נזר הקודש - חולין· הרב משה רוזין
דף קלד.
גמ'. אמר רב לא שנו אלא ששקל לעצמו אבל שקל לו טבח הדין עם הטבח ורב אסי אמר אפילו שקל לו טבח הדין עמו, היינו הדין עם הלוקח, ופירש"י הואיל וישנה לגזילה בעין במקום שהוא שם ילך יעו"ש. והנה פירש"י מוכרח לפי מה שמבואר בסוגיא לעיל קל"א דפריך שם לרב חסדא דסבר דמזיק מתנות כהונה או שאכלן פטור, ומשני דמשנה איירי בדאיתא בעיני', וע"כ פלוגתא זו דרב ורב אסי מיירי בדאיתא בעין ורב סבר דבשקל לו טבח הדין אף עם הטבח דהיינו הראשון גם כן ישנו בחיוב ורבי אסי סבר דהדין עם השני ודלא כרב חסדא דסבר דגם הראשון ישנו בדין זה דתביעה של הכהן. אבל קשה דהלא באופן שאיתא בעין מבואר בב"ק קט"ו דכו"ע סברי כרב חסדא דהדין אף עם הראשון, והתוס' הקשו בזה לפי פירושם, אבל תקשה זה גם לפירש"י:
ונראה דזהו כוונת הש"ס דקאמר לא דכו"ע אית להו דרב חסדא, והיינו הטעם דאיתא בעיניא, ופליגי במתנות כהונה נגזלות, ורב סבר מתנות כהונה נגזלות, וממילא הראשון הוא הגזלן והדין עמו. ורב אסי סבר מתנות כהונה אינן נגזלות וממילא הדין עם השני דהיינו הלוקח. והשיט"מ ב"ק שם מביא בשם הרמ"ה דלמ"ד נגזלות יש בזה תורת גזל לחייב את הגזלן עליהן באונסין לפיכך רצה גובה את הדמים מן הטבח רצה גובה את המתנות מן הלוקח כדר"ח עכ"ד יעו"ש:
ויש לעיין כיון דרב חסדא סבר דמזיק מתנות כהונה פטור כיון דליתא בעיני' מדוע כשמכר לאחר יתחייב באונסיו. והלא כשיארע אונס ליהוי כמזיק. ונראה דכיון דלקח דמי המתנות גם זה נקרא איתא בעיני' דמה לי הן ומה לי דמיהן, וכיון שהטבח קבל דמים והמתנות הם בעיני' אצל הלוקח, להכי הרי הם כשותפין ומחויבן לשלם, והחיוב אונסין בא להטבח מפני שמקבל הדמים דמי המתנות, ולפי"ז גם אם הלוקח אכלן חיוב דהטבח לא נפקע מפני שזה נקרא איתא בעיני' עבור הדמים שקבל. ובזה יש ליישב הא דהקשו התוס' לפירש"י דלרב אסי הדין עם השני ולא עם הראשון דהא בגזל ולא נתייאשו הבעלים ובא אחר ואכלו ליכא מאן דפליג שלא יוכל לגבות מן הראשון הגוזל יעו"ש. אמנם נראה דשאני הכא במתנות כהונה שהוא ממון שאין לו תובעין, וכל עיקר התביעה הוא רק מטעם דאיתא בעיני', ואינו דומה לגזלן שהוא ממון שיש לו תובעין דהיינו דהנגזל תובע רק מהגזלן, כשליתא בעינא דהיינו שבא אחר ואכלן, משא"כ בממון שאין לו תובעין ורק בדאיתא בעינא יש חיוב ליתן, ולהכי כשהמתנות בעין ביד הלוקח מחויב הלוקח להחזיר, אבל הראשון לרב אסי דסבר דלא נעשה גזלן, ממילא הוי כמו שאכל או שהזיק את המתנות, והדין רק עם הלוקח מפני שהמתנות תחת ידו. ובזה פליגי רב ורב אסי דרב סבר דהטבה הוא הגזלן, והדמים שקבל הרי זה בדאיתא בעיני', ורב אסי סבר דלא נעשה הטבח גזלן והדמים שקבל הרי זה כאכל המתנות. כן נראה בשיטת רש"י: והנה שיטת התוס' דרב לית ליה דרב חסדא דהדין דוקא עם הטבח, ורב אסי סבר כרב חסדא והדין אף עם הלוקח, ודתי דכו"ע אית להו דר"ח ובמתנות כהונה נגזלות קא מיפלגי, דרב סבר נגזלות והדין אף עם הטבח כרב חסדא, ורב אסי סבר דהדין דוקא עם הלוקח לפי שהמתנות אינן נגזלות: והנה יוצא מזה דבון לפירש"י ובין לפירוש התוס' יש כאן חיוב תשלומין או שהטבח מחויב או הלוקח אבל פטור לגמרי ליכא מאן דפליג:
ולפי"ז יש לעיין הא דכתב הרמב"ם בפר"ט מהל' בכורים הי"ד וז"ל, עבר ואכלן או הזיקן או מכרן אינו חייב לשלם מפני שהוא ממון שאין לו תובע ידוע, והקונה אותם אעפ"י שאינו רשאי הרי זה מותר לאכלן מפני שמתנות כהונה נגזלות עכ"ל. ותמוה שזה דלא כהסוגיא דבאופן ששקל לעצמו דעכ"פ איכא חיוב תשלומין. וראיתי למרן הביא בשם הר"ן שכתב שהרמב"ם מפרש אמר רב לא שנו דחייב הלוקח ליתן לכהן אלא ששקל לעצמו אבל לא שקל לעצמו רשאי הלוקח לאכלן שהראשון הוא שגזלן והלוקח מותר לאכלן מפני שמתנות כהונה נגזלות עכ"ל. ולפי"ז יש לעיין מדוע כששקל לעצמו חייב לשלם כיון שמתנות כהונה נגזלות, וע"כ צריך לומר דסבר הרמב"ם דכל עיקר הדין דמזיק מתנות כהונה או שאכלן פטור זהו רק להבעלים יש להם זכות זה, אבל לא לאחרים, ויש סמך לזה מהסוגיא דקדושין נ"ח כמו שכתבנו לעיל:
אבל תקשה לפי"ז דבששקל הוא לעצמו הרי זה גזל של אחרים ולא של הבעלים ופשיטא שחייב לשלם ומדוע השמיט זה הרמב"ם, ומרן שם הקשה בזה, אבל נראה דגם בששקל הוא לעצמו אמנם שזה לו מפאת המכירה וברשות המוכר שקל הרי זה נכלל בהמכירה והמוכר הוא הגזלן ולא הלוקח, ולהכי גם בזה מותר הלוקח לאכלן מטעם דבהיתרא אתי לידי'. כן נראה בביאור שיטתו, אבל שיטת רש"י ותוס' והרמ"ה לא סברי כן וכמוש"נ:
שם. ורמינהו חורי הנמלים וכו' שספק לקט לקט, ופירש"י דפריך משום דסתם משנה ר"מ. ובתוס' פירשו משום דא"כ גם רבנן סברי דספק לקט לקט. עי' במהרש"א מה שמפרש כוונת התוס' דלא ניחא להו סברת רש"י דפירש משום דסתם משנה ר"מ, משום דא"כ מאי פריך והא טעמא קאמר כיון דרבנן לית להו האי טעמא, אבל קשה לפי"ז מה דמשני שבלשון יחיד אני שונה אותה דמה מהני, הא כיון דרבנן לא סברי כן, ואכתי תקשה מרבנן, וזה ודאי דוחק לומר דגם לרבנן קורא לשון יחיד וצ"ע, עי' בתו"ח שהעיר ג"כ בדברי התוס':
שם אמר רבא הכא פרה בחזקת פטורה קיימא קמה בחזקת חיובא קיימא. ולכאורה קשיין הני דיוקי אהדדי, והיינו דהא דאמר פרה בחזקת פטור קיימא, משמע דבספק חייב, ובקמה קאמר בחזקת חיוב קיימא, משמע דבספק פטור, וזה תמוה דהרי ע"כ בקמה גם מספק חייב מטעם משום עני ורש הצדיקו צדק משלך ותן לו. וראיתי בטו"א לר"ה באבני מלואים שם מפרש דהך דקמה הוא לאו דוקא יעו"ש. ועי' בשו"ת חת"ס סימן ש"ט, אבל נראה דגם הא דמפרשים דפרה בחזקת פטור קיימא הוא דוקא, תמוה דהרי גם בפרה ליתא חזקת פטור מעליא, דהרי איכא חזקה אחרת כנגדה והיינו חזקת חי דהבהמה ואית לן לומר דנשחטה אח"כ בשעה שנתחייב במתנות וא"כ איכא חזקה נגד חזקה והוי ספק השקול, וגם בקמה ליכא חזקת חיוב מעליא וכמו שהקשו בטו"א שם ובקונטרס הספקות:
והנה לדעתי נראה דכוונת רבא כמו שאיתא בירושלמי שלהי פר"ד דפאה דפריך שם קמה אקמה, ורשב"ל משני ישראל שעיקרו חייב ספיקו חייב, וגוי שעיקרו פטור ספיקו פטור. ביאור הדברים לדעתי, דישראל יש עליו חיוב ליתן מתנות, וגם הוזהר בהצדיקו, נמצא דהוזהר גם על הספק, מה שאין כן גוי דע"כ כיון שספק איכא אם היה בר חיובא, היינו דהוי ספק אם נתחייב בהא דצדק משלך ג"כ להכי פטור כיון שאיכא גם ספק אם נתחייב בספק. ובזה יש לפרש דברי רבא ג"כ בזה שאמר פרה בחזקת פטור קיימא, היינו שלא כיוון רבא על הא דפרה רק על העובדא דפרה דתנן במשנה דהספק נולד בספק ישראל ובספק גוי. משא"כ הא דקמה דמיירי בישראל רק הספק בהלקט אם הוא לעניים, וכיון שנתחייב ע"כ גם בספק כיון דישראל הוא להכי חייב, ובזה פריך לו אביי מהא דעיסה ג"כ דהספק אם הוי ישראל או גוי בשעת הגלגול, ומ"מ חייב ועל זה משני דשאני ספק איסורא דגם גבי ספק ישראל יש להחמיר כדין ספק דאורייתא לחומרא, ובזה אתי שפיר דלא פריך אביי מהא דספק בקמה גופיה דהיינו קמה אקמה, ורק רבא מותיב מקמה אקמה לקמן, ומדוע לא מותיב אביי מקמה אקמה, ולדברינו אתי שפיר משום דהברייתא זו מיירי בגר והרי זה דומה לפרה דתנן במשנתינו, ולאחר ששני רבא ההבדל שבין ספק ישראל וספק גוי, לבין ספק במציאות גבי ישראל, שוב לא קשה מהא דקמה דמיירי בספק ישראל ספק גוי:
והנה הרמב"ם בפר"ד ממתנות עניים ה"ו כתב וספק מתנות עניים לעניים שנאמר תעזוב הנח לפניהם משלך יעו"ש. וקשה מדוע לא כתב מטעם דכתיב הצדיקו צדק משלך ותן לו כדאיתא בסוגיא, ופלא שלא העירו בזה הנו"כ. איברא דבירושלמי שם אייתא אמר ר' יוחנן וכהן זכה הוא מה ששנה לנו רבי תעזוב הנח לפניהם משלך יעו"ש. וכתב הרמב"ם להאי דרשה. אבל יש להבין מדוע לא כתב הטעם שאיתא בש"ס דילן. ואפשר לומר דנפק"מ מהא דתעזוב דאפילו מה שנותן יותר מספק היינו שמוסיף הבעה"ב מדידיה גם כן דין מתנות עניים על זה להיות פטור ממעשר, וזה נלמד מתעזוב יתירה, ושם מיירי באופן זה שמוסיף משלו: