נזר הקודש - חולין· הרב משה רוזין
דף קלד:
ראשית הגז והמתנות. כתבו התוס' תימה למאן דאית ליה לעיל קל"ב דמתנות טבלו ליתנו נמי מתנות לחיוב קודם שהורמו וכו' יעו"ש. נראה דשאני טבל זה דמתנות משום דלא הוי איסור חפצא אלא איסור גברא, והיינו דאין הבשר נאסר באכילה אלא גברא מוזהר שלא לאכול טרם הורם המתנות, ואין זה דומה לבכור בהמה טמאה דתנא לחיוב ולפטור, דשאני בכור בהמה טמאה דהבכור עצם איסור הוא עצמו, משא"כ מתנות שלא הוי עצם איסור. ונפק"מ דבטבל למעשר ולתרומה אם אכל הרי אכל איסור וחייב על זה, משא"כ בשאכל הבשר טרם הורם המתנות לא אכל איסור רק עבר משום איסור דבר אחר שאינו בעצם הדבר, ולהכי לא חשיב זה התנא בהא דלחיוב:
שם. גמ'. שאני תרומה דטבלה. וקשה הא מצד הטבל סגי בחטה אחת, ולהמסקנא דמשום נתינה אתי שפיר:
שם. דורשי חמורות היו אומרים וכו', עי' מה שכתבנו לעיל מזה: כתב הרמב"ם בפר"א ממתנ"ע ה"ב ואפילו טחן הקמח ולשו ואפאו פת הרי"ז נותן ממנו פאה לעניים. והיינו מפני דהכא לא מהני שינוי מגזירת הכתוב מדכתיב תעזוב יתירא כמבואר בב"ק צ"ד. אבל יש לעיין מדוע לא כתב רבינו שצריך לעשר מקודם כדאיתא בש"ס מירחו מעשר ונותן לו, ורבינו כתב זה לקמן בפר"ב הי"א וז"ל, אבל דש וזרה ברחת ובמזרה וגמר מלאכתו מעשר נותן להם מן הפירות המעושרין שיעור פאה יעו"ש. וא"כ הכא כשאפאה פת פשיטא שיש כאן גמר מלאכה, וא"כ מדוע לא כתב שצריך לעשר מקודם. ואפשר לומר דכיון שאפה פת ממילא מובן שעישר מקודם, דהיינו לאחר מירוח וחזקה על חבר וכו' ודוקא לאחר מירוח שזהו זמן חיוב מעשר, שם כתב הרמב"ם דהחיוב מעשר על הבעה"ב לפטור חלקם של עניים דהרי הפסידם שלא נתן להם מקודם בתורת פאה ופטורים מן המעשר:
שם ה"ג אבד כל הקציר וכו' הרי"ז לוקה שהרי עבר על מצות ל"ת ואינו יכול לקיים עשה שבה שנותן לו, ואין להקשות הא יכול לקיים מצות נתינה בפירות אחרים משום דאמרה תורה תעזוב אותם, היינו מזה שנתחייב, וכמו שכתב הרמב"ם לקמן בה"י ואינו חייב ליתן להם דמיהן שלא נאמר בהן ונתן לעניים אלא תעזוב אותם יעו"ש, ממילא מובן מזה שאין לזה תשלומין מפירות אחרים:
אבל לפי"ז יש לעיין בהא דאיתא לעיל ק"ל ע"ב, ת"ש בעה"ב שהיה עובר ממקום למקום וצריך ליטול לקט שכחה ופאה וכו' וחכ"א עני היה באותה שעה ופריך הש"ס טעמא דעני הא עשיר משלם וכו' יעו"ש. וקשה הא לפי מה שכתבנו לא שייך תשלומין ללקט שכחה ופאה. ונראה דשאני בין בעה"ב לאחר, דגבי אחר דליכא חיוב מצוה דתעזוב אותם, להכי יש לדון בדבר שילום דמים. משא"כ בבעה"ב שעליו החיוב עזיבה אותן הפירות בעצמן: והנה מה שכתב הרמב"ם אבד או נשרף, הוא הדין אם אכל, וזהו מפני שאין עליו חיוב תשלומין, וליתא קיום העשה בתשלומין של איזה פרעון, וכן למ"ד שינוי קונה ופטור בשעשאו קמח או פת, הנה פטור גם מדמים ואינו דומה לשינוי קונה בגזלן דמחויב לשלם דמים, מטעם דהכא שאני דבעינן אותם:
והנה יש לעיין עוד בזה, והוא דאיתא לעיל שם אמר רב חסדא המזיק מתנות כהונה או שאכלן פטור מלשלם מ"ט איבע"א דכתיב זה, ואיבע"א משום דהו"ל ממון שאין לו תובעין. והנה לל"ק דהלימוד מדכתיב זה דמשמעו דדוקא כשהם בעין, אבל כשאינן בעין אין כאן חיוב תשלומין, ואיתא שם קל"א הרי שאנסו בית המלך גרנו אם בחובו חייב לעשר יעו"ש. ומפרש הש"ס הטעם משום דקא משתרשי ליה. מבואר מזה דבאופן דקא משתרשי ליה מחויב לשלם, וזה ג"כ לל"ק דילפינן מדכתיב זה, וא"כ לפי"ז גם בלשו"פ אעפ"י דכתיב תעזוב אותם, מ"מ באופן דקא משתרשי לי' מחויב לשלם. ולפי"ז תצא דין חדש דגם בלקט שכחה ופאה דיש חיוב תשלומין באופן דקא משתרשי ליה ובאופן זה אין לוקה משום הל"ת כיון דיקוים העשה על ידי התשלומין, ולזה מדייק הרמב"ם וכתב אבד או נשרף דליכא עליו שום חיוב תשלומין: והנה לפי"ז לכאורה יש לומר דלהכי נקט הרמב"ם אבד אן נשרף ולא קתני או שאכלן, משום דבאכלן איכא משתרשי לי' בזה שמרויח באכילה, אבל זה ליתא דהרי מבואר שם לעיל דלא אמרינן משתרשי לי' באכילה והטעם בזה או כמו שכתבו שם התוס' משום דהי' מתענה, וא"כ לא הרויח, או כמו"ש שם הר"ן טעם אחר כמבואר שם, אבל עכ"פ הדין באכלן כמו אבד או נשרף, וא"כ לכאורה תמוה מדוע לא כתב הרמב"ם דגם בנאכל כן הדין:
והנה יש לעיין היאך הדין באופן שמחויב לשלם מטעם לצאת ידי שמים, אם זה נקרא ניתק לעשה, ואם אמרינן כן אתי שפיר לפי מה שכתבו התוס' שם לעיל ד"ה ואיב"ע, דאיכא נפק"מ בין הלשון דנלמד מוזה לבין הלשון משום דהוי ממון שאין לו תובעין לענין חיוב לצאת ידי שמים, דלטעם מפני שאין לו תובעין בדיני שמים מחויב לשלם. ולפי"ז אם אכלן להלקט שכחה ופאה איכא חיוב בדיני שמים לשלם, וא"כ הוי ניתק לעשה, להכי כתב הרמב"ם אבד או נשרף שאין עליו גם חיוב לצאת ידי שמים. ואתי שפיר דהרמב"ם לשיטתו שסובר להטעם מפני שאין לו תובעין כמבואר בפר"ט מבכורים הי"ד שכתב וז"ל, עבר ואכלן או הזיקן או מכרן אינו חייב לשלם, מפני שהוא ממון שאין לו תובע ידוע עכ"ל. ולפי"ז שפיר מדייק הכא הרמב"ם שכתב אבד או נשרף ולא כתב אבדן או שרפן מפני שבאופן זה חייב לשלם בדיני שמים והוי ניתק לעשה, ומטעם זה לא כתב אכלן: אמנם בעיקר הענין בהא דקא משתרשי ליה הקשה הר"ן מהא דחולין שם קל"ה לא הספיק ליתנו לו עד שצבעו פטור משום דקניי' בשינוי והו"ל כמזיק מתנות כהונה או שאכלן, וקשה הא התם ודאי קא משתרשי ליה, ומזה הקשה הר"ן על התוס' שפירשו דלהכי לא הוי הא דאכלן ריוח מטעם דיכול להתענות, והלא מה נאמר בהא דצמר שצבעו, ופירש הר"ן כללא דמילתא שכל שנתכוון ליקח מתנות כהונה לעצמו ושינה אותן בצביעה או אכלן שוב אינו משלם אע"ג דמשתרשי לי' שהרי הפקיע זכותו, וחיוב ממון אין בהם, אבל אנסו בית המלך גרנו בחובו כיון שלא הפקיע הוא מצותו ומשתרשי לי' עדיין מצותו עליו דמה לי הן ומה לי דמיהן עכ"ל. ביאור דבריו כך הוא לדעתי, והיינו דבאופן דהוי מזיק או גזלן באופן דליתא בעין נפקע מצותן לגמרי, וחיוב גזלן ליכא בהן, ומטעם זה פטור מלשלם, אבל כל זה באופן שיש בזה תורת גזלן. או מזיק שג"כ הוא כמו גזלן. ויש בזה הפקעה מהמצות, וחיוב אין כאן. ומזה הטעם בהא דצבעו להצמר, ואיכא שינוי הנה על ידי השינוי נעשה זה כאילו הם צמר אחר והצמר השייך לכהנים הם כמו נאבדו וליתנהו בעין, ובשביל הצביעה נעשה גזלן, אבל אין עליו חיוב גזלן. אמנם באנסו בית המלך גרנו בחובו ואין על הבעלים תורת גזלן או מזיק, ואדרבה כיון שרצונו ליתן. והרי הוא כשומר על המתנות כהונה, ואעפ"י שאין לחייבו מטעם שומר מפני שמיעטה התורה מחיוב שמירה, אבל עכ"פ חיוב מצוה עדיין לא נפקעה, והרי זה הממון של מקבלי המתנות, וכשאנסו בית המלך גרנו בחובו, הרי זה כאילו החליפו הבעלים הממון של המקבלי מתנה עבור דבר אחר, וממילא החליפין הם של המקבלי המתנה, משום מה לי הן ומה לי דמיהן:
והנה לפי"ז בלקט שכחה ופאה אשר אמרה תורה דשינוי אינו קונה ממילא גם אחרי השינוי דינם כבעין. ואם באופן דמשתרשי ליה חייב בדמיהן: והנה יש ליישב גם שיטת התוס' דמפרשי דלהכי לא שייך באכילה הא דמשתרשי לי' משום דיכול להתענות, ולא קשה מהא דלא הספיק ליתנו לו עד שצבעו דפטור והיינו ג"כ דויון דקנאו בשינוי. נמצא דהרי זה כנאבדו הצמר, כיון שאין לחייבו בחיוב גזלן מפני שהוא ממון שאין לו תובעין, ומה שנהנה בזה דמשתרשי לי' לא נקרא שנהנה מן המתנות כהונה, דהרי המתנות כליתנהו דמיין, וההנאה באה לו ממקום אחר, משא"כ באכלן דהמשתרשי לי' והשינוי באין כאחד, לזה שפיר הוכרחו התוס' להסברא דהיה אפשר לו להתענות, וליכא הנאה דמשתרשי ליה:
והנה לפי"ז למ"ד שינוי קונה בהא דלקט שכחה ופאה, הנה גם בשעשה שינוי גרידא לוקה, והיינו מפני שאין חיוב תשלומין עליו, והרי זה כנאבד ולוקה, אבל הרמב"ם כתב בלקט שכחה ופאה שאין שינוי קונה להכי כתב דלוקה באופן שאבד או נשרף, והוא הדין באכלן. והא דלא כתב הרמב"ם אכלן, הוא מפני שסבר הרמב"ם כר' יוחנן במכות בקיימו ולא קיימו, ולא בעינן שיבטל העשה בידים אלא אם רק לא קיים לוקה, ובאופן שאכלן הרי ביטל העשה בידים, להכי כתב אבד או נשרף:
שם ה"ח כל מתנות עניים אלו אין בהן טובת הנאה לבעלים וכו' ואפילו עני שבישראל מוציאין אותן מידו. מקור הדין בתוספתא דפאה פר"ם. והנה בתוספתא ליתא הלימוד לזה, אבל לעיל קל"א מבואר שזה נלמד מדכתיב לא תלקט לעני להזהיר עני על שלו. אבל קשה מהא דאיתא בגיטין י"ב דפליגי ר"א ורבנן, דרבנן דרשי לא תלקט לעני לאזהרה שלא ילקט עשיר לעני, ור"א דריש להזהיר עני על שלו, וכיון שהרמב"ם פוסק בפר"ב הי"ט, כרבנן, א"כ ע"כ לא סבר להאי דרשא להזהיר עני על שלו, וא"כ מדוע פסוק דמוציאין גם מיד העני אעפ"י שהוא שלו:
ואפשר לומר דסבר הרמב"ם דתרווייהו נשמע מלא תלקט לעני, והיינו דרבנן דרבי אליעזר סברי גם כן להאי דרשא, אלא בזה פליגי דרבנן סברי דדרשינן שתי הדרשות מלא תלקט, ור"א סבר דכיון דאיכא למידרש להזהיר עני על שלו שוב לא דרשינן שלא ללקט עשיר עבור עני כיון דאיכא מגו: והנה מה שכתב הרמב"ם ואפילו עני שבישראל מוציאין אותן מידו, וזהו לשון התוספתא, אבל יש לעיין מנין לדרוש דמוציאין ממנו והלא באזהרה דלא תלקט לעני אין לדרוש יותר מל"ת על הלקיטה, אבל אין הכרח דמוציאין ממנו, ואפשר דמדכתיב תעזוב ומזה דרשו גם באזהרה זו דעני בשלו, והיינו דתעזוב קאי על כל מה דאיכא בכללא דלא תלקט, וזהו כמו שכתבו התוס' בגיטין י"ב לרבנן דדרשי לא תלקט שזהו אזהרה לעשיר שלא ילקט עבור העני, והקשו התוס' שם לאביי דסבר כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אע"מ, ותירצו דשאני הכא דכתיב תעזוב יעו"ש. ולכאורה הא תעזוב קאי על בעל השדה, והיכן מרומז בהלקיטה דעשיר לעני, הלא אדרבה כיון שלבסוף תבוא להעני שפיר קרינן בזה תעזוב לעני, וע"כ דסברי התוס' דכל מה שנכלל בלא תלקט קאי על זה הא דתעזוב:
שם. ה"י נאמר במתנות עניים לעני ולגר תעזוב אותם כל זמן שהעניים תובעין אותן, פסקו העניים לבקש ולחזר עליהם הרי נשאר מהן מותר לכל אדם שאין גופו קדוש כתרומות, ואינו חייב ליתן להן דמיהן שלא נאמר בהן ונתן לעניים אלא תעזוב אותם עכ"ל. והנה יש להבין מה שכתב שאינו חייב ליתן להן דמיהן. הלא כיון שעניים מתייאשין מזה והוי הפקר כמבואר בב"מ כ"ב וא"כ מה מקום יש כאן ליתן להם דמים. וגם אם הבעה"ב בעצמו זוכה הרי הוא ג"כ זוכה מן ההפקר כיון שמותר לכל אדם: ונראה דיש לחקור היאך הדין כשבאו אח"כ עניים לבקש הלקט שו"פ אם מחויבין הבעלים ליתן להם, והיינו אם לא זכו בזה אחרים עדיין, והנה איכא בזה שתי לשונות בתוס' ר"ה ד' ע"ב, ד"ה לשו"פ, וכתבו שם ועוד יש לפרש דשקל בהיתר כגון דליכא עניים ואז איכא בל תאחר, והא דאמרינן וכו' לא קאמר דלא שקיל לנפשי' אלא דלא עבר אם כונס בתוך ביתו יעו"ש. נמצא לפי"ז דאם באו עניים אח"כ ועדיין ישנם לשו"פ מחויב להחזיר להם, ואם בהחלטה הלזו יש לומר לכאורה דגם אם אכלן הבעה"ב קודם שבאו דמחויב לשלם להם הדמים, לזה כתב הרמב"ם דאין בזה חיוב דמים מטעם דלא כתיב בזה נתינה, וזהו כמו שכתבנו לעיל דמטעם זה אין בזה חיוב גזלן כדליתנהו בעין:
אבל אפשר לחלק שאין זה שייכות להתוס' דר"ה דשם מיירי שלא היו עניים, משא"כ דינו של הרמב"ם הכא שפסקו מלחזר אחריהם, וההבדל בזה דבדינא דהתוס' אין שם דין הפקר וייאוש כיון שלא ידעו מזה העניים כיון שלא היו עניים, משא"כ הכא שהיו עניים וידעו מזה נפסקו מלחזר אחריהם, והרי זה ייאוש מעליא, ומותר לכל אדם, א"כ מדוע יגרעו הבעלים: ונראה כוונת הרמב"ם דבא להורות לנו דאם עניים פסקו מטעם דכבד עליהם הלקיטה, ומטעם זה מבקשים דמים לפי שיווי הפירות על זה כתב הרמב"ם דאין מחויב ליתן דמים מטעם דלא כתיב ונתן:
שם הי"א מאימתי כל אדם מותרין בלקט, משיכנסו המלקטים שניים, וילקטו אחר המלקטים ויצאו וכו'. ויש לעיין הלא פליגי ר' יוחנן ור"ל בב"מ כ"ב בפירוש הנמושות ששנה התנא ור' יוחנן סבר שזהו סבי דאזלי אתיגרא, ור"ל אמר לקוטי וכו' יעו"ש. וידוע דהלכה כר' יוחנן לגבי ר"ל כמבואר ביבמות ל"ו. וא"כ מדוע פוסק הרמב"ם כר"ל. ומצאתי בשו"ת הרשב"א סימן שס"ט שנשאל על זה וכתב דכיון דלא פליגי לענין דינא אלא בפירושא דנמושות, ונקט זה דר"ל משום דזה שכיחא טפי עכת"ד ועי' בכס"מ. ונראה עוד דסמיך הרמב"ם על הא דאמר אביי ב"מ י"ב עשאוה כמו שהלכו בה הנמושות, ופירש"י לקוטי בתר לקוטי יעו"ש. והוכרח רש"י לזה דהרי התם ליכא סבי דאזלי אתיגרא דהפועל ובניו אחריו הרי זה לקוטי בתר לקוטי, וא"כ נשמע מזה דהנמושות פירושו לקוטי בתר לקוטי, וכיון שכן מפרש אביי להכי יש לנקוט כן לדינא:
עוד נראה דסבר הרמב"ם דלא פליגי ר' יוחנן ור"ל, משום דמסתברא דסבי דאזלי אתיגרא הם הם הלוקטים השניים, וכן הבניו הקטנים של הפועל הם הלוקטים השניים, ומר אמר חדא ומר אמר חדא אבל הכוונה אחד הוא הלוקטים השניים:
והנה הא דמותר לכל אדם ע"כ הוא מתורת הפקר, והיינו שהעניים הם המפקירים. והזוכים הם זוכים בתורת הפקר ופטורין מן המעשר ואפילו אם הזוכים הם עשירים. אבל יש לעיין הלא הבעלים הם תמיד קודמים לזכייה מטעם חצר, וא"כ היאך זוכים כל אדם, והלא תמיד קדמה זכיית הבעל הבית. ואפשר דמיירי בשדה שאינה משתמרת לדעתו, והיינו שאינו עומד בצד שדהו. והנה בתוס' ר"ע בפאה פר"ח מ"א העיר בזה, וכתב דתקשה מזה להא דב"מ י"א דאותביה ר' אבא לעולא ממעשה דר"ג וזקנים, וסובר דגם חצר שאינה משתמרת ג"כ קונה, ולדידיה תקשה ממתניתין דהכא עכת"ד. והנה יש להעיר לשיטת הש"ך סימן רס"ח דגם גבי חצר שייך ייאוש שלא מדעת ולא קניא. עי' בספר נטעי נאמנים חו"מ סימן ל' ובהמגיה:
אבל לדעתי נראה דליתא הכא תורת חצר מטעם דכיון דרחמנא אפקרי' להחצר דהיינו השדה לעניים ללקיטה, ואפילו לאחר שנגמרה הלקיטה דהלקט, הלא עדיין משועבדת השדה לשכחה הבאה אחרי עשיית העמרים. ויש לעניים דריסת הרגל וממילא אין זו השדה של בעל השדה, והרי זה כהא דאיתא בנדרים מ"ב דפריך שם הגמ' מ"ש אוכל מן הנוטות דפרי דהפקירא אינון, ארעא נמי רחמנא אפקרה ללקיטת הפירות יעו"ש. הרי מבואר דבמקום שאמרה תורה שרשות לכל אדם ללקיטה דהפירות הוי האי ארעא הפקר, ולכן כמו לגבי שביעית דכיון שיש רשות לקיטה הוי ארעא ג"כ הפקר, הנה כמו כן לענין לקט כיון דהרשות לעניים לכנס להשדה ללקוט, הוי האי ארעא הפקר, ואף לאחר שפסקו מלקט אבל עדיין יש להם רשות כניסה לענין שכחה, ואעפ"י שאינו דומה לשביעית דהתם הוי הפקר לכו"ע משא"כ בלקט שכחה ופאה דלא הוי הפקר אלא לעניים, מ"מ נראה דלא הוי יותר מחצר השותפין דאין קונין זה מזה, ב"ב פ"ד, ממילא אין יכול לזכות מהפקר להאי חצר, ומטעם זה אין החצר שלו:
ומזה אני תמה על הרדב"ז בפירושו הכא שכתב וז"ל, ואם קדם בעל השדה אחר שהלכו הנמושות ואמר זכתה לי שדה נראה דהוי שלו, ואין אחרים יכולים ליטלו אע"ג דאינו עומד בצד שדהו יעו"ש. ולפי מה שכתבנו וביארנו, דבריו תמוהין. ועוד דלפי"ז היאך יפרש המשנה הא דמותרין לכל אדם. איברא דהרדב"ז כותב לקמן דכל אדם הוא לאו דוקא אלא הכוונה לעשירים, וזהו לבעל הבית יעו"ש. הנה כמובן שדוחק לפרש כן:
ולדבריו בריו תהיה נפק"מ רבתי לדינא לענין מעשר, והיינו לפי מה שכתב המל"מ בפר"ב מתרומות ה"ט דלקט שכחה ופאה נפטרן מן המעשר לאחר שזכו בהן העניים. והנה אם אמרינן כן נמצא דהלקט לאחר שפסקו העניים ללקט חיוב מעשר עליו, אבל אם אמרינן דהוי הפקר פטור מן המעשר מטעם הפקר, אבל נראה שהוא מטעם הפקר וכמו שכתבנו לעיל:
שם הי"ג מתנות עניים שבשדה שאין העניים מקפידים עליהן הרי הן של בעל השדה, ואעפ"י שעדיין לא פסקו העניים מלחזר על מתנותיהם, עכ"ל. מקור הדין בתוספתא פר"א דפאה. והנה בתוספתא ליתא הא דכתב הרמב"ם ואעפ"י שעדיין לא פסקו העניים מלחזר על מתנותיהם, וזה הוסיף הרמב"ם מדעתו, וע"כ מפני שהוקשה להרמב"ם דמה הוסיפה התוספתא על המשנה דאימתי מותרין כל אדם בלקט, ולזה מוסיף הרמב"ם דזהו דין חדש והיינו דאעפ"י שהעניים באין בשדה ומלקטן אבל אינם מלקטים מה שלא ישרו בעיניהם וסד"א דכיון שעדיין הם עסוקין בלקיטה, ממילא אין לבעל השדה שייכות בהדברים שאינן מקפידין, על זה משמיע לנו התוספתא כי בהדברים שאין העניים מקפידים הוא לבעל השדה:
והנה מדשנה התנא שזהו לבעל השדה ולא שנה שמותר לכל אדם כמו ששנה התנא משהלכו הנמושות שמותר לכל אדם, משמע שזהו רק לבעל השדה לבדו, ויש להבין מ"ש זה מזה. ואפשר לומר דכיון דאין העניים מקפידים על זה ליטלן, הרי זה כאילו לא הופרשו עבורם, והוי כעין הפרשה בטעות: ויש לפרש שזהו הכוונה בירושלמי פר"ח דפאה דפריך שם על האי דינא דהתוספתא רבי בון בר חייא בעי ויש אדם קורא שם פאה לעצמו, ומסיק תני רשב"י לעני ולגר תעזוב אותו ולא לעורבים ולעטלפים יעו"ש:
והביאור שיש כאן טעות בעזיבה, וממילא נתבטלה תורת פאה מזה, ולהכי הרי זה לבעל השדה:
ויש לעיין היאך הדין לענין מעשר, דהרי אם אמרינן דנתבטלה שם פאה מזה, וגם אינה הפקר וא"כ מחויב הבעל השדה לעשר והנה הא דלא דברו מזה, הנה אם בהחלטה שגם העניים פטורים ממעשר רק כשבאו לידם, אתי שפיר הכא טפי, מה שאין כן אם אמרינן דתיומ"י כשנקראת פאה יש לה תורת פטור ממעשר, א"כ יש לעיין הכא בזה שזכה בעל השדה:
והנה תמהני על הרדב"ז בהלכה זו שפירש בהאי דינא שזה עצמו הדין דהמשנה משהלכו בה הנמושות, ומזה דן דגם שם הדין שהוא לבעל השדה יעו"ש. דבריו תמוהין טובא, לפי מה שביארנו וצ"ע:
ומה שמדייק הרדב"ז מהא דכתב הרמב"ם בהי"ב כל זמן שיש לעני ליטול שכחת הזיתים המונחות בארץ תחת האילנות נוטל ואעפ"י שכבר הותר כל אדם בשכחה שבראש האילן. ואם איתא שאעפ"י שהותר כל אדם עדיין יש להם זכות במה שבראש האילן א"כ מאי איריא מפני שיש לו תחתיו, ואפילו אין תחתיו נמי יש לו בראשו, אלא ודאי שכיון שהותר כל אדם זכה בעל השדה בשלו יעו"ש. גם זה לא דייקא דע"כ אם הותר מה שבראש האילן לכל אדם, היינו בין לעניים ובין לעשירים, נמצא שזכות זה אינו מדין מתנות עניים, אלא הוא מתורת הפקר, וא"כ אין זה שייכות לומר אשר זכות זה דהפקר יועיל לו לזכות מה שתחתיו, וזכות העניים לזכות מה שתחתיו הוא רק אם יש לו זכות מצד מתנות עניים, ולהכי שפיר מדייק הרמב"ם דהמונחות תחתיו לא נגרע זכות העניים בשביל שהותר לכל אדם מה שבראש האילן, וכמוש"נ: