נזר הקודש - חולין· הרב משה רוזין
דף קלב.
רבי ר' ישמעאל תנא כהן ולא כהנת, היינו דזה ודאי סבר דכהנת מותרת באכילת המתנות כיון שאין בהם קדושה, אלא שאין הבעלים מקיימין מצות נתינה כשנותן לכהנת. ובזה יש להבין מה שכתבו התוס' נראה דלא ממעט אלא בנשאת לזר אבל לא נשאת כיון דאכלה בתרומה דחמירא כ"ש דיהבי לה מתנות יעו"ש. ותמוה דודאי אוכלת המתנות דהרי גם זר מותר לאוכלם. ועיקר הדבר אם יש בזה מצות נתינה, וא"כ אי יש הבדל בין אם לא נשאת לנשאת, ואפשר דכוונת התוס' ג"כ לענין קיום מצות נתינה והק"ו מתרומה אשר בת כהן אוכלת בתרומה, והבעלים הנותנים תרומה לכהנת מקיימים גם מצות נתינה ולהכי כן הדין גם במתנות דיהבינן לכהנת יש בזה קיום מצות נתינה גם כן. וא"כ לפי"ז היאך מתפרש דברי תנא דבי ר' ישמעאל דאמר כהן ולא כהנת דלענין אכילה פשיטא שמותרת לאוכלן וקיום מצות נתינה ג"כ מק"ו מתרומה. וע"כ סברת התוס' כך הוא דבלא נשאת דאיכא ק"ו מתרומה גם ר' ישמעאל מודה דיש קיום מצוה בנתינתה לכהנת, ורק בשנאת לזר דאינה אוכלת בתרומה וליכא ק"ו בזה סבר ר' ישמעאל דליכא מצות נתינה לכהנת. ומה שמסיימין התוס' ומיהו אפשר דלא יהבינן לה לד' ישמעאל, ע"כ כוונתם דלא יהבינן לה אפילו כשלא נשאת לזר, וזה טעמא בעי והלא איכא ק"ו מתרומה, ואם בשביל דמסיים ר' ישמעאל וילמוד סתום מן המפורש היינו ממנחה דממעט כהנת, הלא ק"ו עדיפא:
ונראה לפי מה דאיתא לעיל דנתינת המתנות להמחזיק בתורת ד', היינו לאותם שעוסקים בתורה ואינן נותנין לע"ה, ואיתא שם בתוס' ד"ה מנין. בשם הירושלמי רבי יהודה אומר אין נותנים אותה אלא לחבר דהיינו בכורים יעו"ש. ואפשר דתנא דבי ר' ישמעאל סבר דה"ה מתנות אינן נותנין אלא לחבר העוסק בתורת ד'. ואפילו אם אמרינן דבדליתא חבר נותנין גם לע"ה, אבל עכ"פ מחויב הוא לעסוק בתורה. אבל אשה שאינה מצווה ללימוד התורה אין נותנים לה מתנות כהונה וליכא ק"ו מתרומה, משום דשאני תרומה שזהו לחמו של כהן, והתורה אמרה שגם קנין כספו אוכל בתרומה, ואעפ"י שכתבו התוס' במנחות י"ח ד"ה מודה, דהמחזיקים בתורת ד' קאי גם אתרומה ומעשר יעו"ש. אבל איכא למימר דתנא דבי ר' ישמעאל סבר דשאני תרומה ממתנות כהונה וליכא ק"ו:
דבי ראב"י תנא כהן ואפילו כהנת הוי מיעוט אחר מיעוט ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות. והנה לכאורה לא סבר ראב"י דאין נותנין מתנות לכהן ע"ה דכיון דמרבה כהנת שאינה מצווה בלימוד התורה ממילא ע"ה לא גרע מכהנת:
ובזה יש להבין הא דהשמיט הרמב"ם להאי דינא דאין נותנין מתנות לכהן ע"ה, עי' בב"ח סימן ס"א שמחפש טעם בדבר השמטת הרמב"ם. ונראה דכיון דרבתה תורה דיהבינן גם לכהנת ויש בזה גם קיום מצות נתינה אעפ"י שאינה מצווה בלימוד התורה, וכן פסק הרמב"ם בפר"ט מבכורים ה"כ שכתב הכהנת אוכלת המתנות, וע"כ כוונתו דיש בזה גם קיום מצות נתינה, וא"כ כהן ע"ה לא גרע ממנה, ואדרבה יש מעלה שעכ"פ מחויב בלימוד התורה, להכי השמיט להאי דינא, וכן הרי"ף והרא"ש השמיטוהו, וע"כ מהאי טעמא: כתב הרמב"ם בפר"א מבכורים ה"א עשרים וארבע מתנות כהונה לכהנים וכולן מפורשין בתורה ועל כולן נכרתה ברית לאהרן וכל כהן שאינו מודה בהן אין לו חלק בכהנים ואין נותנין לו מתנות כהן עכ"ל. והנה מקורו מהא דאיתא במנחות י"ח כל כהן שאינו מודה בעבודה אין לו חלק בכהונה, ותמה מרן בכס"מ למה שינה רבינו הלשון יעו"ש, והיינו דשם בסוגיא איתא שאינו מודה בעבודה, והרמב"ם כתב שאינו מודה בהן, משמע דלאו דוקא בעבודה אלא בעינן שיהיה מודה בכל המתנות כהונה:
ונראה דהרמב"ם הוכרח לזה בכדי שלא תקשה הא דהקשו התוס' שם דהכא נקט מודה בעבודה משמע אפילו ת"ח אלא שהוא רשע, ובפרק הזרוע והלחיים אמרינן דאין נותנין מתנה לכהן ע"ה ולא קאמר לכהן שאינו מודה מדקאמר מחזיקים, לזה כתב הרמב"ם דהכוונה מחזיקים היינו ג"כ שמודה, וכלל הוא בכל המתנות כהונה שיהיה מודה בהן, ושני הסוגיות הם דבר אחד דבעינן מודה בהן, והנה לשיטת הרמב"ם אין נותנין מתנות כהונה אפילו לת"ח אם הוא רשע:
אמנם שיטת התוס' שם דיש הבדל בין עבודת המקדש למתנות כהונה, והיינו דלענין עבודה במקדש בעינן מודה בעבודה, ולענין מתנות כהונה בעינן מחזיק בתורת ד' אפילו אינו מודה בזה:
ותצא מזה נפק"מ לדינא בזמן הזה לענין פדיון בכור, דלדעת הרמב"ם אין לכהן רשע זכות בפדיון בכור, ולשיטת התוס' גם כהן רשע רשאי לקבל החמשה סלעים לפדיון הבן הבכור אעפ"י שאינו מודה בזה:
אמנם נראה דע"כ גם התוס' מודו דשאני פדיון בכור דבעינן שיתכוון לזכות עבור הפדיון וכיון שאינו מודה בזה אינו מכוון לזכות הסלעים בכדי שיהיה הבכור פדוי כיון שאינו מאמין בעצם הפדיון, וצ"ע: ועי' בספרנו נזר הקודש למס' מנחות שם:
גמ'. אמר רב הונא בר חייא מאי חייב נמי דקאמר חייב בחצי מתנות. והקשה בספר לב אריה אמאי לא יטול כל המתנות כיון דמחצה מגיע לו בודאי ועל החצי השני הוי ספק אם מגיע לו או לבעה"ב הוי דומיא דספק ויבם דפרק החולץ שבא לחלוק בנכסי סבא דאמרינן אין ספק מוציא מידי ודאי,והכא נמי הרי החצי של הבעה"ב הוי ספק אם מגיע לו דהיינו אם חוששין לזרע האב, ומחזיק זה בספק והכהן הוא ודאי בהחצי, ולמה לא אמרינן הכא אין ספק מוציא מידי ודאי של הכהן:
ונראה דהא דאין ספק מוציא מידי ודאי היינו דהוי כעין חזקה והיינו דהודאי של החצי עושה אותו למוחזק גם בחצי השני' אבל זהו רק בספיקא דעובדא דהיינו דספק הוי היאך היה המעשה, אבל זה לא מהני בספיקא דדינא כמו שאמרו הראשונים דבספיקא דדינא לא מהני חזקה דאין בכח חזקה להכריע הדין. ומכש"כ הא דאין ספק מוציא מידי ודאי דלא הוי כחו חזק כמו חזקה מעליא פשיטא דלא מהני להכריע ספיקא דדינא, ויכול הבעל הבית לומר קים לי דחוששין לזרע האב והמוציא מחבירו עליו הראיה. ומטעם זה לא דמי להא דהקשו התוס' ב"מ דהאומר כולה שלי שהקשו מדוע לא אמרינן אין ספק מוציא מידי ודאי דהתם ע"כ הספק במעשה, משא"כ הכא יכול הבעה"ב לומר קים לי כמ"ד חוששין לזרע האב, והריני ודאי בהחצי, וא"כ הוי ודאי וודאי, ואעפ"י שהודאי של הכהן עדיף בהאי מחצה, אבל אין בכחו להכריע ספיקא דדינא כמוש"נ:
גמ'. רב כהנא אכיל בשביל אשתו. וכן פסקו הפוסקים, הרמב"ם, בפר"ט מבכורים ה"כ והמחבר בשו"ע סימן ס"א. והנה יש לעיין היאך הדין לענין פדיון בכור אם יכול לפדות על ידי כהנת, ובשו"ע סימן ש"ה לא כתב מזה: והנה בקדושין ח' איתא רב כהנא שקיל סודרא בפדיון הבן, והקשו בתוס' הא רב כהנא לא היה כהן, ותירצו שני תירוצים, תירוץ ראשון דתרי רב כהנא הוו, ובתירוץ הב' תירצו דבשביל אשתו היה לוקח כדאשכחן בפרק הזרוע רב כהנא אכל בשביל אשתו, הרי משמע דשתי שיטות בתוס' אם גם בפדיון הבן יהבינן לכהנת, והכא בסוגיין בפסקי תוס' כתבו בהדיא דגם בפדיון הבן יכול ישראל לקבל בשביל אשתו. אמנם הרא"ש שלהי בכורות חולק על שיטת התוס' והיינו מדכתיב גבי פדיון הבן אהרן ובניו למעט בנות, וכן כתב הרא"ה בהחינוך פ' קרח, ופליאה על התוס' שכתבו דפדיון הבן בכלל מתנות כהונה ליתן גם לכהנת. ומצאתי בחת"ס סימן ש"א שמביא השיטות האלו שכולם סברי דפדיון הבן דוקא לכהן ולא לכהנת. ולפלא על המחבר בשו"ע שסתם הדברים וביותר שהטור כתב בהדיא למעט כהנת: וכן נראה לדייק מדברי רש"י הכא בד"ה דבי רבי אליעזר בן יעקב תנא בעלמא כהן ולא כהנת, אבל כהן מדכתיב גבי מתנות אפילו כהנת במשמע מ"ט הוי מיעוט כו' דברישא הקרא כתיב וזה יהיה משפט הכהנים דמשמע כהנים ולא כהנות וכתיב בספיא דקרא ונתן לכהן הזרוע וגו' דמשמע נמי כהן ולא כהנת ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות יעו"ש. משמע מזה דרק הכא גבי הזרוע מרבינן מטעם אין מיעוט אחר מיעוט אבל בעלמא הוי כהן דוקא, והיינו דע"כ צריך לומר כן משום דאל"כ אלא נפרש דכהן לא משמע למעוטי כהנת, א"כ אין זה מיעוט אחר מיעוט:
ולפי"ז ע"כ ראב"י לא סבר כתנא דבי ר' ישמעאל דאמר ילמוד סתום מן המפורש, והוא דאם אמרינן דסתם כהן נקרא סתום, א"כ היאך מיעוט, ואין לומר דנקרא מיעוט מטעם דנלמד מהמפורש, זה ליתא דאם אין זה במשמעות עצמו בודאי דאין לשמש זה למיעוט בכדי שתהיה מיעוט אחר מיעוט לרבות, אלא ודאי דלא סבר ראב"י כתנא דבי ר' ישמעאל, ולא סבר דכהן דכתיב גבי מתנות נלמד סתום מן המפורש ממנחת כהן, אלא סבר דיש במתנות לימוד מפורש הא דמיעוט אחר מיעוט שהוא מדה בתורה לרבות, ולפי"ז עכשיו יש ללמוד סתום מן המפורש לעלמא דהיכא דכתיב כהן או אהרן ובניו, דאינו ממועט בנות, וממילא גם פדיון הבן בכלל, זהו מה שנראה להצדיק שיטת התוס' דגם בפדיון הבן גם כהנות בכלל כהן, ובספר עיני ישראל נחית לזה, אבל לפי מה שביארנו הוא ביתר ביאור:
והחת"ס מסיים שם דבמקום שאין כהן יתן לכהנת עד שימצא כהן והובא בפ"ת, והיינו דסבר דהוי עכ"פ ספיקא דדינא. ונכון מאד אשר לדעתינו יש פנים ומקור לשיטה זו:
ותצא נפק"מ לדינא באופן אם יש כהן שאינו מודה, אשר מהנכון ליתן יותר לאשה כהנת חשובה ובעלת יראת שמים ולהמתין עד שיזדמן כהן חשוב ולחזור ולפדות בלא ברכה כדינו של החת"ס כי ע"כ כהן שאינו מודה הרי זה כאילו אין כאן כהן, וצ"ע:
גמ'. מאי חייב נמי דקא אמר חייב בחצי מתנות, מוכח מסוגיא זו דאפילו מאן דדריש שה אפילו מקצת שה לא הוי הכוונה דבשביל המקצת נקרא שה מעליא, אלא הכוונה רק על מחצה, בזה יש לסתור המכשירים אתרוג המורכב מטעם דאתרוג אפילו מקצת אתרוג, דהרי ע"כ יותר ממחצה לא הוי, וא"כ הוי אתרוג החסר, וחסר בזה לקיחה תמה. והנה בשארי הימים לבד מיום טוב ראשון דחסר כשר אפשר דגם אתרוג המורכב כשר, אבל בשבות יעקב ח"א סימן ל"ו אוסר גם בשארי הימים יעו"ש, וצ"ע לדינא:
רש"י ד"ה חלבו אסור כחלב בהמה דאזלינן לחומרא, והקשה בתו"ח מה שייך לומר חומרא הלא כיון דרבנן סברי שה אפילו מקצת שה א"כ הכל הוא מדין התורה כיון דלא שייך לומר חצי חלבו אסור וחצי מותר יעו"ש:
ונראה דכוונת רש"י דתנא כחלב בהמה, והוקשה לרש"י הלא אין זה כחלב בהמה דע"כ איכא מחצה היתר ואין זה דומה לחלב בהמה שכולו איסור, לזה פירש"י דלחומרא תופסין לכולו איסור, ונפק"מ אם נפל כזית חלב מזה לקדרה של היתר דבכולו איסור משערינן וזהו לחומרא מדרבנן, ובכיסוי הדם ודאי הוי חומרא מטעם דהכיסוי בא מחמת הצבי שהוא חיה, וזה הוי רק מטעם חוששין לזרע האב, ובתו"ח כתב גם בכיסוי שהוא מצד הדין דזה ליתא דמקצת צבי לית מאן דסבר, ואדרבה ספק הוי אם חוששין כלל לזרע האב, ובעיקר הדבר לגבי כיסוי הדם יש פלוגתא בהראשונים אם צריך לכסות כל הדם, ודעת הפוסקים דסגי במקצת, והכא נמי אם מכסה מקצת דם הלא יש באותן מקצת מצבי ג"כ:
משנה. בכור שנתערב במאה בזמן שמאה שוחטין את כולם פוטרין את כולן. וקשה מדוע לא אזלינן בתר רובא. וביותר לרב דסבר דבממון הולכין אחר הרוב, וע"כ מזה ראיה לזה שכתבו התוס' בבכורות כ' ד"ה רבי יהושע, שכתבו לענין בכור בהמה טהורה דהוי מתנות כהונה דאפילו לרב דפליג אשמואל בממון דעלמא, וסבר דהולכין בממון אחר הרוב, מ"מ בממון שאין לו תובעין כו"ע סברי דאין הולכין אחר הרוב יעו"ש. ולכן הכא לענין מתנות כהונה שאין לו תובעין לא מהני רובא וכולן פטורין, עי' בספרנו נזר הקודש לבכורות שם, אבל ממשנה זו מוכח להדיא דלא מהני רובא במתנות כהונה:
אמנם יש להעיר במכירי כהונה שכתבו התוס' ב"מ ו' ע"ב דיש לו תובעין, אפשר דלמ"ד הולכין בממון אחר הרוב כולם חייבין:
ויש לעיין גם במזיק מתנות כהונה או שאכלן דפטור מטעם שאין לו תובעין היאך הדין במכירי כהונה, אבל יש להעיר דלפי"ז מדוע לא משני הש"ס לכל הני פירכות שם דמיירי במכירי כהונה, וצ"ע:
בזמן שמאה שוחטין כתבו התוס' דע"כ שכולן בעלי מומין איירי דאין שוחטין בכור אלא א"כ נפל בו מום ומדנתערב ואין מכירין בו א"כ מיירי שכולן בעלי מומין. והנה הרמב"ם כתב בהמת קדשים שנפסלה במומה ואינה חייבת במתנות שנתערבה בבהמות אחרות יעו"ש. ולא כתב שגם הבהמות האחרות כולן בעלי מומין. ואפשר כיון שזה מובן בסברא ומה שכתב בהמת קדשים הוא מטעם שהשמיט אוקימתא דרב אושעיא, והטעם בזה מבואר בב"י ובט"ז: