נזר הקודש - חולין· הרב משה רוזין
דף קיט:
בעי רב אושעיא שני שומרין מהו שיצטרפו, ופירש"י לאוכל שבתוכם לכביצה, לכאורה יש לדייק מזה לזה שהסתפקנו לעיל בנגיעה זה בזה אם בכחם להוציא ולהכניס, והכא חזינן דעיקר הבעי' לענין להצטרף לאוכל שבתוכם, אבל שומר בשומר לא מצטרפין, וצ"ע:
רב הושעיא שומר אוכל שחלקו קמיבעיא להו כיון דהאי לא מגין אהאי והאי לא מגין אהאי וכו', ופירש"י כגון אוכל כביצה ושומרו עליו וחלקו, או כגון שני בצלים קטנים שאין בשניהם אלא כביצה עם שומריהם. והנה יש להקשות בהא דשני בצלים שאין בזה התחברות אלא נגיעה ולעיל הקשו התוס' דהלא לטומאה בעינן התחברות ולא סגי בנגיעה, ומה"ט הקשו התוס' הכא דאין לפרש חלקו ממש, ובשני אגוזים פשיטא דאין בזה אלא נגיעה יעו"ש. ופירש"י לכאורה תמוה טובא:
ונראה בסברת רש"י דרש"י לשיטתו דאוכל מקבל טומאה בכל שהוא, ורק חסר לזה טומאה לטמא אחרים משום דבעינן כביצה לטמא אחרים. אמנם באופן ששני אגוזים והאוכל בינתים דבצירוף איכא שיעור שלם כביצה נמצא דכל אחד בפני עצמו קבל טומאה לעצמו, וא"כ גם בלעדי הצירוף כולם טמאים, ומיירי שהשרץ נגע בכל השלשה ביחד, ממילא יש כאן שיעור כביצה, ולזה סגי בנגיעה גרידא גם בלא התחברות בחיבור שלם. והתוס' שהקשו משום דלשיטתם אין קבלת טומאה בפחות מכשיעור, להכי פירשו דמיירי בהתחברות משום דלא סגי בנגיעה להיות אוכל כביצה ממש:
והנה בעי' זו לא איפשטא. והנה הרמב"ם כתב בפר"ה מטו"א ה"ג ושומר שחלקו אינו מצטרף עם האוכל, ולפלא מדוע כתב הרמב"ם כן בפשיטות כיון דלא איפשטא בעי' זו בסוגיא. ולפלא שלא העירו בזה הנו"כ, וצ"ע: רש"י ד"ה בקולחא, וה"נ מצי לתרוצי בריה שאני יעו"ש. וקשה בשלמא לעיל לענין יש שומר לפחות מכפול, יש מקום לומר דבריה שאני מפני חשיבותו, אבל הכא לענין צירוף שני שומרים מה מועיל הא דהוי בריה כיון דהחסרון משום חסרון הגנה מפני שאין זה מגין על אידך, ובשיט"מ כתב שלא נמצא בכתב יד רש"י ז"ל:
גמ'. ה"ג בשדרה ומשום שומר, והנה הר"ן בחידושיו פירש דע"כ בעי' דר' אושעיא לעיל בשומר שחלקו היינו בב' בצלים אבל בבצל אחד וחלקו לא מיבעיא לי לד"א משום דהכא מוכח דאם הוי פעם אחת שומר בשיבולת תו לא פקע מיני' דין שומר אף אחר שנפרד מהשיבולת יעו"ש. וזהו דלא כהתוס' שפירשו דהבעי' דר"א באופן בשומר אחד וחלקו לא לגמרי, אבל קשה הא חסר להבצלים חיבור. ונגיעה לחודיא לא סגי. והר"ן בעצמו לעיל כתב כדברי התוס', וא"כ לכאורה דבריו סותרין זה את זה, וצ"ע:
והנה הרמב"ם משמע ג"כ דמפרש בשומר אחד שחלקו מדכתב בפר"ה מטו"א ה"ג שומר שנחלק אינו מצטרף עם האוכל יעו"ש. משמע דבשומר אחד מפרש הסוגיא, ובדבר מה שכתבנו לתמוה על הרמב"ם דשומר אוכל שחלקו אינו מצטרף אעפ"י דהוי בעי' דלא איפשטא, מצאתי ביש"ש שהקשה בזה וכתב דהרמב"ם סבר מדלא קאמר הש"ס דלמא בקולחא משמע דפשיטא להש"ס דלא מצטרף, יעו"ש. ועי' בספר לב אריה מה שהעיר בזה. ומה שכתב שם לתרץ דברי הרמב"ם שם, דבריו דחוקים כמבואר להמעיין:
ומה שנראה לדעתי ביישוב דברי הרמב"ם הוא כמו שכתבנו במקום אחר שיטת הרמב"ם דסבר דאעפ"י דספק טומאה ברה"י ספיקו טמא, אבל ספק הכשר טהור, והיינו דבספק אם הוא ראוי לקבל טומאה ספיקו טהור, והכא בשומר שחלקו כיון דהוי ספק אם מצטרף לאוכל הוי ספק אם הוא ראוי לקבל טומאה וספיקו טהור אף ברה"י, ואעפ"י דאיכא להקשות דהרי עכ"פ נטמא בטומאת עצמן דהרי סבר הרמב"ם דגם פחות מכשיעור מקבל טומאת עצמן, אבל אתי שפיר לפי מה שביארנו דשיטת הרמב"ם דדק בבריה סבר כן, משא"כ הכא באוכל שחלקו דבטל מתורת בריה אינו ראוי לקבל טומאה כלל מספק, להכי כיון דלא איפשטא בעי' בגמ' נשאר הדבר בספיקא אם הוא ראוי לקבל טומאה דכיון דהוי ספק אם השומרים באופן זה אם דין אוכל עליהם, וממילא הוי ספק אם האוכל הזה ראוי לקבל טומאה, להכי פסק דאין השומרים מצטרפין, והנה לכאורה יש להעיר דלא שייך בזה ספק מטעם דהוי ספיקא דדינא, אבל זה ליתא דהכא הוי ספק במציאות אם נחשבים השומרים לשומרים מטעם ספק הגנה והוי ספק במציאות, והרי זה שפיר בדמיון לספק הכשר, וכמוש"נ: שם בגמ', גופא שני עצמות וכו' אמר ריש לקיש לא שנו אלא עצם דהוי יד אבל נימא לא הוי יד, ור' יוחנן אמר אפילו נימא הוי יד. ומשמע דקיימא אתוספתא דשני עצמות ואם הוי יד מכניסין טומאה כמו עצם, וקשה מדוע לא הביא הרמב"ם להאי דינא בפר"ד מטו"מ, וגם בפירש"י הכא מפרש לענין נגיעה, וקשה כיון דקיימא אתוספתא דמיירי בטומאת אהל, ומדוע לא פירש"י לענין טומאת אהל, ומשמע מזה דלענין טומאה לכולי עלמא לא הוי הנימין לא יד ולא שומר, וזה טעמא בעי:
ועוד דאיתא בהדיא במשנה דאהלות פר"ג מ"ד המת מבחוץ ושערו מבפנים הבית טמא, וכן פסק הרמב"ם בפר"ג מטו"מ הי"ג, הרי חזינן דהשערות מביאין טומאה רק אינו מבואר אם משום יד או משום שומר, ונפק"מ אם הוא משום יד לא בעינן כנגד הבשר, ולפלא שלא כתב הרמב"ם מאיזה טעם הוא מכניס טומאה. ולפי הנראה כיון דר' יוחנן סבר משום יד וכיון שקיי"ל בכל מקום כר' יוחנן לגבי' ריש לקיש לבר מהני תלת ממילא אית לן לומר דמשום יד הוא. אבל לפלא אשר בפר"א מאבוה"ט הי"א בעור של נבלה כתב ובשערו שכנגדו מאחורי העור נטמא מפני שהעור בשערו שומר לבשר יעו"ש. וזהו בהא דפליגי הכא באיכא דמתני לה אמתניתין אם נימא הוי שומר פסק כר' יוחנן דנימא הוי שומר, ומשמע אבל יד לא הוי ונפק"מ דבעינן כנגד הבשר, וא"כ מדוע לא כתב בטומאת מת דבעינן כנגד הבשר ומשום שומר, ואפשר לומר דשאני גבי מת דהשער המחובר מקרי תמיד כנגד הבשר מטעם טומאה בחיבורין שרבתה תורה למת, וזהו שכל המחובר למת הכל טמא ויש בה משום יד ומשום שומר גם כן. ושאני מהא דשני חצאי זיתים דפליגי לעיל בסוגיא אם משום יד או משום שומר, דשאני עצמות הנפרדים ממת, אבל בחיבורין למת יש בה משום שניהם משום יד ומשום שומר, ולהכי לא נחית הרמב"ם לזה וכתב לשון המשנה סתם:
ובזה יש ליישב פירש"י דמפרש לענין נגיעה בחתיכת עור ועלי' בראשה אחד כזית בשר, והיינו בעור של נבלה ולא מפרש בטומאת מת משום דבטומאת מת בהנוגע בשערו בשעת חיבורו, ופליגי בזה ר' יוחנן וריש לקיש דריש לקיש סבר שהוא משום שומר ור' יוחנן סבר שהוא משום יד. והרמב"ם פסק שהוא משום שומר, וזהו כאיכא דמתני לה אמתניתין:
ובזה שכתבנו לא קשה מה שכתבנו לעיל קי"ח בהא דתנן כל שאינו לא יד ולא שומר פירש"י שהוא שער, וכתבנו להקשות מהא דשער של המת בשעת חיבורן הכל טמא, דשאני שער המת בשעת חיבורן, וע"כ דכוונת רש"י על שער בפירות וכמו שפירש הרב ברטנורא:
ולפי"ז הא דנקט הש"ס גופא דמשמע דפליגי בשערות של המת הוא רק לדוגמא אבל לא מיירי לטומאת אהל אלא מיירי בנגיעה בטומאה:
אבל עדיין קשה הלא יצוייר בעור אדם ויש עליו כזית בשר ולמעלה מהעור יש שערות, איזה דין להם. והיינו גם לטומאת אהל דהרי כזית בשר מן המת מטמא באהל, ובזה ליתא לדין טומאה בחיבורין, ושייך בזה לדון על השערות האלה אם יש להם דין יד או שומר, ושפיר מתפרשא דבזה פליגי ר' יוחנן ור"ל. וא"כ הדרא קושיא לדוכתי' מדוע נאיד רש"י מלפרש לטומאת אהל, וגם מדוע השמיט הרמב"ם לפרש אם הוא מטעם יד או מטעם שומר: ונראה דכל ענין שער שבאדם הכוונה שער שעל הראש ולא שער שבגוף, והיינו השער שעל הגולגולת דשערות האלו נחשבים מחובר, אבל שער שבגוף אינם נחשבים למחובר שיהיה דינם כמו הגוף ממש. והנה שער של הראש שהוא הגולגולת מטמא באהל כמו שחשיב התנא והרמב"ם, ושערות האלה תורת מחובר למת נינהו ודינם כמת עצמו, והיינו דגולגולת נחשב כמת שלם, וליתא בזה לומר ולדון לא משום יד ולא משום שומר, כיון דנחשבים כמת עצמו, וע"כ מפרשים רש"י והרמב"ם דכל עיקר פלוגתא דרבי יוחנן וריש לקיש גם כן בהדברים המטמאים במגע לחודיא כמו בבשר נבלה ושערות שעליהם, כמו שכתבנו לעיל:
ולפי זה יש לפרש כוונת רש"י שמפרש בהא דלא יד ולא שומר שהוא שער, יש לפרש גם על שער המת, אבל הכוונה שער כזה שאין לו דין מחובר למת, דהיינו שער שעל הגוף שאין דינו מחובר למת, וכמוש"נ:
דף קכ/א:
והרוטב מאי רוטב אמר רבא שומנא אמר לו אביי הוא עצמו יטמא טו"א אלא חלא דקריש. וכתבו התוס' הוי מצי למימר יטמא טומאת נבלות. ונראה דבזה איכא למימר דאיכא ברוטב גם החלב של נבלה וחלב אין בו טומאת נבלות, וכיון דאיכא תערובות של נבלה בהרוטב, להכי לא פסיקא מילתא ליפרוך לטמא טומאת נבלות, להכי פריך מטומאת אוכלין:
עוד כתבו התוס' א"נ טומאת נבלות לא מטמא דאיכא מילי טובא דמטמא טו"א ולא מטמא טומאת נבלות כדתנן לעיל השוחט בהמה לעכו"ם ומפרכסת וכו'. ויש להבין מה שייך איכא מילי טובא דהלא הכא בנבלה מיירי וע"כ דמטמא טומאת נבלות, וגם איזה שייכות להא דהשוחט בהמה לעכו"ם דשאני התם שהיא מפרכסת שהיא כחיה, משא"כ הכא דמיירי בבישול נבלה, ומצאתי במהר"ם שתמה בזה:
ונראה דכוונת התוס' דיש לפרש המשנה באופן שאין לטמא הרוטב משום נבלה כגון אם בישל דבר איסור כזה שאין בו משום נבלה אלא איסור אחר, והרוטב הזה הוא רוטב של איסור וקאמר התנא דמצטרף לטומאת אוכלין, ובאופן הזה בנבלה אין מצטרף לטומאת נבלות, וע"ז פריך אביי דבאופן הזה הוא עצמו אוכל הוא, ולא מצי פריך דיטמא טומאת נבלות. כיון דלא מיירי המשנה בזה שהרוטב בא מנבלה. והביאו דוגמא מהא דהשוחט בהמה טמאה לעכו"ם ומפרכסת דאם חתך בשר בעודה מפרכסת אין בזה משום טומאת נבלות, ויצוייר דהמשנה מיירי באיסור רוטב כזה, ואין בה משום נבלות, ועל זה אמר אביי דהוא עצמו יטמא משום טו"א:
איברא דעדיין יש להקשות מסיפא דקאמר התנא אבל לא טומאת נבלות, והיינו דהשומן הזה אינו מצטרף לטומאת נבלות, ועל זה יש להקשות מדוע לא יטמא הוא עצמו משום נבלות. אבל אין להקשות על אביי מדוע לא פריך מסיפא כיון דמקשה מרישא מהא דטו"א, והיינו דאם היה מקשה מסיפא מהא דנבלות הוי מקשינן עליו מדוע לא פריך מרישא מטו"א, כן נראה בכוונת התוס':
והנה בהגהות הרש"ש הקשה לפרש"י ותוס' בכורות ו', דהא דחלב נבלת בהמה טהורה טהור מלטמא טומאת נבלות, דהוא הדין השומן, וא"כ מה זה דהקשו התוס' דליטמא טומאת נבלות, ומטעם זה כתב דהתוס' כוונתם על קושיות אביי בפירוש הא קיפה, ומזה השיג על המהר"ם שמפרש דהתוס' הקשו בהא דרוטב יעו"ש. אמנם לדעתי שגה בפירוש רש"י ותוס' בבכורות דהתם לא הוי הכוונה דשומן דנבלה דין חלב עליו להיות טהור מטומאת נבלות, אלא שם הביאור דנקרא בשם חלב אבל לא הוי בדין חלב, וביארנו זה בספרנו נזר הקודש למס' בכורות. ומטעם זה לא קשה גם כן מהא דהקשה הרש"ש בהא דזבחים יצא חלב חיה שחלבה מותר כמו כן נמעט מזה חלב טהור דהיינו שומן שמותר, יעו"ש. דזה לא קשה דע"כ שומן דטהור הוא בכלל בשר, עי' ר"ן פרק גיד הנשה, וברש"ל פסחים ל'. ודברי המהר"ם נכונים דהתוס' כוונתם על הא דרוטב, וכוונת התוס' כמו שכתבנו:
שם. תנן התם הקפה את הדם ואכלו, ופירש"י על יד האור, יעו"ש. והיינו דשיטת רש"י דדם שבישלו חייב, וזהו רש"י לשיטתו דסבר כן לעיל ק"ט בהא דהלב קורעו וכו' יעו"ש. והיינו דסבר דליתא להלכתא הא דזעירי שם במנחות כ"א דדם שבישלו אינו עובר עליו, וכן משמע שיטת הרמב"ם והרי"ף דלא הביאו בהלכותיהם הא דזעירי. אבל התוס' כתבו הכא דמיירי שהקפהו בחמה דאם על ידי האור אינו עובר עליו, מטעם דדם שבישלו אינו עובר עליו:
והנה הר"ן בחידושיו כתב כי יש להוכיח מהא דתנן לעיל קט"ז חומר בחלב מבדם וחומר בדם מבחלב, ולא קתני חומר בחלב שהחלב בין אכלו חי בין אכלו מבושל חייב, ואילו דם אכלו חי לוקה, ואכלו מבושל אינו לוקה. משמע מזה דגבי דם גם אם אכלו מבושל לוקה, יעו"ש. ולכאורה הוא ראיה עצומה, אבל תקשה לאידך גיסא מדוע לא פריך הש"ס לזעירי ממשנה ערוכה. ומצאתי בתוס' ר"ע שהקשה בזה. אבל נראה דיש לומר דלזעירי נפיק דם מבושל מתורת דם וכמו שאיתא במנחות שם כיון דמלחו נפיק ליה מתורת דם. והביאור בזה דמפני השינוי דהאור משויהו למין אחר, א"כ לא שייך למימר חומר בחלב מבדם במבושל משום דדם לאחר הבישול בטל מתורת דם: עוד כתב הר"ן דאם איתא להא דזעירי ומפרש הא דהקפה את הדם מיירי שהקפה בחמה, וחייב והלא ע"י קפהון דחמה אסרוכא מסרכא, יעו"ש. וקשה הא מצינו דהש"ס במנחות שם בהא דאיתיביה אביי מהא דתנן הקפה את הדם ואכלו חייב, ומשני כאן שהקפה בחמה כאן שהקפה באור. הרי חזינן דסבר הש"ס דבהקפה בחמה ואכלו חייב. ומשמע שאכלו כן כמו שהוא בקפהון ומ"מ חייב, ואעפ"י שרש"י פירש שם דהמעלה היא מטעם דבהקפה בחמה הדרא לכמות שהיה צלולה. אבל רש"י הוכרח לזה בכדי שעדיין ראוי להזאה, אבל ע"כ מיירי שאכל הדם כמות שהוא, הרי חזינן דבר אכילה כשאחשבי' לאכילה ואכלו, וצ"ע:
עוד כתב שם הר"ן דנראה שרק ממלקות ממעט זעירי אבל איסורא דאורייתא איכא, ומטעם זה תמה על הרא"ה והרשב"א והרמב"ן דסברי דדם שבישלו איסורו מד"ס לבד, יעו"ש. ונפלאתי שהר"ן בביאורו על הרי"ף בהא דהלב קורעו וכו' פליג על רש"י דמחייב בדם שבשלו:
והנה הרשב"א שם בסוגיא כתב גם כן דלא כרש"י, וסובר דדם שבישלו אינו עובר עובר עליו, ואילו הרשב"א במנחות סובר לדינא דיש חיוב מעליא בדם שבישלו:
והנה תנן לעיל ק"ט במשנה הלב קורעו ומוציא את דמו לא קרעו אינו עובר עליו, ואיתא בכריתות כ"ב, אמר רבי זירא אמר רב לא שנו אדם בלב עוף הואיל ואין בו כזית, אבל לב בהמה דיש בו כזית אסור וחייבין עליו כרת. - והנה הביאור בהמשנה לא קרעו הכוונה לאחר בישולו, וכמו שפירש"י לעיל ק"ט, וכן פירש רגמ"ה הכא. ודוקא בלב עוף שאין בו כזית אינו חייב כרת הואיל ואין בו כזית אבל לב בהמה שיש בה כזית דם חייב כרת ואפילו לאחר בישולו. - ומבואר דשיטת רש"י ור"ן דדם שבישלו חייב עליו כרת, אמנם התוס' לעיל הקשו לרש"י מהא דהקומץ רבה, כ"א דאמרינן שם דם שבישלו אינו עובר עליו, והא דמוקי הסוגיא הכא בלב עוף משום דסתמא תנן דאינו עובר עליו דמשמע בין חי בין מבושל, יעו"ש: א והנה לבאר פלוגתא דהראשונים בזה, נקדים הא דאיתא במנחות כ"א, אמר זעירי אמר רבי חנינא דם שבישלו אינו עובר עליו יתיב רבא וקאמר להא שמעתתא איתיביה אביי הקפה את הדם ואכלו או שהמחה את החלב וגמעו חייב ומשני לא קשיא כאן שהקפה באור כאן שהקפה בחמה, באור לא הדר בחמה הדר, ופריך בחמה נמי לימא הואיל ואידחי אידחי, דהא בעא מיניה רבי מני מר' יוחנן דש שקרש ואכלו מהו אמר לו הואיל ואידחי אידחי אישתק אמר לו דלמא כאן בחטאות החיצונות, כאן בחטאות הפנימיות וכו' יעו"ש. מבואר דיש שני אוקימתות. חדא המחלקת אם הקפאה באה על ידי חמה, דכיון דהדר להיות צלול הוי דם מעליא, ואוקימתא שנייה דבחטאות החיצונות לית לן בהקפאה שינוי. והביאור בזה לפי פירש"י דאם הדם ראוי לכפרה הוי דם מעליא גם לחיוב כרת, ואין הבדל בין חולין לקדשים מטעם דרק ראוי לכפרה בעינן. ונפק"מ בין האוקימתות השתים לענין הקפה באור, דלאוקימתא ראשונה כשהקפה באור בטל מתורת דם, ולאוקימתא בתרייתא תורת דם עליו ככל הקרבנות מלבד חטאות הפנימיות, ובדם חולין דינו כחטאת החיצונית. - נמצא לפי זה לפירש"י למסקנא דם שבישלו חייב עליו כרת מלבד בחטאות הפנימיות, וממילא אם נתפוס כאוקימתא בתרייתא דם שבישלו חייב עליו כרת, (וברש"י ד"ה כאן בחטאות החיצונות תיבת בחמה אינו מדויק, וע"כ הוא לאו דוקא, וכן מבואר בחידושי הרשב"א שם, ושיטת התוס' ע"כ כאוקימתא קמייתא דבעינן דוקא כשהקפה בחמה משום דהדר, ואם בשביל הקושיא דדיחוי על זה משני בחטאות החיצונות דלא שייך דיחוי כיון דחזי לכפרה כמו שהוא, ומטעם זה סברי דדם שבשלו אינו עובר עליו: ב עוד איתא שם אוקימתא דרבא דמשני דאפילו בחטאות הפנימיות יש חיוב כרת על הדם שהקפה מטעם הואיל וכנגדו ראוי בחטאות החיצונות אמר רב פפא הלכך דם חמור שקרש ואכלו חייב הואיל וכנגדן ראוי בחטאות החיצונות. והקשה בגליון הש"ס מאי חידושא הא מתניתין היא בריש פרק דם שחיטה דבין טמאים ובין טהורים חייבים על דמו, יעו"ש וכמו כן הקשה השאג"א בשו"ת החדשות בסימן ט"ז. והנה עתה שנדפס השיט"מ וכתב להאי קושיא ומתרץ דהרבותא דקרש דסד"א דהא דקרש חייב ה"מ בדם דטהור שכנגדו ראוי לחטאות החיצונות, אבל דם חמור שקרש דאין דם בהמה טמאה ראויה אפילו צלול לחטאות החיצונות אימא לא יתחייב עליו בקרוש קמ"ל דאפילו הכי חייב הואיל ושכנגדו בטהורה חייב בחטאות החיצונות, יעו"ש. - נראה בביאור דברי השיט"מ דכיון דכל עיקר החיוב מטעם הואיל, והכא בדם חמור שקרש אנו צריכין לתרי הואיל, וזהו חידושא דר"פ דאמרינן גם תרי הואיל:
ג אמנם בעיקרא דמילתא בהא דבעינן ראוי לכפרה, מנא להו לרבותינו לחדש האי כללא, דהלא כיון שאמרה תורה לבהמה ולעוף והלימוד בא בכלל ופרט וכלל לרבות כל מיני בהמות בין טהורין בין טמאין, וכן כל מיני עופות, וא"כ מנא להו לרבותינו לדרוש ולחדש דבעינן ראוי לכפרה. ועיקר חידושא דרבי זעירי אמר רבי חנינא שאמר דם שבשלו אינו עובר עליו ופירש"י מטעם דבעינן דם הראוי לכפרה מנלן למידרש כן, הלא אדרבה כיון דחזינן דרבתה תורה גם לדם מטמאין שאינם בני קרבן כלל, אם כן מהיכי תיתי לן לומר דבעינן דם ראוי לכפרה:
איתא בירושלמי פר"ב דמעש"ש ובפר"ג דשבועות, מניין שהשתייה בכלל אכילה רבי יונה שמע לה מן הדא על כן אמרתי לבני ישראל כל נפש מכם לא יאכל דם, מה כן קיימין אם בדם שקרש והתני דם שקרש אינו לא אוכל ולא משקה. אלא כי כן קיימין כמות שהוא והתורה קראה אותו אכילה, ופריך והא תני המחה את החלב וגמעו והקפה את הדם ואכלו והרי"ז חייב מה עביד לה רבי יונה אינו לא אוכל לטמא טו"א ול אמשקה לטמא טומאת משקין, יעו"ש. מבואר מזה דדם שקרש אינו לא אוכל ולא משקה. - והנה יש לעיין לפי"ז היאך חייבה תורה על אכילה כזו בשהקפה הדם שהוא דם שקרש, כיון שאינו לא אוכל ולא משקה, ודוחק לומר שהוא מטעם גזירת הכתוב לחייב את האוכלו אעפ"י שאינו לא אוכל ולא משקה, כי זה לא יתכן, כיון שהתורה קראה לזה אכילה, ופשיטא דבעינן כדרך אכילתן. - וע"כ ע"י שתייה. - וא"כ שוב הוי הוכחה דכוונת התורה ע"י שתייה, וא"כ מוכח דשתייה בכלל אכילה, וא"כ מדוע נדחה הראיה שהביא מזה רבי יונה:
ה ונראה דכוונת הירושלמי, דאעפ"י שע"כ אין זה בתורת מאכל לאדם, אבל עכ"פ אם הוא ראוי דם כזה להיות נזרק על המזבח הרי"ז בכלל מאכל, והיינו דכיון דקיי"ל דגם אכילת מזבח שמיה אכילה כמבואר זבחים ל"א ואעפ"י ששם מיירי בהקטרה דהיינו אכילת אש, אבל עכ"פ באופן דהדם ראוי למזבח לכפרה לא נגרע ערכו, ולא יצא מחשיבותו אעפ"י שנפסל מאכילת אדם, ודי להדם בחשיבותיה דמזבח. אמנם באופן דאינו ראוי עוד למזבח, וגם יצא מכלל אוכל לטו"א ולטומאת משקין נתבטל מתורת דם, ונפקע ממנו איסור דם. ובזה אתי שפיר הא דמדחה הירושלמי דברי רבי יונה שמוכיח דע"כ מיירי התורה באיסור אכילת דם שהוא על ידי שתייה דוקא מטעם דבקרוש יצא מתורת אוכל ומתורת משקה, על זה השיבו דליתא, והוא דאעפ"י שיצא מתורת אוכל ומתורת משקה לגבי אכילה ושתייה דהדיוט, אבל כיון שלא יצא מתורת דם לגבי גבוה באופן זה, לכן לא נגרע ערכו והרי הוא בכלל איסור וחיוב כרת מטעם לא יאכל דם:
ו וזהו דברי רבי זעירי במנחות דם שבשלו אינו עובר עליו הביאור, שכיון שנתבטל מתורת אוכל לאדם לא לטו"א ולא לטומאת משקין, וגם אינו ראוי לכפרה, להכי נתבטל מתורת דם, ועל זה לא אמרה תורה לא יאכל כיון שאינו מין מאכל. - אמנם באופן שכשר דם כזה לכפרה קרינן לזה דם, וזה תליא באוקימתא דש"ס לעינן דם שבשלו אם ראוי לכפרה דם כזה אם לא, וזה תליא באוקימתא דהש"ס וכמו שכתבנו לעיל:
ז והנה לכאורה יש להעיר ע"ז שכתבנו דדם שקרש בטל מתורת אכל מהא דאיתא בתוספתא דטהרות פר"ב דמהני מחשבה דלאוכלין בדם שקרש, וכן כתב הרמב"ם בפר"א מטו"א. אבל זה ליתא, דאף אם מהני מחשבה לטומאת אוכלין, אבל ע"כ אין זה דם האמור בתורה, דע"כ כוונת התורה דיהיה נקרא אוכל מצד עצמותו:
ח אמנם בדם המת שקרש לא יצא מתורת דם כדתנן בפר"ג דאהלות מ"ג וברמב"ם פר"ד מטו"מ הי"ג, והיינו דלא בעינן בזה תורת אוכל, ומטמא טו"ח ג"כ כדמעיקרא, ומטעם זה לא יצוייר טו"ק בדם המת ג"כ משני טעמים, חדא דמטמא טו"ח, ועוד דלא מהני מחשבה לבשר המת. ואפילו לשיטת הרמב"ם דמהני מחשבה כמו שכתבנו לעיל, אבל כיון שמטמא טו"ח להכי אין בו דין טו"ק. ולא יצוייר במת טו"ק, ולהכי אי חייבין על דמו: ט ובזה שכתבנו אין לדמות דם שבשלו לדם האברים שמבואר בסוגיא דעוברין עליו דלא תעשה אעפ"י שאינו ראוי לזריקה. ורצה לידון בזה הגאון שאג"א שם דה"ה לדם שבשלו, דלפי מה שכתבנו לא דמו להדדי דדם האברים לא יצא מכלל אוכל, אבל דם שבישלו יצא מכלל אוכל, וממילא אם אין עליו תורת אוכל ולא תורת משקה, ליתא בלאו דלא יאכל דם. ומה שפלפל שם בהא דאיצטריך קרא למעט דם מנותר, מבואר לנכון בספרנו נזר הקודש לזבחים מ"ה, בישוב קושיות הגיוה"ש שם:
י ובזה שכתבנו מיושב הא דהקשה הנוב"ת בסוגיא דבכורות בהא דחלב למ"ד דם נעכר ונעשה חלב הא לא עדיף זה מדם שבשלו, וכן הקשה בשאג"א סימן ט"ז שם. אבל לפי מה שכתבנו לא דמי, דדם שבשלו יצא מכלל אוכל, אבל דם שנעכר ונעשה חלב מעולם לא יצא מכלל אוכל רק נשתנה מאוכל לאוכל: יא והנה הרמב"ם כתב בפר"ו ממ"א ה"ו וז"ל, הלב קורעו ומוציא את דמו וכו' ואם בשל הלב ולא קרעו קורעו לאחר בישולו ואם לא קרעו ואכלו אינו חייב כרת בד"א בלב עף שאין בו כזית דם, אבל אם היה לב בהמה חייב כרת שהרי יש בו כזית דם, יעו"ש. מבואר דסבר כשיטת רש"י, וכן דעת הרשב"א בחידושיו למנחות, וכן כתב בחידושיו לחולין, וכן דעת רגמ"ה כמו שכתבנו לעיל, והר"ן בחידושיו לחולין כתב שכן משמע דעת רבינו מדלא הביא הא דרבי זעירי. ותמוה, דהרי כתב בהדיא דחייב. וכן תמוה גם דברי המחנא"פ הלכות מ"א כתב דמדברי הרמב"ם פר"ט נראה דההיא דהקומץ אינה הלכה. הלא הרמב"ם כתב להדיא דדם שבישלו חייב כרת: יב והנה התוס' בפסחים כ"ב ע"ב ד"ה ומה, כו' הקשו והשתא לא שייך למימר תוכיח ולא מצי למיעבד ק"ו מדם, יעו"ש. כוונתם, אמאי לא ילפינן מדם דגיה"נ מותר בהנאה, עי' בפנ"י. - ולכאורה הא יש לומר דגם דם יש היתר לאיסורו ע"י בישול, וביותר התוס' לשיטתם דדם שבישלו מותר, עי' בפתיחה למליחה להפרמ"ג. ועי' בפליתי סימן ס"ה סק"ב, שכתב דאין להקשות מדוע לא יליף ק"ו מדם שענוש כרת וכו' דיש לומר שאני דם דיש היתר לאיסורו ע"י בישול, יעו"ש. ותמוה, הלא זהו מה שהקשו התוס' ולא נחתו לזה. אבל נראה דהתוס' סברי דלא שייך בדם יש היתר, כיון דע"י בישול נפיק מתורת דם. וכמו שכתבו התוס' בפסחים לענין נזיר בשאלה דלאחר ששאל לא הוי נזיר:
יג אמנם מכל האמור, הרבה ראשונים סברי דדם שבשלו אסור מדאורייתא ובחיוב כרת ה"ה רש"י והרגמ"ה והרמב"ם והרשב"א וכדאי לחוש לדבריהם: יד שם. הואיל ואין בדמו כזית, משמע דבדם כזית בעינן, ולכאורה הא משקין שיעורו ברביעית, וביבמות קי"ד איתא דדם שיעורו ברביעית. והרמב"ם בפר"ו ממ"א כתב דהאוכל כזית דם לוקה. אמנם לשיטת הרמב"ם דדם שבישלו חייב מדאורייתא אתי שפיר, דיש נפק"מ דאם שתה דם שיעורו ברביעית, ובאופן זה מיירי שם ביבמות, ואילו הכא מיירי בדם שבישלו כמו שפירש"י, ובאופן זה מיירי הרמב"ם גם כן להכי שיעורו בכזית כסתם אכילה דבכזית, והיינו דדבר צלול רביעית לכשיקרוש יעמוד על כזית כמבואר בשבת ע"ז ובתוס' שם. ומטעם זה כתב הר"ן בפרק גיה"נ בשם הרא"ה דלענין שיעור שיש משערינן ברוטב ברביעית לכזית. - איברא דזה לא יספיק עדיין בזה שכתב הרמב"ם בפר"ו מתרומות ה"א כשם שאכילת תרומה בכזית כך שתית תרומה בכזית, והוא מהתוספתא פר"ו דתרומות, ותמוה הלא כל משקין שיעורו ברביעית. והנה בחסדי דוד, בביאור להתוספתא שם כתב דאע"ג דכל שיעורי משקין ברביעית, שאני תרומה דכתיב איש כי יאכל קדש, ואפקה רחמנא לאיסורא דתרומה בלשון אכילה למימרא דכל תרומה ואף שתיה משערין באכילה, יעו"ש. אמנם הגר"א גריס כשם שאכילה בכזית כך שתיה ברביעית, אבל לפלא על הרמב"ם שכתב דשיערו בכזית. ועיקר דברי חסדי דוד תמוה, מהא דכתב הרמב"ם פר"ב ממע"ש ה"ה שכתב וז"ל, כל האוכל כזית מעש"ש או ששתה ממנו רביעית יין חוץ לחומת ירושלים לוקה שנאמר לא תוכל לאכול בשעריך וגו', יעו"ש. הרי מבואר דאעפ"י דאפקה רחמנא בלשון אכילה, ומ"מ משקין שיעורו ברביעית:
טו אבל נראה דאפשר דשאני ממע"ש דחשיב הכתוב משקה בפירוש דהרי כתיב תירושך ויצהרך, וזה ליתא בתרומה, לשיעור משקה שהוא ברביעית, והנה לענין שבועה שלא אשתה כתב הרמב"ם ויראה לי שהוא ברביעית, ועי' בשו"ת רע"א ז"ל בסימן קנ"ד:
ובעיקר הדבר שכתב הר"ן דאיכא איסור מן התורה גם לזעירי אינו מובן דהלא מאיזה טעם יהיה אסור מן התורה אם נפיק מתורת דם אין כאן איסור מן התורה כלל, וצ"ע. וה והנה בשאג"א שו"ת החדשות סימן ט"ז, מביא אשר הרשב"א בחידושיו לחולין בפרק כל הבשר כתב שראה בספר העיטור דאיכא מ"ד דמעבר הוא דלא עבר הא איסורא איכא מידי דהוי אחצי שיעור, יעו"ש. והקשה שם טובא, אבל חפשתי ברשב"א שם ולא מצאתי זה בחידושי הרשב"א שלפנינו, ולפלא על השאגת אריה שלא הביא להר"ן בחידושיו. וגם מה שהקשה דלר"ש דסבר אין איסור חל על איסור גם במוקדשין למה לי קראי למעט דם מנותר כיון דבלא"ה אין איסור חל על איסור, והוכיח מזה לדם שבשלו דליכא איסור וכו' יעו"ש. לפלא שלא הביא דזהו קושיות התוס' בזבחים מ"ה ע"ב. ובעיקר הענין מבואר שם בספרנו לזבחים:
גמ'. לחם עוני אמר רחמנא. והקשו בתוס' הוי מצי למימר נמי אכילה כתיב בי' יעו"ש. והנה כוונת התוס' דכמו שקאמר הש"ס גבי חלב ונבלה והא אכילה כתיב בהו, הנה כן יש לומר גם גבי מצה דהא אכילה כתיב ביה. אבל אפשר לומר דעיקר כוונת הש"ס בהא דפריך והא אכילה כתיב בהו, הכוונה דאעפ"י דשתיה הוי בכלל אכילה אבל עכ"פ הוי אכילה שלא כדרך אכילתן, ועל זה לא חייבה תורה, ובשלמא באופן דאשבחי אשבח כמו בהא דהקפה את הדם אתי שפיר, אבל אם משנה מאוכל למשקה הלא גרועי מגרעיה, וא"כ הוי שלא כדרך אכילה, אמנם כל זה שייך באיסורי תורה, אמנם במצה דגם כשבלע מצה יצא, וביותר אם כדברי המל"מ דמצוה הוי גם בשלא כדרך אכילתן אכילה מעליא, לפי"ז לא מצי פריך והא אכילה כתיבה, ולהכי פריך והא בעינן לחם עוני הכוונה דלחם בעינן וזה שהמחה את המצה אבדה תורת לחם. ובזה יש לפשוט ספיקו של המל"מ בפר"ה מיסוה"ת במצה ובפסח אם יוצא שלא כדרך אכילתן, ומסוגיא זו מוכח דיוצא, אבל התוס' דלא נחתו לזה אפשר דסברי דבקיום מצוה בעינן גם כן בדרך אכילתן:
ואפשר דהתוס' יש להם הוכחה מהא דאיתא בירושלמי הובא בתוס' קדושין ל"ז מקשה מדוע בכניסתן לארץ לא אכלו מחדש מטעם עשה דוחה ל"ת. ומשני דאין עשה דקודם הדיבור מדחה ל"ת דלאחר הדיבור, יעו"ש. ומבואר בירושלמי חלה, דלא אכלו מצה, יעו"ש. וקשה אם אמרינן דיוצאין במצה שלא כדרך אכילה א"כ היו יכולין לקיים מצות מצה באכילה שלא כדרך אכילה ואיסור חדש ליכא. ומוכח דבעינן לקיום המצוה דרך אכילה דוקא. ומטעם זה הקשו התוס' הכא דהוי מצי הש"ס לומר והא אכילה כתיב ביה. וראיתי אח"כ בתו"ח שנחית לפרש הסוגיא דלא אמרה והא אכילה כתיב ביה מטעם דכיון דמצות לאו ליהנות ניתנו שפיר דמי גם שלא כדרך אכילה יעו"ש. ולא הזכיר שהתוס' הקשו בזה, וע"כ דהתוס' לא סברי הכי, אלא סברי דהש"ס היה יכול ליפרוך גם מאכילה:
אמנם נראה דכיון דלהמסקנא רבתה תורה גבי חמץ שהמחהו וגמעו דשתיה נקראת אכילה ממש, וא"כ לפי"ז יש לומר דנחשב אכילה גם לגבי מצה מטעם דאיתקש מצה לחמץ, להכי לא מצי לפרוך הש"ס והא אכילה כתיב ביה משום דלפי זה לאחר שרבתה תורה דשתייה גבי חמץ נקראת אכילה א"כ יש לטעות דגם גבי מצה כן הדין, להכי קאמר הש"ס דשאני מצה דבעינן לחם: תוס' ד"ה לרבות השותה וא"ת למ"ל קרא הא שתיה בכלל אכילה כדדרשינן בפר"ג דשבועות יעו"ש. עי' בספרנו נזר הקודש למס' כריתות דף ק"ט דף הספר:
תוס' ד"ה אלא וכו' אע"ג דהוא אסור בהנאה הנאת חמץ לית ביה כדת אלא לאו יעו"ש. עי' במל"מ פר"ג משגגות בד"ה אמנם. ועי' בספרנו שם ביישוב קושייתם:
גמ'. והא דתניא הטמאים לאסור צירן ורוטבן וקיפה שלהן למה לן ליגמר מינייהו. וקשה הא כל הני דמיירי במיחוי להאוכל ורבתה תורה דיש בזה המיחוי תורת אוכל, אבל מה זה שייכות להא דהטמאים לאסור צירן, דהלא אם לא רבתה תורה לאסור הציר שפיר יש לומר דדינו כמים, ואין זה דמיון לחלב ונבלה ולחמץ שהם עצם איסור מקודם. והנה זה אתי שפיר לשיטת התוס' לעיל קי"ב ד"ה ורוטבן, שכתבו דעיקר הדרשא לרוטבן וקיפה לאשמעינן דמיחוי כממש אם המחה השרץ וגמעו, אבל לשיטת התוס' דעיקר דרשא דהטמאים לאסור צירן, קשה דהרי שפיר איצטריך להורות שצירן אסור, וע"כ סבר הש"ס דלא שנא, וכן כתבו התוס' לעיל קי"ב:
שם. צריכי דאי לא כתב רחמנא הוי אמינא דיו לבא מן הדין להיות כנידון מה התם עד דאיכא כזית וכו'. וקשה לר' שמעון דסבר כל איסורים שבתורה במשהו למלקות וגבי איסור שרצים דליכא קרבן פשיטא שהוא במשהו, משום דגם גבי חלב וחמץ ונבלה הוי השיעור במשהו למלקות, והכא בשרצים דליכא כרת וליכא קרבן פשיטא דלא בעינן כזית, וא"כ קשה לר"ש למה כתבה תורה הא דהטמאים:
ונראה דבמשקה גם ר"ש סבר דבעינן שיעור, ובכל הני המיחוי בעינן שתהי' השתיה בשיעור כזית כיון דאמרה תורה שתורת אוכל עליהם, ואתי שפיר גם לר"ש, והיינו דבשרצים רבתה תורה דגם בהמשקה שלהם סגי במשהו לכו"ע: גמ'. וליכתוב בשרצים וליתי הנך וליגמרו מינייהו. איכא למיפרך מה לשרצים שכן טומאתן במשהו, והקשו בתוס' בד"ה ליכתוב, אך קשה דתיתי נבלה מכולהו, ושמא לא הייתי אומר אלא לענין איסור אכילה, אבל לענין נבלת עוף לא ואע"ג דאפקי' בלשון אכילה לא יאכל לטמאה בה, עכ"ל. וקשה טובא אמאי לא תירץ הגמ' לעיל דפריך דנבלה מחלב וחמץ לא אתיא מטעם דמינייהו לא מצינן למילף לטומאה, כיון דכתיב לא יאכל לטמאה בה. וראיתי בהגהות להרד"ל שהעיר בזה:
ונראה דזה לא קשה, והיינו דכיון דרבתה תורה דהמיחוי שהוא שתיה דינו כאוכל ממש, אם כן גבי נבלת עוף טהור אעפ"י שאמרה תורה לא יאכל, אבל כיון דרבתה תורה שהשתיה הרי הוא בזה כאוכל ממש, א"כ שפיר קרינן בזה לשון אכילה, ופשיטא שמטמא גם כן. אמנם הכא שפריך הש"ס דליגמר משרצים שאמרה תורה לאסור צירן שהוא ג"כ בתורת משקה, ואין בזה דמיון לחלב וחמץ שעשה מאוכל משקה, בזה לא ידעינן דהשתיה תהיה כאוכל ממש, והיינו דאפשר דרק באופן שעשה מאוכל משקה, לא נאבד מהם דין אוכל, משא"כ הא דאסרה התורה הציר משרצים היינו ציר הנוטף מהם מצד הטבע. והתוס' סברי הכא כמו שיטת התוס' לעיל דעיקר קרא דהטמאים בא לאסור צירן בזה לא ידענו דהשתיה הרי הוא כמו אוכל ממש, ולהכי אם באנו לגמור נבלת עוף טהור משרצים, אכתי לא ידענו דהשתייה הוא כאוכל, להיות נטמא כיון דכתיב לא יאכל לטמאה בה, זהו לדעתי כוונת התוס' כמוש"נ:
ויש לעיין לאחר שרבתה תורה גם בנבלת עוף טהור בממחה הנבלה עד שעשה מהאוכל משקה באופן שאיכא כזית דגם כן נטמא ומטמא בגדים, היאך הדין אם עשה מהמשקה אוכל באופן שנבלע המשקה הזה בפת או בתבלין. אם מטמא טומאת נבלות, וכמו כן גבי חמץ ובחלב חייב כרת:
והנה מצד הסברא משמע שכן הדין גם בשנבלע המשקה באוכל דאטו זה גרע משתייה:
ונראה להוכיח זה גם מהסוגיא בהא דפריך הש"ס למ"ל הא דהטמאים ליגמר מהני דהיינו מחמץ וחלב ונבלה שנמחו, ולשיטת התוס' לעיל דעיקר קרא דהטמאים לרוטב וקיפה, וקיפה כתבו שם דהיינו פירמא ותבלין, וא"כ אם ילפינן הא דקיפה ותבלין מנבלת עוף טהור, ע"כ מוכח דגם הני תבלין שבלעו מהשרצים מטמאין גם כן, והתו"ח הקשה בזה יעו"ש. אבל לפי האמור אתי שפיר, והיינו אם יש בהתבלין בלוע השיעור דהטומאה מטמא גם כן, דמה לי אם שתה בעין, ומה לי אם אכל השיעור במה שבלוע במאכל, וע"כ הא דתנן במשנה דקיפה אינו מצטרף לטומאת נבלות, היינו עצם הקיפה דהיינו התבלין בעצמותן לבד מהבלוע:
איברא דלעיל מבואר דתבלין אינו בטומאת אוכלין, ופירש"י משום דלא אכלי אינשי התבלין, אבל ע"כ כל זה על עצם התבלין, אבל באופן שהתבלין בלעו הרבה מהבשר עד דאיכא כשיעור שפיר אכלי להו, ואין אנו דנין על עצם התבלין אלא על הבלוע, וכוונת התוס' שכתבו לעיל דלהכי לא פריך הש"ס דהוא עצמו יטמא טומאת נבלות, משום דאינו מטמא טומאת נבלות, והתוס' הקשו בזה, אבל כוונת התוס' גם כן על עצם הפירמא שאינו חשוב להיות בטומאת נבלות, ואין זה ענין לאופן זה שכתבנו שהבליע השיעור בהאוכל דזה לא גרע משתייה, ושפיר פריך הש"ס דליגמור הא דטומאת שרצים מהני תלתא דחמץ וחלב ונבלה וכמוש"נ:
גמ'. חלב לא אתי מיני' שלא הותר מכללו, והקשו בתוס' לר' יוסי הגלילי דלא חייש להאי פירכא בפסחים וכו', וליכא למיפרך מה לחמץ שכן אסור בהנאה דהא לד' יוסי הגלילי חמץ מותר בהנאה, וי"ל דלריוה"ג ודאי אתי נפש לדרשא אחריתי יעו"ש. מבואר מזה דהכא לא קאי הסוגיא לרבי יוסי הגלילי, ולפי"ז לדידן שפיר איכא למיפרך דאין ללמוד מחמץ מטעם ששאני חמץ שאסור בהנאה, וא"כ קשה מדוע לא קאמר הש"ס להאי פירכא ופירכא זו עדיפא שזה יספיק בין לחלב ובין לנבלה, ובהגהות הגאון הרד"ל הקשה בזה יעו"ש:
ונראה דכיון דלרבי יוסי הגלילי חזינן דאעפ"י דחמץ מותר בהנאה, ובחמץ ע"כ גם ריוה"ג סבר הא דנפש לרבות המחהו וגמעו, דהך הנפש האמור בחלב מיותר מטעם דחלב נלמד שפיר מחמץ דבשניהם כרת, וכיון דחזינן דלר' יוסי הגלילי דלמד חלב מחמץ אעפ"י שחלב מותר בהנאה מכל זה חייב כרת בהמהחו וגמעו, א"כ גם לדידן ליכא למיפרך מה לחמץ שכן אסור בהנאה, דזה ליתא דע"כ חזינן דלאו איסור הנאה גורם לזה, דהרי חזינן דלרבי יוסי הגלילי מחייב בהמחה וגמעו בחמץ אעפ"י שמותר בהנאה, הרי חזינן דלאו איסורי הנאה גורם לזה. ולהכי פריך מה לחמץ שכן לא הותר מכללו שזה הוי מעלה לכו"ע. וחלב לריוה"ג דסבר שזה לא נקרא הותר מכללו שפיר יליף מחמץ, ולדידן החלב נחשב הותר מכללו אין ללמוד חלב מחמץ, אבל מה שחמץ אסור בהנאה זה לא נחשב לפירכא כמו שמוכח מרבי יוסי הגלילי, והטעם בזה, מפני שאיסורי הנאה אינו בהמאכל בעצמו, וגם הנאה בלא אכילה אסור, ואין בזה מעלה לרבות שתהיה השתייה כאוכל, אבל מעלה זו שתלוי בהמאכל בעצמו כמו חומרא דכרת או החומרא שלא הותר מכללו שזהו בהמאכל בעצמו בגופו של מאכל יש בזה שייכות לפירכא שלא ללמוד לדבר שאין בו חומרא זו:
והנה לכאורה קשה לפי מה שכתבו התוס' ב"מ ס"א במה הצד אין מזהירין מן הדין יעו"ש. ומכש"כ שאין עונשין מן הדין, וא"כ מאי פריך דליגמור במה הצד, אבל יש לומר דשאני הכא כיון דכבר אמרה תורה דשתייה בכלל אכילה, רק יש לומר דזהו במילי דשתייה וכמו שכתבו התוס' ולהכי לא בעינן אלא גילוי מילתא דגם שתייה הנעשה מאוכל גם כן דינו כאוכל, ולהכי גם במה הצד הוי כדכתיב מפורש להדיא:
כתב המל"מ בפרי"ג משגגות דשיטת הרמב"ם דאם האיסור בא מריבוי לא הוי אלא לאיסור ולא לעונש, והוי רק כמו חצי שיעור, וא"כ לפי"ז האי דרשא דמהטמאים לאסור צירן וכו' לא הוי אלא מריבוי וא"כ מאי פריך הש"ס וליכתוב רחמנא בשרצים וליגמור כולהו מיני'. והלא בשרצים גופה לא הוי אלא לאיסורא גרידא ולא לעונש, אבל לפי המבואר אתי שפיר, דכיון דשתייה נחשב כאכילה, להכי כשרבתה תורה הריבוי הוי כדכתיב בהדיא מטעם דהרי הוא כאוכל ממש, והרי זה כדכתיב בהדיא:
והנה לפי"ז מבואר דגם בשרצים הוי שתייה כאכילה ממש, אעפ"י שלא נעשה הציר מהאוכל והש"ס סובר דשניהם שווים וכמו"ש התוס' לעיל קי"ב, והמהרש"א כתב כן לקמן בדברי התוס' ד"ה היכא, ולפי"ז יש לתמוה בזה שכתבו התוס' דליכא למילף נבלת עוף טהור מכולהו, מטעם דשמא לענין טומאת נבלת עוף שאני דכתיב אכילה, וקשה כיון דע"כ שתייה בכלל אכילה אף במקום דכתיב אכילה, אבל יש לומר דשאני גבי שרצים דרבתה תורה מטעם דציר הוי משקה ודרכו בשתייה, אבל אם עשה מאוכל משקה זה לא נלמד מהא דהטמאים. זהו לדעתי כוונת התוס':
והנה בחידושי הר"ן הקשה גם כן איכא למידק ונכתוב רחמנא שרצים וחלב וחמץ ותיתי נבלה מינייהו, ומה שרצים שאין מטמאין במשא איסור נבלה לא כש"כ מה לשרצים שכן אסורים במשהו, חלב וחמץ יוכיחו, יעו"ש. הנה מה שכתב הר"ן ללמוד נבלה משרצים בק"ו שאין שרצים מטמאין במשא, משמע דנבלה סבר הר"ן דמטמא במשא, ותמוה הלא מיירי הכא בנבלת עוף טהור שאין לו לא טומאת מגע ולא טומאת משא אלא טומאת בית הבליעה לחודיא, וצ"ע:
והנה מתרץ שם כמו שתירצו התוס' וכתב וז"ל, ויש לומר דדלמא הו"א הני מילי דלמא לענין אכילה אבל לענין טומאה כגון נבלת העוף בביה"ב לא, ואע"ג דאפקי' רחמנא בלשון אכילה דכתיב נבלה וטרפה לא יאכל יעו"ש. ביאור דבריו, דכתב ואף על גם דאפקי' רחמנא בלשון אכילה היינו דלשון אכילה שתי' בכלל מ"מ עדיין יש לומר דשאני טומאת ביה"ב דבעינן אכילה ממש, וזהו כמו שתירצו התוס', אבל תמוה דמהיכי תיתי לומר דשאני לענין טומאה כיון דעכ"פ אכילה נקראת, ואפשר שזהו כוונת הר"ן שכתב בסיום דבריו "ולא נהיר". אמנם שיטת התוס' בזה כמו שכתבנו לעיל דכיון דמשרצים ילפינן במה הצד איכא למימר דשאני ציר דשרצים שהוא דרך שתייה מצד עצמו ולא בא בהשתנות מאוכל למשקה:
ויש לעיין בהא דרבתה תורה להמחהו לעוף וגמעו דיש בזה דין נבלה ממש בין לאיסור בין לטומאה אם עשה ההתכה במה שדרך להתיכו דהיינו השומן שבעוף, או דלמא שגם בהתכה דהבשר כן הדין, והנה התכה דחלב הלא דרכן גם בהתכה. וממילא גם בעוף טהור הכוונה שהמחה להחלב שבהעוף, אבל הא דהמחה את החמץ דהיינו לחם שאין דרכו בזה וג"כ חייבה עליו התורה שהשתייה כאכילה, והנה מלשון רש"י ד"ה המחהו, מפרש התיכו לעוף, משמע הבשר שהוא האוכל ממש ואין דרכה בהתכה, אבל להרמב"ם בפר"ג מאבוה"ט ה"י כתב וז"ל, או שהמחה את החלב באור וגמעו הרי זה טמא כאוכל מבשרם שהשותה בכלל אוכל, יעו"ש. הרי מדייק שהמחה את החלב, משמע אבל בהמחה את הבשר שאין דרכו בכך ליתא בזה דין טומאה. ותמוה, דהלא כיון שגבי חמץ מצינו שגם בהמחה הלחם חייב כרת בשתיתו כמו שכתב בפר"א מחמץ: ונראה דסבר הרמב"ם כיון דבאמת יש ללמוד נבלת עוף טהור משרצים וחמץ וחלב, וכמו שהקשו התוס' והר"ן, ומפרש הרמב"ם דכוונת התורה גבי נבלת עוף טהור לטומאה דבעינן שתהי' השתי' קרובה למשקה שרגילין בני אדם לעשות כן, והיינו התכה להשומן שבה, ואם הוי ילפינן במה הצד הוי הדין שגם אם עשה משקה מהבשר כמו בחמץ שעשה מאוכל שאין דרכו להיות משקה, אבל כיון שאמרה תורה לרבות משקה, הכוונה משקה כזה אשר לפעמים עושים בני אדם כן:
גמ' והא דתניא הטבל והחדש וההקדש והשביעית והכלאים כולן משקין היוצאין מהן כמותן, מנלן. וקשה לכל הני למה לי קרא הלא בכל הני דלעיל בעינן לימוד על השתיי' שהוא כאוכל מטעם דכתיב בהו אכילה, אבל בהני דלא כתיב בהו אכילה למ"ל קרא לרבות שתייה, וראיתי אח"כ בר"ן שהקשה בזה וכתב דהכא מיירי בהני שאין דרכן בשתייה אלא באכילה, ולהכי בעינן לימוד דשתיי' הרי הוא כאכילה, יעו"ש:
וכי תימא ליגמר מיניה מה להנך שכן איסור הבא מאליו. ונחלקו בזה רש"י ותוס", דרש"י מפרש דלא ידעינן הקדש, ותוס' מפרשים דלא ידעינן כלאים, ומשום דגמרינן מביכורים. ומסקנת הסוגיא דלזיתים וענבים לכו"ע משקין היוצאין מהן כמותן ולשאר משקין תליא בפלוגתא דר"א ור' יהושע, דר"א סבר דון מינה ומינה, ור' יהושע סבר דון מינה ואוקי באתרה תירוש ויצהר אין מידי אחרינא לא, והקשה הרשב"א תינח לר"א דאית ליה דון מינה ומינה, אבל לר' יהושע דסבר דון מינה ואוקי באתרה הא אפילו בבכורים לא הוי משקין היוצאין מהן כמותן אלא בזיתים וענבים בלבד, יעו"ש. והר"ן בחידושיו מתרץ וז"ל, ויש לומר דקושיא מעיקרא ליתא דתלמודא מיפשט פשיטא ליה בכל איסורין שבתורה למידין מחמץ ונבלה ושרצים, אלא דהוי קשיא להו הקדש מנלן, ותירץ דגמר מביכורים ואע"ג דכתיב בהו פרי עכת"ד יעו"ש. ביאור דבריו, דלכל הני גמרינן מחמץ וחלב ונבלה, ורק הקדש לא ילפינן משום דאיכא למיפרך שכן לא הוי איסור הבא מאיליו, וכיון שמצינו גבי זיתים וענבים דאע"ג דכתיב פרי דמשמעו פרי כשהיא שלימה, מ"מ רבתה תורה מתביא יתירא לרבות היוצא מהן, ממילא אנו יודעין דשתייה בכלל אכילה לכל הפירות גם בהקדש והיינו במה הצד מחמץ וחלב ונבלה דכי פרכת מה להני שכן איסור הבא מאליו, והקדש לא בא מאליו, אבל איכא למימר זיתים וענבים יוכיחו בבכורים שגם כן לא באו הבכורים מאליו אלא בקדושת הפה. ומעתה יש ללמוד לכל הפירות כולן במה הצד מכולהו ומבכורים, וזה הוי אפילו לר' יהושע:
כתב הרמב"ם בפר"י ממ"א הכ"ב הטבל והחדש וההקדש וספיחי שביעית והכלאים והערלה משקין היוצאין מפירותיהן אסורים כמותן יעו"ש. והקשה הלח"מ דהלא זה דוקא לר"א דסבר דון מינה ומינה אבל לר' יהושע דאמר דון מינה ואוקי באתרה לא אמרינן משקין היוצאין כמותן אלא בזיתים וענבים, והרמב"ם בפר"ב מבכורים פוסק כר' יהושע, עכת"ד יעו"ש: אמנם לפי המבואר אתי שפיר משום דגם לר' יהושע ילפינן מחמץ ומחלב ומנבלה לכל הני וגם להקדש וכלאים בין לרש"י ובין להתוס', משום דליכא למיפרך מה להני שכן איסור הבא מאיליו, דהרי איכא למימר בכורים יוכיח בהא דזיתים וענבים בשתייה כאכילה אעפ"י שנאמר פרי שמשמעו פרי שלמה שעומדת לאכילה כדרך פרי כשהיא שלימה, ומ"מ רבתה תורה. ומזה ילפינן לכל הני איסורים שחשיב התנא, והא דאין מביאין בכורים משארי פירות כשהן משקין, זהו מטעם אחר דלא רבתה תורה מתביא יתירא רק לזיתים וענבים, אמנם לענין איסורא הלא יש לנו לימוד מחמץ וחלב ונבלה, וסגי לן הא דרבתה תורה לזיתים וענבים למשקין היוצאין מהן כמותן, ומזה איכא להביא יוכיח לאיסור שלא בא מאליו:
והנה הרמב"ם שם בהלכה כתב דבכל הני אין לוקין עליהן, חוץ מיין ושמן של עדלה יעו"ש. ויש להבין מדוע לא ילקה גם על המשקין משארי פירות כיון דיש לימוד מעליא וממילא כמו שלוקין על חמץ וחלב ונבלה בשתייתן. מדוע ישונה בכל הפירות הבאים במה הצד:
ואפשר לומר דשאני הני דכתיב בהו אכילה בהדיא ולאחר שרבתה תורה דשתייתן כאכילה ממילא אזהרתן מפורשת בהדיא, אבל שארי פירות דלא כתיב בהו אכילה בהדיא כמו"ש הר"ן ורק מפני שבני אדם אוכלים אותם כמו שהן בשלימותן וממילא נדרשים גם כן ללימוד שהמשקה היוצא מהן כמותן אבל מפני שלא כתוב בהם אכילה כמו גבי חמץ וחלב ונבלה, להכי הרי זה כמו לימוד שבא מכח ריבויי גרידא, ושיטת הרמב"ם דהלימוד מכח ריבוי הרי זה רק איסור גרידא כמו חצי שיעור, משא"כ זיתים וענבים שנלמד מהא דתביא יתירה הרי זה כדכתיב בהדיא, ולהכי ביין ושמן לוקה וכדתנן בהמשנה, והובא בכס"מ דאין סופגין אלא על תירוש ויצהר, והא דלא ילפינן גם לתרומה לשארי הפירות, זהו משום דאוקי באתרה, שזהו מדת בתורה והרי זה כאילו כתיב בהדיא דבתרומה רק תירוש ויצהר, מה שאין כן בשארי פירות ילפינן מכולהו, כן נראה שיטת הרמב"ם שמפרש גם כן כפירושו של הר"ן וכמו שביארנו, וזה נכון בס"ד:
והנה הא דכתב הר"ן דלא כתיבא אכילה בכולהו ע"כ הוא לאו דוקא בכולהו והכוונה בהני דלא כתיב אכילה והיינו הקדש וכלאים שעל זה תסוב הפירכא לרש"י אהקדש ולהתוס' אכלאים:
והנה לכאורה יש להעיר למ"ד טעם כעיקר דאורייתא וגם איכא מלקות על הטעם, א"כ למה לן כל החרדה הזאת על המשקין היוצאין מהאיסור הא כיון שעכ"פ טעם איסור איכא, ומצאתי בשו"ת חכ"צ סימן כ' שהקשה בזה וכתב דיש לומר דסד"א דוקא אכילה אבל שותה לא, קמ"ל עכ"ד יעו"ש. ולכאורה כוונתו מטעם דכתיב אכילה ולמעט שתייה, ועל זה בעינן לימוד דשתייה בכלל אכילה, אבל כל זה בהני דכתיב אכילה, ומה יאמר בהקדש וכלאים דלא כתיב אכילה, אבל יש לומר דכיון דכתיב פרי ודרכן באכילה אכתי לא ידענא שתייה ובעינן הלימוד לאסור וכמו שכתבנו לעיל בשם הר"ן בחידושיו. אמנם כל זה כתבנו לפום מה שעולה מסוגיא זו וזהו שיטת הרמב"ם, אבל יש לעיין בסוגיא דפסחים כ"ד, ובקונטרס חדש להגאון בעל פני יהושע:
ויש לעיין לדידן דקיי"ל כר' יהושע דגם בתרומה לא אמרינן משקין כיוצא בהן, היאך הדין בשנטל מאכל של תרומה והמחהו ועשאו משקה אם יש בזה דין תרומה, והיינו דאעפ"י דנתמעטו משקין של תרומה זה במשקה שיצא מן האוכל אבל בשעשאו משקה מהמאכל עצמו אכתי יש לדון ללמוד מחלב ומחמץ ונבלה, או דלמא כיון דנתמעטו משקין מתרומה לבד מתירוש ויצהר, גם זה בכלל המיעוט. ונפק"מ לדינא בשנפל חתיכה מחלה לקדרה ונמחה ונעשה למים אם יש בזה איסור חלה שהיא כתרומה לכל דבר וצ"ע:
ולכאורה יש להוכיח ולומר דפליגי רש"י ותוס' והיינו דרש"י פירש בדון מינה ומינה שהוא לאו דוקא דהא תמרים ותפוחים גופייהו אין תרומתן מן התורה, והתוס' פירשו דאיכא דגן שהוא מחויב מדאורייתא ואם המחהו לדגן דלר' אליעזר יש בזה דין תרומה בהמחה ועשאו משקה ולר' יהושע פטור בדגן שהמחהו יעו"ש. מבואר דסברי התוס' דלר' יהושע גם בשעשה לתרומה שהוא מאכל ועשאו משקה, ליתא בזה דין תרומה, וע"כ משום דכיון דמיעטה התורה משקה מכל המינים לבד מתירוש ויצהר ממילא גם עם עשה מהמאכל עצמו משקה ליתא בזה תורת תרומה, אבל רש"י מדלא נחית לזה ע"כ סבר רש"י דבאופן דהמחהו לדגן ועשאו משקה תורת תרומה עליו מטעם דנלמד מכולהו, ורק נפק"מ לשאר מיני פירות, על זה כתב דמינה ומינה לאו דוקא כיון דליתא בשארי מינים תרומה דאורייתא, ולפי"ז באופן שנפלה חלה לקדרה ונעשה נימוחה עד שנעשה משקה הוי ספיקא דדינא ותליא בפלוגתא דרש"י ותוס' כמבואר. וממילא חלה בזה"ז דהוי רק דרבנן הוי ספיקא דרבנן ויש להתיר: