אור ברסלב

נזר הקודש - חולין· הרב משה רוזין

דף קיח.

דף קיז:

תנן התם כל שהוא יד ולא שומר טמא ומטמא. ויש לעיין למאי הלכתא שנה התנא שהוא טמא, הלא בעצמותו אינו בר טומאה ולא מקבל טומאה, וכל עיקר הוא רק לטומאה לטמא את האוכל והיה להתנא לשנות משנתו מטמא, ואין לומר שנשאר בטומאה גם אחרי הפרד מהטומאה, דזה לא שייך גבי יד, וע"כ הביאור בזה דהיד עצמו נטמא באופן שהאוכל נטמא, נטמא גם היד עמו, וכשנגע אוכל או משקה ביד הרי זה כאילו נגע באוכל שנטמא מפני שהיד עם האוכל הרי הוא כגוף אחד ממש ולזה לא הוי ידעינן מהא דשנה התנא מטמא, והיינו כי הכוונה שהיד מכניס טומאה להאוכל בנגיעה דיד להשרץ. אבל אכתי אין אנו יודעין דיש להיד טומאה כשבאה הטומאה להאוכל לומר שהיד מטמא אוכל אחר או משקין בנגיעה בהיד, לזה שנה התנא דהיד עצמו טמא לומר שהיד הוי גוף אחד עם האוכל. וזהו כוונת הרב ברטנורא שמפרש במשנה שהיד הוי גוף אחד:

שם. במשנה לא יד ולא שומר לא טמא ולא מטמא. וקשה פשיטא כיון שאינו לא יד ולא שומר מהיכי תיתי לומר שטמא ומטמא. ונראה דזה הוקשה לרש"י, ומפרש כגון שער, והיינו דהוי אמינא כיון שמחובר הוי יד או גם שומר, על זה משמיע התנא דשער אעפ"י שמחובר להגוף אבל לא סגי להיות יד ולא שומר. ויש לעיין דמשמע מפירש"י דגם שער שבאדם דהיינו במת אינו לא יד ולא שומר. וקשה הא דתנן באהלות פר"ג מ"ג כל שבמת טמא חוץ מן השיניים והשיער והצפורן, ובשעת חיבורן הכל טמא, הרי חזינן דהשיער שבגוף המת טמא ומטמא, וע"כ שהוי יד לטומאה כמו שפירשו התוס' בנזיר נ"א דהשיער הוי יד לטומאת המת, וכן איתא במשנה פר"ג דאהלות מ"ד. והנה הרב ברטנורא בעוקצין מפרש כל שאינו לא יד ולא שומר כגון שיער שבפירות יעו"ש. אבל רש"י נראה מדנקט סתם שיער הכוונה גם שיער שבאדם המת, וקשה כנ"ל. אמנם נראה בכוונת רש"י על שיער אחד, והיינו שמפרש דהא דתנן במשנה דבשעת חיבורן הכל טמא, היינו שערות הרבה, כמו דמוקי ר' יוחנן לקמן ק"כ בנימא שבין הנימין. ועי' במהרש"א. ובזה מדייק רש"י שער שהוא לשון יחיד, דהיינו שער אחד, אמנם הרמב"ם בפר"ג הי"ג לא חילק בין שער אחד להרבה שערות, משמע שגם שער אחד בחיבור להמת טמא ומטמא מטעם יד:

שם שומר דכתב רחמנא למה לי ש"מ לצרף. הקשו בתוס' וא"ת לפירש ר"ת ורבינו שמואל דבעו כביצה לקבל טומאה מנלן צירוף בשומר להכניס דאימא קרא אתא להוציא יעו"ש:

ולכאורה גם לשיטת הראשונים דסברי דלקבלת טומאה לא בעינן כביצה ומקבל טומאה בכל שהוא, גם כן יש להקשות מנלן דעל ידי השומר נכנסה הטומאה להאוכלין, דהרי יש לומר דהשומר מפסיק בנגיעה להאוכל וממילא כי אתא קרא דשומר אינו מפסיק בנגיעה, היינו רק להוציא. אבל להכניס יש לומר דהשומר שהוא הקליפה חוצץ בנגיעה. אבל יש לומר דכיון דידענו דין ידות בלהכניס, ממילא אם לא הוי שומר לצירוף אבל עכ"פ מתורת יד לא נפיק דכל שומר יש לו גם דין יד כמבואר לעיל מריבוי דיטמא דבשיש כזית בשר הנוגע כנגד בשר מאחוריו נטמא מטעם יד, וה"נ לרש"י דסבר דלקבלת טומאה לא בעינן כשיעור ממילא הקליפה שעליו מכניס טומאה להאוכל מטעם יד, אבל לר"ת ור"ש דסברי דבעינן כביצה והקליפה משלמת אפשר דזהו בלהוציא, אבל בלהכניס לא ידעינן דהקליפה משלמת:

ותירצו התוס' וז"ל, ויש לומר כיון דיד מכניס ומוציא ושומר מכניס ומוציא לענין צירוף שומר נמי לא שנא, יעו"ש. ויש להבין מה זה ענין הא דמכניס ומוציא לדין צירוף, הלא יש לומר דאיברא דיש להשומר דין יד גם כן שמכניס ומוציא, אבל לדין צירוף להיות משלים להאוכל לומר שיש להקליפה תורת אוכל ממש אפשר דחידוש התורה הוא בלהוציא אבל לא להכניס:

ונראה כוונת התוס' דכיון דרבתה תורה דהשומר הוי כגוף האוכל ממש גבי ידות בין להכניס ובין להוציא, ושומר גם כן נחשב כגוף האוכל להכניס ולהוציא, וא"כ מוכח מזה דהשומר הוי כגוף האוכל, וכיון שרבתה תורה דשומר מצטרף בלהוציא שוב אין מקום לומר דיפסיק השומר מלהכניס: ויש לעיין דמכל אלו מוכח דיד מהני להכניס טומאה להאוכל, באופן שאם נגע היד בהטומאה מביא הטומאה על האוכל. וכן בשומר ידענו דנגיעה דהשומר בטומאה מביא טומאה על האוכל. אבל היאך הדין בשומר של טמא שנגע בשומר של טהור, דהיינו נגיעה דשומר בשומר אם מביא טומאה, וכן יש להסתפק בנגיעה דיד ביד, דיש לומר דאעפ"י דרבתה תורה דיד ושומר הוי כעצם האוכל, אבל כל זה בנגיעה באוכל ממש, או דלמא כיון דרבתה תורה דהוי כנגיעה בהאוכל הוא הדין בנגיעה דיד ביד ושומר בשומר, כיון דהיד והשומר המה כגוף האוכלין, וצ"ע:

רש"י ד"ה שלא תאמר וכו' כגון תחב קיסם בכזית בשר נבלה להיות לו יד ונגע אדם בו וכו' יעו"ש. והנה מבואר דסבר רש"י דיש דין יד אעפ"י שנעשה בידי אדם, וקשה הא משנה ערוכה באהלות פר"ג מ"ד היו תחובים בידי אדם טהור שאין חיבורי אדם חיבור יעו"ש. גם תמוה הלא כל עיקר מה שרבתה תורה תורת ידות הכל מיירי במחובר בידי שמים ואם כן מנלן לידות שהוא בידי אדם. אבל יש לומר כיון שרבתה תורה ידות הכלים כדאיתא בתו"כ והובא בתוס' לקמן ד"ה מעיקרא, וידות הכלים הוא בידי אדם, ולכאורה קשה מדוע שנה התנא שאין חיבור אדם חיבור הלא מצינו חיבורי הכלים שהמה ידות, ותנן נמי בפרכ"ט מכלים מ"ד יד הקרדום וכו', עי' שם ברש"ש שהעיר בזה. ולפלא שאישתמיט מיני' התו"כ, ודברי התוס' שכתבנו. ומה שמתרץ שם, דבריו דחוקים כמבואר להמעיין. וביותר שלפי דבריו אינו מיושב דברי רש"י הכא:

ונראה דזה פשיטא דכיון דרבתה תורה דין ידות גבי כלים אעפ"י שנעשה בידי אדם דמזה יש ללמוד דמהני ידות אפילו בשנעשה בידי אדם. ושאני הא דאהלות דשם הכוונה לעשות חיבור לשני חצאין דבזה לא מצינו שתועיל חיבור אדם לעשות שני חצאין להיות שלם:

ובזה יש ליישב פירש"י הכא דסבר רש"י דכיון דרבתה תורה ידות למעשה אדם, להכי גם באופן שתחב קיסם בכזית נבלה אעפ"י שהוא מעשה אדם הוי יד לטומאה, והיינו דכיון דהכזית הוא שלם הוי כנגיעה מעליא גם על ידי הקיסם:

גמ' מה לתנור שכן מטמא מאויר. לכאורה יש להש"ס לומר חומרא דתנור שיש לו גם טומאת אהלין כדתניא בתו"כ פ' שמיני משמע מזה דליתא טומאת אהל בכלי חרס, ופליגי בזה הרמב"ם והראב"ד כאשר יבואר:

כתב הרמב"ם בפרי"ג דכלים ה"ה וז"ל, אחד כלי חרס שנכנסה טומאה לאוירו, או שכפוה על הטומאה המונחת על הארץ ונעשה אהל עליה שהרי הטומאה בתוכו, מפי השמועה למדו שזה שנאמר אל תוכו לרבות את האהלים עכ"ל. והנה מרן לא הראה מקורו, אבל הוא בספרא פ' שמיני, וכתב הראב"ד וז"ל, אמר אברהם הלכתא כוותי' ולא מטעמי' דכלי שכפוהו על הטומאה כלי הוא ותוכו של כלים נקרא אבל האהלים שהוצרכו לרבות הם השידה התיבה והמגדל הבאים במדה שהם כאהלים שאינם צריכים צמיד פתיל כאהל המת שאפילו בכיסוי בעלמא הם מצילין באהל ואפילו הכי לענין אויר כלי חרס מטמאין בכלים, ולא נחשב אוירה כאויר בית, אעפ"י שהוא כבית לענין הצלה ומרבה אותם בספרא מכל כלי חרס, ולא מאל תוכו, כאשר כתב עכ"ל. מבואר מדברי הראב"ד דסבר דהספרא מרבה כלי חרס הבאים במדה, וע"כ מפרש הא דקרי התנא האהלים מפני שזה נקרא בית לענין הצלה באהל המת, אבל קשה דלמה לי קרא לרבות, והלא כיון דלא איתקש כלי חרס לשק ממילא גם הבאים במדה דין טומאה עליהן, אבל יש לומר דאעפ"י שמקבלים טומאה, אמנם טומאת אויר שזהו חידוש דין בכלי חרס לא הוי ידעינן, וזהו מפני שהאויר של הכלים הבאים במדה יש לומר דאויר שלהם הוי כאויר בית, ואין להם אלא טומאת מגע בפנים, לזה בעינן לרבות גם לטומאת אויר: וזהו שכתב בהשגה דהלכתא כוותיה בעצם הטומאה אשר הכלי חרס מאהיל מפני שזהו תוכו ממש. והיינו שע"כ צריך לומר דאהל דהכא לא הוי כאהל לגבי טומאת מת דישנו גם כשהאהל גבוה מהטומאה ורק מאהיל עליו, אבל בכלי חרס דבעינן תוכו, ע"כ הכוונה הכא אהל, שכפה הכלי על הטומאה ממש, ולזה כתב הראב"ד דלזה לא בעינן ריבוי שזהו תוכו ממש. ועוד דהרמב"ם כתב שהרי הטומאה בתוכו, וא"כ דברי הרמב"ם תמוה:

והנה הגאון מלבי"ם כתב ליישב דברי הרמב"ם משום דסבר דלא בעינן לרבות הבאים במדה בכלי חרס כיון דלא איתקש לשק, יעו"ש. אבל דבריו תמוהים דהלא טומאת אויר לא ידענא דשפיר יש לומר דכיון דהוי אהלים מצד עצמן להכי יש לדון דאויר שלהם הוי כאויר בית, ועוד הלא אכתי לא יתורץ למה לי לרבות כשהכלי מונחת על הטומאה, כיון שזהו תוכו ממש:

ויש לעיין הברייתא בספרא דתניא שם מנין לרבות את האהלים, ודין הוא ומה אם כלי עץ שטימא פשוטים (במדרס) טיהר אהלים כלי חרס שטיהר פשוטים (מדרס) אינו דין שנטהר אהלים ת"ל וכל כלי חרס לרבות את האהלים יעו"ש. ולכאורה יש לומר דק"ו פריכא הוא דהלא יש לומר דשאני כלי חרס דכיון שמטמא מאוירו להכי יש לומר דמטמא גם טומאת אהלים ואינו דומה לכלי עץ שאין לו טומאת אויר:

אבל יש לומר דכוונת התנא דכיון דחזינן שאין לכלי חרס טומאת מדרס ע"כ הדין בכלי חרס שאין לו טומאה כלל היינו דעצם הכלי אינו בקבלת טומאה וכשם שאינו מקבל טומאה מגבו, כן גם בפנים שהוא התוך אין לו קבלת טומאה ורק האויר נטמא. וביארנו במקום אחר שכן הדבר. ולפי"ז כשמאהיל הכלי חרס על הטומאה לא הוי הכוונה שעצם הכלי מאהיל ומקבלת טומאה כדין אהל דעלמא בטומאת דעצם האהל מקבל טומאת אהלים, דזה ליתא גבי כלי חרס כיון שאין הכלי בעצמותה בת קבלת טומאה, וע"כ הביאור דהאויר מאהיל על הטומאה, והיכן מצינו אהל של אויר, זהו כוונת התנא ולאו דוקא ק"ו קאמר אלא הכוונה דכיון שאין לו טומאת מדרס דזה מורה שעצם הכלי ליתא בקבלת טומאה, ואם כן ממילא לא שייך אהל לגבי אויר, ולזה בעינן קרא לרבות טומאת אהלים דהיינו שגם האויר נעשה אהל, והכלי נטמאה בטומאת אהל בזה שמאהיל על הטומאה:

ובזה נבוא לבאר דברי הרמב"ם, דהרמב"ם שכתב או שכפוה על הטומאה לא הוי הפירוש על הטומאה ממש דבזה פשיטא דזה נקרא תוכו, אלא הכוונה שהכלי נעשית אהל על הטומאה כמו שכתב "ונעשה אהל עליה" וזהו שהכלי גבוה מן הטומאה כמשמעותו של אהל בכל מקום, ולא כמו שהבין הראב"ד בדבריו שמדייק שזה נקרא תוכו, והיינו דהרמב"ם אהל ממש קאמר כמו שמוכח מהספרא כמו שכתבנו, ורק לפנינו הגירסא דהריבוי מכל כלי חרס, ולהרמב"ם היתה הגירסא מטעם שנאמר אל תוכו. אמנם עיקר הדבר הוא מפי השמועה שיש לפרש דהעיקר הוא בקבלה ואסמכוה אקרא, זהו מה שנראה בביאור שיטת הרמב"ם והראב"ד. ושיטת הרמב"ם בשידה תיבה ומגדל לטומאת אהל, אינו מבואר דעתו, אבל מסתמא כיון שמקבל טומאה מטעם דלא איתקש לכלי עץ ומקבל טומאה גם כשבא במדה, אם כן ע"כ גם אהל הוי אהל גם כן דמסתבר כן דהרי המה חשובים יותר אהל מצד עצמן:

והנה ראיתי בתו"כ גירסת רבינו הגר"א ז"ל שגורס יכול שאני מרבה את האהלים ודין הוא וכו' אינו דין שנטהר אהלים, לא אם אמרת בכלי עץ שכן אוירן טהור אהלים בכלי חרס שאוירן טמא ת"ל כלי להוציא את האהלים ע"כ יעו"ש. וזהו שלא כהרמב"ם ולא כהראב"ד:

והנה ראיתי בהתו"כ בהביאור להגרי"מ זצ"ל, מביא ראיה לגירסת הגר"א ז"ל מהמשנה דכלים פר"א מ"ד דתנן חמור מכולם המת שהוא מטמא באהל, מה שאין כולם מטמאין, ולא מפליג בין אהל לאהל עכת"ד. מזה מוכח דליכא טומאת אהל בכלי חרס להיות נטמא משרץ ובנבלה על ידי אהל, אמנם דבריו תמוהין, דהרי הא דאהל הכא בכלי חרס לא הוי הכוונה שנטמאת הכלי חרס מטעם אהל, רק הטומאה באה מטעם האויר, והיינו שגם על ידי האויר של הכלי שהוא נגד השרץ גם כן נקרא אל תוכו כמו שמדייק הרמב"ם שזה נקרא תוכו. אבל אין בזה טומאת אהל לומר שכל שהוא תחת האהלו יהי' טמא, דהיינו שגם אם היה כלי שטף שגם כן נטמאו מטעם האהל של הכלי חרס, ורק הכלי חרס לבדה נטמאה, וזהו מטעם שע"כ רבתה תורה שגם באופן זה נקרא תוכו מפני שכל האויר מן הארץ עד הכלי נקרא תוכו, ואין זה ענין לאהל שהמת מטמא מטעם טומאת אהל שבזה גם הכלי חרס עושה אהל כדתנן בפר"ו דאהלות מ"א אדם וכלים נעשין אהלין לטמא, ומסתמא כלי חרס בכלל זה שנעשה אהל על המת לטמא כל אשר תחת הכלי וזהו חומרא דמת, וליתא זה בשארי מטמאין, משא"כ בשארי מטמאין דליתא בהו תורת אהל, ומה שמטמא כלי חרס אם מאהיל על השרץ, לא הוי בתורת אהל וכלי חרס שאין לו תוך לא נטמא ואעפ"י שמאהיל על הטומאה, אעפ"י שלגבי טומאת מת דין מאהיל עליו, אעפ"י שאינו מקבל טומאה, אבל עכ"פ נעשה אהל, משא"כ בכלי חרס שיש לו תוך נעשה אהל מפני האויר שבתוכו, וכשמאהיל על הטומאה קרינן בזה תוכו כמוש"נ:

אבל יש לעיין בעיקר מה שדן התנא בספרא ק"ו לגירסת הרמב"ם והראב"ד, הלא יש להשיב מה לכלי עץ שאינו מטמא באהלין משום דהבא במדה טהור, משא"כ כלי חרס דהבא במדה גם כן טמא כמבואר בשבת פ"ג ובירושלמי שבת פר"ט ה"ב. וכן מבואר דכן סבר הרמב"ם פרי"ח מכלים ה"ט, וגם מוכח מהראב"ד הכא דסבר כן דכלי חרס הבא במדה טמא, ובשלמא לשיטת הראב"ד אין זה פירכא מטעם דזה נכלל באל תוכו אבל לשיטת הרמב"ם קשה וצ"ע. ולגירסת הגר"א אתי שפיר, והיינו דבשביל חומרא זו ג"כ אית לן לומר דמטמא טומאת אהלין והיינו שזה נכלל גם כן בהא דמטמא באויר, וכמו שכתבנו לעיל כ"ד, ולהכי אתי קרא למעט:

והנה בסוגיא דידן איתא לקמן אלא פריך הכי מה להנך שכן מטמאין שלא בנגיעה, והיינו תנור ונבלה, ויש להבין בשלמא תנור מטמא גם שלא בנגיעה מטעם דמטמא מאוירו, אבל נבלה לא יצוייר שמטמא שלא בנגיעה, והנה מטעם זה הגירסא כתוב בצדה מיטמאין, היינו דמקבלי טומאה שלא בנגיעה, וזהו כלי חרס שנטמא שלא בנגיעה אלא גם מאויר, ונבלה לא בעי נגיעה מפני שהטומאה בעצמותה, כמו שפירשו בשיט"מ ורגמ"ה, וכנראה שגם גירסת רש"י מיטמאין:

אבל יש ליישב גירסא מטמאין, לשיטת הרמב"ם דכלי חרס מטמא גם בטומאת אוהלין, והיינו מטומאת שרץ ונבלה, נמצא דשפיר יצוייר גם בנבלה שמטמא שלא בנגיעה והיינו על ידי טומאת אהלין, ואתי שפיר הגירסא לשיטת הרמב"ם, וכמוש"נ:

והנה נראה עוד אשר הגירסא מטמאין יותר עדיף, והיינו דלפי הגירסא מיטמאין היינו לקבל טומאה קשה הא דקאמר הש"ס תאמר בזרעים שאין מיטמאין אלא בנגיעה, וקשה הלא גם זרעים מקבלין טומאה בכלי חרס שלא בנגיעה אלא באויר, ודמיא לתנור וצ"ע. אבל לפי הגירסא מטמאין אתי שפיר, והיינו בהזרעים אינם מטמאין אלא בנגיעה, וזה אתי שפיר להגירסא דמטמאין ומזה ראיה לשיטת הרמב"ם:

וע"כ דלא פריך לעיל מהא דתנור שכן יש לו טומאת אהלין, משום דסבר הש"ס דזה נכלל בהא דטומאת אויר שגם הא דאהלין הוי טומאת אויר:

תוכן העניינים

נזר הקודש - חולין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה