נזר הקודש - חולין· הרב משה רוזין
דף קכא:
אמר חזקיה הואיל ויכול לגוררה ולהעמידה על פחות מכזית, ופירש"י שאני במתניתין דבמפרכסת קיימינן שעדיין אין בה טומאה חמורה וסופה נמי שמא לא תבוא לידי טומאה חמורה שהרי הוא יכול לגוררה לגירורים דקים פחותים פחותים מכזית עד שתכלה כולה ושוב לא תטמא טומאת נבלות יעו"ש. והנה מה שפירש"י עד שתכלה כולה, לכאורה סגי גם אם תשאר פחות מכזית, וגם לשון חזקיה שאמר ולהעמידה על פחות מכזית משמע שתשאר פחות מכזית: ונראה דרש"י בא ליישב מה שהקשו התוס' מכריתות כ"א דגם פחות מכזית ישנה בצירוף על זה פירש"י שיכול לעשות שתכלה כולה ולא תשאר מאומה, וע"כ מפרש רש"י ולהעמידה הכוונה על הבהמה כולה שעומדת כולה על פחות פחות מכזית:
אמנם מה שפירש"י שיכול לגוררה גירורים דקים פחותים פחותים, קשה דהרי אפילו אם יעשנה לחתיכות גדולות לית בה טומאה כלל, משום דבשר מן החי לא מטמא, וכמו שהקשו בתוס', והיא תמיה רבתי לרש"י:
ונראה דכוונת רש"י דהרי עומדת עדיין לטומאה חמורה מטעם אבר מן החי אם יחתוך בשר עם אבר שיש טומאה חמורה על הבשר מטעם טומאת האבר שגם הבשר נטמא עם האבר ביחד, לזה פירש"י דיגרור גירורים דקים היינו שגם האברים יגרור לגירורים דקים באופן שלא יהיה כזית הבשר עם האבר ביחד, והיינו לשיטת רב לעיל ק"ב דאמר דבעינן באבר משהו בשר עם הגידין ועצמות, ובין הכל צריך שיהיה כזית וכמו"ש שם התוס' ד"ה אבל: והנה גם הראב"ד הובא בחידושי הר"ן מפרש כפירש"י, ולא חשו לזה שהקשו התוס'. ולכן נראה דע"כ צריך לומר גם כן דחשו לכזית בשביל אבר מן החי:
והנה הר"ן שם הביא מה שפירש"י ומסיים ונכון לפרש הסוגיא אלא שדבר פלא הוא, וע"כ כוונתו שפלא הוא שתהי' מפרכסת עד שיחתוך כל הבהמה עד לפחות מכזית, והיינו שמסתבר שתמות מקודם:
ומביא מה שכתב הראב"ד וז"ל, והראב"ד ז"ל תיקן הפירוש הזה ואמר דכיון שיבוא לחתוך ממנה שיעורין הרבה פחות פחות מכזית בעודה מפרכסת רואין כאילו נחתכה כולה דהא אין הבשר הזה שנגע סופו לטמא טומאה חמורה הואיל ואלו פרכסה עד כזית זה אין עליה שם נבלה עכ"ל. ולכאורה אין לזה ביאור דמה שייך לומר דבהתחיל לחתוך פחות פחות מכזית הוי כאילו נחתך לגמרי, והלא אם נשארה כזית לאחר הפרכוס הרי יש כאן נבלה, ממילא היתה הבהמה עומדת להיות בטומאה חמורה:
ונראה כוונתו דכיון שכל עיקר הא דסופה לטמא טומאה חמורה היינו כיון שעומדת למות ואעפ"י שמפרכסת הרי היא כחיה, אבל עכ"פ אינו דומה לחיה ממש כיון דמיתה אתחלה בה, ומטעם זה קרינן לה שסופה לטמא טומאה חמורה, ואין זה דמיון לחיה ממש, דאעפ"י שגם סופה למות אבל כיון דטרם אתחלה הסיבה דמיתה משא"כ בהמה לאחר שחיטה דמיתה אתחלה בה, והרי היא כמתה דמה לי קטלה כולה ומה לי קטלה פלגא, ותיכף לאחר שחיטה דינה סופה לטמא טומאה חמורה:
אמנם באופן זה דהתחיל לחתוך בהבשר גירורים דקים פחות פחות מכזית, וחזינן בזה דעת הבעלים אשר דעתן לעשות בה שלא תבוא לידי טומאת נבלה, אעפ"י שעמדה מלפרכס טרם שהוציא מחשבתו לפועל, אבל ע"כ לא קרינן בזה סופה לטמא טומאה חמורה, והיינו ביתר ביאור דהא דסופה לטמא טומאה חמורה הוא דבר שבכח ולא בפועל, הנה בא זה דבר שהוא בכח אעפ"י שאינו בפועל כגון זה אשר ישנן בכח להוציאה מידי טומאת נבלה, אשר בשביל זה לא קרינן לה סופה לטמא טומאה חמורה. כן נראה בביאור דברי הראב"ד ז"ל:
גמ'. ומי אמר חזקיה הכי והא איתמר שחט בה שנים או רוב שנים חזקיה אמר אינה לאברים ור"נ אמר מתה היא. וקס"ד דש"ס דסבר חזקיה שכן היא בטומאת נבלות גם במפרכסת, והקשו התוס' דלפי הס"ד יש להקשות לחזקיה ממתניתין דתנן בהדיא שאינה בטומאת נבלות. ולכאורה אפשר לומר דממתניתין לא קשה דגם חזקיה סבר דלטומאת נבלות בעינן גמר מיתה רק אבר מן החי ליכא במפרכסת מטעם דאתחלה בה מיתה וקרינן לה מתה לומר שהאבר הפורש ממנה אינה כפורש מן החי. דלענין אבר מן החי בעינן חי ממש, ובמפרכסת אמרינן דכיון דעומדת למיתה כמו שהיא בלא שום פעולה אמרינן מה לי קטלה כולה מה לי קטלה פלגא, וליתא בזה האזהרה דאך בשר בנפשו האמור באבר מן החי. אבל מהא דאמר חזקיה דלא קרינן במפרכסת סופו לטמא טומאה חמורה קס"ד דסבר חזקיה דדנין אותה לחי ממש. וראיתי בחידושי הר"ן שהביא כן בשם הרמב"ן ז"ל, ועל זה משני הש"ס דיצאת מכלל חיה ולכלל מתה לא באת. והיינו דלענין אבר מן החי לא קרינן לה חיה, ולגבי סופה לטמא טומאה חמורה דבעינן נבלה ממש שהוא מיתה בפועה טרם באת לזה:
והנה לפי"ז דחזקיה סבר דליתא משום אבר מן החי במפרכסת, א"כ לא בעינן לומר שיחתוך לגירורים דקים לפי מה שפירשנו בפירוש רש"י מטעם דלא ליתי בשר עם אבר שהוא בכזית מטעם חששא דאבר מן החי, וע"כ צריך לומר דרש"י פירש כן טרם שהביא הש"ס הא דחזקיה שאינה לאברים:
ויש לעיין הא דממעט חזקיה מאבר מן החי אם ממעט גם מבשר מן החי, או דלמא דשאני אבר מן החי דבעינן בשר בנפשו שהכוונה דבעינן חי ממש וכמו שכתב הרמב"ן. אבל בשר מן החי דנלמד מן ובשר בשדה טרפה שפיר יש לומר דאסור:
ואם אמרינן דבשר מן החי איכא בזה יש ליישב מה שקשה טובא דלפי"ז אמאי צריך מחשבה דהלא כל עיקר דצריך מחשבה מפני האיסור דאבמה"ח דאסור לבן נח, וכיון דליכא משום אבמה"ח אמאי צריך מחשבה. עי' בתו"ח שהקשה בזה, אבל אם אמרינן דאיכא משום בשר מן החי דבזה מודה חזקיה להכי צריך מחשבה:
גמ'. אמר ר' אלעזר נקוט להא דר' יוחנן בידך דתני רב אושעיא כוותי' וכו':
אמנם נראה להוכיח כוותי' דחזקיה מהא דאיתא בתרגום יונתן בן עוזיאל בפ' ראה בפסוק לא תאכלו כל נבלה לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכור לנכרי. ומפרש התרגום לא תיכלון כל דמקלקלא בנכסא לגיור ערל דבקירויכון תתנונה יעו"ש. הרי חזינן דמפרש דהשחיטה דמתקלקלא כגון פגימת הסכין וכדומה הרי היא אינה נידונית כמתה ולית בה משום אבר מן החי, דאל"כ הרי בשחיטת הסימנים האברים הפנימים כמאן דמנחא בדיקולא דמיא, והוי אבר מן החי, והיאך אמרה תורה לתת לגר תושב או לנכרי, וע"כ דסבר האי תנא דתיכף כשנשחטו הסימנים דנין אותה כמתה לדין אבר מן החי, והיינו דלדין אבר מן החי בעינן חי ממש מטעם דכתיב בשר בנפשו דמשמעותו חי ממש, אבל מזה יש להוכיח דגם בשר מן החי ליכא, דאל"כ הרי בהאברים הפנימים יש בשר כמו הריאה והכבד, אבל עכ"פ יש מזה ראיה לחזקיה. אמנם לפי"ז תקשה אם גם בשר מותר למה בעינן מחשבה, והדרא הקושיא לדוכתי':
ובספר לב אריה כתב דגם לחזקיה רק איסור אבר מן החי אין בזה אבל איסורא איכא גם לבן נח ודמיא לאבר מן החי של עוף דכתב הרמב"ם דאין ב"נ מוזהר עליו וכתב הכס"מ שעכ"פ אסורה עליו מדאורייתא. וה"נ לחזקיה במפרכסת כיון דעכ"פ לא מתה עדיין יש בזה איסורא לבן נח, עכת"ד יעו"ש. אמנם נראה דשאני התם כיון דהוי אבמה"ח לדידן להכי יש מקום לומר דלב"נ עכ"פ אסור. משא"כ לחזקיה דסבר במפרכסת דליכא משום אבר מן החי לדידן וגם איסורא ליכא, אין סברא לומר דחמור לב"נ דאיכא איסורא, ועוד כיון דסבר דמפרכסת כמתה אין סברא לומר דאיכא איסורא לב"נ: לכן נראה כמו שכתבנו דחזקיה מודה דאיכא איסורא משום בשר מן החי, והא דהוכחנו מהתרגום דליכא גם משום בשר מן החי מדשרא התורה ליתן לגר תושב ולנכרי, יש לומר דסבר התרגום דמיתה אין עושה ניפול באברים המדולדלים. והיינו דגם לאחר שחיטה עדיין האברים שבפנים יש להם עדיין חיבור בהבהמה, ודינם כאברים המדולדלים, והתרגום סובר דהמיתה אינה עושה ניפול, ממילא חלה המיתה גם על האברים שבפנים, ונעשים נבלה וליתא בהו דין אבר מן החי ולא משום בשר מן החי, ומטעם זה אין להביא ראיה מהתרגום לחזקיה, וחזקיה סבר דאף דליתא משום אבר מן החי, אבל איכא בזה משום בשר מן החי ואסור לב"נ, ומטעם זה צריך מחשבה להאכילה לנכרי וכמוש"נ:
שם ישראל ששחט בהמה טמאה לעכו"ם שחט בה שנים או רוב שנים ומפרכסת מטמאה טומאת אוכלין אבל לא טומאת נבלות, אבר הפורש ממנה כפורש מן החי, ובשר הפורש ממנה כבשר הפורש מן החי ואסור לבן נח, ואיתא בברייתא שם דבשחיטת ישראל בבהמה טהורה מותר במפרכסת בין לישראל ובין לב"נ, ופירש"י מטעם דליכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור. ויש לעיין האיך הדין בישראל ששחט בהמה טהורה טריפה אם יש איסור לב"נ במפרכסת, והכא לא שייך מי איכא מידי דלישראל שרי. כיון דלישראל אסור משום טרפה, אפשר דאיכא איסור אבר מן החי לב"נ, או דלמא כיון דעכ"פ שחיטה מטהרת משום נבלה מהני גם כן לסלק איסור אבר מן החי לב"נ. ונראה דכיון דקיי"ל דשחיטת טרפה מטהרת מידי נבלה ואם אמרינן דשחיטת טרפה איננה מתרת אבר מן החי, א"כ הרי כל האברים הם בטומאתן, ומי מטהר אותם, הלא המיתה בודאי אינה מטהרת, וא"כ איכא טומאת נבלה על הבהמה כולה, ומזה מוכח דכיון דהשחיטה מטהרת מידי נבלה ע"כ מטהרת את האבר מן החי מטומאה, והיינו דהשחיטה מסלקת את האיסור אבר מן החי: עוד בזה דטומאת אבמה"ח הוא ג"כ טומאת נבלה והיינו דלאחר שפירש מהחיות של הבע"ח הרי הוא מת וטומאתו הוא טומאת נבלה וכמו שכתב הרב ר' חיים בתוס' זבחים ס"ט ד"ה אי טרפה חיה, ומפרש שם אי טרפה אינה חיה ומיירי בתלש ממנה דבר חי ואכלו הרי הוא בכלל נבלה דבשר הפורש ממנה כפורש מן המתה ומטמא אעפ"י שהבהמה אינה מטמאה לפי שהיא בחייה עתה יעו"ש:
ובזה יש לפרש הא דאיתא בתוספתא חולין פר"ז אבר מן החי חייב משום נבלה, ולכאורה תמוה אם מיתה עושה ניפול הרי הוא אבר מן החי ולא נבלה, עי' במפרשים. אבל נראה דהפירוש דאבר מן החי עצמו הוא נבלה ממש, ואם התרו בו משום נבלה הוי התראה מעליא, ונפק"מ גם לזה דשחיטת טריפה המטהרת משום נבלה גם אבמה"ח ניתר וטהור הוא:
והנה השואל בשו"ת רע"א ז"ל סימן קס"ה סבר דבמקום דלא שייך מי איכא מידי דהיינו באופן שבלא"ה אסור דאז איכא במפרכסת משום אבר מן החי לב"נ, ומרן השיב לו דדוקא במקום דליכא תורת שחיטה איתא להאי דינא אבל במקום דאיכא תורת שחיטה ליכא משום אבר מן החי לב"נ, ומביא שכן כתב הגאון תו"ח בחולין כ' ולזה הסכים התבוא"ש בסימן כ"ז ושכן משמע מלשון הרשב"א יעו"ש. ולפי מה שביארנו הדבר מוכרח מזה עצמו הא דשחיטת טריפה מטהרת מידי נבלה, בזה עצמו מטהרת מידי איסור וטומאה של אבר מן החי:
ועוד מוכח מהא דתניא לעיל ע"ג אמר להו אם טיהרה שחיטה טריפה אותה ואת האבר המדודל בה יעו"ש. הרי חזינן דהשחיטה דהטריפה מטהרת את האבר המדולדל מטומאת אבר מן החי, וא"כ פשיטא דהאברים שאינן מדודלין ומחוברין ממש לה שניתרים בשחיטה, ואפילו רב דסבר באבר המדולדל שמטמא במשא כדאיתא לעיל ע"ו ע"ב, בהא דשלחו מתם הלכתא כוותי' דרב ואבר עצמו מטמא במשא מטעם דשחיטה עושה ניפול כדפירש רש"י, אל כ"ז באבר המדולדל, אבל בהאברים שהם הבהמה עצמה לכו"ע השחיטה שלה מתרת שלא תהי' עוד משום אבר מן החי לא לאיסור ולא לטומאה:
גמ', בעא מיניה רבי זירא מרב ששת מה שתציל על הבלועין שבתוכה אמר לו מטמאה טו"א ומצלת, א"ל אינה מטמאה טומאת נבלות ולא תציל אמר אביי אינה מצלת על הבלועים שבתוכה דהא מטמא טו"א. ויש לעיין מה ראה אביי להכריע כיון דיש מקום לומר דמצלת מטעם דאינה מטמאה טומאת נבלות כמו שאמר רב ששת:
ונראה דסבר אביי דענין הצלה על הבלועין דהיינו טומאה בלועה המצלת מן הטומאה הוא ענין חציצה וכל דבר שהוא חוצץ בפני הטומאה בעינן שלא יהיה ראוי לקבל טומאה. כמו שאיתא ב"ב י"ט ע"ב דהא דרקיק בחלון שאינו חוצץ בפני הטומאה מפני שהוא ראוי לקבל טומאה ולהכי בבלועה מציל מפני הטומאה מפני שבע"ח אינם בקבולי טומאה, ואעפ"י שגם בבלועה באדם מציל מפני הטומאה אעפ"י שמקבל טומאה. נראה דבאמת אדם אינו בקבולי טומאה, אלא דיני טומאה יש בו, וכמו שביארנו בספרנו נזר הקודש למנחות כ"ד. ולפי"ז סבר אביי כיון דמפרכסת בת קבלת טומאת אוכלין להכי ליתא בהצלה על הבלועין, והא דלא נחית לזה רב ששת נראה דפליגי אם צריך מחשבה כמו שסבר רבי אסי, והיינו דאם צריך מחשבה לעשותו אוכלין, ולהכי כל זמן שלא חשב לאוכל אינו עומד במדרגה זו להיות בת קבלת טומאה, להכי סבר כיון דאינה בטומאת נבלה ולאוכל לא חשב עדיין ואינה בקבלת טומאה עתה, ואפשר ג"כ דסבר כיון דבאמת לאו אוכל הוא בלא מחשבה להכי גם במחשבה לא חשיב אוכל ממש שיהי' נקרא בר מקבל טומאה להכי סבר דעדיין קודם שנעשה נבלה מציל בפני הטומאה, אבל אביי סבר דלא בעי מחשבה, לאכילה ואוכל הוא גם בלא מחשבה להכי אינו מציל בפני הטומאה מפני שאינו חוצץ:
ובזה יש ליישב שיטת הרמב"ם דפוסק בפר"כ מטו"מ ה"ג דאינו מציל על הבלועין. וקשה לכאורה הלא משמע בסוגיא דפליגי רב ששת ואביי, ומה ראה להכריע כאביי, אבל לפי מה שכתבנו הוי הרמב"ם לשיטתו דסבר בהאי דינא דלא בעי מחשבה לאכילה, וא"כ הוי אוכל גמור בלא מחשבה, ולהכי פשיטא שאינו מציל על הבלועין, וזהו שמדייק הרמב"ם וכתב מפני שהיא כמתה, והכוונה שהוא אוכל, ולא כתב בהדיא אוכל מפני שאסורה באכילה לישראל: אבל יש לעיין לפי"ז הא דמסיים אביי והרובעה חייב מפני דאינה מטמאה טומאת נבלה. וקשה כיון דסבר אביי שאוכל ממש הוא, וא"כ מדוע חייב הרובעה מיתה, וע"כ צ"ל דשאני גבי רביעה דלא גרע מרובע את הטריפה דחייב, כדאיתא בסנהדרין ע"ח אמר רבא הרובע את הטריפה חייב, ופירש"י מטעם דאיכא הנאה, ומשמע טריפה אפילו אם קרוב למיתה ממש, וכן איתא שם בסוגיא דלא הוי כמשמש מת דשאני משמע מת דליתא הנאה והא אית ליה הנאה, וכיון דכל עיקר החיוב הוא משום הנאה, ולהכי כל זמן שלא נעשית נבלה אית ליה הנאה וחייב. וכן פסק הרמב"ם בפר"א מא"ב הי"ב אפילו שחט בה שנים או רוב שנים חייב הרובע, ומבואר שם דאפילו ישראל בטהורה כן הדין:
והנה לפי"ז ברובע בן פקועה חייב כיון דהוא משום הנאה, וכן איתא לעיל ע"ד ע"ב אמר ר' אלעזר אמר רבי אושעיא לא הילכו בו אלא על עסקי אכילה בלבד למעוטי רובע וחורש בו. אמנם הרמב"ם השמיט זה, ואפשר שסמך על מה שכתב דאף בשחט בו שנים או רוב שנים, ממילא גם ב"פ בכלל:
אמנם ברבינו גרשום כתב רובעו וחורש בו כתב דכתיב בהמתך לא תרביע כלאים ואינו חשוב בהמה לענין הרבעה, וחורש בו דאינו חשוב בהמה וב"פ אינו חשוב שור, יעו"ש. מבואר דמפרש הסוגיא דאינו חייב ארביעה, וזה תמוה, אבל נראה דמפרש רובע היינו להרבעה דכלאים במין שאינו מינו. ומפרש ע"כ דהא אמר ר"א לא הילכו בו אלא על עסקי אכילה, היינו דמלבד אכילה אמרו בזה ג"כ לענין רביעה וחרישה דגם כן תליא בפלוגתא דר"מ ורבנן:
והנה כיוצא בזה כתב הרשב"א הובא בשיט"מ ב"ק מ"א וז"ל, והרשב"א ז"ל כתב וז"ל, תירצו בתוס' דלא אמרינן ליה לקרא כי כתיבא אבן פקועה וכו' אלא נ"ל משום דלא איקרי שור אלא כשנולד, וכשב ועז כדכתיב שור או כשב או עז כי יולד אבל שה אפילו כל דהוא איקרי שה, יעו"ש. הרי שיטת הרשב"א דב"פ לא איקרי שור, וזהו כשיטת הרבינו גרשום. רק זה יש לעיין מה שכתב דשה אפילו כל דהוא, וגם בן פקועה בכלל, לכאורה הלא כשב הוא שה ושה הוא כשב וכיון דכתיב גבי כשב כי יולד דרק בלידה נקרא כשב, וע"כ כן גם שה בעינן כי יולד. ואפשר שכוונתו דמדמשני נקרא וכתבה הכא כשב, ולגבי פדיון פטר חמור כתבה תורה שה בא לרמז על שה כל דהוא הנקרא שה, משא"כ שור דלא נקרא שור רק אם בא על ידי לידה, וצ"ע: והנה רש"י פירש הא דאמר אביי אינה מצלת וכו' לחומרא והקשו בתוס' ותימה אי ספיקא הוי אמאי חייב הרובע עכ"ל יעו"ש. ויש לעיין הלא שפיר מתפרשין פירש"י דבאמת מצד הדין הרובע חייב, והא דאינו מציל על הבלועין כיון שאנו דנין המפרכסת לחיה לחייב את הרובע, הוא דחומרא מדרבנן שגזרו שלא להציל על הבלועין דהרי יש כח ביד חכמים להחמיר, ואפשר שסברי התוס' דאין להחמיר במקום דהחומרא סותרת הדין והוי כמו תרתי דסתרי ואין לגזור טומאה באופן זה:
שם. רבי יהודה אומר האלל וכו' אמר רב הונא והוא שכנסו, ופירש"י דגלי דעתיה דלא בטליה מעיקרא אבל נתכנס מאליו כגון שכנסוהו תינוקות אחר הפשט לא הואיל וכו', יעו"ש. ואמר רב הונא שני חצאי זיתים שישנן על גבי העור העור מבטלן. והנה הני שתי מימרות דרב הונא לכאורה סתרן אהדדי, דהלא מעיקרא אמר דכינוס מהני ולא מהני ביטול דהעור, והנה בזה שאמר דהעור מבטלן ע"כ מיירי דגם כינוס לא מהני דבלא כינוס פשיטא דהלא ר' יהודה אמר גם כן אלל המכונס משמע דבלא כינוס לכו"ע בטל אגב העור. וכן כתבו התוס' לקמן ד"ה דאמר, וא"כ דברי רב הונא סתרן אהדדי, דמעיקרא אמר דכינוס מהני, והכא אמר דהעור מבטלן, ולא מהני גם כינוס:
והש"ס פריך אליבא דמאן ומסיק דאמר אליבא דר' ישמעאל דסבר דעור לא מבטל. אמנם זהו באופן שפלטתו חיה, אבל בפלטתו סכין מודה, וזהו חידושא דרב הונא דשני חצאי זיתים שישנן על גבי העור בפלטתו סכין דהעור מבטלן, ולא מהני כינוס גם כן. ולפי"ז הא דאמר רב הונא מעיקרא אליבא דר' יהודה דכינוס מהני זהו אליבא דר' ישמעאל ובאופן שפלטתו חיה:
ובמסקנא מסיק הש"ס דר' ישמעאל סבר דגם בפלטתו סכין העור אינו מבטל, ורב הונא סבר כר"ע ומחדש ר"ה דאפילו בפלטתו חיה העור מבטלו, יעו"ש: ולפי"ז ע"כ הא דאמר רב הונא אליבא דר' יהודה והוא שכנסו, דכינוס מהני ע"כ הוא אליבא דר' ישמעאל דאליבא דר"ע לא מהני כינוס אחר הביטול דהעור, ולר' ישמעאל אין הבדל בין פלטתו סכין לפלטתו חיה העור אינו מבטל וממילא מהני כינוס. נמצא לפי"ז דהא דאמר רב הונא והוא שכנסו זהו שלא אליבא דהלכתא ורב הונא לא סבר כן אלא סבר כר"ע דהעור מבטל, ואחרי הביטול לא מהני כינוס, וכמו שכתבו התוס' והחידושי הר"ן, וכמו שאמר אח"כ דשני חצאי זיתים ע"ג העור העור מבטלן. והא דאמר מעיקרא והוא שכנסו הוא רק אליבא דר' יהודה שהוא אליבא דר' ישמעאל, אבל לדינא סבר רב הונא כר"ע דהלכה כר"ע מחבירו, זהו תוכן הסוגיא: והנה לפי"ז ע"כ אין הלכה כר' יהודה מטעם דכיון דע"כ שיטתו כר' ישמעאל כיון שר"ע חולק עליו והלכה כר"ע וגם רב הונא בעצמו לא סבר כר' יהודה. והרמב"ם בפיה"מ כתב בהדיא ואין הלכה כר' יהודה: ולפי"ז יש לעיין בדברי הרמב"ם בספר הי"ד בפר"א מאבות הטומאה ה"ח כתב וז"ל, האלל בין שפלטתו חיה בין שפלטתו סכין אינו מצטרף לכזית ואם כנסו והיה בו כזית מטמא עכ"ל. וזהו כר' יהודה דמתניתין וכר' ישמעאל וזה תמוה טובא, וזהו כוונת הראב"ד בהשגה יעו"ש. ועוד תמוה שסותר דברי עצמו בזה שפסק שם בהי"ב עור שיש עליו כשני חצאי זיתים בשר נבלה העור מבטלן ואינו מטמאין לא במגע ולא במשא, וזהו דינא דרב הונא שאמר כן אליבא דר"ע, והכס"מ העיר בזה שם. ולפלא שלא העיר דהרמב"ם בפיה"מ כתב בהדיא דאין הלכה כר' יהודה, ומרן רוצה לומר דשאני אם הבשר על גבי העור, או שנטל מעל העור, ובזה מיירי הרמב"ם הכא יעו"ש. אבל אין זה במשמעות דברי הרמב"ם וגם אינו מבואר שם בסוגיא חילוק זה: אמנם נראה לומר דדין זה דרמב"ם שכתב ואם כנסו והי' בו כזית מטמא, הביאור שכנסו תיכף בשעת הפשט, ולא היה מעולם אף שעה אחת שעת ביטול בכדי שהעור מבטלו, וזהו ההבדל שבין דינא דרב הונא אליבא דר' יהודה וגם דינא דר' ישמעאל דהם מיירי באופן שמעיקרא לא כנסו וגם לא גילה דעת לכנסן אלא אח"כ כנסן דבזה סבר ר' ישמעאל ור' יהודה סבר כוותי' דהעור לא ביטלן באופן שכנס אח"כ דבזה מורה שגילה דעתו דלא בטליה מעיקרא כדפירש"י. ומטעם זה כיון שהעור לא ביטלן וגם הוא מגלה דעת שהוא לא ביטלן, זהו דעתם של ר' ישמעאל ור' יהודה כמו שמפרש רב הונא. אמנם הרמב"ם מה שכתב ואם כנסו הכוונה שכנס החצאין תיכף בהפשטו את העור ולא נתן שעות להעור לבטל את החצאין, בזה כו"ע סברי דהוי צירוף חשוב, זהו מה שנראה לדעתי בביאור דברי הרמב"ם: