אור ברסלב

נזר הקודש - חולין· הרב משה רוזין

דף קכה.

דף קכד:

משנה. קולית המת וקולית המוקדשין הנוגע בהן בין סתומים בין נקובים טמא. וקשה מ"ט לא תנא שמטמא במשא דהרי עצמות של מת מטמא במשא וכמו שפירש"י במשנה. והנה התוס' פירשו דלמשא לא איצטריך ליה למיתני, משמע דלא תנא משום פשיטותא, ותמוה דהלא טומאת משא במת לא כתיבא בהדיא בתורה ורק מק"ו מנבלת בהמה נלמד כמו"ש הרמב"ם בפר"א מטומאת מת, וא"כ היה לו להתנא למינקט טומאת משא מפני החידוש מדרשת חכמים:

ואפשר לומר דכיון דנקט התנא קולית המת עם קולית המוקדשין, וכנראה שליתא טומאת משא בעצמות של פסולי המוקדשין, ורק טומאת מגע איכא כמו ששנינו דנותר מטמא את הידים דמשמעו נגיעה, והרמב"ם בפר"ח מאבוה"ט כתב ג"כ טומאת ידים ולא כתב טומאת משא, ונגיעה בעצמותה הוי חידוש דין ללמדנו דשימוש נותר גם כן ישנו בטומאה זו כמו שאיתא בגמ', ולהכי לא תנא התנא טומאת משא גם במת בכדי שנדע דליכא טומאת משא בקולית של מוקדשין:

אמנם מדלא נחתו לזה בתוס' אפשר דסברי דגם בקולית של מוקדשין ישנו לטומאת משא:

אבל נראה דזה לא יספיק לתרץ דלא תנא משא בשביל מוקדשין, משום דלפי"ז תקשה הא דפריך בגמ' נוגע אין מאהיל לא, ובזה תקשה מנא ליה להש"ס דמאהיל לא, ואם בשביל דלא תנא מאהיל הלא איכא למימר דלא תנא מאהיל בשביל מוקדשין דליתא בטומאת אהל, וע"כ דסבר הש"ס דזה לא יספיק לתרוצי דבשביל מוקדשין ישמיט דין טומאת אהל במת, משום דתקשה אדרבה ליתני טומאת מת באנפי נפשיה, ועוד דלא מסתבר שישמיט דין טומאה דאורייתא מפני שרוצה לכלול עם מוקדשין שהוא טומאה דרבנן, וזהו סברת התוס' שהקשו מדוע לא תנא משא. אבל זה פשיטא דגם התוס' סברי דליכא טומאת משא במוקדשין, וא"כ הדרא הקושיא לדוכתי' מדוע לא תנא משא: והנה בחידושי הר"ן מבואר דמשא ודאי לא איצטריך ליה דעצם גופיה מטמא במשא אבל אהל דצריכא ולא קתני ש"מ דאינו מטמא באהל יעו"ש. וקשה אטו נוגע לא ידעינן דהלא ידוע דעצם מטמא במגע ובמשא. ואפילו עצם כשעורה מטמא במגע ובמשא והקולית פשיטא וא"כ אם לא תנא משא מטעם דעצם גופי' מטמא, א"כ גם נוגע כן הדין ומדוע תנא הנוגע טמא, ואטו גרע קולית מעצם כשעורה:

ונראה בסברת הראשונים דמשא פשיטא להו ולא מגע, היינו דאפשר דבעינן בטומאת מגע שיהיה ראוי לנגיעה בכל צד, ולהכי בסתם עצם יש נגיעה בכל צד, בזה יטמא במגע, וזהו כמו שאמר רבא לעיל דבעינן נגיעה בכל צד בין מלפניו ובין מלאחריו, והכא בקולית סתומה כיון שאינו בנגיעה בפנים אין בזה טומאת מגע, לזה אשמעינן דהנוגע בהן טמא, והיינו דקרינן בכל צד כיון שאיתא בנגיעה בכל סביבו, אבל לא שייך זה במשא. וזהו שכתבו התוס' והר"ן דלמשא לא איצטריך למיתני, והש"ס פריך דכמו שתנא נגיעה מטעם החידוש דין הלא כיון דאיכא חידוש דין גם באהל היה לו להתנא למיתני טומאת אהל לומר דמאהיל טמא:

שם במשנה, קולית נבלה וקולית השרץ הנוגע בהם סתומים טהורים, והיינו אף ממשא מטעם דכל שאינו במגע אינו במשא. והקשה רש"י ואע"ג דשומר מכניס ומוציא טומאה ה"מ בדבר שאפשר ליגע בטומאת עצמה בזה סגי גם בשומר, אבל היכא דאי אפשר ליגע בטומאה עצמה אין שומר מטמא יעו"ש. ולכאורה קשה הא דפירש"י לעיל קי"ט ד"ה ואי בשומר דעצם סתום ובו מוח הוי העצם שומר אפילו שלא כנגד המוח מטעם דכל העצם הוי שומר יעו"ש. הרי מבואר דאעפ"י שלא בא לכלל מגע מ"מ שומר הוי. ומצאתי בתוס' ר"ע שהקשה בזה, ומתרץ דהתם מיקרי אתיא לכלל מגע דאילו מאהיל על העצם שנגד המוח טמא משום טומאה בוקעת ועולה והוי כמגע עכ"ד:

אמנם נראה דזה תליא בפלוגתא דר' יוסי ור' שמעון במלא תרווד נקב דר' יוסי סבר דמטמא במגע מטעם דקרייה לאהל מגע כדאיתא לקמן ע"ב. אבל ר' שמעון סבר לקמן כ"ו דהא דשלש טומאות פורשות מן המת וחשיב מלא תרווד רקב שאינו מטמא במגע, והיינו דלא קרייה לאהל מגע, ואם כדברי מרן הלא זהו רק אליבא דר' יוסי דלא קיי"ל כוותי'. ועי' רמב"ם בפר"ב מטו"מ הי"א מטעם שכן איתא בתוספתא כמו שכתב הכס"מ. וא"כ ר' יוחנן דמוקי שם התוספתא דיהודה בן נקוסא בשומר קשה דאליבא דהלכתא לאו שומר הוא מטעם דליתא בנגיעה כמתניתין דידן וטומאת מגע מטעם טומאת אהל לא סבירא לן. ועוד אפילו אם אמרינן דסוגיא דהתם אליבא דר' יוסי דטומאת אהל טומאת מגע טומאה ומגע ואהל חדא הוא, אבל לענין זה להכלל מי שבא לכלל מגע הכוונה נגיעה ממש כמבואר בשבת פ"ד לענין טומאת זב, והכא נגיעה ממש לא שייך באופן דהוי טומאה רצוצה שבוקעת ועולה ואילו לר' יוסי לא סבר כלל הא דבוקעת ועולה כמבואר לקמן בסוגיא:

ולכאורה נראה לומר מילתא חדתא דכל עיקר דהאי דינא דבעינן לטומאת משא למי שמטמא במגע, זה לא אמרינן רק במקום שאמרה תורה כן בהדיא כמו בנבלה שאמרה תורה הנוגע והנושא דבעינן למי שבא לכלל מגע בא לכלל משא, והנה זה דוקא בטומאת נבלה, והנה כמו כן גבי זב בפכין קטנים שאינו ראוי לנגיעת בשר אינו מטמא בהיסט כדאיתא בשבת פ"ד ע"ב, והיינו ג"כ דאיכא על זה לימוד מקרא דאפקיה רחמנא להיסט בלשון נגיעה. אמנם בטומאת מת שלא מצינו לזה לימוד לטומאת משא דבעינן לכללא למי שבא לכלל מגע בא לכלל משא, אמרינן דליתא כלל להאי דינא גבי טומאת מת: ונראה ראיה לזה מהא דבעי רב אויא סבא מרבה בר רב הונא קולית סתומה לד' ישמעאל מהו שתטמא אית ליה לר' ישמעאל את שבא לכלל מגע בא לכלל משא וכו', ולא איפשטא:

והנה הר"ש בפר"ב מאהלות מביא תוספתא פר"ד וכן היה רבי ישמעאל (גירסת הגר"א ז"ל) אומר כזית מן המת שנחלק אפילו לעשרה מטמא במשא ובאהל ואין מטמא במגע עכ"ל. וא"כ חזינן דסבר ר' ישמעאל דישנו לטומאת משא אעפ"י שלא בא לכלל מגע, ומדוע לא פשיט הש"ס מזה דר' ישמעאל לא סבר להאי כללא דבעינן למשא מי שבא לכלל מגע, אבל אם אמרינן דרק בנבלה איתא להאי דרשא אבל לא בטומאת מת שזהו גם לר"ע, ולהכי לא פשיט הש"ס מזה מטעם דהבעי' בקולית נבלה:

ובזה אתי שפיר סתירת דברי רש"י דהכא דמיירי בנבלה פירש"י דאם השומר אינו בנגיעה אין שומר דין שומר להכניס ולהוציא מטעם במציאות נגיעה, אבל התם מיירי בטומאת מת לא הוי הנגיעה תנאי בדין שומר, והיינו דכמו דלא דרשינן לטומאת משא גבי מת שהנגיעה תהיה תנאי למשא הנה כן לא דרשינן דהנגיעה תהיה תנאי לשומר להכניס ולהוציא והיינו כיון דמטמא במשא אעפ"א שאינו מטמא מגע, להכי לא הוי הנגיעה תנאי גם בשומר: והנה לכאורה יש להעיר הלא המשנה הכא שנה התנא קולית השרץ שג"כ סתומים טהורים והקולית לא הוי שומר, וזהו גם כן מטעם דליתא במגע, וכמו שפירש"י. והנה גבי שרץ ליתא להאי דרשא למי שבא לכלל מגע בא לכלל משא, דהרי בשרץ ליכא כלל טומאת משא, אבל הענין בזה הוא מטעם דכיון שאין לזה טומאת משא ונגיעה גם כן אין לו מפני שליתא בנגיעה, א"כ נחשב לעצם טהור לגמרי, וליתא בזה דין שומר האמור במי שיש לו טומאה, וזה אין לו טומאה. אבל בנבלה שיש לו טומאת משא אף שלא בנגיעה במקום שבא לכלל נגיעה, והכא מפני שלא בא לכלל נגיעה הרי הוא נחשב לעצם טהור ולא שייך לגביה תורת שומר, משא"כ במת שליתא להאי כללא למי שבא לכלל טומאת מגע ממילא יש לו טומאה כמו שהוא סתום, להכי יש לו להקולית או להעצם דין שומר כמוש"נ בס"ד:

וכן נראה להוכיח שכן הוא דעת הרמב"ם לטומאת מת שישנו לטומאת משא אעפ"י שאינו במגע, והוא מהא דכתב בפר"ב מטו"מ הי"א מת שהרקיבו עצמותיו בקבר ונעשו רקב מלא חפנים מאותו רקב מטמא במשא ובאהל כמת ואינו מטמא במגע לפי שאי אפשר ליגע בכולו שהרי אינו גוף אחד ואפילו גבלו במים אינו חיבור עכ"ל. הרי חזינן דמטמא במשא אעפ"י שליתא בכלל מגע. עוד מה שכתב בפר"א מאבוה"ט הי"ב וז"ל, עור שיש עליו כשני חצאי זיתים בשר נבלה העור מבטלן ואינן מטמאין לא במגע ולא במשא שכל שאינו מטמא מן הנבלה במגע אינו מטמא במשא עכ"ל. הרי מדייק הרמב"ם וכתב שכל שאינו מטמא מן הנבלה ולמה הזכיר נבלה עוד פעם הלא התחיל וכתב בשר נבלה, וע"כ שבא ללמדנו דדין זה הוא רק בנבלה ולא בטומאת מת וכמוש"נ: אמנם קשה לי הלא עיקר טומאת משא במת נלמד מק"ו מנבלה בספרי פ' פרה וכן כתב הרמב"ם בפר"א מטו"מ ה"ב. וכיון שכן יש לנו לומר דיו לבא מן הדין להיות כנדון לומר כשם שליתא בנבלה טומאת משא רק במי שבא לכלל מגע א"כ גם במת יש לנו לומר דליתא טומאת משא במת רק במי שבא לכלל מגע. ואפשר לומר דאין זה לימוד מהק"ו גרידא, אלא גם בלא ק"ו אנו יודעין גם כן משא כמו שכתב הרמב"ם שם לפי שיטמא בפירוש טומאת אהל כ"ש משאו יעו"ש. ביאור דבריו, דיש ק"ו ממת עצמו היינו מטומאת אהל אבל עדיין מחוסר ביאור מה זה ענין לטומאת אהל, דהלא טומאת אהל המת מאהיל עליו ולהרבה תנאים הרי זה נגיעה, ומה זה שייכות לטומאת משא דטמא אפילו בלא נגיעה:

ונראה ביאור הדברים דבנבלה אם אינה הנגיעה לקבלת טומאה הרי היא נחשב כטהורה, וכיון דלא קרינן לה והנוגע בנבלתה אין לה טומאה כלל, וא"כ מדוע תטמא במשא. ובזה אמרה תורה שאין טומאת משא רק אם יש לה טומאה בלאו הכי, משא"כ במת דאפילו אם אין לו טומאת מגע ג"כ יש למת טומאת אהל, וא"כ הרי הוא בטומאה, וכיון שהוא טמא ממילא טמא הוא גם במשא. ולהכי אין לומר בזה דיו כנבלה, כיון שאין טומאת מת דמיון לנבלה, מפני שאין לנבלה באופן זה טומאה כלל, אבל המת כיון שיש לו טומאה הרי הוא טמא ומטמא במשא אעפ"י שאין לו טומאת מגע וכמוש"נ:

גמ' במאי אוקימתא דליכא כזית אי הכי במוקדשין אמאי מטמא. - וקשה הא הטומאה במוקדשין הוי טומאה דרבנן, וא"כ מדוע לא אמרינן דהקולית דהוי שומר מצטרף, דהרי אמרינן שומר לטומאה קלה, וממילא עצמות ששימשו נותר אף לפחות מכזית ליצטרף השומר שהוא העצם שיש בין שניהם כזית ומטמאין הנוגע בהן כדין טומאה קלה שהשומר מצטרף, ודוחק לומר דבטומאה דרבנן לא מצטרף השומר. והנה רש"י מפרש דבדאיכא נותר פחות מכזית אין בזה דין נותר, וע"כ כוונת רש"י דכיון דאין בזה תורת נותר ממילא אין כאן שימוש נותר, ועל זה לא גזרו חכמים טומאה יעו"ש. ואפשר שכוונת רש"י ליישב דלהכי לא שייך בזה תורת שומר גם כן כיון דליכא בזה טומאה משום דאין דין נותר לפחות מכזית ומשמע דבנותר פחות מכזית לא חל עליו דין נותר לגמרי להיות אסור גם באיסור דחצי שיעור ולהכי לא שייך בזה דין שומר להצטרף לכשיעור כזית. אבל קשה לפי"ז הלא בטומאת המוקדשין איתא גם פיגול, ופיגול בודאי ישנו לאיסור גם בפחות מכשיעור, וחכמים גזרו טומאה גם על הפיגול כדאיתא בפסחים ק"כ והובא ברש"י במשנה, ואפשר דסבר רש"י דכל עיקר הא דגזרו טומאה בנותר מבואר בגמ' שם בפסחים שהוא משום עצלי כהונה שלא יהיו עצלים לשבור העצמות שיש בהם מוח, וזהו הטעם שגזרו טומאה על השימוש דנותר דהיינו העצמות, אבל בפיגול שהוא משום חשדי כהונה שלא יעשו קרבן מפוגל לא גזרו על השימוש פיגול, וכן יש לדייק ברש"י במשנה שהביא הא דפסחים ופתח בתרתי בפיגול ובנותר ומסיים וגזרו אף בעצמות ששימשו נותר, ומדוע לא פירש"י גם בפיגול, משמע שסבר רש"י דגזירה על השימוש נותר לחודיא ולא על פיגול, ולהכי מפרש רש"י בהא דפריך הש"ס במוקדשין אמאי מטמא, והוקשה לרש"י מדוע לא מצרפינן להשומר לכזית, ומפרש דליכא דין נותר כלל לפחות מכזית: אמנם לא כן שיטת הרמב"ם שכתב בהדיא בפר"ח מאבוה"ט ה"ד וז"ל, קולית הפיגול או הנותר אעפ"י שהיא סתומה הנוגע בה בידיו נטמאו ידיו שהעצמות ששימשו נותר או פיגול מטמאין את הידים הואיל ונעשו בסיס לדבר האסור. ומקורו של הרמב"ם ממשנתינו דתנן סתם קולית המוקדשין, וכמו"ש הכס"מ. ומדשנה התנא סתם מוקדשין משמע פיגול ונותר. ועוד אם אמרינן דבפיגול גם פחות מכזית מטמא מטעם צירוף השומר, א"כ לישני הש"ס דכוונת התנא בפחות מכזית קאי אפיגול, ויש כזית בצירוף השומר: ועוד קשה ממשנה מפורשת במעילה י"ז הפיגול והנותר אין מצטרפין מפני שהן שתי שמות, ואיתא שם בגמ' אמר רב יהודה אמר שמואל לא שנו אלא לטומאת ידים דמדרבנן הוא אבל לאכילה מצטרפין. הרי מבואר דיש איסור נותר גם לפחות מכזית:

ונראה דכוונת רש"י דליכא דין שריפה בפחות מכזית וסמך לזה מפירש"י לעיל צ' ע"ב שפירש דכי כתיב שריפה בנותר בדבר הראוי לאכילה יעו"ש. והביאור בזה דאין מצוה דאכילה בפחות מכזית, וממילא ליכא דין שריפה בפחות מכזית, וכן איתא בתוס' רי"ד בשבת צ"א דרק על כזית נותר איכא מצוה דלאכילה ומצווה עליו לשרפו. ומשמע דבפחות מכזית דליכא מצוה דלאכילה ליכא עליו דין שריפה יעו"ש. וביארנו זה בספרנו נזר הקודש למס' תמורה דף ע"ג דף הספר. וממילא לפי"ז כיון דליכא בפחות מכשיעור דין דאכילה ודין דשריפה ממילא לא שייך בזה דין שומר להצטרף. אבל כל זה שייך בנותר דדין שריפה תליא באכילה אבל בפיגול לא שייך זה, וע"כ דשיטת רש"י דלא גזרו על השימוש דפיגול טומאה, והיינו דקאמר הש"ס דקמ"ל דשימוש נותר מילתא היא, ולא קאמר רב מרי פיגול ונותר, אלא נותר לחודיא. והצל"ח הקשה בזה מדוע שביק פיגול, אבל לשיטת רש"י אתי שפיר דבאמת לא גזרו על שימוש פיגול טומאה:

אבל ע"כ כיון דלא שייך בפיגול לומר דתליא באכילה ע"כ יש לומר דגזרו על כזית פיגול טומאה בהצטרף לכזית עם השומר וא"כ מדוע לא משני הש"ס דמיירי במוקדשין דהיינו פיגול וקמ"ל דמצטרפין לכזית השומר. ואפשר כיון דהתנא תנא מוקדשין סתם, וע"כ גם נותר בכלל וכיון דלא שייך זה בנותר להכי משני הש"ס דאיכא כזית, וקמ"ל דשימוש נותר מילתא היא. ולשיטת רש"י יש ליישב הא דהקשו התוס' דמאי קמ"ל רב מרי מתניתין היא יעו"ש. ולשיטת רש"י יש לפרש דרב מרי קמ"ל דרק בנותר כן הדין בהשימושין דמטמאין את הידים, אבל לא פיגול, משום דממתניתין יש לפרש מדנקט סתם מוקדשין יש בזה גם בפיגול, ולהכי מחדש רב מרי דרק בקדשים ששימשו נותר מטמאין ולא בפיגול, משום דבנותר יש בזה משום עצלי כהונה שלא יתעצלו בשבירת העצמות לאכול את המוח שבפנים וזה לא שייך בפיגול. כן נראה בביאור שיטת רש"י:

אבל התוס' והרמב"ם מדייקים דמדנקט רב מרי הטעם הואיל ונעשה בסיס לדבר האסור זה שייך גם בפיגול. אבל יש להעיר הלא כיון דגם בפחות מכזית איכא איסור, וא"כ שייך האי טעמא דנעשה בסיס לדבר האסור גם לפחות מכזית, ואפשר דסברי דלא שייך לומר בסיס לדבר שאינו חשוב דהיינו פחות מכזית, וכיון דלא הוי ענין שימוש לפחות מכזית ליתא גם דין שומר לדבר שאין לו חשיבות, והיינו כיון דאין לו תורת חשיבות להיות בתורת שימוש אין לו תורת שומר ג"כ:

תוס' ד"ה נוגע אין מאהיל לא וכו', מ"מ הוי ליה למיתני באפי נפשיה אמת אע"ג דלא הוי אהל דומיא דנוגע בכל מקום טמא אבל מאהיל לא מטמא אלא כנגד המוח. והקשה המהרש"א דהלא משמעתין דלעיל גבי שני עצמות ועליהן ב' חצאי זיתים והכניס ראשיהם השנים דמוקי להם בשומר הלא מוכח בהדיא דמאהיל נמי שלא כנגד המוח מטמא נמי מטעם שומר דמכניס ומוציא וכפירש"י ומסיים בצ"ע. וכוונתו לזה שפירש"י לעיל ד"ה ואי בשומר, שפירש"י וא"ת עצם הזה הנכנס לבית אינו שומר להמוח שהרי אין המוח כנגדו אלא בראשו האחר ואנן תנן הנוגע כנגד הבשר מאחוריו דלא הוי שומר, הוא שכל זמן שהקולית סתומה אוכל שבתוכה נשמר נפתחה אין מה שבתוכה נשמר עכ"ל. מבואר דבקולית סתומה הוי כל העצם שומר למוח, ולא בעינן כנגדו. ובלב אריה תפס בהשגה על המהרש"א דהתם הטומאה היא באויר על פני העצמות שייך שפיר לומר דמותר העצם הוא יד או שומר להטומאה, משא"כ הכא דהטומאה בתוך העצם ואין אהל טפח רק דאפ"ה מטמא משום דטומאה טמונה בוקעת עד לרקיע, ולא שייך כלל להמשיך הטומאה לצדדין משום יד או משום שומר דהא הכי גמירי לה דטומאה טמונה אינה רק בוקעת לכשנגדה בשוה ולא לצדדין כלל. וכן מתבאר בחידושי הר"ן עכ"ד: איברא ברא דהר"ן בחידושיו כתב כדברי התוס' דבמאהיל אינו מטמא אלא כנגד המוח, ומוסיף דטומאה בוקעת ועולה כנגדו, אבל לא כתב מהא דרש"י לעיל. ומה שכתב הלב אריה דשם מיירי דהטומאה היא באויר על פני העצמות, זה ליתא, לפי האוקימתא דמיירי בשומר דע"כ אם מיירי בשומר היינו שהעצמות מבחוץ המה שומרים להמוח שבפנים, וזה היה הכרח לרש"י לפרש דבשומר והעצם סתום, דאם נקוב לא הוי שומר משום דהמוח יוצא חוצה, ומזה למד רש"י דבאופן שהעצם סתום הוי שומר אף אין כנגד הבשר, וע"כ הסברא בזה כמו שכתב רש"י דאם נפתחה אין מה שבתוכה נשמר: איברא ברא דיש להקשות לרש"י התם דהלא אם הטומאה טמונה וגם אין בעצמות פותח טפח א"כ בעינן מאהיל דוקא כנגד המוח, ואם המוח בראשו האחר הרי חסר כאן דין טומאה בוקעת ועולה, וע"כ סבר רש"י דזה נקרא כנגדו מטעם השומר דכיון דדנין דין שומר על כל העצם הרי זה נחשב כנגדו ממש גם לדין טומאה טמונה להיות בוקעת ועולה, ולזה הקשה רבינו המהרש"א דלשיטת רש"י הכא דמיירי גם כן בעצם סתום ויש לזה דין שומר לא בעינן כנגדו, ולזה מציין המהרש"א לפירש"י, ובאמת לא מרש"י הקושיא, אלא שע"כ מוכח זה לעיקר מהסוגיא דמוקי להתוספתא דמיירי בשומר:

והנה ליישב הקושיא יש לומר דהתוס' והר"ן סברי דגם בעצם סתום ומוח בפנים בעינן גם כן בטומאת אהל שיהיה מאהיל כנגדו, וע"כ התם בסוגיא שמוקים דמיירי בשומר ע"כ מיירי לשיטת התוס' והר"ן שהעצם היה פתוח, והחצאי זית מזה ומזה היו מאהילים מפני שהיו תחת האהל. וסברת רש"י דבפתוחה בטל תורת שומר סברי תוס' והר"ן דכל זמן שהמוח בפנים, ואין דוחקים אותו לצאת הרי הוא נשמר, ויש שומר לפחות מכזית ושני העצמות מצטרפין לשני המוחות שבפנים:

ותצא מזה לדינא בעצם סתום אם בעינן למאהיל כנגד המוח ממש תליא בפלוגתא דרש"י ותוס' והר"ן:

עוד כתבו התוס' וא"ת ולישני ליה הא מני רבי יוסי דלית ליה טומאה בוקעת ועולה לקמן בשמעתין יעו"ש. וקשה דע"כ הא דרב"י מיירי בדאיכא דבר החוצץ בפני הטומאה, אבל הכא במוח שבקולית דהקולית אינה חוצצת מפני הטומאה כדין דבר המקבל טומאה שאינו חוצץ בפני הטומאה. וביותר שהקולית מן המת הוא עצמו מטמא במגע ובמשא. ועי' במשנה אהלות פרי"ג חשיב פחות מעצם כשעורה. ופירש הרב ברטנורא אבל עצם כשעורה לא ממעט מטעם דמטמא במגע ובמשא. ומצאתי בהגהות פורת יוסף שהקשה בזה: אמנם לפי"ז לא לבד על התוס' קשה אלא גם על הסוגיא קשה, דקאמרה הסוגיא לגבי המוח טומאה טמונה בוקעת ועולה דגם כן קשה קושיא זו דהלא כיון דהקולית אינה חוצצת בפני הטומאה, א"כ הוי המוח בגדר גלוי ולא טמונה, ויש בזה טומאת אהל:

וגם בזה שכתבו התוס' לקמן ע"ב ד"ה קסבר רבי יוסי טומאה אינה בוקעת. וא"ת היכי מוקמינן לעיל מתניתין כר' יוסי, והא מתניתין סבר דבוקעת ועולה דקתני קולית סתומה הנוגע בה טמא ואוקמינן מאי נוגע מאהיל, וי"ל אע"ג דסבר רבי יוסי טומאה טמונה אינה בוקעת מודה דקולית סתומה באהל כמו מת בכסותו יעו"ש. וקשה גם כן מדוע לא אמרו התוס' דבזה רבי יוסי מודה מטעם דהעצם לא חייץ והוי המוח גלוי ואין זה טומאה טמונה: לכן נראה דדבר שהוא טמון בתולדה הרי זה נקרא טמון. ודוקא אם באנו לעשות דבר חוצץ על הטומאה אז בעינן דבר שאינו בטומאה וגם אינו מקבל טומאה ואם בר קבולי טומאה אינו חוצץ מטעם דהכיסוי שעליו תיכף נטמא, וממילא אינו חוצץ. אבל במה שהוא בתולדה טמון שפיר נקרא טומאה טמונה, וגם אם הטומאה טמונה בדברים טמאים, גם כן נקרא טומונה כיון שהיא טמונה מטבע היצירה, ולכן הכא במוח שבקולית שהוא טמון כן מיצירה נקרא טמון והיא טומאה טמונה, ואין בה טומאת אהל כיון שהיא טמונה ורק מפני ההלכה אשר גם טומאה טמונה בוקעת ועולה יש להמוח גם טומאת אהל. אבל רק בוקעת ועולה כדין טומאה רצוצה, וזהו שכתבו התוס' דלטומאת אהל בעינן כנגדו ממש, וממילא לר' יוסי דלא סבר טומאה בוקעת ועולה ליתא בזה טומאת אהל כלל. וזהו שכתבו התוס' בקושיא ולישני הא מני רבי יוסי דלית ליה טומאה בוקעת ועולה:

והנה המהרש"א הקשה מדוע לא כתבו התוס' דמודה רבי יוסי בקולית סתומה. עי' במהר"ם לקמן שכתב דכוונת התוס' למ"ל לדחוקי דסבר רבי יוסי דקולית הוי כמת בכסותו יעו"ש. והיינו דסברי התוס' זה לדוחק לומר שזה דומה למת בכסותו, וזה מתאים לזה שכתבנו דשאני זה שהוא טמון בטבעו הנקרא סתום וטמון:

וכתבו התוס' ושמא לא מסתבר ליה לאוקמיה כר' יוסי. ולכאורה משמע מטעם דלא ניחא לאוקמי המשנה כיחידאה, אבל קשה הא חזינן לקמן ע"ב דמתניתין רבי יוסי, וא"כ אמאי לא אוקמיה מתניתין הכא כרבי יוסי. ונראה דכוונת התוס' הכא משום דכיון דאיכא למימר דרבי יוסי מודה בקולית מטעם דהוי כמת בכסותו כמו"ש התוס' לקמן, וא"כ תקשה מדוע לא תנא מאהיל: תוס' ד"ה ומאי נוגע דקתני מאהיל וקמ"ל דנוגע היינו מאהיל ומצטרפין. הביאור מצטרפין היינו דמצטרף אהל למגע, וטמא משום מגע:

עוד שם וא"ת ליתני כזית מן המת הנוגע בו טמא ואנא ידענא דנוגע היינו מאהיל, ולכאורה אי תנא הכי דהנוגע בכזית מן המת טמא, הלא איכא למימר דטמא מחמת נגיעה, וא"כ אכתי לא ידענו דמאהיל הוא נוגע ג"כ, ולא הוי ידעינן צירוף אהל למגע. ואם בשביל דיצוייר דבנגיעה איכא גם מאהיל אבל אכתי לא ידעינן דמאהיל נקרא נוגע להיות מצטרף לכחצי זית מגע וחצי זית אהל, ואפשר דכוונת התוס' דכיון דבמגע איכא גם לפעמים אהל גם כן דהיינו כשנוגע באצבע על הטומאה הרי הוא מאהיל, וע"כ הוא טמא משני טומאות, ממגע ומאהל, וא"כ הרי הם ע"כ חדא מילתא, וממילא הם בצירוף גם כן:

ותירצו וי"ל דלא הוי שמעינן ליה מהכא אלא משום דקים לן בעלמא דכזית מן המת מטמא באהל. ולכאורה תירוצם אינו מובן, עי' בתו"ח שמתמה הרבה בזה. אבל נראה כוונתם משום דהוי אמרינן דכיון דקים לן בעלמא דכזית מן המת מטמא באהל, הוי אמרינן דהנוגע בכזית מן המת טמא הוא באופן שמאהיל וטמא משום אהל ממילא אכתי לא ידעינן דמגע ואהל מצטרפין, ואעפ"י דע"כ הרי זה אהל ואהל, אבל איכא נפק"מ באופן דחסר מגע להבשר כמו הכא בקולית דהנגיעה היא בעצם ולא במוח וטמא מטעם טומאת אהל ולא משום מגע. ונפק"מ גם כן במגע מן הצד דליכא משום אהל לא הוי ידעינן דטמא ורק טמא בדאיכא אהל. ולפי"ז ע"כ נגיעה נקרא אהל, אבל אהל לא נקרא מגע, וא"כ הרי הם כשני שמות ואינן מצטרפין. אמנם ממשנתינו דהוי לגמרי טומאת אהל בלא מגע, והתנא קורא לזה נוגע, חזינן השתא דטומאת אהל נקרא גם כן מגע וכשיש אהל ומגע טמא גם משום מגע, מטעם דמגע בלא אהל ג"כ טמא מטעם דהנגיעה יש לה טומאה בפני עצמה. ומטעם זה קרינן לטומאת אהל בשם מגע מפני שרוב פעמים באה המגע עם האהל ביחד להכי המה בסוג אחד ומצטרפין. כן נראה בביאור דברי התוס':

תוכן העניינים

נזר הקודש - חולין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה