אור ברסלב

נזר הקודש - חולין· הרב משה רוזין

דף קיח:

דף קיח.

תניא כוותיה דר' יוחנן כשם שיש יד לטומאה כך יש יד להכשר, וכשם שאין מקבלין טומאה אלא לכשיתלשו, כך אין מקבלין הכשר אלא לכשיתלשו, והנה הא דאין מקבלין טומאה במחוברין פירש"י דאיתא בתו"כ אם אתה אומר מחוברין טמאין טמאת את הכל. וקשה לפי"ז מדוע תלא התנא ההכשר בהטומאה, הלא מבואר בתו"כ שם גם לענין הכשר שאם אתה אומר בידי שמים טמאים טמאת הכל, היינו דהכל מוכשרים, יעו"ש. מבואר דבסברא זו עצמה אנו יודעים דליתא הכשר במחובר, ואין הכרח ללמוד מטומאה כי זה עצמו הוי הכרח דאם מחוברין ישנם בהכשר הלא כל הפירות מוכשרים, ואם כן למה אמרה תורה וכי יותן מים על זרע. כיון שכל הזרעים כבר קבלו מים במחובר:

ונראה דדרשת התו"כ בא למעט הכשר מים במחובר קודם גמר פרי, אבל אכתי אין אנו יודעים הכשר במחובר באופן שנגמרו הפירות ונתבשלו רק טרם נתלשו ועומדים במחובר, על זה בא התנא ללמדנו דגם באופן זה לא מהני ההכשר, וזה נלמד מהא דלא נטמאו במחובר אפילו בגמרן, והביאור בזה דבאופן זה שהפירות נגמרו אין לומר שאם אמרינן דמהני הכשר במחובר לומר שכל הפירות הוכשרו, דהרי ע"כ הרבה פירות נמצאים שלא ירד עליהם הגשם משעה שנגמרו אבל לענין טומאה גם לאחר גמר הפירות נמצאים שרצים המטמאין, ועל זה דרשו בתו"כ שא"כ טמאת הכל. ומוכח שאינם בני מקבלי טומאה בחיבורן ועל זה אמר התנא ללמוד הכשר מטומאה לומר דגם לאחר גמר הפרי אם ירד עליהם הגשם אינן מקבלין הכשר:

ובזה יש לדייק הא דהקשו התוס' וא"ת אדרבה יותר ראוי לתלות טומאה בהכשר דמה שאינו מטמא זה תלוי בהכשר דמעיקרא לא הוכשרו יעו"ש. וקשה הלא כיון שהעיקר כוונת התנא ללמדנו דלא מהני הכשר לאחר גמר הפרי, וזה אין ללמוד רק מהא דאין מקבלין טומאה במחובר, והוא מטעם דמקרא נדרש לפניו ולפני פניו, ואיתקש הכשר לטומאה:

ונראה דזהו כוונת התוס' בזה שהקשו וא"ת מה הוא טעמא דפשוט לו בטומאה תפשוט לו בהכשר שאם אתה אומר כן הכשרת הכל במחובר, ותירצו דאין זה תימה כל כך אם נאמר דהוכשר הכל במחובר על ידי גשמים שנופלין על הזרעים יעו"ש. ולכאורה תמוה טובא דאם הוכשרו הכל במחובר מה זה דכתב רחמנא כי יותן מים על זרע, הא כל הזרעים שבעולם הם מוכשרים במחובר, עי במהר"ם. אבל ע"כ כוונת התוס' לומר דאין זה תימה, אם נאמר דהוכשר הכל במחובר, היינו הזרעים שנגמרו, והיינו הכוונה שהגשמים שירדו על הזרעים טרם שנגמרו אנו יודעים שלא הוכשרו מטעם שאם אתה אומר כן הכשרת הכל במחובר. אבל הזרעים שנגמרו שפיר יש לידע אם הוכשרו, דהרי יש לידע אם ירדו הגשמים עליהם, והם לא הוכשרו, ועליהם אמרה תורה וכי יותן מים על זרע, ובזה מתורץ גם קושיא הראשונה שהקשו התוס' מטעם דלזה בעינן לימוד מטומאה, וכמוש"נ:

והנה הא דלא הביאו התוס' בקושייתם דברי התו"כ דתניא בהדיא דאין לומר הכשר במחובר משום דא"כ הכשרת הכל, נראה שמפרשים כמו שכתבנו דהתורת כהנים שם כוונתו על הגשם ומטר שנפל על הזרעים טרם נגמרו:

והנה הרמב"ם בפיה"מ בפרכ"ט מכלים בסופו כתב וז"ל, והשורש בזה כולו שכל מה שיעזרו בו בשימוש הכלי הנה הוא יטמא בהטמאות הכלי ואומרו ית' בתנור אשר הוא בכלל הכלים וטמאים יהיו לכם, ובאה הקבלה לכם לכל שבצרכיכם לפי מה שהתבאר בפר"ה מזאת המסכת עכ"ל. ותמוה לכאורה טובא בזה שכתב דידות הכלים נלמד מתנור דהלא יש להשיב מה לתנור שכן מטמא מאוירו כמו שפריך הש"ס לעיל, ועוד קשה מדוע שביק הרמב"ם הלימוד שלמד בתו"כ לכל ידות הכלים אף אותם שיש להם טהרה במקוה, וכמו"ש התוס' ומתנור לא ילפינן משום דיש לומר דשאני תנור שאין לו טהרה במקוה: ונראה דכוונת הרמב"ם לא לעצם יד בכלים בא ללמוד מתנור, רק בא להודיענו לשימושי כלים המחוברים, ואינן בטלטול, שזה אינו דומה לידות דאוכלין דהיינו זרעים וכן יד דנבלה וידות הכלים אשר על ידי היד המה בטלטול. משא"כ אופן ידות כאלה שאינם בטלטול, רק הם בשימוש להכלי המחוברת זה לא נלמד מהני ידות שרבתה תורה, אבל מהא דרבתה תורה יד בתנור המחובר זה מצינו רק בתנור, ומזה נלמד להידות כאלה הבאים בשימוש להכלי המחוברת שגם כן תורת יד על זה, וזה מבואר בפר"ה דכלים דכל הני המשמשים להתנור תורת יד עליהם, ולא בעינן שיהיו בני טלטול, וממילא כן הדין בכל הכלים הבאים בשימוש להכלי תורת יד עליהם, ובזה לא שייך למיפרך מה לתנור שכן מטמא מאוירו, כיון שלא באנו ללמוד עצם דין יד, אלא גילוי מילתא דהבא בשימוש גם כן תורת יד עליו:

שם. אמר רב אין יד לפחות מכזית, ופירש"י אם יש אוכל פחות מכזית כגון פול או חצי זית בשר ולו יד והרי הוא עם אוכלין כביצה ונגעה טומאה ביד, הואיל ועיקרו אינו כזית אינו חשוב להיות לו יד והכל טהור יעו"ש. והקשו התוס' דלרש"י לשיטתו דסבר דאוכל כל שהוא מקבל טומאה אם כן כפשוטו יש לפרש אם יש יד לפחות מכזית לקבל טומאה:

ונראה דסבר רש"י דלא רבתה תורה יד לאוכל פחות מכביצה, והיינו דאעפ"י שמקבל טומאה בכל שהוא זהו רק באופן שמקבל טומאה מעצם הטומאה, אבל לא על ידי יד. והטעם בזה דהתורה אמרה ידות באופן שאיכא להוציא ולהכניס אבל פחות מכשיעור כיון שאינו מטמא אחרים, לא אמרה תורה בזה תורת יד, ולהכי מפרש רש"י דמיירי הכא באופן דלצרף החצי זית לאוכל אשר בצירוף איכא כביצה:

והנה הר"ש ובתוספי הרא"ש הקשו בפר"ג דאהלות אמאי לא פריך הש"ס לרב מהמשנה דאהלות שם דאיתא להאי דינא דשני עצמות וכו' ומדוע שביק הש"ס המשנה ופריך מהתוספתא יעו"ש. והנה אפשר לומר דהמשנה יש לפרש משום שומר, אבל התוספתא אין לפרש משום שומר, דאם כן מדוע פליג יהודה בן נקיסא, דאיתא בתוספתא, ובמשנה לא נזכר יהודה בן מקוסא, ולהכי פריך מהתוספתא, אבל יש להעיר לאיב"ע דמוקי הברייתא גם כן משום שומר ור' יהודה בן נקוסא פליג גם בזה, א"כ היה יכול הש"ס להקשות מהמשנה ולשנויי דמשום שומר הוא ולא משום יד:

ונראה דזהו כוונת רש"י שמפרש דינא דרב דאין יד לפחות מכזית, היינו לענין צירוף פחות מכזית לאוכל כביצה, והיד הוא בפחות מכזית, ובהאוכל כולו אין בו יד, והיינו דהיד הוא בהפחות מכזית, ולהכי אין להקשות לרב מהמשנה משום דיש לומר דשאני התם דאיכא יד בשתיהן ובצירוף שני העצמות איכא כזית וידות עמהן. אבל בדינא דרב ליכא יד אלא בהחצי זית לחודיא להכי לא מהני. דוגמא לזה דקאמר הש"ס לקמן גבי שומר שחלקו דכיון דהאי מגין אהאי והאי מגין אהאי מצטרפי, ולהכי שם גם גבי יד כיון דאיכא יד בכל חצי זית ואיכא השתמשות דיד בכל חדא, וא"כ אין זה שייכות לדינא דרב. אמנם בהא דאיתא בברייתא דר' יהודה בן נקוסא פליג ואומר היאך שני עצמות מצטרפין, והיינו דקאמר עצמות, והביאור דאין זה יד שנחשב לגוף הבשר, אלא הם עצמות גרידא, ואינן כגוף הבשר, ולא שייך בזה דאהל מצרפן, ורבנן מדלא השיבו על זה ע"כ סברי דאין זה עצמות אלא ידות, והיינו דמדברי ר' יהודה בן נקוסא נשמע לרבנן דלא הוי בזה הטעם בשביל שהם שתים ועדיפי משום דזה לא מהני שיועיל צירוף האהל עליהם כיון דלא הוי אלא עצמות, וע"כ דסברי רבנן שעצמות האלה תורת יד עליהם והאהל שמאהיל עליהם הרי זה כמאהיל על הבשר ממש:

תוס' ד"ה והבית מאהיל וכו' ויד למת נפקא לן במה הצד וכו' תנור יוכיח. ויש לעיין לשיטת התוס' לעיל כ"ד דהתנור מוציא, אבל לא מכניס, וא"כ לפי"ז גבי מת אין ללמוד אלא להוציא אבל לא להכניס, וחידוש דין הוא:

איברא דלכאורה יש לפרוך כן לעיל דקאמר לכתוב רחמנא בתנור וליתי הנך וליגמור מיני'. וקשה הא לשיטת התוס' מתנור אין ללמוד רק להוציא ולא להכניס, אבל יש לומר דזה נכלל בזה דקאמר הש"ס מה לתנור שכן מטמא מאוירו, דבזה נכלל גם הא דאינו בלהכניס משום דמטמא מאויר ולא מגבו, שמזה נלמד דאינו בהכנסה מטעם דלא עדיף מגבו. ולזה בעינן קרא דנבלה ודזרעים, מה שאין כן ביד דמת דכל עיקר הלימוד הוא במה הצד דתנור, א"כ לא עדיף מתנור, ולא הוי יד אלא להוציא אבל להכניס לא ידענו: והנה חזינן דבין לרב ובין לר' יוחנן עדיף שומר מיד לענין שיעור, דלרב דסבר אין יד לחצי שיעור מ"מ בשומר סגי בכפול ולר' יוחנן דסבר יש יד לפחות מכשיעור אבל בעינן כפול ולשומר סגי גם בפחות מכפול. וקשה דלפי"ז מנין אנו יודעין צירוף לשומר לומר דשומר מצטרף, דלמא כוונת התורה דכתבה לדין שומר לומר דסגי בפחות מיד לשיעור, אבל לא לענין צירוף אלא בדין להוציא ולהכניס, אבל צירוף לא שמענו וצ"ע: והנה עיקר פירש"י שמפרש הא דאין יד לפחות מכזית דמיירי לענין צירוף לכביצה, יש להבין הלא ממנפ"ש אם היד והחצי זית מחובר ומהודק עם האוכל שהוא פחות מכביצה הרי זה יד לכביצה ממש לפי מה שמבואר דגם היד הנעשה בידי אדם הוי יד מעליא, ואם אינו מחובר ומהודק היטב אם כן לא הוי אלא נגיעה בעלמא, ונגיעה לא נחשב לחיבור, וממילא אין כאן כביצה, וזהו כוונת התוס' שהקשו לרש"י וכן הקשה הרשב"א. והוכיחו ממנחות כ"ד דנגיעה לא נחשב לחיבור, ולא מהני יד אפילו באוכל כזית:

ונראה לפרש דע"כ גם רש"י מפרש שהיה החצי זית מחובר היטב עם האוכל שהוא פחות מכביצה, אבל לא נחשב יד להאוכל כיון שהוא חיבור אדם ואינו דומה לידות הכלים שרבתה תורה ידות, דשאני התם שכל הכלי הוא מעשה ידי אדם, וגם היד הוא מעשה בן אדם, משא"כ באופן הזה הוא מעשה בידים, ואינו נעשה יד לחיבור שהוא על ידי אדם. נמצא שהיד הוא רק להחצי זית פול או לחצי זית בשר, ולזה אמר רב שבעינן שתהיה היד לכזית שהוא דבר חשוב, אבל לא לפחות מכזית:

והנה הרבינו גרשום מפרש הא דאמר רב אין יד לפחות מכזית כלומר מה דאמרינן דיד מוציא ומכניס אין חשוב יד לפחות מכזית עכ"ל. מבואר דסבר הרבינו גרשום דלא בעינן שיעור לקבלת טומאה. ורב חידש דליתא תורת יד לפחות מכזית, וע"כ דכן גם דעת הרמב"ם מדמביא להאי דינא דיד לפחות מכזית, והיינו דפסק כר' יוחנן פר"ה מטו"א ה"ג ולא כתב כלל דהכוונה לדין צירוף, ממילא מובן דמפרש דברי רב בפשוט דנפק"מ לענין פחות מכשיעור לקבלת טומאה, והיינו דהרמב"ם סבר גם כן דלקבלת טומאה לא בעינן שיעור, ומפרש דברי רב ור' יוחנן כפשוטו לדין קבלת טומאה לעצמו:

ולפירושם תקשה הא דהקשו הר"ש והרא"ש מדוע לא פריך הש"ס לרב מהמשנה דאהלות, כמו שכתבנו לעיל:

ונראה דלכאורה יש ליישב לרב דשאני הא דשני עצמות אשר לאחרי הצירוף יש כזית בשר, משא"כ בדינא דרב דאף אם אמרינן דיש יד אבל הלא הוא לחצי זית, ואין לזה חשיבות, אבל בהא דשני עצמות על ידי הצירוף השנים נתמלא גם השיעור, ולהכי פריך הש"ס מהתוספתא מהא דיהודה בן נקוסא דאמר דהצירוף לא מהני, ובלא צירוף אין כאן טומאה כלל משום דחצי זית ממת אין בו טומאה כלל, משא"כ בדינא דרב כיון דחצי זית אוכל מקבל טומאה ע"כ גם ר' יהודה בן נקוסא סבר דיש יד, ובאופן זה קשה לרב אליבא דכו"ע, ורק במסקנא משני הש"ס דסבר רב כר' יהודה בן נקוסא, היינו דסבר רב אליבא דרבי יהודה בן נקוסא דליכא דין יד גם באופן זה דשייך קבלת טומאה:

וזה אין להקשות בעיקר הקושיא לרב ולומר דשאני בהא דשני עצמות של מת שהוא להוציא טומאה, משא"כ בדינא דרב שהוא להכניס והיינו דהיד הוא מהאוכל הטהור, ושאני להכניס מלהוציא. אבל זה ליתא, והיינו דכיון דליכא שיעור טומאה בכל אחד מהעצמות, ורק על ידי צירוף נעשה טומאה להכי אין זה גדר להוציא אלא הוא ג"כ בגדר להכניס כיון דהטומאה באה בהכנסה, אבל אין זה הכנסה ממש, דהכנסה הכוונה דהיד הוא מן הטהור, והכא בשני העצמות עכ"פ אין ידם באה מן הטהור, אבל כשהיד באה מן הטהור ממש אפשר לומר שאין יד זה גבי טומאת מת, וכמו שהוכחנו לעיל מדברי התוס' דכיון דדין יד גבי טומאת מת נלמד מתנור, ולשיטת התוס' גבי התנור הוא רק להוציא ולא להכניס, וכמו שכתבנו לעיל:

תוכן העניינים

נזר הקודש - חולין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה