב לפדות וליתן לכהן, משמע דהמה בני פדייה, וקשה הא בעינן העמדה והערכה למ"ד דגם קדשי בדק הבית היו בכלל העמדה והערכה, ובשביל קושיא זו מוקים הש"ס כגון דאמר חוץ מגיזותיה. ולפי"ז הרמב"ם דפסק בפר"ה מערכין הי"ב דכל הקדשים המה בכלל העמדה והערכה, א"כ לשיטתו לא יצוייר פדיון, ומרן הכס"מ מביא קושיא זו בשם הרי"ק. ומרן מיישב דרבינו לא נחית להכא לענין דינא כלל אלא לומר דמשכחת לה דאיצטריך קרא דצאנך למעוטי מוקדשין או כגוונא קמא למ"ד קדשי בדק הבית לא בעי העמדה והערכה, או בדאמר חוץ מגיזה, עכת"ד. והנה אם כי דברי מרן הם וחביבים הם אבל ע"כ דוחק לומר דהרמב"ם כותב למאן דלא קיי"ל כוותיה:
ונראה לומר מילתא חדתא אשר לדעתי כן הוא האמת, דלפי מה דקיי"ל כשמואל דאמר שוה מנה שחיללו על שוה פרוטה מחולל לא שייך העמדה והערכה, ורק אם פודה בשוויה שייך העמדה והערכה, אבל אם פדה בשו"פ לא שייך העמדה והערכה. והנה כתב הרמב"ם בפר"ז מערכין ה"ח וז"ל, אחד קדשי בדק הבית ואחד קדשי מזבח שנפל בהן מום אין פודין אותן לכתחילה אלא בשווייהן ואם עבר וחללן על פחות משווייהן אפילו הקדש שוה מאה דינר שחללו על שוה פרוטה הרי זו פדוי ויצא לחולין עכ"ל. הרי מבואר דיש פדיון באופן שלא בעינן העמדה והערכה, ואעפ"י שלכתחילה אין לעשות כן, אבל משמע שהוא מדרבנן, ובדרבנן אמרינן שפיר דאם עבר כמבואר בסוגיא. איברא דמשמע מרש"י ב"מ נ"ז ד"ה לכתחילה לא, ודבר תורה דערכך שוויו משמע יעו"ש. אבל דעת הרמב"ם דהוא מדרבנן, וכן יש להוכיח מדברי התוס' הכא ד"ה ליפרוק, שכתבו וז"ל, ונהי דהאי לא תקשי מה מרויח שפודה, דמרויח שפודה בשוה פרוטה אפילו שוה מנה עכ"ל, ע"כ סברי התוס' דזה מותר מן התורה:
ולפי"ז הא דכתב הרמב"ם ברישא שפודה ע"כ היינו שפודה בשוה פרוטה, ולא בעי העמדה והערכה, והא דבסוגיא לא נחית לזה משום דהש"ס רוצה ליישב גם למאן דלא סבר הא דשמואל, דהלא מבואר בתמורה כ"ז ובערכין כ"ט דאיכא דלא סברי הא דשמואל, אבל ע"כ הרמב"ם כיון דסבר לדינא הא דשמואל להכי שפיר כתב הא דפודה ברישא משום דלדידיה שפיר שייך פדיון ולהכי מביא אוקימתא דפדיון לבדק הבית, ובסיפא הא דחוץ מגיזה הכולל בין קדשי בדק הבית ובין קדשי מזבח וכמו שנתבאר לעיל:
גמ'. א"ה אפילו קדשי מזבח נמי דאמר חוץ מגיזה וכחישה, אפ"ה פשטה קדושה בכולה ומנא תימרא דאמר רבי יוסי והלא במוקדשין האומר רגלה של זו עולה וכו'. וקשה דלמא דוקא עולה מפני ריבוי קדושתה, ובספרנו שאילות משה בחיו"ד הראיתי מכמה דוכתי דמשמע דרק בעולה אמרינן פשטה, אבל הכא משמע דבכל קדשי מזבח כן הדין מדלא משני דבעינן למעט הקדש בשארי קדשי מזבח, ומדחזינן דמוקי הש"ס בקדשי בדק הבית משמע דבכל קדשי מזבח אמרינן פשטה קדושה בכולה. אבל אפשר דלרווחא דמילתא מוקי הש"ס בקדשי בדק הבית, וצ"ע:
והנה הא דאמרינן הכא פשטה קדושה בכולה, יש לעיין אם הכוונה גם על הגיזה, או דלמא דרק על הכחישה, וזה סגי דלא מצי להקדיש חוץ מכחישה מטעם דפשטה קדושה על הכחישה. ונפק"מ לדינא היינו אם אמרינן דלא אמרינן פשטה אגיזה רק על הבשר דהיינו הכחישה, א"כ אפשר לומר דלא אמרינן פשטה גם על העור. ותצא מזה דיכול אדם להקדיש בהמה חוץ מהעור, אבל אם אמרינן דפשטה קדושה אגיזה, א"כ פשיטא דעל העור יש התפשטות הקדושה. והנה מרש"י ד"ה אפילו פירש קדשה נמי גיזתה, משמע דחל קדושת התפשטות אגזיה ג"כ. ויש לעיין בזבחים ק"ג במקדיש נכסיו וכו' זכרים עולות, ופירש"י דהעור נתפס לבדק הבית:
תוס' ד"ה והא בעי העמדה והערכה וכו', וא"ת ולימא כשהעמיד והעריך ואח"כ עבר וגזז ופדה, ויש לומר דבשעת פדייה בעינן העמדה והערכה. ויש להעיר בהא דכתבו התוס' במעילה ט"ו ד"ה ואפילו וכו', אי נמי מי לא עסקינן דהעמידו מחיים ולא הספיק לפדותו מחיים עד שמתו יעו"ש. הרי חזינן דמהני העמדה והערכה גם קודם פדייה. והנה בספרנו נזר הקודש למעילה שם ביארנו כל הענין בס"ד:
והנה המהרש"א ומהר"ם בחידושיהם כתבו דאין לומר שהעמיד והעריך ופדה ואח"כ גזז משום דכיון דמחובר עדיין בבהמה לא מהני פדייה לבדה כמו שלא מהני פדייה לאבר אחד מבהמה קדושה יעו"ש. ושניהם לדבר אחד נתכוונו, אבל נראה דזה תליא אם אמרינן דשייך פשטה בכולה גם על הגיזה דאז ע"כ הגיזה הוי כאחד מאברי הבהמה, אבל אם אמרינן דזה לא נחשב לגוף הבהמה, אז יש לומר דמהני פדייה לגיזה טרם שגזז, וע"כ מוכח מזה דסברי דפשטה קדושה גם על הגיזה, ומכש"כ על העור וא"כ יש לפשוט מזה דאין אדם יכול להקדיש בהמה חוץ מעורה. אמנם עיקר דבריהם יש להעיר דמאי טיבותא איכא טפי באוקימתא זו כשהעמיד והעריך ופדה וגזז מאוקימתא שלא הקדיש כלל הגיזה והכחישה:
ונראה דיש לעיין האיך הדין בהקדיש חוץ מגיזתה וכחישתה, אם אין בזה איסור גיזה מדרבנן, דיש לומר דאכתי אסור מדרבנן לגוז משום דררא דקדשים. ונראה דזהו סברת המהרש"א ומהר"ם דטוב יותר לאוקמי שגזז אחר פדייה ולא עבר אאיסור דרבנן, ומכח זה חידשו דין מחודש דאין פודין הגיזה כשם שאין פודין אבר אחד מן הבהמה כולה, וכיון שזה מוכרח ממילא נשמע שאין להקדיש בהמתו לקרבן לשייר העור מטעם דפשטה קדושה בכולה: גמ' רבא אמר במקדיש גיזה עצמה, הנה רבא לא בא לתרץ המיעוט דצאנך, רק בא לפרש מתניתין דממעט מוקדשין, ופריך הגמ' מוקדשין מ"ט לא, על זה בא רבא לפרש דכוונת התנא באופן שמקדיש הגיזה עצמה, ופטור מטעם דבעינן גזיזה נתינה, ולא באופן דהפדייה מפסקת ביניהם, ובזה אתי שפיר דפריך הש"ס ואלא צאנך למאי אתא, והיינו דלזה לא בעינן צאנך כי גם אם כתיב גז תתן לו אנו יודעין שלא תהיה מפסיק בין גיזה לנתינה, והיינו לרבא דלא סבר דרשא דר' מני בר פשיט דפטר מקדיש בהמה חוץ מגיזותיה וכחישתה, וכמו שכתבו התוס', לדידיה תקשה צאנך למאי אתא ומשני דצאנך אתי למעט שותפין וכדרבי אלעאי דפוטר שותפין מראשית הגז. ולפי"ז להרמב"ם דפוסק כרבי מני בר פטיש דצאנך אתי למעט במוקדשין חוץ מגזיזתה לית ליה למעט שותפות, להכי סבר כרבנן דמחייב שותפים בראשית הגז כמו שכתב שם בהי"ד:
ויש לעיין הלא דינא דרבא הוא דבר מוסכם כיון דרבי מני בר פטיש ג"כ סבר לה כמו"ש התוס', וא"כ מדוע השמיט הרמב"ם להביא זה להלכה, וצ"ע: אמנם עיקר דינא דרבא יש לעיין מדוע אינו יכול לפדות מקודם ואח"כ יגזוז ולא הוי מחוסר מעשה בין גזיזה לנתינה, והכא לא שייך תירוצם של המהרש"א ומהר"ם דאין פודין אבר מטעם דעל זה כשהבהמה כולה קדושה, אבל במקדיש גיזה עצמה הלא יכול לפדות את הגיזה במחוברת, אבל ע"כ כיון דרבא לא בא לתרץ את הקרא דצאנך, רק בא לפרש המשנה דממעט מוקדשין בא להורות דבאופן שלא פדה מקודם שוב לא יתחייב בראשית הגז מטעם דזה הוי מחוסר מעשה בין גיזה לנתינה, אבל אם פדה מקודם ודאי דמחויב בראשית הגז, וכמו כן יש לפרש הא דאיתא לעיל פ"ד גבי כיסוי הדם במקדיש העוף לבדק הבית דפטור מכיסוי מטעם חסרון פדייה לבין שחיטה לכיסוי, והתם ג"כ קשה הא יכול לפדות את העוף מקודם, וע"כ דמיירי שם ג"כ לפרש המשנה דפוטר מוקדשין דמיירי שלא פדה מקודם, והיינו דאם פדה מחיים הלא אין זה מוקדשין והפדייה דאחר שחיטה הוי הפסק בין שפיכה להכסוי: ויש לעיין היאך יכול לפדות הגיזה הא כיון שהקדיש הגיזה במחובר לבעל חי הא בעינן העמדה והערכה, והרי זה כמו שכתבו התוס' הכא דאפילו לאחר גיזה לא בטל דין העמדה והערכה כיון שהיה מתחילה במחובר, וא"כ מדוע לא פריך הש"ס לאוקימתא דרבא הלא בעינן העמדה והערכה, והנה אפשר לומר דשאני הכא כיון דבהמה לא קדשה רק הגיזה לחודיא, אבל זה לא מסתבר, והוא מטעם דכיון דבעינן שומא כדאיתא בערכין במקדיש ראש עבד דשמין אותו, ובאופן דבעינן שומא בעינן העמדה והערכה, וכיון שמבואר לעיל דהגיזה נידונית כאבר מהבהמה הלא בעינן העמדה והערכה, וע"כ צריך לומר דרבא מפרש המשנה למ"ד קדשי בדק הבית לא היו בכלל העמדה והערכה, ולהכי לא פריך הש"ס למ"ד דקדשי בדה"ב היו בכלל העמדה והערכה כמו שפריך לעיל, והיינו דלעיל פריך הש"ס משום דבעינן לפרושי הא דצאנך האמור בתורה, אבל לפרש דברי התנא במתניתין שפיר מצינן למימר דסבר קדשי בדק הבית לא היו בכלל העמדה והערכה:
ובזה יש ליישב שיטת הרמב"ם שהשמיט דינא דרבא כיון דזה אזלא למ"ד דקדשי בדה"ב לא היו בכלל העמדה והערכה, אבל הרמב"ם דסבר בפר"ה מערכין דגם קדשי בדק הבית היו בכלל העמדה והערכה א"כ לא משכחת פדייה להגיזה שהוקדשה במחובר:
והנה התוס' שכתבו דר' מני בר פטיש סבר להא דרבא, לכאורה לפי מה שכתבנו אין לזה הכרח משום דלמ"ד קדשי בדק הבית היו בכלל העמדה והערכה ליתא לדינא דרבא, וע"כ דסברי התוס' דבמקדיש גיזה עצמה לחודיא והבהמה חולין לא בעי העמדה והערכה, אבל הרמב"ם סבר דרבי מני בר פטיש לא סבר הא דרבא מטעם דסבר דגם בזה בעינן העמדה והערכה כיון שהוקדש במחובר לבעל חי, וכיון דבעי שומא בבי"ד בעינן העמדה והערכה: ובספר לב אריה כתב בדבר השמטת הרמב"ם דינא דרבא מטעם דסמך בזה שכתב כיסוי הדם דחסרון פדייה שבא בין שפיכה לכיסוי מבטל המצוה יעו"ש, והמה דברי פלא, דגם שם לא הביא הרמב"ם סברא זו, והוא מהטעם הפשוט דבלא"ה לא יצוייר שם פדיון למ"ד קדשי בדק הבית היו בכלל העמדה והערכה כמו שקאמר שם הש"ס בהדיא, וממילא הרמב"ם דסבר דקדשי בדק הבית היו בכלל העמדה והערכה לא משכחת פדיון להעוף לאחר שחיטה:
ויש לעיין לרבא דבעי בתמורה י"א ע"ב בהקדיש אבר לדמיו מהו דתיחות ליה קדושת הגוף וכו', והיינו דמספקא ליה אם אמרינן פשטה קדושה בכולה או לא, והיינו דהספק הוי גם במקדיש אבר שאין הנשמה תלויה בו כמו שכתב מרן הכס"מ בפר"ה מערכין הי"ד שכן מפרש הרמב"ם יעו"ש. ולפי דברי המהרש"א ומהר"ם הגיזה נחשבת ג"כ לאבר לדין קדושה, וא"כ קשה לרבא עצמו שמוקים המשנה הכא במקדיש הגיזה עצמה, וקשה הלא אם אמרינן פשטה קדושה בכולה אין פדיון וכמו שכתב הרמב"ם דכיון דספק הוי אם פשטה קדושה בכולה לא מקרב ולא תפדה. נמצא דרבא גופיה סותר לדין זה שאמר הכא. ואפשר לומר דרבא סבר דשאני גיזה מאבר ורק באבר מספקא ליה אעפ"י שאין הנשמה תלויה בו אבל עכ"פ האבר שדבוק בו נחשב לגופו, מטעם שאם חסר אותו אבר נעשה בעל מום, משא"כ הגיזה שגם בלא גיזה הבהמה כשרה לקרבן, אבל תהיה זה סתירה לדברי המהרש"א ומהר"ם, ודבריהם מוכח מהסוגיא כמו שכתבנו לעיל, וע"כ צריך לומר דלרבי מני בר פטיש הוי הגיזה כמו אבר מאברי הבהמה לענין קדושה, ורבא לא סבר לה:
ולפי"ז להרמב"ם שסובר כרבי מני בר פטיש שמוכח דע"כ סבר דהגיזה נחשב כמו אבר מהבהמה לקדושה, ממילא כשהקדיש הגיזה הוי הספק אם אמרינן פשטה קדושה בכולה, ואין לזה פדיון, ולהכי השמיט הרמב"ם לדינא דרבא: ובזה יש לתמוה בדברי התוס' שכתבו דרבי מני בר פטיש סבר לדינא דרבא, ולפי המבואר לעיל ע"כ לא סבר רבי מני בר פטיש לדינא דרבא, וצ"ע: