נזר הקודש - חולין· הרב משה רוזין
דף קלג:
אמר רב הונא שותף בראש פטור מן הלחי שותף ביד פטור מן הזרוע, שותף בבני מעיים פטור מן הקיבה, וחייא בר רב אמר אפילו שותף באחת מהן פטור מכולן. ביאור הפלוגתא, דרב הונא סבר דשלש מצות הן, וכל אחת ואחת היא נתינה חדא בפני עצמה, והיינו כמו שדרש רבי יהודה בספרי שכל מתנה ומתנה זכו בזכות מצוה בפני עצמה, וכן איתא בספרי רבי יהודה אומר דורשי רשומות היו אומרים נתן לו זרוע תחת היד וכה"א ויקם מתוך העדה ויקח רומח בידו, הלחיים זו תחת תפלה וכה"א ויעמוד פנחס ויפלל קבה תחת האשה אל קבתה יעו"ש, הרי חזינן דזכו הכהנים באלו המתנות בזכות פנחס שקידש שם שמים וכל אלו השלשה הם בעבור השלשה דברים, (להכי הם שלשה מצות), ולכן אם נתפטר מאחד בשביל שותפות של כהן, אבל לא נתפטר מהשאר, וחייא בר רב סבר דע"כ השלשה אלו מצוה אחת הן, ולא נתנה לכהנים עבור שזכה פנחס משום דאם בשביל זה היה הזכות להכהנים שהם מזרעו של פנחס, וכיון שהזכות הזה לכל הכהנים בני אהרן כדכתיב בקרא וזה משפט הכהנים דהיינו כל הכהנים כולם. ולפי"ז לא נתנה התורה המתנות בשביל השלשה דברים שעשה פנחס, וממילא הם מצוה חדא, ואם הכהן שותף באחת פטור מכולן, וטעם השלשה הם בשביל הכהנים בעצמן להראות ייחוסם כמו שכתב הרמב"ם במורה הנבוכים והובא ברמב"ן כי הלחיים בעבור היותם ראשית הגוף והזרוע בעבור היותו ראשית האברים המשתרגים בגיד, והקיבה ראשית המעיים כי הראשית בכולם ינתנו למשרתי ד' לכבודו יתברך, ע"כ. והטעם הזה הוא לזכות כל הכהנים כולם, ורב הונא סבר כיון דמצוה זו נתחדשה אחר מעשה פנחס ולא נאמרה פרשה זו בפ' קרח ששם נאמרו זכיות הכהנים להכי מסתבר שזכו הכהנים במתנות האלה מפני מעשה פנחס, וממילא הם שלשה מצות. והרמב"ם פוסק בפר"ט מבכורים הי"ב כרב הונא, וע"כ סבר דאעפ"י שעיקר הטעם להראות ייחוסם של הכהנים כולם אבל מפני שנאמרה מצוה זו אחר מעשה פנחס, מוכח דזכו הכהנים גם מטעם זה גם כן, וממילא הוי כל חדא מתנה מצוה בפני עצמה, וביותר שכן מוכח מהברייתא כרב הונא, וחייא בר רב איתותב, וע"כ הוא ג"כ עפ"י סברת רבי יהודה בספרי, וכמוש"נ:
איבעיא להו הראש שלך וכולה שלי מהו וכו' ופשטוה דבתר חיובא אזלינן. והנה יוצא מסוגיא דאם הכהן שותף בהבהמה אפילו באחד ממאה פוטר מחיוב מתנות לגמרי, וכשהוא שותף בהזרוע לחודיא חייב בשארי מתנות, והטעם בזה כי כשהוא שותף בחלק אחד שאינו מבורר, הנה שייכות השותפות בכל אבר ואבר, משא"כ כשהוא שותף באבר מיוחד, אין לו שייכות בהשאר, ומובן בזה שאם הוי שותף באבר מיוחד שאין בו אחד מן המתנות פשיטא שחייב במתנות כיון שאין לו שייכות בהאברים שהם מתנות לכהנים:
ויש לעיין בהא דזרוע שהדין בזרוע הימנית היאך הדין שהיה שותף בזרוע השמאלית אם זה פוטר מחיוב הזרוע, והנה מסתבר שזה אינו פוטר, אבל לפי"ז יש לעיין בשנעשה שותף בזרוע סתם, והנה הכהן השותף יכול לתבוע הזרוע הימנית כיון שאמר סתם זרוע, או דלמא דכיון דיכול להדחותו לזרוע השמאלית לא נתפטר מחיוב הזרוע, וצ"ע:
תוס' ד"ה ועורות קדשים, תימה אמאי חשיב עורות קדשים מהארבע שהיו בירושלים הלא בעזרה היו מפשיטין אפילו קדשים קלים וכו' והקשה המהרש"א הא בכורים ומורם מן התודה הוי נמי בעזרה יעו"ש. ונראה דכוונת התוס' דהעיקר בזה במקום שבא להם הזכות, והנה בבכורים דלא מצי אכלי עד לאחר הקטרת אימורים אבל הבשר לא נפסל ביוצא חוץ לעזרה לאחר זריקה, והקטרת אימורים הוא המתיר הבשר באכילה שפיר מהני גם כשהבשר בירושלים, ולכך אמר דזכי בהם בירושלים, וכן מורם מן התודה, דמשעת הרמה זכו בהם ואז הם בירושלים, משא"כ בעור שהזריקה מתיר העורות להדיוט, ומבואר בזבחים ק"ג דאין הפשט קודם זריקה, נמצא בשמפשיט העור בזה באה הזכייה לכהנים להיות זוכים בו. וזה מוכרח להיות בעזרה בבדי שלא יופסלו האימורים ביוצא. נמצא דבא להם הזכות בעזרה, זהו כוונת התוס' בהתימה:
אמנם נראה דכיון דההפשט שבעזרה הוא לא מחמת העור בעצמה אלא מפני האימורים שלא יופסלו להכי חשיב לה מהא דירושלים, ולא בעזרה: