נזר הקודש - חולין· הרב משה רוזין
דף קכא.
והאלל מאי אלל רב יוחנן אמר מרטקא ור"ל אמר בשר שפלתטתו סכין ת"ש רבי יהודה אומר האלל המכונס אם יש כזית במקום אחד חייבין ואמר רב הונא והוא שכנסו וכו', וקשה למה מביא הש"ס הא דרב הונא הלא גם אם נפרש שנתכנס מאליו ג"כ תיובתא למ"ד מרטקא מה מהני כזית במקום אחד כיון דעץ בעלמא הוא. ולכאורה אפשר לומר משום דאם נתכנס מאליו בלא דעת בע"ה איכא למימר דבטלי מעיקרא, ותקשה גם למ"ד פלטתו סכין והלא כיון שביטלו שוב לא מהני הכינוס, וממילא אית לן לומר דהאלל הוא דבר אחר ותקשה גם לר"ל. להכי מביא הש"ס הא דרב הונא דאמר והוא שכנסו ואין כאן ביטול להכי אתי שפיר למ"ד אלל הוא שפלטתו סכין. וכנראה שלזה נתכוון בתו"ח. אבל נראה דלא שייך בזה ביטול דהרי גם אם בטלו מעיקרא, אבל אם אכלו אח"כ אחשובי' ואם כן למאן דאמר שפלטתו סכין ניחא אף אף אם לא כנסו, אבל למ"ד מרטקא לא מהני מחשבה, וגם כי אכלו ליכא בזה משום בשר נבלה כיון דעץ הוא. וביותר כמו שכתבו התוס' דלענין איסור אכילה לא שייך ביטול כלל, ולא בעינן גם כינוס, דהרי באכילה כי אכלו באכילת פרס גם כן חייב, וא"כ לא שייך ביטול, ולפי"ז יש להבין גם דברי ר' יהודה דאמר האלל המכונס חייבין עליו אם מיירי לענין אכילה למה דוקא המכונס והרי גם אכלו באכילת פרס חייב משום נבלה אם הוא בשר. ומטעם זה אין לפרש דר' יהודה מיירי לחיוב נבלה מטעם אכילת נבלה, וזהו דלא כהלב אריה שמפרש דבלא רב הונא יש לפרש דמיירי לחיוב איסור אכילה דנבלה דבשביל זה לא בעינן מכונס דוקא, וא"כ הדרא קושיא לדוכתי' למה מביא הש"ס הא דרב הונא:
ונראה דאי לאו דרב הונא הוי מפרשינן טעמא דר' יהודה דסבר דאלל הוי כבשר נבלה ממש ופליג על הת"ק דמתניתין דסבר דאלל לא הוי בשר, ורבי יהודה סבר דאלל הוי בשר, והיינו דסבר דנאכל על ידי הדחק להכי הוי בשר, ומטעם זה יש לפרש דאלל הוי מרטקא, ומשום דנאכל על ידי הדחק נחשב לבשר, והא דבעי ר' יהודה מכונס הוא משום טומאת מגע דבעינן שיגע בכזית שלם. ולפי"ז שפיר מתפרש גם על מרטקא ולא קשה לר' יוחנן דמפרש אלל שהוא מרטקא אבל כיון שמפרש רב הונא דברי ר' יהודה ואמר והוא שכנסו, הרי מבואר דגם ר' יהודה סבר דבעינן אחשבי' לאוכל, אבל בלא כינוסו של אדם לאו אוכל הוא, על זה פריך דלא מהני מחשבה לאוכל לענין טומאה לעשותו נבלה, דבשלמא לענין אכילה יש לומר אחשבי' אבל ע"כ לא מהני אחשבי' לעשותו נבלה אם באמת אינו בשר נבלה, ובזה פריך הש"ס למ"ד מרטקא כי איכא כזית מאי הוי עץ בעלמא הוא, והביאור דלא נעשה בכינוסו לבשר נבלה:
רש"י ד"ה חייבין עליו משום נבלה בין שאוכלו בין שנוגע בו, יעו"ש משמע דסבר רש"י דבעינן שכנסו גם לאכילה, ותמוה דלאכילה לא בעינן כנסו ועוד כיון דאכלו אין לך כינוס גדול מזה, עי' בתוס'. ונראה דנפק"מ אם תחבו לגרונו דאין בזה אחשביה, וכמו שכתבו התוס' במנחות ס"ט, לענין נבלת עו"ט יעו"ש. וה"נ אם לא כנסו ולא אחשבי' אין זה מחשבה מה שתחבו חבירו אבל אם הוא כנסו דאז גם בתחבו חבירו יש בזה משום אכילה דנבלה:
גמ'. האי בשר שפלטת סכין ה"ד, אי דחשיב עלי' אפילו באנפי נפשייהו מיטמא וכו'. וקשה לשיטת הר"ת ורבינו שמואל דסברי דגם דקבל טומאה בעינן כביצה, לישני דמיירי שלא היה בהאלל שיעור כביצה, וע"כ צריך לומר דאם היה כשיעור ביצה היה טמא וגם מטמא להכי פשיטא דבפחות מכביצה מצטרף לאוכל להשלים השיעור. וכוונת הש"ס באנפי נפשי' אם היה כשיעור דבאופן זה דגם בפחות ישנו בצירוף:
ולפי"ז יש להבין בהא דמשני הש"ס דמיירי במקצתן חישב עליו. ופירש"י דהאי מקצת שחשב עליו מצטרף לאוכל להשלים השיעור, אבל המקצת שלא חשב עליו אינו בצירוף, וקשה דבאופן זה פשיטא דהמקצת שחשב עליו מצטרף כיון דשיטת רש"י דלקבל טומאה לא בעינן שיעור, וכיון שהוא עצמו מקבל טומאה פשיטא דמצטרף להשלים השיעור לכביצה לטמא אחרים. והנה הרמב"ם בפר"ד מטו"א ה"ד כתב העור המחובר בבשר והמרק והתבלין והאלל אעפ"י שמקצתם חישב עליו ומקצתו לא חישב עילו וכו' מצטרפין לכביצה יעו"ש. משמע מדבריו דגם מה שלא חישב עליו גם כן ישנו בצירוף, וכן מדייק בדבריו בתו"ח יעו"ש. והיינו דהרמב"ם לשיטתו דסבר גם כן דלקבל טומאה לא בעינן שיעור להכי אין לפרש דהצירוף הוא על מה שחישב, דזה פשיטא כיון שהוא עצמו מקבל טומאה, וע"כ עיקר החידוש דמחשבה דמקצת פועלת גם על מה שלא חישב. אבל שיטת רש"י דרק על מה שחישב עליו ישנו בצירוף קשה דזה פשיטא כיון שהוא מקבל טומאה לעצמו פשיטא שישנו בצירוף: ואפשר דכוונת רש"י דהחידוש דהמקצת שלא חישב עליו אינו מגרע המחשבה דהמקצת שחישב עליו לומר דבטלה המחשבה דהמקצת, אבל דוחק הוא: ונראה דסברת רש"י דכל דבר שאינו מקבל טומאה רק בצירוף מחשבה לא מהני להיות מקבל טומאה בפחות מכביצה, והיינו דכמו שאינו בטומאה לטמא אחרים אפילו אם הוא כביצה הנה כן אין בו דין קבלת טומאה לעצמו בפחות מכביצה:
רש"י ד"ה מטמאין אם קבל העוף טומאה מן השרץ יעו"ש. וכן לקמן בד"ה נבלת עוף טהור, צריכה מחשבה לקבל טו"א מן השרץ. ותמוה טובא הלא איתא בהדיא בנדה נ"א דנבלת עוף טהור אין צריך לא הכשר מים ולא הכשר שרץ מפני שסופו לטמא טומאה חמורה, עי' תוס' יו"ט בפר"א דטהרות שתמה בזה על הר"ב והר"ש שפירשו ג"כ כפירש"י. ובתוס"ח שם מתרץ בשם המהרש"א דמיירי בפחות מכזית שאין סופו לטמא טומאה חמורה יעו"ש. אבל תמוה דהרי תיכף כשנתנבלה היה סופה לטמא טומאה חמורה, אבל זה שהוא עתה בפחות מכזית לא מהני, וכן מוכח מסוגיא הכא בהא דאמר חזקיה הואיל ויכול להעמידה על פחות מכזית, היינו בעודה מפרכסת טרם שבאה לידי טומאה חמורה, ועוד דע"כ סוגיא דכריתות כ"א לא סבר להא דחזקיה כמו שכתבנו לעיל, אבל יש לומר דרש"י מפרש הכא אליבא דחזקיה. וראיתי אח"כ בשו"ת למרן הגרע"א ז"ל במהדורא תנינא סימן צ"ט דמביא ג"כ הא דתוס"ח והשיג מסוגיא דכריתות יעו"ש. אבל משום זה לא איריא דשפיר מצינו למימר דרש"י מפרש הכא אליבא דחזקיה דע"כ חזקיה לא סבר כסוגיא דכריתות כמו שכתבנו לעיל בשם הכס"מ. אבל העיקר שדברי התוס"ח אינם מדויקים מהטעם שכתבנו משום דכל עיקר דברי חזקיה להעמיד על פחות מכזית בעודה מפרכסת טרם שנחתה לה טומאת נבלות:
ונראה דיש לעיין בעיקר הא דסופו לטמא טומאה חמורה דאינו צריך הכשר שרץ לקבל טומאה לטומאת אוכלין. והביאור דכזית זה שסופו לטמא טומאה חמורה יש לו טומאה עצמיות הנקראת טומאת אוכלין, היאך הדין אם סגי בכזית זה גם לטמא אוכל אחר ולא בעינן עוד צירוף לכביצה, או דלמא דלטמא אחרים בעינן דוקא כביצה, ונפק"מ דלא סגי בכזית זה להיות מטמא אחרים רק באופן שנצרף עוד אוכלין שאין סופן להיות בטומאה חמורה, אבל ע"כ האוכל המצורף בעינן שיקבל טומאה משרץ:
ונראה דפליגי בזה הרמב"ם ורש"י, דהנה הרמב"ם מפרש משנה זו דחרטום והצפרנים מצטרפין לכזית יעו"ש. וע"כ דלא בעינן צירוף לכביצה משום דבזה סגי בכזית מפני שתורת טומאת אוכלין עליו, מפני שסופו לטמא טומאה חמורה, ולהכי כשם שטומאה חמורה בכזית ולא בעי צירוף הנה כן מה שמטמא בטומאת אוכלין לא בעי צירוף גם לטמא אחרים. אבל רש"י הכא מפרש צירוף לכביצה, וכן פירש הר"ב שם במשנה יעו"ש. מבואר דסברי דלענין לטמא אחרים בעינן כביצה, וממילא מובן דאם יש כביצה שלימה מהנבלה שסופה לטמא טומאה חמורה פשיטא דלא בעי שום הכשר לא הכשר מים ולא הכשר שרץ, כמו דאיתא בסוגיא דנדה נ"א. אמנם אם אין מהנבלה רק כזית, והכזית הזה טמא טומאה עצמית לטומאת אוכל וטמא ממש הוא, אבל אם הצירוף להכזית היו אוכלין אחרים טהורים ממש ומצטרפות עם הכזית, הנה הצירוף הזה טעון קבלת טומאה ממקום אחר דהיינו משרץ או מנבלה, מפני שהכזית הזה אין בכחו לטמא האוכל המצורף. וזהו כוונת רש"י הכא דאם המצורף אוכל טהור דאז בעינן הכשר שרץ:
והנה עוד בענין זה מבואר בספרנו נזר הקודש לזבחים דף ק"ד:
תוס' ד"ה מרטקא, פירש ר"ח בשר מת וכן נראה לר"ת ולא כמו שפירש בקונטרס שפירש גידי הצואר מדאמרינן בפרק כל הפסולים זבחים ל"ה פגל באלל נתפגל מוראה וכו, ובעוף אין גידי הצואר קשין יעו"ש. הנה כמו שהוא ברש"י הכא מפרש גידי השדרה והצואר והוא רחב ולבן וקשה מאד וזה ליתא כלל בעוף. וע"כ אלל דהתם בזבחים דמיירי בעוף ע"כ לא הוי מרטקא כמו הכא בבהמה, וע"כ דשם מיירי באלל שפלטתו סכין וכמו שקאמר הש"ס הכא דאליבא דר' יהודה כו"ע לא פליגי, והיינו דר' יהודה מיירי באלל שפלטתו סכין הנה כמו כן ע"כ אלל דזבחים שם גם כן מיירי באלל שפלטתו סכין. וכן פירשו התוס' שם דאלל היינו שפלטתו סכין ובזה מודו כו"ע:
ועוד דהרי רש"י שם במשנה דליתא פיגול באלל פירש דהיינו גיד הצואר שהוא קשה ואינו ראוי לאכילה, ושם בגמ' בהא דרבי אלעזר דאמר פיגל באלל פירש"י אלל של עוף דרכיך וראוי לאכילה, וא"כ אתי שפיר פירש"י. ותמוהין דברי התוס' מה זה שהקשו לפירש"י:
והנה לפירוש ר"ח ור"ת שפירשו מרטקא שהוא בשר מת, גם כן תקשה היאך יפרשו הא דר"א דאמר דיש פיגול באלל דאם הוא בשר מת פשיטא דלא שייך בזה פיגול, וע"כ אלל דהתם הוא בשר שפלטתו סכין, וא"כ לא קשה גם לפירש"י:
וגם מה שכתבו התוס' עוד וז"ל, ולמ"ד בשר שפלטתו סכין לא קשה ליה מהתם דהא אמרינן בסמוך דמרטקא נמי הוא אלל עכ"ל. ביאור דבריהם, דלמ"ד בשר שפלטתו סכין לכאורה תקשה מהתם ע"כ כוונתם מדוע לא הוי פיגול גמור כבשר ממש, ועל זה תירצו דגם מרטקא הוי אלל, וכוונתם דמ"ד זה מפרש אלל דהתם דהוא מרטקא דהיינו לפירושם הוא בשר מת, וזה תמוה דבשר מת אינו בפיגול, ועוד דלפי"ז תקשה לר"א ממתניתין דתנן בהדיא דאלל לא הוי בפיגול, וע"כ דליתא עוד אלל שהוא גרוע גם ממרטקא, סו"ד דברי התוס' צ"ע:
והנה הרמב"ם בפיה"מ שם בזבחים מפרש אלל שיורי הבשר המת דבקים בעור בשעת הפשט. ויש לעיין דאם התנא במתניתין ממעט מפיגול גם הבשר שנשתיירו, דלפי"ז היאך יפרש דברי ר"א דיש פיגול באלל, וע"כ לפי"ז דברי ר"א היפך הא דתנן במתניתין:
וראיתי בקרן אורה לזבחים מביא בשם הק' ר"א ז"ל בהגהות דהכי גרים פיגל באלל ומוראה לא נתפגל אלל ומוראה, וזהו בדינא דמתניתין, אלא דקשה מאי קמ"ל ר"א. ומפרש דאתי לאשמעינן דשליל אינו דומה לאלל ומודאה עכת"ד יעו"ש. ולפי זה יש לומר דגירסא זו גריס הרמב"ם גם כן: ובזה אתי שפיר שפסק הרמב"ם בפרי"ד מפסולי המוקדשין ה"ז דהבשר שפולטתו סכין בשעת הפשט וישאר מודבק בעור והוא הנקרא אלל, כל אלו אינן חשובין לענין מחשבת הקרבנות, והרי הן כדבר שאינן ראוים לאכילה עכ"ל. וזהו מפני שמפרש שזהו דין המשנה:
והנה לא כתב הרמב"ם היאך הדין במכונסין למקום אחד, משמע דגם זה לא מהני לענין פיגול. וזהו שכתב מפני שאינן חשובין כבשר. ועוד דסמיך הרמב"ם שאין הלכה כר' יהודה הכא בדין משנתינו באלל המכונס להיות דינו כבשר:
ויש לעיין דהנה הכא בסוגיא פליגי ר' יוחנן ור"ל אליבא דרבנן אם אלל מצטרף לטומאת אוכלין ופריך האי בשר שפלטתו סכין ה"ד אי דחשיב עלי' אפילו באנפי נפשי' מיטמא וכו'. הרי מבואר דבשר שפלטתו סכין היכא דחשיב עלי' דין אוכל עליו, וכן פסק הרמב"ם בפר"ג מטו"א ה"ג. והנה התם בפיגול שחשב לאוכלן חוץ לזמנו, הרי חשבן לאוכל וא"כ מדוע לא הוי בדין פיגול, וע"כ צריך לומר דשאני גבי פיגול דלא מהני מחשבה להיות אוכל דבר שאינו אוכל בעצמותו, והוא מדכתיב בפיגול ואם האכל יאכל, בעינן דבר שהוא בר אכילה בעצמותו ולא סגי בזה שנעשה אוכל על ידי מחשבתו של אדם:
גמ'. אמר רבי אסי שונין ישראל והעכו"ם בטהורה צריכין מחשבה והכשר ממקום אחר, והרמב"ם פסק שאין צריך מחשבה, וביארנו שיטתו לעיל: