אור ברסלב

נזר הקודש - חולין· הרב משה רוזין

דף קל:

דף קל.

אי אגואי קא מעייל חולין לעזרה. הביאור בזה, דליעביד צורך קרבן לכו"ע אסור כמו שפירשו רש"י ותוס'. ובזה לא קשה מה שהקשה בלב אריה הלא רב לשיטתו במנחות ק"ו דמוקי פלוגתייהו דרבנן ורבי במותר להכניס חוב"ע ורבנן סברי דמותר יעו"ש. אבל לא קשה דהתם אם הם חולין אינו עושה בזה צורך קרבן, משא"כ הכא בשעושה תנופה בחזה ושוק של חולין הרי עושה צורך קרבן בשל חולין, וזה אסור לכו"ע, ושיטת הרמב"ם בפר"ב מהל' שחיטה דאסור להכניס חולין כגון לחם ופירות יעו"ש. מפרשים הרשב"א והר"ן בחידושין דהכוונה בעושה בהם צורך גבוה:

גמ'. גופא אמר רב חסדא המזיק מתנות כהונה או שאכלן פטור מלשלם מ"ט איבע"א משום דכתיב זה ואיבע"א משום דהו"ל ממון שאין לו תובעים. וכתבו התוס' דנפק"מ בין הטעמים דלהאי לישנא דאין לו תובעין מחויב לצאת ידי שמים, ולמאן דדריש מזה פטור לגמרי. וכתב הרא"ש דאזלינן לחומרא, והב"י בסימן ס"א כתב שזהו גם דעת הרמב"ם יעו"ש. וקשה כיון דהוי ספק ממונא אית לן לומר לקולא, ודוחק לומר דלענין לצאת ידי שמים לא אמרינן ספק ממונא לקולא, אבל אפשר לומר דהוי ספק מצוה, דלמ"ד משום דהוי ממון שאין לו תובעין אבל מצוה איכא, וכמו שכתב הר"ן, וא"כ כיון דהוי ספיקא דדינא אם יש חיוב מצוה הוי ליה ספיקא דאורייתא ואזלינן לחומרא. אבל מסתבר דאין לכופו על הקיום מצוה כיון שספק איכא אם יש בזה קיום מצוה, ורק למ"ד דהטעם מפני שאין לו תובעין שפיר יש לומר דכופין אותו גם כן כיון דלדידיה איכא מצוה. אבל לדידן דספיקא הוי פשיטא שאין לבי"ד לכופו, וזהו שכתב הרמב"ם אינו חייב, ודייק הב"י דאין בי"ד כופין אותו, וזהו כמו שכתבנו:

ובזה יש ליישב קושיות הפנ"י בפסחים ל"ב דמשני שם על הקושיא למ"ד לפי דמים משלם חמץ בפסח לאו בר דמים הוא, ומשני הא מני ריוה"ג דסבר חמץ בפסח מותר בהנאה, והקשה מדוע דחיק הש"ס לאוקמי' דלא כהלכתא, הלא יש לאוקמי דמיירי בתרומה שלא באה ליד כהן עדיין והוי חמץ שאינו עובר בבל יראה כר' יהושע דסבר כן שם בדף מ"ו. והוי שפיר דמים שיכול להשהותו עד אחר פסח יעו"ש. אבל לפי המבואר אתי פשיר, והיינו דכיון דהוי ממון שאין לו תובעין ופטור מליתן התרומה לכהן לא מבעי' למ"ד דיליף מהא דאמרה תורה זה א"כ ליכא עליו שום חיוב, והוי ממון שלו ועובר בב"י, ואפילו אם אמרינן הטעם משום שאין לו תובעין ויש עליו חיוב לצאת ידי שמים, אבל מטעם חיוב לצאת ידי שמים לא נקרא חמץ בר דמים. וביותר דיש לומר דהש"ס מספקא להו אם כלישנא קמא או כלישנא בתרא, ומספיקא לא מפקינן ממונא, וא"כ ליתא בתשלומין. איברא ברא דלפי"ז יש להקשות על עצם הדין דר' יהושע דסבר דלא זהו חמץ שעוברין עליו בבל יראה, וקשה הא כיון דהוי ממון שאין לו תובעין הרי זה נחשב כשלו, ומדוע אינו עובר בבל יראה. וביותר למ"ד דילפינן מזה, א"כ פטור מצד הדין וא"כ הרי זה חמץ שלו ממש:

אבל יש לומר דזה ודאי דבדאיתא בעין מחויב ליתן לכהן התרומה וכן כתב הר"ן למ"ד משום שאין לו תובעין, ולדעתי גם למ"ד דיליף מזה, סבר ג"כ דבדאיתא בעין יש חיוב מצוה, ובי"ד כופין על זה, ולהכי בהא דר' יהושע דמיירי בדאיתא בעין לא הוי חמץ שלו, אבל באופן שאכל החמץ שוב ליתא בתביעה בבי"ד, וא"כ ליכא חיוב תשלומין להכי לא מוקי באופן זה כיון דליתא חיוב דמים בזה, וגם חיוב לצאת ידי שמים ליכא בזה: וראיתי אח"כ בצל"ח שם כתב ג"כ ליישב קושיות הפנ"י דבאופן זה שלא בא ליד כהן ליכא חיוב דמים, ושייך רק לצאת ידי שמים, וא"כ סיפא אף דמוקמינן לה כרנב"ה דסבר כרת פוטר מתשלומין אכתי קשה למה פטור הרי קיי"ל דקים ליה בדרבה מיני' אינו פוטר מלצאת ידי שמים עכת"ד. אמנם נראה דאם בשביל זה יש לומר דאעפ"י דקים ליה בדרבה מיניה אינו פוטר מחיוב לצאת ידי שמים, אבל כל זה אם החיוב היה מעיקרא חיוב בידי אדם אז אמרינן דקים ליה בדרבה מיניה מסלק החיוב שבידי אדם, אבל באופן שעיקר החיוב מעיקרא הוא רק בידי שמים אז אמרינן דקים ליה בדרבה מיניה מסלק החיוב ממון שבידי שמים, אבל העיקר נראה כמו שכתבנו דבאופן זה ליכא חיוב כלל, וע"כ מיירי שהתרומה כבר ביד כהן ודמים מעליא בעי לשלומי. ויש לעיין בהא דמזיק מתנות כהונה או שאכלן פטור מלשלם, אם זהו זכותו של הבעלים, אבל אם איש אחר אכלן חייב. או דלמא דגם איש אחר פטור. ולכאורה דזה תליא ג"כ בשני הטעמים, והיינו דאם אמרינן מטעם שאין לו תובעין זהו רק לגבי הבעלים אבל באיש אחר יש לומר דיש לו תובעין דהיינו הבעל הבית. מטעם דיש עליו חיוב תשלומין לצאת ידי שמים, אבל לפי הטעם דפטרה אותו התורה גם מחיוב לצאת ידי שמים גם בשאכלו אחר אינו יכול לתבוע, והיינו אם אמרינן דטובה"נ אינו ממון, אבל לפי טעם הראשון מפני שאין לו תובעין זה שייך רק לגבי הבעל הבית אבל מאיש אחר יכול לתבוע בטענה שרוצה לצאת ידי שמים בתשלומין להכהן. אבל אפשר לומר דבאופן זה שאכל אחר ליתא על הבעלים חיוב לצאת ידי שמים ג"כ, וא"כ האחר יכול לומר לאו בעל דברים דידי את כיון שאין אתה מחויב בתשלומין. וראיה לזה מהא דאיתא בקדושין נ"ח הגונב טבלו של חבירו למ"ד טובה"נ אינו ממון אינו משלם אלא דמי חולין שבו משום דלגבי תרומה ומעשר הוי ממון שאין לו תובעין, וכן פסק הרמב"ם בפר"ב מגנבה ה"ה, וע"כ דהבעלים אינם יכולים לתבוע כלום מהגנב בעד שילום התרומה והמעשר משום דיכול לומר להבעלים לאו בעל דברים דידי את: מיהו נראה דבאכל אחר נקרא ממון שיש לו תובעין, והיינו שהבעלים יכולין לתבוע ממנו, והוא מהא דכתב המרדכי בפר"א דב"ב סימן תק"ג סו"פ החובל ההוא ארנקי דצדקה דאתא לפומבדיתא אפקדיה רב יוסף גבי ההוא גברא ופשע בה ואתו גנבים וגנבוה וחייביה ר"י לשלם אמר לו אביי והתנן לשמור ולא לחלק לעניים, אמר לו עניי דפומבדיתא מיקץ קווץ להו ולשמור הוא, ופירש"י קייץ להו כך וכך לשבת לכל אחד ואחד והו"ל כאילו הפקידו העניים עצמן וקרינן ביה לשמור וכו' וא"ת תיפ"ל דהו"ל ממון שאין לו תובעין כדאיתא גבי מתנות כהונה, וי"ל דהוי ממון שיש לו תובעין דרב יוסף גבאי היה ותובע מההוא גברא והוי ממון שיש לו תובעין הלכך אפילו אם לא היה קייץ היה חייב אם לא מטעם שכתוב לשמור ולא לחלק עכת"ד יעו"ש. ולפי"ז בשבא אחר ואכל המתנות כהונה יש זכות להבעלים לתבוע מטעם דהוי כגבאי על המתנות, וגם עדיף מגבאי מפני הטובת הנאה שיש לו ואפילו אם טובת הנאה אינו ממון אבל עכ"פ יש בזה איזו הנאה וחשיבות ויכול לתובעו בדין, ולא יכול לומר לו לאו בעל דברים דידי את, דהרי גדולה מזו מצינו בפרק מי שהיה נשוי ראובן שמכר שדה לטמעון שלא באחריות ובא בע"ח של ראובן דינא הוא דאזיל ראובן ומפצי לי' ולא מצי למימר לאו בעל דברים דידי את דאמר לו לא ניחא לי דליהוי לשמעון תערומות עלי יעו"ש. אלמא דמשום חשש תרעומות לחודיא לא מצי אמר לו לאו בע"ד דידי את. והנה הש"ך בחו"מ סימן ל"ז סק"ו פסק דמשום טובת הנאה מיחשב נוגע בעדות, ומשום תרעומות פסק שם בסקכ"א דלא הוי נוגע בעדות, לכן פשיטא כשבא איש אחר ואכל המתנות כהונה דהבעלים יכולים לתבוע ממנו בדין:

והנה אח"כ ראיתי בספר מנחת אהרן למס' סנהדרין בחלק התשובות סימן א' מפלפל שם בגבאי של צדקה אם נקרא בעלים להיות עושה דין עם הגנב מטעם דהגבאי מקרא תובע, ובספר שער משפט סימן פ"ז רוצה לחדש ג"כ במתנות כהונה כשבא אחר ונטלה שיש להבעלים זכות תביעה עפ"י בי"ד, והעיר ג"כ כעין זה שכתבנו יעו"ש:

אמנם לפי"ז יש לעיין בהא דפריך הכא בסוגיא מהא דתנן בעל הבית שהיה עובר ממקום למקום וצריך ליטול לקט שכחה ופאה וכו' ולכשיחזור ישלם וכו' ופריך אמאי ליהוי כמזיק מתנות כהונה או שאכלן יעו"ש. וקשה אם אמרינן דבל עיקר דין זה הוא רק לגבי הבעלים ולא לגבי אחר, וא"כ מאי פריך הא הכא הבעל הבית הוא אחר ולא הבעלים, ולגביה ליכא דין זה דמזיק מתנות כהונה, וא"כ מוכח מזה דאין הבדל בין הבעלים לאיש אחר, וזהו דלא כהשער משפט:

והנה יש לומר דשאני לקט שכחה ופאה מטעם דתניא והובא לקמן דאין בהם טובת הנאה לבעלים להכי כולם שווים בזה, משא"כ במתנות כהונה דיש בהם טובת הנאה לבעלים יכולים הבעלים להיות תובע ממנו גם בבי"ד. והנה כן כתבו התוס' לקמן קל"א ד"ה יש בו, טובת הנאה לבעלים דבדבר שיש לבעלים טובת הנאה אפילו בא עני ולקחו מוציאין מידו. והנה תצא מזה דתליא בטובת הנאה, ולפי"ז בגבאי של צדקה שאין לו טובת הנאה נקרא אין לו תובעים, ולדינא צ"ע:

שם. ת"ש מניין לבעל הבית שאכל פירותיו טבלין ובן לוי שאכל מעשרותיו טבלים מנין שפטור מן התשלומין ת"ל ולא יחללו וכו' הא משעת הרמה ואילך מיהא משלם. וקשה הא בלא"ה איכא מלקות ואינו לוקה ומשלם. ואפשר לומר באופן שאכלן בשוגג, וחייבי מלקות שוגגין חייבין לשלם. אבל קשה לפי"ז לר"ל דסבר בכתובות ל"ה דחייבי מלקות שוגגין ג"כ פטורין מלשלם. ובדוחק אפשר לאוקמי' כגון שהיה חולה ומותר לאכול, ובזה מודה ר"ל כיון שמותר באכילה אין כאן חיוב מלקות, וזה עדיף מחייבי מלקות שוגגין וחייב לשלם, והיינו דאעפ"י שהותר לו איסור טבל אבל אסור להציל עצמו בממון חבירו ומחויב לשלם כדאיתא בהרא"ש שלהי פרק הכונס: והרמב"ם בפר"א ממעשר ה"ה כתב וז"ל, האוכל פירותיו טבלין, וכן לוי שאכל המעשר בטבלו אעפ"י שהן חייבין מיתה לשמים אין משלמין המתנות לבעליהן שנאמר אשר ירימו וכו'. והנה גם בדבריו יש לדייק דלאחר הרמה סבר דחייבין בתשלומין, וקשה הא אינו לוקה ומשלם. והיינו שמיתה בידי שמים סבר הרמב"ם דאינו פוטר אבל מלקות פוטר, וא"כ קשה כיון שמיירי הרמב"ם בחיוב מיתה ע"כ מיירי במזיד שהרי כתב אעפ"י שחייבין מיתה לשמים, וא"כ הא אעפ"י שמיתה אינה פוטרת אבל הא איכא מלקות, וע"כ צריך לומר דמיירי בלא התראה והדין כחייבי מלקות שוגגין וסבר הרמב"ם כר' יוחנן דחייבי מלקות בלא התראה חייב בתשלומין:

והנה הש"ס מוקי הכא דהברייתא מיירי דאתי לידיה בטבלייהו ומתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין, ולפי"ז קשה מדוע השמיט זה הרמב"ם דבאופן זה חייבין לשלם. והרמב"ם ע"כ סבר דמתנות שלא הורמו כמו שהורמו דמיין, מדסבר דהמזיק מתנות כהונה או שאכלן פטור. וכן מוכח מדבריו בפר"ה ממעשר שני ה"א, עי' בכס"מ. וא"כ מדוע לא כתב הכא דכיון דע"כ כוונת התורה דלאחר הרמה יש חיוב תשלומין, א"כ היה לרבינו לכתוב דלאחר הרמה באופן דאתי לידיה בטבלייהו חייב לשלם, וצ"ע:

ובעיקר הדין שאמרה תורה דאין לכהן אלא משעת הרמה, לכאורה הלא בלא"ה יש כאן ביטול התרומה ברובה, וע"כ מוכח מזה דלא שייך ביטול בממון של אחרים. ומבואר דבממון לא אמרינן ביטול מדאורייתא. ויש לדחות דשאני הכא דהוי תחילת ביאתן בתערובות ודמיא להא דרבינו משולם במרדכי חולין דלא שייך ביטול:

תוכן העניינים

נזר הקודש - חולין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה