נזר הקודש - חולין· הרב משה רוזין
דף קיז:
משנה העור והרוטב וכו' מצטרפין לטמא טו"א ופירש"י כגון פחות מכביצה בשר ועורה אדוק בה ומשלימה לכביצה מצטרף מפני שהוא שומר. והנה מבואר דכל אלו אין להם טומאת עצמן וכל טומאתן הוא רק לצירוף. ויש לעיין בזה שכתב הרמב"ם בפר"ד מטו"א ה"ד העור המחובר בבשר וכו' כל אחד מאלו מתטמאין ומטמאין ומצטרפין לכביצה או לחצי פרס, יעו"ש. הרי כתב מתטמאין משמע שיש להם גם טומאה מצד עצמן להיות מקבל טומאה, והיינו דכיון שיש עליהם תורת אוכל על ידי הדחק דין אוכל עליהם וזה לא משמע מהמשנה מדשנה התנא דכל אלו הם רק בתורת צירוף, והיינו שדין שומר עליהם אבל הם עצמן אין בהן דין אוכל:
ויש לעיין היאך הדין בכל הני שמצטרפין וקבלו טומאה מטעם הצירוף והחיבור להאוכל ואח"כ נתפרדו מהאוכל אם נשארו בטומאתן, או דלמא דאין להם טומאה אחר הפירוד מהאוכל. אמנם אם אמרינן דנשארו בטומאתן גם לאחר הפירוד מהאוכל אתי שפיר דברי הרמב"ם שכתב מתטמאין, והיינו דלבסוף לאחרי הפירוד מהאוכל יש להם טומאת עצמן אם יש להן שיעור כביצה, ודין חדש הוא וצ"ע:
והנה מה שפירש"י דמיירי להשלים לשיעור אוכלין לכביצה, קשה, הלא שיטת רש"י בפסחים ל"ג, ועוד מקומות דלקבל טומאה לא בעינן שיעור, ורק לטמא אחרים בעינן שיעור, ואם כן ע"כ מיירי המשנה דלטמא אחרים יש לכל הני דין צירוף, אבל לא לטומאת עצמן. אמנם אם אמרינן דלאחר שנעשה דין שומר יש עליו טומאה גם לאחר הפרד מהאוכל, ואם כן מדוע נקט התנא הדין דמצטרפין הלא גם בלא צירוף יש להתנא להורות לנו שיש עליהם תורת שומר, לפי מה דקיי"ל דיש שומר לפחות מכזית, ונפק"מ שנשארו בטומאתן גם לאחר כך, וע"כ צריך לומר דשיטת רש"י דלא נשאר עליהם טומאה, לאחרי ההתפרדות מהאוכל ולהכי ליתא נפק"מ בדין שומר רק לדין צירוף גרידא, מבואר לפי"ז דפליגי בזה רש"י והרמב"ם:
אבל תקשה לפי זה על הרמב"ם דלשיטתו מדוע נקט התנא לכל הני לדין צירוף, והלא גם הרמב"ם סבר בזה כשיטת רש"י דלטומאת עצמן לא בעינן שיעור, כמו"ש בפר"ד מטו"א ה"א, וא"כ נפק"מ לטומאת עצמן אחרי הפרדן מהאוכל:
אבל נראה דשיטת הרמב"ם דרק בבריה מקבל טומאה בכל שהן, ולזה נראה שמדייק וכתב ואפילו שומשום או חרדל, יעו"ש. והיינו שהם בריה, משא"כ אוכל כל שהוא שאינו בריה אינו מקבל טומאה בפחות מכביצה:
ובזה יש ליישב מה שנראה לכאורה קשה מה שכתב הכא בפירוש המשנה וז"ל, שהאוכלים טמאים אינם טמאים ואין מטמאים זולתן מן האוכלים אלא אם היו אותן האוכלים שמטמאין זולתן כביצה, יעו"ש. ויש לדייק בדבריו שכתב "ואין טמאים" דמשמע דגם טומאת עצמן אין להם, וזה סותר לדבריו שכתב בפר"ד מטו"א. וע"כ דרק בבריה כתב הרמב"ם דלא בעינן שיעור, ולהכי במשנתינו דלא מיירי בבריה, אין להם טומאה בפחות מכביצה. ולשיטתו אתי שפיר מה שכתב ומתטמאין, וכאשר ביארנו:
רש"י ד"ה השוחט וכו' הלכך משויא ליה מחשבתו אוכלא בשחיטה. משמע דעכ"פ מחשבה בעינן היינו שיחשוב להאכיל לנכרי, וכן מבואר לקמן קכ"א, אמר רבי אסי ישראל בטמאה ועכו"ם בטהורה צריכין מחשבה. אמנם הרמב"ם בפר"ג מטו"א ה"ד כתב ואין צריכין מחשבה. וכן כתב בפיה"מ שאין צריכין מחשבה, ותמוה דהלא רבי אסי אמר בהדיא דצריכה מחשבה:
וגם מה שכתב הרמב"ם דלהכי אין צריך מחשבה מטעם שהרי שחטה לאכילת העכו"ם ואין לך מחשבה גדולה מזו. הנה לכאורה זה סותר לזה שכתב שם בפר"ג ה"ט החותך בשר מאדם חי אם חישב למאכל אדם הרי זה צריך מחשבה, ולא סגי בזה שחתך לאדם, ואפשר דשם מיירי שחתך מקודם לכלב וכמו שפירש מרן שם ביישוב השגת הראב"ד. והכא מיירי ששחט לעכו"ם להכי הרי זה גם מחשבה לאכילה, אבל עכ"פ קשה מדוע פסק דלא כרבי אסי שאמר שצריך מחשבה אפילו בששחט לעכו"ם, ולא סגי בשחיטה לבדה, אלא גם צריך מחשבה לאכילה של הנכרי:
ונראה דזה תליא אם צריך הכשר אז צריך גם מחשבה, ואם אין צריך הכשר אז אין צרך גם מחשבה. והיינו דרבי אסי סבר דצריך הכשר ולא אמרינן בזה סופו לטמא טומאה חמורה מטעם הא דאמר חזקיה הואיל ויכול לגורדה ולהעמידה על פחות מכזית שין בזה תורת טומאת נבלה כדאיתא לקמן בסוגיא. ומפני זה לא נקרא סופו לטמא טומאה חמורה, וצריך הכשר, ובלא הכשר עדיין לא נקרא אוכל לדין טומאה, וכיון שחסר לו תורת אוכל מצד הדין מפני חסרון התיקון מה שהכשר עושה, להכי סבר רבי אסי דצריך מחשבה, אבל הרמב"ם דסבר דגם פחות מכזית נבלה נקרא סופו לטמא טומאה חמורה כסוגיא דכריתות כ"א מטעם דחזי לאיצטרופי. ומטעם זה פסק דאין צריך הכשר כמו שמבאר מרן בכס"מ, יעו"ש. וכיון דהוי אוכל מתוקן גם בלעדי הכשר, ולהכי פסק הרמב"ם דאין צריך מחשבה וסגי בזה ששוחט לעכו"ם, וכמוש"נ:
שם דתנא דבי ר' ישמעאל על כל זרע זרוע אשר יזרע, כדרך שבני אדם מוציאין לזריעה, חטה בקליפתה וכו'. ולכאורה קשה הלא אנו רואים ש שמוציאין לזריעה בלא הקליפה, והנה בתו"ח כתב דבאתרא דר"י היו מוציאן לזריעה בקליפתן, יעו"ש. ותמוה דע"כ הקרא לא נדרש לפי המקום של ר' ישמעאל. ונראה דהתנא דבי ר' ישמעאל דרש מהא דאמרה תורה זרע זרוע אשר יזרע דע"כ הפירוש בכל אופן זריעה אשר מצמיחה, וכיון שגם אם מזריעים בהקליפה מצמחת, בזה רבתה תורה וכתבה שלשה פעמים זרע זרוע אשר יזרע להורות דבכל אופן אשר זורעים נקרא זרע. וכיון שזורעים לפעמים עם הקליפה, גם הקליפה נקראת זרע. ומזה נלמד דדין שומר שוה להאוכל, והפירוש כדרך שמוציאין היינו כיון שגם דרך זו מרומז בהקרא גמ'. ולא שומרים לטומאה חמורה מנלן דת"ר בנבלתה ולא בעור שאין עליה כזית בשר והעור משלים לכזית. והיינו מפני שאין שומר מצטרף לטומאת נבלות. וקשה דלמא אתא קרא למעט העור עצמה כשעשאה אוכל, וכן מבואר לעיל ע"ו, בנבלתה ולא בעור וכו' ואמר רבה בר רב חנא לא נצרכה אלא שעשאן ציקי קדרה, ופירש"י בשלן הרבה עם תבלין, יעו"ש. ולפי"ז כיון שאיצטריך קרא למעט להעור עצמו, וא"כ לא ידענו למעט צירוף:
אמנם עיקר דברי רבה בר רב חנא יש להבין, והלא אם העור אין בו טומאת נבלות קודם שליקה, מטעם דלאו נבלה היא, מה מהני השליקה שנעשה ראוי לאכילה אח"כ. בשלמא לטו"א שייך שפיר דבשביל שנעשה ראוי לאכילה יש בזה לקבל טו"א. משא"כ נבלות אם לא נעשה נבלה בשעת מיתה היאך תחזור אח"כ להיות נבלה, ומה ענין ראוי לאכילה לנבלות שתליא במיתה, ואם המיתה לא פעלה להיות נבלה, היאך תחזור וניעור על ידי שליקה בתבלין: וע"כ צריך לומר דזה תליא בדין צירוף והיינו בדין שומר לנבלה. וזה הדבר, דאם אמרינן דיש דין שומר לנבלה להיות מצטרף להבשר להשלים לשיעור כזית, ולשיטת הרמב"ם שכתבנו לעיל דבשביל שנעשה שומר להבשר דאז גם בהפרד מן הבשר דין נבלה עליו מן התורה, רק בעינן שתהיה על השומר שייכות לאכילה, והיינו דכמו שהיה בתחילה ראוי לאכילה בהיותו בתורת שומר דנאכל עם הבשר, וכל עור תורת שומר עליו כשהוא מחובר, ולהכי גם כשנפרד מהבשר עכ"פ בעינן שיקוים בו התנאי הזה דראוי לאכילה, ולזה בא רבה בר רב חנא לאשמעינן דזה לא מהני להעור, והיינו מטעם זה דליתא דין שומר להעור, נמצא דדינו של רבה בר רב חנא הוא עצמו הדין דהברייתא שאין דין שומר לנבלה לצירוף כזית, והיינו דכיון שאין להעור תורת אוכל לצירוף, להכי לא מהני להעור להיות עליה דין נבלה אפילו בשנעשה אוכל על ידי שליקה בתבלין:
ומעם זה נראה שזהו כוונת הרמב"ם שכתב בפר"א מאבוה"ט ה"ז, הא דלא מהני שליקה להעור בדין דאין לזה תורת צירוף להיות מצורף לכזית יעו"ש. וע"כ דחד דינא אית להו:
והנה תצא מזה דאף אם אמרינן דיש על השומר המצורף לכזית תורת טומאה גם כשנפרד מהאוכל וכמו שכתבנו לעיל שזהו שיטת הרמב"ם ע"כ יש לזה תנאי שיהיה ראוי לאכילה לכל הפחות על ידי שליקה בתבלין. והטעם בזה כיון דכל עיקר הא דשומר מצטרף הוא מפני שראוי להיות נאכל עם האוכל, וממילא כשנפרד מהאוכל יש עליו תורת טומאה על פי התנאי שיהיה ראוי לאכילה על ידי שליקה כמוש"נ:
תוס' ד"ה ולא שומר, וא"ת למה לי קרא דמזרעים לא אתי שכן טומאתן מרובה, וי"ל דס"ד לרבויי מריבויא דיטמא, יעו"ש. וקשה הלא מהיכי תיתי לרבות צירוף הלא יותר מסתברא לרבות מעשה יד מלרבות צירוף לומר שגם העור נחשב כבשר להיות משלים לכזית דהלא זה יותר רחוק לומר לעשות מדבר שאינו אוכל להיות אוכל, וממילא יש לרבות מיטמא לרבות יד, ולא לתורת שומר לצרף בהדי בשר:
אמנם נראה דכוונת התוס' לדברי רבה בר רב חנא דהחידוש הוא לצירוף באופן שנעשה העור מאכל על ידי שליקה בתבלין, דבזה מסתבר לומר צירוף כיון שנעשה אוכל, ולזה שפיר איצטריך קרא למעט מהא דאמרה תורה בנבלתה לומר דלא מצטרף אפילו בשעשה ציקי קדרה:
עוד שם בתוס' הקשו וא"ת דאמר בפרק כל שעה ענבים שנטמאו דורכן פחות פחות מכביצה קסבר משקין מיפקד פקידי, ולא נטמאו המשקין עם האוכל ואמאי לא נטמאו בנגיעת הטומאה לקליפה משום שומר. כוונת התוס' דליטמא להמשקין שבפנים מטעם משקה דלא צריך שיעור דמשקין מקבלין טומאה בכל שהוא, והקליפה החיצונה לא הוי חציצה מטעם שהוא שומר, וקשה הא הקליפה החיצונה הוא אוכל ואוכל ומשקה אינן מבטרפין כדמוכח לקמן ק"כ, בהא דרוטב מצטרף אי קריש, אבל אוכל ומשקה אינן מצטרפין. וא"כ הקליפה החיצונה כיון שאינו בצירוף עם המשקה א"כ יש לומר גם כן דלא מהני מטעם שומר גם כן. ונראה דסברי התוס' דבאופן שדעתו לסוחטן ותשאר הקליפות לבדן, וכשהן לבדן אין עליהן תורת אוכל וממילא יש עליהן תורת שומר להכניס טומאה:
ותירצו וז"ל, דאין שם משקה עליהן עד שיוציאו לחוץ. כוונתם דאעפ"י שהם מיפקד פקידי זהו רק שאין עליהם תורת אוכל, אבל עכ"פ אין עליהם תורת משקה לקבל טומאה מטעם משקה, ובזה מיושב הא דהקשה המהרש"א וז"ל, ובעיקר קושייתם לא ידענא דקארי להו מאי קארי להו, דהא ודאי נמי מה"ט דאין שם משקה עליהן לא נטמאו המשקין עם האוכל שבתוך הזוג וכפירש"י שם עכ"ל. אבל הכוונה דהסברא דמיפקד פקידי הוא רק לומר שאינו בתור אוכל אלא בתור משקה, אבל אין זה משקה האמור בתורה לקבל טומאה: שם. במשנה רבי יהודה אומר האלל המכונס אם יש כזית במקום אחד חייב עליו. ופירש"י דהואיל ואחשביה לא בטיל וחשיב כבשר נבלה וחייב עליו אם נגע ונכנס למקדש, יעו"ש. וכן פירש"י לקמן קכ"א. וקשה הלא בעינן שתהיה הנגיעה בכזית שלם, ונגיעה בחצי שיעור אינם מצטרפים. ומזה שכנסו הוא רק חיבור אדם שאינו חיבור כדתנן בפר"ג דאהלות מ"ד. וכן כתב הרמב"ם בפר"ב מאבוה"ט הי"ב בשני חצאי זיתים נבלה שתחבן בקיסם שמטמא במשא ולא במגע משום שאין חיבור אדם חיבור יעו"ש. אף אם נוגע בשניהם אין הנגיעות מצטרפות, וא"כ הכא מה מועיל הכינוס למקום אחד כיון דהוי רק חיבור אדם:
אמנם נראה דהא דכתב הרמב"ם דאינו מטמא המגע מטעם חסרון חיבור, זהו רק בנגע במקצת דהיינו נגיעה בחצי שיעור. אבל אם היתה נגיעה בשני החצאי זיתים, הוי נגיעה מעליא ונטמא בנגיעה זו, והיינו דפליגי תנאי לקמן קכ"ד במשנה דר' ישמעאל סבר דשתי נגיעות אינן מצטרפות, ואיתא שם בסוגיא דאמר ר' יוחנן דר' ישמעאל ור' דוסא אמרו דבר אחד, אבל חכמים סברי דנוגע וחוזר ונוגע, היינו דשתי נגיעות מצטרפות, וכן פסק הרמב"ם בפר"ד מטו"מ ה"ד דכתב הנוגע בשני חצאי זיתים מצטרפות יעו"ש. ולפי"ז יש להבין מדוע כתב הרמב"ם שם בה"ה כזית מן המת שחתכו לחלקים ורדדו ודבקו מטמא באהל ובמשא ואינו מטמא במגע קצתו אעפ"י שחיברו שאין חיבור אדם חיבור, אבל ע"כ דשם מיירי שלא נגע בכל החלקים, וזהו שמדייק קצתו דהיינו נגיעה אחת, זה לא נקרא נגיעה בכל הכזית כולו, ואינו דומה לנגע בכזית שלם מן המת דבנגיעה בקצתו הוא נגיעה בכל הכזית כולו מטעם שחיבורו בידי שמים מיצירתו, אבל נשמע מזה דבנגע בכל החלקים מצטרפות הנגיעות להיות נחשב נגיעה בכל הכזית:
ולפי"ז בהא דאמר ר' יהודה האלל המכונס אם יש כזית במקום אחד, ונגע בו חייב אם נכנס למקדש, מיירי שנגע בכל הפירורין כולם דהוי נגיעה מטעם צירוף הנגיעות:
אבל יש לעיין אם מהני הנגיעה בהפירורין קודם הכינוס, והיינו דיש לומר דטרם שאחשביה דליכא תורת נבלה עליהן לא מהני הנגיעה. ולפי"ז צריך ליגע אחר הכינוס, והיינו לפררם וליגע בכל פידור ופירור, או דלמא דשפיר דמי גם הנגיעה שמקודם מטעם כיון דבדעתי' לכנסם סגי להיות תורת נבלה על כל פירור ופירור: