אור ברסלב

נזר הקודש - חולין· הרב משה רוזין

דף קכד:

דף קכד.

אמר בר פדא לא שנו אלא מאחריו אבל מלפניו יש נוגע וחוזר ונוגע. - ויש לעיין בהא נוגע וחוזר ונוגע, הלא כל נגיעה כיון דאין בזה ממש כיון דלא נגע בכשיעור, וממילא אין זה נגיעה דטומאה. לכן נראה דמיירי שנגע בבת אחת בשתי ידיו, נמצא דעכ"פ נגע גופו בכשיעור, והרי זה בדמיון לטומאת משא, כיון שעכ"פ נגע גופו בשיעור טומאה, ור' יוחנן סבר דכיון דכל נגיעה ונגיעה היתה בחצי שיעור וכיון שכל חצי שיעור אין בו דין טומאה לטמאות להכי אין כאן נגיעה שלימה וכמאן דליתא דמיא. אח" כראיתי בחידושי הר"ן מפרש גם כן דמיירי שנגע בשתי ידיו בבת אחת, ובזה מיירי בר פדא. ובזה שייך שתי נגיעות מצטרפות כיון דעכ"פ נגע גופו בשיעור טומאה, וגם ראיה לזה מהא דאמר ר' יוחנן דר' ישמעאל ור' דוסא בן הרכינס אמרו דבר אחד דתנן כל המטמאין באהל שנחלקו והכניסן לתוך הבית רבי דוסא בן הרכינס מטהר, והתם הרי הבית מאהיל על השני חצאי זיתים בבת אחת, וע"כ גם הכא בנגיעה מיירי בנוגע בשתי ידיו בב"א:

אמנם אכתי קשה דנראה דהנגיעה בהשני חצאי זיתים אינו דומה להא דטומאת אהל, דהרי מסתבר דהא דמאהיל האהל על השני חצאי זיתים נחשב כשני אהלים וכל חדא וחדא הוי אהל בפני עצמו דאל"כ תקשה אכתי ר' ישמעאל ור' דוסא לא הוי דבר אחד, דהרי ר' ישמעאל מטמא במשא מטעם שע"כ הוא נושא כזית, וא"כ מדוע גבי אהל לא אמרינן דעכ"פ הוא מאהיל על כזית שלם. וע"כ צריך לומר דשאני גבי אהל דנחשב כנפרדים משום דכל חדא וחדא נחשב לאהל בפני עצמו, ואינו דומה למשא שע"כ הוא נושא הכל בבת אחת, וכן כתב הר"ן. ולפי"ז אפשר דהכא גבי נגיעה בשתי ידיו דנמצא דע"כ גופו נגע בכזית שלם אפשר דבזה ר' דוסא סבר דנגיעה מעליא היא להיות טמא בנגיעה כזו, ואינו דומה למאהיל וחוזר ומאהיל מטעם דאהל לא נחשב לגוף אחד וכשני אהלים דמיא:

ואפשר לומר דר' יוחנן סמיך אהא דתנן בעדיות פר"ג מ"א הנוגע בשני חצאי זיתים מן הנבלה או נושאן, ר' דוסא בן הרכינס מטהר יעו"ש. אלמא דסבר אין נוגע וחוזר ונוגע. והתם ג"כ ע"כ מיירי שנגע בשתי ידיו בבת אחת, דומיא דנושאן, ובאמת קשה מדוע לא הביא משנה זו דמס' עדיות דמבואר דסבר רדב"ה כר' ישמעאל. והקשה בזה הרשב"א בשם הראב"ד ומתרץ משום דאיכא לדחויי דמיירי במחוברין לעור ובנוגע מאחריו כבר פדא ומשום דאין שומר לפחות מכזית, אבל בנוגע מלפניו יש לומר דאמרינן נוגע וחוזר ונוגע, להכי מייתי ממאהיל יעו"ש. והביאור דבמאהיל הרי זה כנוגע מלפניו, אבל קשה הלא מהא דמאהיל אין להוכיח משום דדומה לשתי נגיעות מפורדות:

ונראה לבאר בסברת בר פדא ור' יוחנן דפליגי אם אמרינן נוגע וחוזר ונוגע, היינו דזה פשיטא דאם היתה הנגיעות בזה אחר זה דפשיטא לכו"ע דכמאן דליתא דמיא והיינו דכיון דהנגיעה הראשונה בחצי זית לאו כלום הוא ונתבטלה, ולהכי גם כשחזר ונגע בחצי זית הוי כמאן דליתא מפני שהנגיעה הראשונה נתבטלה, כי פליגי באופן שנגע בשתי ידיו בבת אחת דבר פדא סבר כיון דעכ"פ יש כאן נגיעת גופו נטמא. ור' יוחנן סבר כיון שאינו בזה אחר זה אפילו בבת אחת אינו, דבת אחת לא עדיף. ואעפ"י שאין זה דמיון להא דרבה דאמר כל שאינו בזה אחר זה אפילו בבת אחת אינו, דהתם הביאור דהראשון מונע את השני מלחול, והכא לא שייך זה. אבל מ"מ סבר דחשבינן הבת אחת כבזה אחר זה, ומצינו כעין זה בזבחים צ"ג יעו"ש בסוגיא. ולפי"ז שפיר אמר ר' יוחנן דר' ישמעאל ור' דוסא אמרו דבר אחד דכמו שאמר ר' דוסא דאין מאהיל וחוזר ומאהיל, והבת אחת נחשב כאילו הם בזה אחר זה, ה"נ הנגיעה בבת אחת נחשב כאילו בזה אחר זה, וכמו שהתם נחשב האהל כשני אהלים, ה"נ הנגיעה בשתי ידיו נחשבות כשתי נגיעות בזה אחר זה, וממילא הוי שתי ידיו כשני אהלים ואינם בצירוף:

ומזה הטעם יש לומר דלהכי מביא לד' דוסא מהא דטומאת אהל דחשיב ר' דוסא לטומאת אהל אף שהוא בבת אחת, ומ"מ נחשב לשני אהלים, כן נמי הנגיעה בשתי ידיו נחשבות לשתי נגיעות מפורדות:

והנה במסקנא מסיק הש"ס דכיון דבעינן נושא ונישא בבת אחת, ור' ישמעאל דמטמא במשא מיירי במרודד דהיינו שיש חיבור להשני חצאי זיתים. וא"כ הא דאינו מטמא במגע מיירי גם במרודד, אבל ע"כ מיירי שהיו השני חצאי זיתים מרוחקים זה מזה, ורק חוט ארוך מחברם להא דבאמת אינו מטמא במגע, הקשו בזה התוס' והרשב"א, ותירצו דמיירי באופן שאוחז בקטן ואין גדול עולה עמו יעו"ש. והביאור בזה, דחיבור כזה לא סגי להיות נחשב לכזית שלם, וע"כ צריך לומר גם כן דבעינן לשתי נגיעות דהיינו בשתי ידיו וזה לא מהני במגע, ובמשא מהני להיות נחשב נושא, אמנם רישא בעור שיש עליו כזית בשר לעולא דאמר דמיירי דפלטתו חיה כתבנו לעיל דמיירי במרודד, הנה כן מבואר בתוס' בהא דהקשו התוס' בד"ה אמר רב פפא, דהקשו דהא רישא דעור שיש עליו כזית בשר אוקימנא במרודד, וקאמר הנוגע בשערו שכנגדו אלמא דאיכא שומר אפילו במרודד, יעו"ש:

והנה בהא דכתבו התוס' שם דמיירי באוחז בגדול ואין גדול עולה עמו יעו"ש. ולכאורה קשה כיון שאוחז בגדול מדוע אינו מטמא במגע מטעם אחיזה דהגדול. ומהר"ם הקשה בזה. אבל נראה כמו שכתבנו לעיל דהשני חצאין רחוקים זה מזה, וכיון שאחיזה דגדול אין הקטן נמשך עמו, הרי הם כמפורדים לשני חצאין. וכן מבואר בחידושי הר"ן:

גמ'. ת"ש מודה ר"ע בשני חצאי זיתים שתחבן בקיסם והסיטן שהוא טמא וכו' ה"נ במרודד. - והנה משמע מבואר דסברי התוס' דגם בפלטתו חיה מיידי במרודד, וכמו"ש, דבאופן זה מטמא גם במגע לר"ע, וכן כתבו התוס' לעיל ע"א ד"ה שהם, והוכיח משום דאל"כ אינו מטמא גם במשא כמו שסבר ר"ע דכל שאינו מטמא במגע אינו מטמא במשא. ותצא מזה דפליגי רבי ישמעאל ור"ע בהא דמרודד דלר' ישמעאל אינו מטמא במגע, ולר"ע נגיעה במרודד הוי חיבור להיות מטמא גם במגע. אבל הרמב"ם כתב בפר"א מאבוה"ט הי"ב וז"ל. אבל שני חצאי זיתים שתחבן בקיסם הנושאן טמא שהרי נשא כזית והנוגע טהור שאין חיבורי אדם חיבור, והוא שיהיה שניהן מרודדין ודבוקין זה בזה עד שינטלו כאחד עכ"ל. הרי כתב בהדיא דבמרודד מהני רק לטומאת משא, אבל לא למגע. איברא דתקשה להרמב"ם דסבר דכל שלא בא למגע אף למשא טהור, וכמו שהקשה עליו מרן הכס"מ וכתב דהכלל הזה הוא רק בעור, ולא כשתחבן בקיסם יעו"ש. אבל נראה זה לדוחק לכאורה. ומרן כתב זה מפני ההכרח, איברא דהברייתא מיירי בעור כדתניא בנבלתם ולא בעור שיש עליו ב' חצאי זיתים וכו' ר"ע אומר הנוגע והנושא את שבא לכלל מגע בא לכלל משא יעו"ש. הרי דכל המיעוט הזה הוא בעור, אבל קשה מדוע אינו מטמא במגע כיון שהם מרודדין ודבוקים זה בזה עד שינטלו כאחד, וא"כ הוי חיבור מעליא, ומה שכתב שחיבור אדם אינו חיבור, הלא לפי שמשמע בסוגיא הפירוש מרודד שהחיבור הוא מצד הבשר עצמו והיינו שיש ביניהן חוט ארוך של בשר המחברן וכמו שפירש"י ומדוע אינו מטמא במגע ג"כ: ואפשר שהרמב"ם מפרש מרודד שהאדם עשה אותם שיהיו מחוברין, והיינו שנטל שני חצאי זיתים שהיו נפרדין ודבקם, ועל זה אמר שחיבור אדם אינו חיבור, אבל אם מחוברין מטבען היו מטמאים גם במגע. אבל קשה לפי"ז מדוע לא כתב הרמב"ם להאי דינא שנטל השני חצאי זיתים כמו שהיו מחוברין מרודדין ותחבן בקיסם שאז מטמא גם במגע, וע"כ צריך לומר דסבר הרמב"ם שגם באופן זה ליתא לטומאת מגע, וזה טעמא בעי, דהלא הוי חיבור מעליא לפי דבריו שדבוקין זה בזה שניטלין שניהן כאחד:

ונראה דסבר הרמב"ם דאעפ"י שהשני חצאי זיתים מחוברין עד שינטלו שניהם כאחד, אמנם כיון שעכ"פ אינם מדובקין ביחד בכינוס במקום אחד, נמצא דהחיבור מחברו, והיינו דמיירי שהיו מרודדין על גבי העור, והפשיטן מעל העור כמו שהם ותחבן בקיסם. וכשהיו על העור אין להם לא טומאת מגע מצד גזירת הכתוב מהא דהנוגע בנבלתם, וטומאת משא אין להם מפני שכיון שלא בא לכלל מגע לא בא לכלל משא, אבל כשתחבן בקיסם כמו שהן מרודדין, אם באנו לטומאת מגע לא מהני מפני חיבור הקיסם שמחברן מפני שזהו חיבור בידי אדם האי תחיבה בקיסם, נמצא דחיבור הקיסם לא מהני, והחיבור הרידוד סבר הרמב"ם דזה לא סגי לטומאת מגע, והא דמטמא במשא הוי מטעם גזירת הכתוב דנשא ונישא דרבתה תורה לטומאת משא, ואם בשביל הכלל דכל שאינו מטמא במגע אינו מטמא במשא, סבר הרמב"ם באופן זה שהם תחובים בקיסם הרי יכול לבוא לטומאת מגע ג"כ באופן שאם כונס השני חצאי זיתים ביחד זה אצל זה ממש יטמא גם טומאת מגע, דהרי אם יטול אדם פירורין בשר של נבלה ומדבק אותם ונגע בכזית שלם אעפ"י שבא על ידי אדם נטמא בטומאת מגע, וא"כ כיון שיכול לבוא לטומאת מגע קרינן בזה שבא לכלל מגע, ורק כשהוא על העור לא חשבינן זה שיכול לבוא לידי מגע מטעם גזירת הכתוב מבנבלתם, וזה מתאים לדברי מרן. ואין להקשות דהרי מבואר בסוגיא דבעינן בא לכלל מגע בכל צד, ולא מהני מה שבא לכלל מגע מלפניו, דשאני התם דגזירת הכתוב הוא דבעינן נגיעת אחוריים גם כן כמו שפירש"י בד"ה בכל צד, מטעם דכתיב בקרא נגיעת אחוריים, אבל בתחבן בקיסם קרינן בזה שבא לכלל מגע, ואינו מעכב לטומאת משא. זהו לדעתי שיטת הרמב"ם:

תוס' ד"ה אין מאהיל וחוזר ומאהיל, וא"ת מ"ש אהל ממשא, וי"ל דמשא מרבינן בסמוך מיטמא דקתני יכול אף במשא ת"ל והנושא יטמא יעו"ש. ובתו"ח הקשה דלפי מה שמסקינן כתיב נשא וקרינן נושא ודרשו הא דנישא בבת אחת, והיינו במרודד וא"כ למ"ל הא דיטמא, וליכא למימר דאי לאו יטמא הוא אמינא דלמשא בעינן כזית שלם מחובר ממש כמו בנוגע, דזה ליתא, דע"כ מהא דנשא וקרינן נושא ילפינן לכזית מרודד יעו"ש. והנה לכאורה אפשר דאי לאו יטמא דבא להוסיף טומאה למשא הוי אמרינן דמרודד מטמא גם במגע. אבל מדכתב רחמנא יטמא במשא דבא לאוסופי טומאה למשא, אנו יודעין דבא למעט מגע, לומר דמרודד לא מהני בטומאת מגע, עי' במהר"ם:

עוד נראה דבא לרבות טומאת משא דלא בטל, והיינו בנבלה שנתערבה בשחוטה וכתב הרמב"ם בפר"א מאבוה"ט הי"ז נבלה שנתערבה בשחוטה אם רוב מן השחוטה בטלה הנבלה בשחוטה ואין הכל מטמא במגע אבל אם נשא הכל נטמא. ומקור הדין מברייתא דרבי חייא בבכורות כ"ג. והביאור בזה, דלענין משא לא מהני ביטול אעפ"י שמהני ביטול למגע, ומשמע אפילו בשנגע בכל החתיכות, ומרן הקשה מ"ש ממשא, ומהרי"ק כתב דהוי כנוגע וחוזר ונוגע יעו"ש. וגם זה נדרש לביאור, דהרי אינו דומה לנוגע וחוזר ונוגע דהכא דהחסרון דעכ"פ לא נגע בכשיעור, משא"כ התם כשנגע בכל החתיכות הרי עכ"פ נגע בחתיכה דנבלה:

אבל נראה דהנה מסוגיין דידן אנו רואין דגם בטומאת משא אעפ"י שאיכא סברא דעכ"פ נושא שיעור שלם ומצד הסברא יש לטמאות הנושא. מ"מ אם לאו קרא יתירא דיטמא לא הוי אמרינן מסברא דשני חצי שיעור מטמא במשא, ורק מדאמרה תורה קרא יתירה במשא, דהיינו יטמא יתירה אנו יודעין לטפויי טומאה במשא ולא למגע. ומזה אנו אומרים דנושא שני חצאי זיתים במרודד מטמא במשא, ולא דנין בזה כנושא וחוזר ונושא. אבל במגע אמרינן דאפילו בנוגע ממש בשני חצאי זיתים אפילו בבת אחת אנו דנין לנוגע וחוזר ונוגע, וחסר בזה השיעור להיות מטמא במגע:

ומזה אנו דנין ג"כ דכיון דחידשה תורה דיש צירוף שני חצאי שיעור לטומאת משא אעפ"י שאין מועיל למגע, והיינו דלענין מגע אנו דנין ביטול לכל חצי זית, ולמשא אין ביטול אלא אדרבה אמרינן דיש להם חשיבות, ואין להם ביטול עצמותי. ושפיר איצטריך שני לימודים למשא היינו דהלימוד דנשא ונושא אנו למידין דבעינן מרודדין, והייתור קרא דוהנושא יטמא בא להורות דלטומאת משא נתנה תורה חשיבות העצמי שאין לו ביטול מטעם החצאי שיעור, ולמעט טומאת אהל אעפ"י שהטומאת אהלים הוי בבת אחת וכמו כן נגיעה כזו דומיא דאהל דהיינו נגיעה דבת אחת אין חשיבות עצמותי, אעפ"י שמצד הסברא הוי דומיא דטומאת משא שהרי עכ"פ האהל מאהיל על שניהם בבת אחת, וכמו כן הנגיעה דשניהם בבת אחת שגם בזה הסברא שע"כ הוא מאהיל, וע"כ הוא נוגע, מ"מ לא מהני:

וממילא נלמד מזה גם לתערובות נבלה שנתערבה ברוב שחוטות ונשא אותן דטמא טומאת משא שע"כ הוא נושאן, והיינו מפני שאמרה תורה שאין ביטול העצמי לטומאת משא, משא"כ לטומאת מגע כיון שאמרה תורה שאין חשיבות העצמי לשני חצאי שיעור כן אין חשיבות לשיעור שלם באופן שבטל ברובא: ולפי"ז תצא הדין דטומאת משא אין לו ביטול מן התורה, וזהו שיטת הרמב"ם, ולא סבר הרמב"ם כשיטת התוס' שם בבכורות דטומאת משא מדרבנן, ולפי מה שמבואר שפיר יש לומר דטומאת משא מן התורה מפני שרבתה תורה לטומאת משא לומר שיש לטומאת משא חשיבות העצמי באופן שאין לו ביטול, אבל כל זה לטומאת משא, משא"כ לטומאת מגע כיון שלא נתנה לו תורה חשיבות עצמי, להכי יש לו גם דין ביטול ברובא ג"כ, ולזה תנא רבי חייא ופסק כן הרמב"ם דמטמאה במשא ולא במגע:

ובזה יש ליישב גם שיטת הרמב"ם מהשגות הראב"ד שהקשה דהלא כל עיקר האי דינא אם אזלינן בתר ביטול או בתר מבטל הוא אליבא דר' יהודה דסבר מב"מ לא בטל אבל קיי"ל כרבנן דמב"מ בטל. והרמב"ם סובר כן, ולרבנן לא שנא אם בתר בטל או בתר מבטל יעו"ש. אבל לפי מה שביארנו דהרמב"ם למד דליתא דין ביטול לטומאת משא ממילא יש לדון בזה אם בתר בטל או בתר מבטל כמו להרמב"ם. אבל כל זה הוא רק לדין טומאה אבל לא לאיסורין. אמנם לענין טומאה כיון דחזינן דנתנה תורה חשיבות העצמי לחצאי שיעור לטומאת נבלה, ומזה יש ללמוד דכש"כ דאין ביטול ברוב לטומאת נבלות, על זה בא הלימוד דמ"מ יש ביטול לנבלה בשחוטה מטעם דכתר מבטל אזלינן ונבלה בטל בשחוטה אבל כל זה לטומאת מגע, אבל לא לטומאת משא, שאין לו ביטול. ובזה מיושב ג"כ מה שהקשה מרן שם מ"ש דבחררת דם דבסמוך דמשום ביטול ברוב אינו מטמא לא במגע ולא במשא יעו"ש. נראה דמשום דכל עיקר הא דרבתה תורה חשיבות לטומאה משא הוא ביבש ולא בלח, כהא דנשא ונושא דהיינו כזית מרודד ולא לח:

ומזה תצא חדתא דאין ללמוד מהא דטומאת משא לאיסורים כמו שחידש הפרמ"ג באו"ח סימן תמ"ב דלאיסור בל יראה דחמץ בתערובות שדומה לטומאת משא יעו"ש. וכדומה עוד ענינים כאלה, דזה ליתא דרק לטומאה רבתה תורה מצד גזירת הכתוב, ולא מצד הסברא גרידא מטעם דע"כ הוא נושא. וה והנה לכאורה קשה הא כיון שאין לזה טומאת מגע היאך תטמא במשא הלא סבר הרמב"ם דכל שאינו בכלל מגע אינו בכלל משא, והכא שאינו בכלל מגע מטעם דכליתא דמיא, ומדוע נטמא במשא. וכמו שהקשו התוס' בבכורות שם, וזה לא דמי להא דתחבן בקיסם שכתבנו לעיל דיכול לעשות גם מגע כשיחברם בדבוק. והכא לא אפשר לברר הנבלה מתוך השחוטות:

ואפשר דסבר הרמב"ם דכיון דכשיגע בכל החתיכות הרי יש מגע ממש, אלא שהתורה מיעטה מטומאה, להכי אינו מעכב על טומאת משא. ועוד דיכול לבוא לידי מגע כשיבורר הנבלה, ואם יבוא אליהו ויברר הנבלה להכי נקרא בא לכלל מגע:

תוכן העניינים

נזר הקודש - חולין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה