נזר הקודש - חולין· הרב משה רוזין
דף קג:
ור' אלעזר אמר אפילו חלקו מבחוץ נמי חייב מחוסר קריבה לאו כמחוסר מעשה. - והביאור בזה דבעינן קריבה, היינו שיאכל אותם בבת אחת, והא דחסר קריבה קודם שיאכל אין זה חסרון בגוף האבר, אמנם אם נשאר החסרון קריבה והיינו שאכלן חצאין בזה אחר זה פטור, והיינו שפטור מטעם אבר מן החי אבל חייב משום בשר מן החי אם יש בו כזית בשר:
ובזה מדויקים דברי הרמב"ם שכתב בפר"ה ממ"א ה"ד חלקו לאבר זה ואכלו מעט מעט אם יש במה שאכל כזית בשר חייב יעו"ש. ביאור דבריו, דהא דחלקו לאבר אם אכלן בבת אחת היה חייב משום אבר אעפ"י שאין בו כזית בשר, אבל כיון שאכלו מעט מעט, בזה נתבטל תורת אבר מחיובו רק משום בשר אש יש בו כזית:
והנה בזה יש לבאר הא דכתב בהלכה הקודמת אבל אם הפריד האבר אחר שתלשו מן החי והפריד הבשר מן הגידים ומן העצמות אינו לוקה עד שיאכל כזית מן הבשר לבדו ואין העצמות והגידים מצטרפין בו לכזית מאחר ששנה מברייתו. וכתב הראב"ד ז"ל, ולמה לי' למיכתב הכי ואפילו חלקו לאבר כמות שהוא לשנים מבחוץ פטור אם אין עליו כזית בשר עכ"ל. ביאור דבריו, שזה יש לידע מכח כש"כ מהא דאבר שחלקו לשנים דאינם בצירוף חצי אבר עם חצי אבר, וא"כ כש"כ דליתא בצירוף גידים ועצמות להדי בשר, והמגדל עוז כתב ליישב, ואינו מובן:
אמנם הדבר מבואר כמו שכתבנו דבדין אבר שנחלק באמת ישנם בצירוף השני חצאים אם אוכלם בבת אחת ורק מפני שאוכל מעט מעט אינם בצירוף. משא"כ הכא בהא שכתב דהפריד הבשר מן הגידים ומן העצמות מיירי שאכלם בבת אחת הבשר עם הגידים והעצמות, אבל מפני ששנה ברייתו אינם בצירוף אפילו כשאכלם בבת אחת:
פרק כל הבשר:
סימן א:
בדין בישול בשר קדשים בחלב:
תניא בתוספתא דחולין פר"ח בשר בחלב נוהג בארץ ובחוץ לארץ בפני הבית ושלא בפני הבית בחולין ובמוקדשים. והא דלא תנא התנא מוקדשים במשנה כתבו התוס' ושמא מאי דשייר במתניתין פירש בברייתא ואשמעינן דחייל איסור בשר בחלב אאיסור מוקדשין, עכ"ל יעו"ש:
ויש לעיין באיזה מוקדשים מיירי אם במוקדשים שאינן נאכלין דהיינו עולה או גם האימורין משארי קדשים ע"כ דלא חל איסור בשר בחלב עליהם למ"ד אין איסור חל על איסור, ואם כוונת התוס' לומר דהאי תנא סבר איסור חל על איסור, א"כ הלא טוב יותר לומר דהתנא במשנה סבר אין איסור חל על איסור להכי לא תנא מוקדשים וזה עדיפא לפי הכלל דסתם משנה ר' מאיר ואיהו סבר אין איסור חל על איסור כדאיתא בכריתות י"ד ולעיל ק"א. וע"כ כוונת התוס' דהני תנאי בין בהמשנה ובין התנא דהתוספתא סברי אין איסור חל על איסור, ואשמעינן דאיסור בשר בחלב חל על איסור מוקדשין, וזה ודאי פשיטא דעל הקדשים שאינן נאכלים לא תחול איסור בשר בחלב כמו שלא חל איסור בשר בחלב אנבלה ואחלב כמבואר, וע"כ כוונת התוס' על הקדשים הנאכלין, ובזה אשמעינן הני תנאי דחל איסור בישול בשר בחלב עליהם, אבל עדיין קשה פשיטא דמדוע לא תחול על בשר קדשים הנאכלים ואין בזה חידוש הלכה דהלא מהיכי תיסק אדעתין דלא תחול כיון שאין בזה משום אין איסור חל על איסור:
וראיתי אח"כ בר"ן שהקשה הא דהקשו בתוס' אמאי לא תנא במשנה מוקדשין כמו שאיתא בתוספתא, וכתב אח"כ וז"ל, וכי תימא לא איצטריכא ליה דבבשר מוקדשין ליכא איסור כלל. ואמאי תיסק אדעתין דלא לנהוג ביה איסור בשר בחלב, ליתא וכו" למ"ד בגמ' קי"ד דכל היכא דאאכילה לא לקי אבישול נמי לא לקי הוי ליה לאשמעינן שאם בישל בשר גבוה בחלב ואכלו דלוקה דאאכילה נמי לקי לפי שאיסור בשר בחלב חייל על איסור מוקדשין עכ"ל יעו"ש:
ויש לעיין דהלא זה ודאי דהכוונה מוקדשין הנאכלין, דבמוקדשין שאינן נאכלין פשיטא דלא חל איסור בשר בחלב למ"ד אין איסור חל על איסור דלא עדיף מבשר נבלה או חלב, ובמוקדשין הנאכילם שוב תקשה פשיטא מהיכא תיסק אדעתין דלא חל איסור בשר בחלב, כיון דבשר היתר הוא. ואם כוונת הר"ן דהתנא בא לאשמעינן דגם בקדשים שאינן נאכלין חייל איסור בשר בחלב מטעם דהתנא דהתוספתא סבר איסור חל על איסור, א"כ הוי לן לומר בטעם התנא דהמשנה דלא תנא מוקדשין משום דסבר אאחע"א. וביותר שהסתם משנה אזלא אליבא דר"מ דסבר אין איסור חל על איסור, אבל ע"כ דזה לא יספיק משום דעדיין תקשה הלא כיון דאיכא במוקדשין המותרים באכילה וא"כ היה לו להתנא למיתני מוקדשין ולפרש דהכוונה מוקדשין הנאכלין דזה הוי אליבא דכו"ע, ודברי הר"ן צ"ע:
והנה לכאורה אפשר לומר דגם בקדשים הנאכלין איכא חידושא והיינו דסלקא דעתך אמינא דלא חל איסור בשר בחלב אמוקדשין מפני שהקדשים נעשה נותר, או שאם אכלו בטומאת הגוף, וכמו שקאמר הש"ס חולין צ' דפריך אימור דשמעת ליה לר' יהודה בטומאה דאיסור לאו, קדשים דאיסור כרת מי שמעת לי'. ומפרש רש"י דאיסור כרת היינו שבקדשים בא לידי כרת כגון אם אכלו בטומאת הגוף או בפגול ונותר יעו"ש. וא"כ ה"ג יש לומר דלא חל איסור בשר בחלב במוקדשין מטעם דאיכא איסור כרת בהאוכל בטומאת הגוף או שנעשה נותר. אבל זה ליתא, דהתם ע"כ הכוונה לומר דכיון דבעינן דאיסור גיד הנשה תחול מחיים, ולהכי יש לומר דבזה מודה ר' יהודה דלא חל איסור גיד מחיים מטעם דקדשים הוי איסור חמור, ואינו דומה לטמאה דהוי רק לאו, מה שאין כן קדשים דהוי איסור חמור שיכול לבוא לאיסור כרת, ואין זה שייך לענין איסור חל על איסור דפשיטא דכיון דהבשר מותר באכילה לטהורים, וטרם שנעשה נותר מדוע לא תחול איסור בשר בחלב: תניא במכילתא פ' משפטים לא תבשל גדי בחלב אמו אין לי אלא בחולין במוקדשין מנין אמרת אם נאסר בחולין לא נאסר במוקדשין, לא אם אמרת בחולין שכן אסר מליקה בחולין, תאמר במוקדשין שלא אסר מליקה במוקדשים, ת"ל בית ד' אלקיך לא תבשל גדי בחלב אמו, ע"כ. - מבואר דדריש המכילתא סמוכין לומר דגם בבית ד' נוהג איסור בשר בחלב, ומסתברא דרבתה תורה בקדשים הנאכלין ולא קשה פשיטא מטעם דיש לומר דכיון דבקדשים מותר מליקה להכי יש מקום לומר דלא תנהוג איסור בשר בחלב בקדשים. ולפלא על רבינו הר"ן שלא נחית להמכילתא לומר דאיכא חידוש דין בהאי דינא דמוקדשין:
והנה לפי"ז יש מקום לומר דהא דלא שנה התנא בהמשנה מוקדשין דסבר דליכא איסור בשר בחלב במוקדשין מטעם דלא דריש סמוכין דהלא מצינו להרבה תנאים דלא דרשי סמוכין רק במשנה תורה כגון רבי יהודה כדאיתא ביבמות ד', וכן התנא דברייתא דר' ישמעאל לא חשיב המדה בתורה הא דסמוכין, ועי' בספר מלהר"ע. וא"כ תמוה שלא נחתו לזה רבותינו בתוס' דהלא איכא למימר דהתנא במשנה לא סבר להאי דרשא דהמכילתא. והתוספתא אזלא אליבא דהדרשא דהמכילתא:
וגם יש לעיין מדוע לא הביאו הרמב"ם והסמ"ג להאי דרשא דהמכילתא וגם לא הביאו כלל להאי דבשר בחלב במוקדשין:
ונראה דאפשר לומר דדרשא דהמכילתא תליא בפלוגתא דתנאי, והיינו אם נוהג איסור בשר בחלב בעוף. והיינו דע"כ כל עיקר הדרשא דהמכילתא מיירי לענין עוף, ובזה יש מקום לומר דשאני עוף דקדשים כיון שמותר מליקה, אפשר שגם מותר לבשלו בחלב לחטאת העוף הנאכל לכהנים, ועל זה דרשו סמוכין לאסור באיסור בשר בחלב, משא"כ להני תנאי דסברי דבשר עוף מותר לבשל בחלב מן התורה, ולבשר בהמה לא נדרש ללימוד, מטעם דע"כ אין ללמוד להתיר בהא דמליקה דמותר בעוף, דהיינו שהותר איסור נבלה דעוף, דהרי בבהמה איסור נבלה לא הותר בקדשים. וע"כ המכילתא סוברת כשיטת רבנן במשנה קי"ג דגם בשר עוף אסור מדאורייתא, וכן כתבו שם התוס' ד"ה בשר, שזהו שיטת רבנן, משא"כ הרמב"ם והסמ"ג דאזלי בשיטת הני תנאים דסברי דבשר עוף מותר לבשל בחלב מן התורה, לא בעינן להדרשא דהסמוכין לאסור איסור בשר בחלב במוקדשין. ומטעם זה פשיטא דיש איסור בשר בחלב במוקדשין כיון שאין מקום לומר דלא תנהוג לדידן דקיי"ל דבשר עוף מותר לבשל בחלב מן התורה. ואפשר שזהו מה דפשיטא להר"ן להאי דינא: והנה יש לעיין במבשל בשר קדשים בחלב דחל איסור בשר בחלב, היאך הדין בשנעשה הבשר נותר אם חל איסור נותר על הבשר, והיינו דעתה יש לומר לדידן דקיי"ל אין איסור חל על איסור אפילו באיסור חמור, לא חל איסור נותר על הבשר הנאסר משום בשר בחלב, ונפק"מ לדינא לענין שריפה שנותר הוא בשריפה, ובשר בחלב דינו בקבורה כדתנן במשנה שלהי תמורה: ונראה דכיון דנאסר באכילה משום איסור בשר בחלב ממילא ליתא בזה משום נותר כדאיתא בכריתות י"ד דליתא משום דנותר אלא אם הוא ראוי לאכילה, וממילא ליכא בזה משום מצוה דשריפה גם כן, כמו שפירש"י לעיל צ' ע"ב ד"ה שלמים, וכן מבואר בזבחים פ"ו ובפסחים פ"ג ד"ה לשדינהו. ואפשר לומר דזהו כוונת התנא דהתוספתא ששנה מוקדשין דאיכא משום בשר בחלב, לומר דלא חייל אח"כ גם משום איסור נותר:
והנה לפי"ז הדרא הקושיא להתוס' שכתבו ואשמעינן דחייל איסור בשר בחלב אאיסור מוקדשין, דלפי המבואר בבשר קדשים הנאכלים פשיטא וכמו שהקשה הר"ן. ועוד מה שייך אאיסור מוקדשין מה שייך איסור הכא כיון דהבשר נאכל ואין כאן איסור, ואפשר דכוונת התוס' לענין טמא בטוה"ג שאסור בקדשים, ואשמעינן דחל איסור בשר בחלב, וגם הטמא בטוה"ג לוקה גם משום בשר בחלב, וזהו מטעם דאיכא כולל שכולל טהורין, וסתם משנה ר"מ דסבר אין איסור חל על איסור, אבל בכולל סבר דחל, והוא בהא דאיתא לעיל ק"א, באוכל גיה"נ של נבלה ר"מ מחייב שתים:
והנה המהר"ם הקשה דכבר אשמעינן דאיסור חל על איסור לעיל גבי גיד הנשה דחל על איסור מוקדשין ועל איסור טמאה, היינו משום דהוי איסורו חמור שכן איסורו נוהג בבני נח, לכך איצטריך לאשמעינן דגם איסור בשר בחלב חל על איסור מוקדשין, עכת"ד. - ולכאורה תמוה הלא התם דבעינן חלות איסור גיד מחיים שאז איכא איסור מוקדשין, משא"כ בשר קדשים הנאכלין שהוא לאחר שחיטה וזריקה מאי איסור מוקדשין איכא, ועל קדשים שאינן נאכלין כמו בשר עולה או אימורים דלגבוה סלקא פשיטא דלא חייל משום דליכא כולל, והרי גם גיה"נ מבואר לעיל צ' ע"א דלא חייל איסור גיד על הקדשים שאינן נאכלין, ופשיטא שלא עדיף בשר בחלב מאיסור גיד, ולומר דהאי תנא סבר איסור חל על איסור גם בלא כולל בודאי דוחק, משום דלפי"ז שפיר מצינן למימר דלהכי לא תנא במשנה מוקדשין משום דסבר האי תנא אין איסור חל על איסור, וכמו שכתבנו לעיל. ולפלא שלא נחית לזה המהר"ם:
אבל נראה כמו שכתבנו דכוונת התנא דחל איסור בשר בחלב אטמאין, וסבר האי תנא איסור חע"א בכולל, ומיירי בבשר קדשים הנאכלים ומגו דחל על הטהורין חל גם על הטמאין מטעם הכולל, כמו שכתבנו:
עוד יש בזה חלות האיסור דחייל על חצי שיעור בשר של קדשים שבשלו עם חלב כדין חזי זית בשר שבשלו עם חצי זית חלב דיש בזה משום בשר בחלב לקמן ק"ח, ואין בזה מלקות מטעם אכילה דקדשים כיון שהוא רק חצי שיעור ולוקה משום בשר בחלב כיון שנעשה כולו אסור משום בשר בחלב:
ויש להעיר עוד דהלא אפשר לומר דהסתם משנה זו סוברת כשיטת הסתם משנה קי"ב וזהו שיטת רבנן דסברי דבשר עוף בחלב גם כן אסור מדאורייתא וכמו שכתבו התוס' לקמן קי"ד ד"ה מה לאמו, וא"כ איכא מוקדשין דחייל עלייהו איסור בשר בחלב מטעם גזירת הכתוב מדרשא דסמוכין דהיינו חטאת העוף, ובזה לכו"ע, וזה איצטריך לאשמעינן בכדי שלא נאמר ללמוד דבקדשים מותר מטעם דמליקה מותר בקדשים, ומיושב בזה קושיות הר"ן:
ויש לעיין לדידן דקיי"ל בשר עוף מותר לבשל בחלב מן התורה, וא"כ מותר לבשל חטאה"ע בחלב מן התורה, ורק מדרבנן אסור, ואם בישל חטאה"ע בחלב אסור לאכול מדרבנן ומבטלין מצות עשה דאכילת קדשים בשוא"ת. אבל יש לעיין אם נעשה נותר מטעם שאינו ראוי לאכילה מדרבנן אם נקרא אינו ראוי גם לדאורייתא, והדברים עתיקין בזה בכמה סוגיות הש"ס. אבל הכא יש לומר דלענין לבטל מצות עשה דשרפה לא אמרינן דנקרא אינו ראוי גם מדאורייתא דרק לחומרא אמרינן ולא להקל, וסמך לזה מדברי הרשב"א קדושין נ"ח שכתב דיש שלא החמירו כל כך וכנראה שיש לקיים מצוה דשרפה. אבל יש לעיין בדבר האפר שכל הנשרפין אפרן מותר, אבל הכא אפשר דלחומרא אמרינן דאינו בשרפה מטעם אינו ראוי, ובזה הוי להחמיר, וצ"ע: ויש לעיין בשבישל בשר קדשים בחלב אם אמרינן בזה עשה דוחה ל"ת, והיינו כיון דאיכא עשה דאכילה דקדשים, תיתי עשה ותדחה לל"ת דבשר בחלב, וכמו שפריך הש"ס בזבחים צ"ז ע"ב דניתי עשה ולידחי את ל"ת, והיינו דואכלו אותם, והא דמשני התם רבא אין עשה דוחה לל"ת שבמקדש, הכוונה דהל"ת הוא בזה דפסול קדשים כדפירש"י בזה שדרשו בפסחים כ"ד כל שבקודש פסול, ופירש"י כגון פיגול ונותר ונשפך דמו ועוד, והיינו פסול שנעשה מטעם קודש, משא"כ איסור בשר בחלב שאין זה פסול קודש, ואין זה ל"ת שבמקדש, ושפיר יש לומר עשה דוחה ל"ת, ואם אמרינן שמותר באכילה איכא למימר כיון דאאכילה לא לקי גם אבישול לא לקי:
ונראה דכיון דעל אכילת חלב לא שייך העשה דהעשה הוא רק על הבשר ולא על החלב וכשיאכל הבשר אוכל ע"כ גם החלב עמו. אבל אכתי יש לעיין באופן שיצא מן הבשר כל עיקר החלב דאז אעפ"י שהבשר אסור לפום מה דקיי"ל אפשר לסוחטו אסור, היינו שגם הבשר עצמו אסור מטעם בשר בחלב, והוא עצמו נעשה נבלה. אבל עכ"פ הרי אינו אוכל החלב אלא הבשר, וא"כ יאכל הבשר מטעם עשה דוחה ל"ת, ולמ"ד אפשר לסוחטו מותר, פשיטא שצריך לאכול הבשר בלא החלב:
ואפשר לומר דאינו ראוי לקיים בזה המצוה מטעם דבעינן משקה ישראל מן המותר לישראל, כמו דסברי רבנן לעיל צ' ע"ב לענין גיד הנשה במחובר, וכיון שאסור באכילה הרי זה פסול גם לקיים העשה דואכלו אותם. והכא אתי שפיר גם לרבי דפליג שם ארבנן דסבר דגיה"נ דומיא דחלב ודם, והיינו דהגיד הנשה הוי חלק מהקרבן שבא מגופן, משא"כ בשר בחלב שהאיסור הוא מצד אחר:
ולפי"ז למ"ד אפשר לסוחטו אסור פשיטא שאין כאן משום עשה דוחה ל"ת, אבל למ"ד אפשר לסוחטו מותר, יש לומר דלאחר שיצא טעם החלב מהבשר, דהבשר מותר באכילה להדיוט אפשר דמחויבים לסחוט החלב מן הבשר בכדי לקיים המצוה דאכילת קדשים, ואין לומר דכיון דעבר על איסור בישול יש בזה משום לא תאכל כל תועבה, מטעם שנסתאעב מהבישול, דלפי"ז קשה למ"ד אפשר לסוחטו מותר, וקשה הלא אסור משום התועבה שנעשה בהבשר, וע"כ דלא סבר הא דלא תאכל כל תועבה בהא דבשר בחלב, וזהו דלא כרב אשי דסבר כן לקמן קי"ד ע"ב, ועי' בפליתי סימן פ"ז שכתב דלא קיי"ל כן להלכה, וא"כ למ"ד אפשר לסוחטו מותר אפשר דיש בזה המ"ע דאכילה דהבשר, באופן שיצא מן הבשר הטעם דהחלב:
והנה גם למ"ד אפשר לסוחטו אסור שכתבנו לעיל דלא שייך עשה דוחה ל"ת מטעם דלא הוי האי בשר ממשקה ישראל מן המותר לישראל, יש לשדות נרגא דהרי משמע בתמורה כ"ט דאין ללמוד ממשקה ישראל רק אם הפסול נעשה קודם ההקדש או לכל הפחות שלא היתה לו שעת הכושר יעו"ש. וא"כ הכא בבשר קודש שבישל בחלב דהיתה להבשר שעה"כ ורק אח"כ נאסר, אין בזה משום משקה ישראל, וא"כ שייך בזה עשה דוחה ל"ת וא"כ יאכלו הבשר:
ונראה דלמ"ד אפשר לסוחטו אסור הרי זה כמו חתיכה נבלה, ונתבטל גם העשה דאכילת קדשים מהחתיכת בשר, מטעם דנהפך לאיסור בשר בחלב, והרי זה כחתיכת איסור דעלמא ואין בזה עוד החיוב דאכילה, וגם לא שייך בזה עוד גם דין נותר מטעם הפסול הגוף, והרי"ז כהא דאיתא בכריתות י"ד וכמו שכתבנו לעיל, וממילא כיון דליתא בזה הדין דלא תותירו ממנו עד בוקר, ממילא ליתא גם עשה דאכילה, ואין זה דומה להא דזבחים דמשום עשה דוחה ל"ת יש בזה עשה דאכילה ג"כ, וע"כ דאיכא גם משום נותר, משום דהתם לא הוי האיסור אלא מצד הבלוע איסור, ואין זה פסול הגוף, משא"כ בהא דבשר בחלב למ"ד אפשר לסוחטו אסור, הרי זה לגמרי עצם האיסור בפסול ונתבטל ממנו כל עיקר דין דקדשים:
והנה כמו כן אפשר לומר דגם למ"ד אפשר לסוחטו מותר. הנה תיכף כשנעשה בשר בחלב חל עליו דין בשר בחלב שהוא פסול הגוף נפקע ממנו דין קודש ויש בהבשר פסול הגוף, ונפקע ממנו דין נותר, ממילא נפקע ממנו דין אכילה, ומטעם זה גם לאחר שנסחט ממנו החלב אינו חוזר וניעור, משום דכיון דנתבטל ממנו תורת קדושה לא שייך בזה חוזר וניעור להיות קדוש, ודינו בקבורה כדין בשר בחלב דעלמא:
ויש לעיין בקדשים שאינן נאכלין אלא על המזבח אם בשלן בחלב למ"ד אין איסור חל על איסור ולא נאסר הבשר משום בשר בחלב אם מותר להקריבן על המזבח, כיון דלא שייך בזה מן המותר לישראל כיון שנאסר לאחר שנעשו ראוין למזבח, ואם כן יש לומר דמקריב הבשר ואעפ"י שמעורב בו חלב גם כן, אבל כיון שעיקר העלאה הוא מפני הבשר מותר כמו שכתבו התוס' זבחים ע"ז ד"ה בדם, יעו"ש. ואין בזה משום העלאה דאיסור כיון דהחלב לא נאסר משום בשר בחלב מטעם אאחע"א:
אמנם למ"ד איסור חל על איסור פשיטא שנתבטל כל עיקר דין קדושה ונפקע מהבשר כל עיקר המצוה דהעלאה על המזבח וגם אם עלה תרד, כיון דהוי פסול הגוף ואין בזה משום נותר וכמו שכתבנו לעיל:
אמנם אם בישל הכבד העולה על המזבח בחלב, יש לעיין לפי מה שכתב המהר"ם שיף דלא הוי כבד בשר אלא דינו כדם ואין בו משום בישול בשר בחלב, והובא בפ"ת בסימן פ"ז סק"ה. ובאמת יש לומר דזהו בעי' בירושלמי תרומות פר"י ה"ו רבי ירמיה בעי שלקה בחלב מהו יעו"ש. והיינו דמספקא לי' אם דינו כבשר או כדם ולא אפישטא. ומצאתי בחוו"ד סימן ע"ג שמפרש כן כוונת הירושלמי, יעו"ש. ולפי"ז יש להסתפק גם בזה בהכבד העולה על המזבח ובישלו בחלב אם יש בזה משום בישול בשר בחלב, ונפק"מ רבתי אם ראוי למזבח:
כל זה נראה להעיר בדין בישול בשר בחלב בקדשים, וכמו שנתבאר בס"ד: סימן ב:
בסוגיא דטיפת חלב גרסינן חולין ק"ח אמר רב כיון שנתנה טעם בחתיכה חתיכה עצמה נעשית נבלה, ואוסרת כל החתיכות כולן מפני שהן מינה וכו' ופריך מאי קא סבר אי קא סבר אפשר לסוחטו מותר חתיכה אמאי נעשית נבלה אלא קא סבר אפשר לסוחטו אסור. - והביאור בזה בהא דאפשר לסוחטו אסור, היינו דכיון שנאסר שוב אין לו היתר, והיינו דחתיכה עצמה נעשית נבלה, וכמו שמבואר ברש"י ובר"ן. והר"ן הוסיף עוד בזה דכל זה שייך רק בבשר בחלב, ולא בשארי איסורים, יעו"ש. והרשב"א בתורת הבית דף צ"ז כתב וז"ל ועיקר חידושי דרב לומר דחתיכה עצמה נעשה נבלה דאפשר לסוחטו אסור ומשערין בכל החתיכה ולא במה שבלעה החלב, ועוד שרואין את החתיכה כאילו היא בשר נבלה וכו' והוא ענין נוהג בבשר בחלב בלבד, משא"כ בשארי איסורים שאין רואין את ההיתר שנאסרה מחמת קבלת טעם האיסור, והטעם בבשר בחלב לפי שהאיסור בא משניהם ואין כאן איסור והיתר מעורבים זה בזה, אלא כל אחד אוסר את חבירו, ואיסורן מחמת עצמן, והלכך חתיכה זו לגבי בשר הוי מין במינו, ולגבי חלב הוי מין במינו. ומשו"ה נ"ל דלא אקשינן מאי קמ"ל רב דמב"מ לא בטל, הא אמרה רב חדא זימנא דרב ושמואל דאמרי תרווייהו כל איסורין שבתורה מב"ב במשהו, ואי לאשמעינן דחתיכה נעשית נבלה הא אמר רב לעיל בפרק גיד הנשה כיון שנתנה טעם בחתיכה חתיכה עצמה נעשית נבלה ואוסרת כל החתיכות מפני שהן מינה, והא דהכא טובא קמ"ל דחתיכה עצמה נעשית נבלה, והיינו שנעשה בשר אסור, ואוסרת כל החתיכות הבשר אפילו הן אלף, עכ"ל:
והנה לפי"ז יש לפרש לפום מה דאיתא בסוגיא דפליגי תנאי ואמוראי בהא דאפשר לסוחטו אסור, וע"כ דהני דסברי אפשר לסוחטו מותר, סברי דהבשר שקבל החלב לא נעשה נבלה אלא דינו כבשר שקבל טעם מאיסור. ולא הוי איסורו מחמת עצמו. ונפק"מ לדינא אם בעינן ששים לבטל טעם החלב לחודיא, או שבעינן ששים לבטל החתיכה כולה, דלמ"ד אפשר לסוחטו אסור סבר דהבשר כולו איסור ובעינן ששים לבטל כל החתיכת בשר, ומ"ד אפשר לסוחטו מותר סגי לבטל את טעם החלב לחודיא. עוד יש נפק"מ לדינא כאשר יבואר להלן:
והנה לכאורה יש להבין במה פליגי. והיינו דלפי הסברא יש לנו לומר דכיון דשניהם היתר, והם אוסרים זה את זה, ממילא מסתברא דהבשר נעשה עצם איסור כמו החלב:
ונראה דבזה פליגי בזה דאסרה תורה בשר בחלב ששניהם היתר ונאסרו בתערובות, אם התערובות אוסרתן כמו גבי כלאי זרעים וכלאי בגדים. והא דבעינן בישול הוא רק מפני שזהו התנאי בהתערובות, היינו דבעינן תערובות כזה שבא על ידי בישול, אבל עיקר האיסור הוא מפני שנתערבו זה בזה. אבל יש לומר להיפך דהעיקר האיסור בא מפאת הבישול. - והנה מ"ד אפשר לסוחטו אסור סבר דעיקר האיסור בא מפאת התערובות, ודינם כמו גבי כלאים שההיתר נעשה איסור בעצם. ומ"ד אפשר לסוחטו מותר, סבר דעיקר האיסור בא מפאת הבישול מפני הקבלת טעם, והטעם הוא האוסר, וממילא לא הוי החתיכה עצם האיסור לומר חתיכה עצמה נעשה נבלה:
עוד יש נפק"מ לדינא דאם אמרינן דהחתיכה נעשה עצם איסור דאז גם טעם החתיכה בלא טעם החלב אוסר, ואעפ"י שאין טעם יוצא מחתיכה לחתיכה בלא רוטב. אמנם זהו רק בהטעם שבלע ממקום אחר, אבל טעם של עצמו יוצא גם בלא רוטב, וא"כ איכא נפק"מ לדינא בשלא ניער את הקדרה, ואין טעם חלב יוצא, מ"מ יש לאסור החתיכה שנגעה בחתיכה זו מטעם הרוטב של הבשר בעצמו, וכן מבואר בר"ן שכתב וז"ל ומאי דאמרינן בסוגיא ק"ח מיבלע בלע מיפלט לא פליט דאלמא כל שלא ניער את הקדרה אין החתיכה אוסרת חבירתה מחמת פליטתה, (ע"כ כוונתו על פליטת הבשר בלא חלב דהיינו פליטת עצמו שפולט גם בלא רוטב), ה"מ למאן דס"ל אפשר לסוחטו מותר, עכ"ל. - והנה לפי"ז הא דקאמר הש"ס דבלא ניער אינו אוסר א"כ זהו רק למ"ד אפשר לסוחטו מותר:
כתב הרמב"ם בפר"ט ממ"א ה"ט נפל חלב לתוך קדרה של בשר טועמין את החתיכה שנפל עליה חלב, אם אין בה טעם חלב הכל מותר, ואם יש בה בחתיכה טעם חלב אעפ"י שאם תסחט החתיכה לא ישאר בה טעם הואיל ויש בה עתה טעם חלב נאסרה אותה החתיכה, עכ"ל. - מבואר דסבר הרמב"ם אפשר לסוחטו אסור, וממילא משמע דגם בשלא ניער את הקדרה אוסרת חתיכה זו להחתיכה שנוגעה בה אעפ"י שאין החלב מגיע לה מטעם שאין בלוע יוצא מחתיכה לחתיכה בלא רוטב, אבל כל זה בבלוע שבא ממקום אחר, משא"כ מוהל של עצמה יוצא גם בלא רוטב, וכיון שסבר הרמב"ם דהחתיכה נשארה באיסורה אוסרת החתיכה שנוגעת בה, וכמו שכתבנו לעיל בשם הר"ן:
והנה הראב"ד בהשגה כתב וז"ל אנו אומרים שלא שמענו כל החתיכה נעשית נבלה, אלא לדעת ר' יהודה דמחמיר במב"מ אבל לרבנן לא, ולדברי הכל אם לא ניער כלל אין שאר החתיכות נאסרות, יעו"ש. - והנה מזה שכתב ראיה לדבריו מהא דלדברי הכל אם לא ניער אין שאר החתיכות נאסרות מזה מוכח דהבשר המוהל של עצמו אינו אוסר, ואם כן מוכח דלא נאסרה החתיכה בלא החלב, והיינו שאם החלב אינו הולך עם הבשר ביחד, אין על הבשר דין בשר בחלב, וזה גם כן אפילו אם אמרינן אפשר לסוחטו אסור, והא החתיכה עצמה נעשית נבלה זהו רק לר' יהודה דסבר מב"מ לא בטיל:
אבל תמוה טובא דהלא בודאי מאן דסבר אפשר לסוחטו אסור, סבר דהבשר בעצמו הוי איסורו משום בשר בחלב והמוהל שלו אוסר שארי החתיכות, וכמו שכתב הר"ן, והר"ן מפרש הסוגיא הא דאיתא דבלא ניער אין שארי החתיכות נאסרות, דזהו למ"ד אפשר לסוחטו מותר, והיאך כתב הראב"ד דזהו אליבא דכו"ע דהלא ע"כ אם אפשר לסוחטו אסור, ע"כ גם הבשר לחודיא בלא טעם חלב אוסר החתיכה שנוגעת בו:
ועוד דברי הראב"ד תמוהין בזה שכתב דזה שייך רק למ"ד מב"ב לא בטיל, ותמוה מה שייכות הך דמב"מ הכא, דהלא אם אמרינן דאין נתינת טעם מהבשר אוסר כלל, וא"כ ממילא לא שייך בזה הא דמב"מ לא בטיל כיון דהאיסור בא מהחלב ולא מהבשר:
ונראה בביאור דברי הראב"ד דסבר דדין בשר בחלב דומה לכלאים ששניהם היתר והתורה אוסרתן, והנה לא חמיר בשר בחלב מכלאי בגדים ומכלאי זרעים שבכולם משני היתרים נעשה עצם איסור. ומ"מ מצינו בכלאים כשמפרידין זה מזה פקע איסורן, ובכלאי בגדים כשיסיר החוט של פשתן הותר הבגד. ויש שיטה זו בהראשונים שסברי מטעם זה שחתיכת בשר שקבלה טעם מחלב, אינה אוסרת חברתה בנגיעה בלא רוטב, ועי' בש"ך סימן ק"ה סקי"ז, שהרבה מהראשונים סברי כן. ודלא כשיטת הר"ן, וגם הרשב"א כתב בבדה"ב וז"ל, דברים אלו שאמרו אפילו בבשר בחלב שהחלב אינו מפעפע, ואעפ"י שעשאו כחתיכת נבלה לא כנבלה עצמה דבר זה, יעו"ש. וכן סבר הראב"ד דלאחר שנסחט טעם החלב הרי זו כדין כלאי בגדים שנתערב חוט של פשתן בצמר דלאחר שהסירו החוט של פשתן הותר הבגד. הנה כמו כן לאחר שנסחט החלב מן הבשר הותר הבשר, ואין בזה דין חתיכה נעשית נבלה: אמנם מודה הראב"ד אשר בהחתיכה זו עצמה שקבלה החלב ויש בה טעם חלב דכל זמן שהם מצומדים ומחוברים ביחד דהוי שניהם עצם איסור, וזהו הא דקאמר הש"ס דסבר רב אפשר לסוחטו אסור, דאל"כ לא נעשית החתיכה עצמה נבלה, דאם רק הטעם בשר בחלב נאסרה ולא הבשר בעצמותו אין זה חתיכת נבלה, ולא שייך בזה לאסור מטעם מב"מ. וזהו שכתב הראב"ד דהא דהחתיכה עצמה נעשית נבלה, זה מוכרח רק לרי" דסבר מב"מ לא בטל, והיינו דכיון דהחתיכה נעשית נבלה מטעם בשר בעצמותו ממילא אוסר שאר החתיכות בשר מטעם מב"מ לא בטיל, ולא מהני גם אם נתבטל ג"כ כל עיקר הטעם דחלב כיון דלא סבר דין ביטול במב"מ, והרי זה כמאן דאיתא לאיסורא לפנינו, מה שאין כן לרבנן דסברי מב"מ בטיל נמצא דע"כ כשנתבטל הטעם דהחלב הרי"ז כנפרד החוט של פשתן מהבגד צמר דהותר הבגד, כן הכא הותרה החתיכה ואין בזה משום חתיכה עצמה נעשית נבלה, אבל הרמב"ם סבר כשיטת הר"ן דהכא בבשר בחלב שנתערבו בבישול נאסרו שניהם עצם איסור ולא מהני להו שום פירוד, והרי זה בדמיון לכלאי הכרם שנאסרו:
והנה הלח"מ הקשה להראב"ד דסבר דלא אמרינן חתיכה עצמה נעשית נבלה אלא לר"י דסבר מב"מ לא בטיל, והקשה מהא דאיתא בסוגיא דפריך רב אחא לרבינא דדלמא כו"ע סברי אפשר לסוחטו אסור, דהיינו חתיכה עצמה נעשית נבלה, ופליגי אם מב"מ בטיל או לא, משמע דאפילו לרבנן דסברי מב"מ בטיל מ"מ סברי אפשר לסוחטו אסור, יעו"ש. - ונראה דסברת הראב"ד דלמ"ד מב"מ לא בטיל מוכרח להיות סבר חתיכה עצמה נעשית נבלה, אבל למ"ד מב"מ בטיל אין הכרח להיות סבר חתיכה עצמה נעשית נבלה, וממילא מצד הסברא צריך לומר דלא עדיף מחוט של פשתן שנתערב בבגד צמר דלאחר שהוסר החוט של פשתן הותר הבגד, וכן הוא גם בחתיכה עצמה דלאחר שהוסר התערובות הרי היא כבשר כמקודם:
והנה לא הוי הראב"ד יחיד בזה, ויש עוד ראשונים דסברי כוותיה, והר"ן מבאר שיטתם, ובזה יהיה מיושב גם דברי הראב"ד והוא מה שהביא הר"ן בשם יש אומרים, והיינו דמיישבים שיטת האלפס שלא הביא הא דאפשר לסוחטו אסור, היינו שלא פסק בכאן שהחתיכה עצמה נעשית נבלה, להצריכה שיעור כיוצא בה לדברי חכמים שאומרים מב"מ בטל, ומביא הר"ן בשם יש אומרים דלא אמרינן חתיכה עצמה נעשית נבלה אלא למ"ד מב"מ לא בטיל שרק הדין שכל חתיכה שקבלה טעם מן האיסור אין מוציאה מכלל איסורה, אדרבה היא אוסרת כל החתיכות כולן מפני שהן מינה, אבל לדידן מב"מ בטיל אין ענין לחתיכה עצמה נעשית נבלה יעו"ש. ולכאורה גם בזה תקשה דאם לא אמרינן אפשר לסוחטו אסור א"כ ליכא הכא מב"מ, כיון שהבשר לא נאסר:
ונראה דסברי דהבשר שהחלב בתוכו נאסר מטעם איסור בשר בחלב, אבל יש הבדל בין מב"מ למבשא"מ, והיינו דמן בשאינו מינו יש לו כח להוציא הטעם מהבשר ולעשות היתר, משא"כ מב"מ אינו מוציא את הטעם החלב מבשר, אלא אדרבה מחזקו, להיות טעם החלב נדבק בו בחוזק ותוקף עוז, ובזה אמרינן חתיכה עצמה נעשית נבלה. אמנם לרבנן דסברי מב"מ בטיל לא אמרינן חתיכה עצמה נעשית נבלה כיון שע"כ מכח הביטול נשאר הבשר בלא חלב. ולפי"ז כל העיקר הא דאפשר לסוחטו אסור הוי רק למ"ד מב"מ לא בטיל. ויש לומר שזהו גם כן שיטת הראב"ד. אמנם לפי"ז תקשה על שיטה זו מה שהקשה הלח"מ. ונראה כי אפשר לומר דהכוונה בסוגיא דסברי כו"ע אפשר לסוחטו אסור, היינו לאסור החתיכה עצמה מדרבנן:
והנה הצל"ח בחידושיו לחולין הקשה לשיטת הר"ן דאמר דאם אפשר לסוחטו אסור דאז גם בלא ניער אוסרת שארי החתיכות מטעם הבשר לחודיא, דלפי"ז הקשה בהא דאמר אביי טעמו וכו' אי חידוש הוא אע"ג דליכא נותן טעם נמי, וקשה דלמא בבשר בחלב הוי חידוש דגם בלא נותן טעם גם כן ישנו לאיסור בשר בחלב, והא דנקט התנא אם יש בנותן טעם באותה החתיכה זהו משום שרוצה לאסור אף בלא ניער וזהו משום דאם היתה אותה חתיכה נאסרת מכח משהו בלא נתינת טעם, אין בכחה לאסור שארי חתיכות כמו"ש התוס' בחולין דף ק' ד"ה כשקדם וסלקו לשיטת הר"ת דחתיכה שנאסרת על ידי משהו לא אמרינן שתיעשה נבלה לאסור כל האחרות, וזה הוי גם באיסור דאורייתא, דהרי קאי שם לר' יהודה דסבר מב"מ לא בטיל מן התורה, וא"כ הוא הדין בבשר בחלב, ומוכיח שם דע"כ הר"ן סבר גם כן כהר"ת בשיטה זו, וא"כ תקשה כדלעיל, עכת"ד, יעו"ש:
ונראה דלא דמי להא דהר"ת שם והיינו דבבשר בחלב כשאנו סוברים אפשר לסוחטו אסור, הנה אם אמרינן דחידוש התורה גם במשהו, הנה ע"כ גם במשהו, והביאור בזה דגם הבשר בעצמו גם כן נאסר משום בשר בחלב והחתיכה עצמה נעשית עצם איסור, וא"כ לא דמי להא דלעיל בחתיכה שקבלה טעם מנבלה דהחתיכה בעצמותה לא נעשה עצם האיסור והאיסור הוא רק מפני הטעם, ובזה סבר הר"ת דכיון דבא האיסור להחתיכה מפני הבלוע, וכיון שהבלוע הוא משהו לא אמרינן בזה חתיכה עצמה נעשית נבלה. משא"כ בבשר בחלב שגם הבשר נעשה עצם איסור, וא"כ אין זה איסור מכח משהו, וא"כ מדוע שנה התנא דבעינן נותן טעם, ומזה מוכיח אביי דבשר בחלב לאו חידוש הוא, ומיושב שיטת הר"ן לנכון, וזהו גם שיטת הרמב"ם כמוש"נ: והנה הש"ך שם בסימן ק"ה סקי"ז כתב בשם הה"מ שדעת הראב"ד כהר"ן יעו"ש. ותמוה דהלא מבואר בשיטת הראב"ד דלא כהר"ן כמוש"נ, וצ"ע: סימן ג:
נסתפקתי בדין בישול בשר בחלב שאסרה תורה דרך בישול אם הכוונה ששניהם נותנים טעם זה לזה, אבל אם רק אחד נתן טעם בהשני, אבל השני לא נתן טעם אם יש בזה גם כן דין בישול בב"ח:
גרסינן בחולין ק"ח וסבר רב אפשר לסוחטו אסור, והא איתמר כזית בשר שנפל לתוך יורה של חלב אמר רב בשר אסור וחלב מותר וכו' חלב נבלה הוא. - וקשה הא אפשר לומר דהלא כיון דכל עיקר הא דהוי חלב נבלה הוא מפני הטעם בשר שנבלע בהחלב, והלא איכא למימר דהחלב נתבשל והבשר לא נתבשל, וגם אורחא דמילתא דחלב ממהר להתבשל יותר מבשר וביותר בישרא דתורא דקשה להתבשל, ולפי"ז הבשר אסור מטעם הבישול דהחלב, וטעם חלב מבושל נכנס בהבשר, מה שאין כן בשר מיירי שטרם נתבשל, ולא נכנס טעם בשר מבושל בהחלב, להכי החלב מותר, ומדחזינן דלא נחית לזה הש"ס ע"כ מוכח דבעינן בישול משני הצדדין, ואז נאסרין שניהן ואין זה נאסר בלא זה:
והנה לשיטה זו דסגי בבישול בשר בחלב גם שליש בישול, אפשר לומר שזהו גם שיעור בישול להחלב וא"כ לשיטה זו ע"כ כשיש שיעור בישול להחלב, ע"כ יש גם שיעור בישול גם להבשר. אבל אם אמרינן דבעינן בישול כל צרכו, וזהו גם שיטת רבינו גרשום בחידושיו לסוגיא זו, שפיר יש להוכיח מסוגיא זו דבעינן בישול לשניהם:
אך יש להעיר דאולי אפשר לומר דכיון דהקפידה תורה על בישול בעינן ג"כ שהבשר יקבל טעם חלב באופן שהבשר מוכן לקבל באופן הבישול היינו שנתבשל כל צרכו, וממילא אין לאסור הבשר כל זמן שלא נתבשל כל צרכו, שאז מוכן לקבל הטעם חלב ולא מקודם וצ"ע, זה העיר בני הרב ר' חיים שליט"א:
עוד נראה להוכיח זה מהא דאיתא לקמן קי"ג, המבשל חלב בחלב רבי אמי ורבי אסי, חד אמר לוקה וחד אמר אינו לוקה. ומפרש בסוגיא דפליגי באיסור חל על איסור, יעו"ש. וקשה איברא דאינו חל בשר בחלב על החלב מטעם אין איסור חל על איסור, אבל אם אמרינן דנאסרין זה בלא זה, א"כ עכ"פ תחול איסור בשר בחלב על החלב דלא גרע מהא דלא נתבשל כל צרכו בבשר דחל בשר בחלב מטעם דהחלב נתבשל כל צרכו, וע"כ צריך לומר דדין הוא בבשר בחלב דבעינן שיתבשלו שניהם ונותנים טעם זה לזה. ומטעם זה אם לא חל איסור בשר בחלב על החלב, ממילא טעם זה דחלב שנכנס להחלב כיון שאין בו משום איסור בשר בחלב להכי גם החלב אין בו משום איסור בשר בחלב:
וראיתי למרן הגרע"א ז"ל בסימן ר"ז מוכיח מדברי הרמב"ן הובא בר"ן חולין בההיא דדגים שעלו בקערה של בשר דמותר לאכלם בכותח דהוי נ"ט בר נ"ט היינו דטעם הב' דהיינו הדגים אינן יכולין ליתן טעם בכותח דהוי טעם השלישי דקליש, ואף דטעם החלב שבכותח נבלע בהדגים ואוסרתן, והטעם שאין בשר שבדגים אסור עד שיערב עם החלב ויתנו טעם זה בזה. מזה למד מרן דס"ל להרמב"ן דאיסור בשר בחלב לא הוי עד שיתנו שניהם טעם זה לזה. ואח"כ כתב מרן דלשיטת הפוסקים בטעם נ"ט בר נ"ט משום דטעם הב' דקליש אינו יכול לחול עליו שום איסור, וא"כ מהאי טעמא לא נאסר הבשר שבדגים מהחלב שבכותח. וא"כ אין הכרח ליסודו של הרמב"ן דבבשר בחלב לא הוי אלא כששניהם ונותנים טעם זב בזה, יעו"ש. ומזה נראה שמרן מסתפק בזה, אבל נראה כמו שכתבנו. וביתר ביאור מבואר בספרנו שאילות משה סימן ק"ד, ובסימן ק"ה:
סימן ד:
בדין בשר בחלב:
כתב הרמב"ם בפר"ט ממ"א הי"א וז"ל, קדרה שבשל בה בשר לא יבשל בה חלב ואם בשל בנותן טעם עכ"ל. ומקור הדין מהברייתא חולין צ"ז, ועי' בהה"מ כתב וז"ל וי"מ שהיו מקילין בבשר בחלב מפני שכל אחד היתר בפני עצמו, וכשבלע היתר בלע, והראשון עיקר וכדעת רבינו עכ"ל. ויש לעיין מה זה הכוונה שהיו מקילין בב"ח, ולכאורה משמע מדברי הה"מ דהי"מ לא סברי להאי דינא שכתב הרמב"ם בהא דקדרה שבשל בה בשר לא יבשל בה חלב, ותמוה דהלא דין זה מבואר בברייתא בכמה דוכתי בלי שום חולק. - והנה הלח"מ מקשה על הי"מ מהא דחולין קי"א דפליגי אביי ורבא בהא דהיתרא בלע, ורבא לא סבר לה מטעם דסו"ס האי היתרא אתי לידי איסורא הוא, ודחק בזה, יעו"ש. ולפלא שלא הקשה על הי"מ היאך יפרשו הא דתניא בברייתא קדרה שבשל בה בשר לא יבשל בה חלב, ובעיקר הדבר הא דהקשה מהא דרבא שאני התם דמיירי לענין נ"ט בר נ"ט, ותמוה היאך מיושב להלח"מ להי"מ הא דתניא בברייתא בהדיא, ולא מצאתי למי שהעיר בזה:
והנה הפליתי בסימן פ"ז הקשה בשם מקשין העולם היאך ילפינן איסור טעם כעיקר מגיעולי מדין, הא כיון דקיי"ל דבב"ח לכו"ע טעם כעיקר אסור מן התורה א"כ אפשר דהא דהזהירה תורה להגעיל כלי מדין הוא בעבור איסור בשר בחלב, היינו שמא בישל הנכרי בשר, והישראל יבשל חלב בהקדרה, או להיפך שהנכרי בישל חלב, והוא יבשל בשר, יעו"ש. - והנה הא דלא מקשין שמא בישל הנכרי בשר בחלב ביחד, משום דזה לא קשה והוא דלאחר שנאסרה הקדרה משום בב"ח נעשה הקדרה אסורה מטעם דנעשה נבלה, והרי זה כשארי איסורי תורה, ואין בזה משום טעכ"ע של בשר בחלב אלא הרי זה כטעם נבלה, וטרם שידענו איסור טעכ"ע בשארי איסורי תורה גם זה לא אסור, ואם אמרינן דמשום זה אמרה תורה להגעיל כלי מדין הרי זה לימוד לטעכ"ע בכל איסורי תורה. וכן כתב החוו"ד ריש הל' בשר בחלב:
ומה שתמה עליו בהגהות צבי לצדיק, דסברא זו לא מצינו אלא לענין חנ"נ דלאחר שנאסר הוי כשאר איסורין אבל לענין טעם כעיקר מאי שנא, יעו"ש. לא דק בזה לנכון דע"כ דא ודא אחת היא, והיינו דמדוע אמרינן חנ"נ הוא משום דנעשה כולו אסור, דהבשר נעשה עצם האיסור וכן החלב, ולאחר שנאסר בעצם איסור שוב אין בזה איסור הטעם מטעם הבישול, דהרי גם אם בא הטעם שלא בדרך בישול דהיינו על ידי כבוש וכדומה, גם כן אסור מצד הטעם של איסור בשר בחלב שכבר נאסרו. נמצא דלאחר שנאסר משום בב"ח לא בעינן דרך בישול, ואפילו אם אמרינן דיש בישול אחר בישול בבשר בחלב, אבל לא בעינן בישול בשביל איסור הטעם, כיון שכבר נאסר, וממילא אין בזה האיסור של הטעם משום בשר בחלב שאסרה תורה רק בשבא מטעם הבישול. וא"כ מבואר בפשיטות דלאחר שידענו טעם כעיקר בשארי איסורין לא בעינן שיבוא הטעם של הבשר בחלב דרך בישול דוקא וא"כ אין ללמוד מזה לטעם כעיקר לעלמא משום דאם לא נאסר טעם כעיקר בשארי איסורים גם בבשר בחלב לאחר שנעשה בשר בחלב אין הטעם אסור, וכל עיקר חידושא דטעם כעיקר בבשר בחלב זהו רק בתחילת איסורו ובזה אמרה תורה דבעינן דרך בישול, וזה הטעם שעיקר הא דמקשין העולם דלמא כוונת התורה להגעיל כלי מדין שמא בישל הנכרי בשר והישראל יבשל בו חלב או להיפך, אבל אין להקשות דלא הצריכה תורה הגעלה מטעם בישול בשר בחלב ביחד, כמוש"נ:
והפליתי מתרץ אם אמרינן דצלי בבשר בחלב לאו דאורייתא, ואם אמרינן דכל עיקר הא דגיעולי מדין הוא משום בשר בחלב, א"כ היאך יצוייר הא דאמרה תורה וכל דבר אשר יבא באש תעבירו באש, וא"כ אם אמרינן דעיקר החששא משום בשר בחלב, איכא בזה שהנכרי צלה בשר והישראל יצלה חלב דהיינו גבינה או חמאה, כיון שזה לא נאסרה מן התורה בבשר בחלב, עכת"ד. - והשיג עליו החוו"ד וכתב דלא דק, דהלא יש לחוש דהנכרי צלה בשר, והישראל יבשל בה חלב ממש, יעו"ש. והיינו דיש בה טעם בשר, והרי"ז כמו קדרה שבשל בה בשר ועכשיו יבשל בה חלב. (וזאת למודעי כי אין זה שייכות להא דאין איסור חל על איסור משום דהבשר של הנכרי הוא נבלה, וזהו כיון שלא הוי רק טעם איסור של נבלה, וטרם ידענו איסור טעם כעיקר וממילא הרי זה היתר ונעשה שפיר בשר בחלב טעם הבשר עם החלב):
אבל נראה להצדיק דברי הגאון הפליתי דכוונתו דכיון דאמרה תורה,כל אשר יבוא באש תעבירו באש" דפירוש שכלי זו משתמשין באש, וזהו שעומדת היא לצלי ולטיגון ושוב אין לחוש לבישול דצלול, מטעם שהדין בהגעלה דהולכין אחרי תשמישו הרגיל, והיינו רוב תשמישו, ומכש"כ שהיא כל תשמישו רק לזה, וא"כ שפיר כתב הפליתי דכיון דאין לחוש לכלי זו לבישול אלא עומדת היא לצלי ולטיגון, וזה לא נאסר מן התורה: אמנם כמובן שעדיין תקשה הא דמקשין העולם להפוסקים דסברי דצלי אסור מן התורה בבשר בחלב:
ונראה דטרם שאנו יודעים לאסור טעכ"ע, ע"כ הסברא בזה דלא נחשב הטעם לממש, היינו טעם בלא ממש לא נחשב למאומה, וא"כ גם באופן זה לא נחשב להיות נאסר משום בשר בחלב, ובאופן שאחד לא נאסר אין בזה משום בשר בחלב, כמו"ש הרמב"ן וכתבנו לעיל מזה. וא"כ אין לומר דטעם כעיקר מותר בכל איסורי תורה, מטעם שכיון שנפרד הטעם מהממש אין בו חשיבות להיות נאסר, ולפי"ז גם אין לו חשיבות להיות נאסר בבשר בחלב כשיבושל הטעם בשר בחלב:
והא דתנן קדרה שבשלו בה בשר לא יבשל בה חלב, ואם בשל בנותן טעם, זהו לאחר שאסרה לטעם האיסור ואמרינן טעם כעיקר אסור מן התורה, הרי שהכירה תורה להטעם אף שאין בו ממש, להכי הדין גם בבשר בחלב דנין אותו לממש להיות נאסר משום בשר בחלב, ומטעם זה אתי שפיר הא דלא אמרינן דלמא כוונת התורה בגיעולי מדין משום דלמא בשל הנכרי בשר ועכשיו יבשל בו חלב או להיפך, משום דאם לא אמרינן טעם כעיקר אין בזה משום בשר בחלב גם כן:
ולפי"ז תצא חדתא דהא דאמרינן קדרה שבל בה בשר לא יבשל בה חלב ואם בשל בנותן טעם, אין בזה איסור משום בשר בחלב ממש, אלא יש בזה איסור מצד האיסור של טעם כעיקר, כיון שזה מה דאסרה תורה טעם כעיקר, וא"כ לא חמיר יותר מאיסור טעם כעיקר ואין בזה חומרא דבשר בחלב לענין איסור הנאה, או להיות אסור בשלא כדרך אכילה שאסור בבשר בחלב כמו שכתב הרמב"ם בפר"ה מהל' יוסה"ת:
ובזה יש לבאר דברי היש מפרשים הובא בהה"מ בפר"ט ממ"א, דלפי מה שפירשנו אפשר לומר דכל עיקר הא דאסור לבשל חלב בקדרה שבשל בה בשר, הוא מפני שאסרה תורה טעם כעיקר, אבל ע"כ אין בזה משום עצם בישול בשר בחלב, והכא עיקר האיסור מסתעף מהא דאסרה תורה טעכ"ע. והכא כיון דהיתרא בלע אין ללמוד מהא דאסרה תורה טעם כעיקר, וע"כ הא דתנא התנא קדרה שבשל בה בשר לא יבשל בה חלב הוא רק מדרבנן, ואין בזה משום איסורי הנאה כדין בשל בשר בחלב ממש:
ולפי"ז אין הכרח לומר שהרמב"ם לא סבר לה, ושפיר אפשר לומר שזהו גם דעת הרמב"ם. וביותר שהרמב"ם סבר טעם כעיקר דרבנן כמו שכתב בפרט"ו ממ"א ה"ב יעו"ש. ואם כן אין ללמוד גם בבשר בחלב לומר בטעם בלא ממש שיש בזה משום בשר בחלב ממש:
ולפי מה שכתבנו לא קשה מה שהקשה הלח"מ ז"ל על הי"מ מהא דרבא דלא סבר האי סברא דהיתרא בלע, משום דכוונת הי"מ לענין זה לומר דכיון דהיתרא בלע, הוי עצם האי דינא דטעמו ולא ממשו בבשר בחלב לומר שהוא רק דרבנן:
ובזה אפשר לומר דזהו כוונת הה"מ דהיינו דלשיטת היש מפרשים תצא הדין דלא הוי בזה אלא איסור דרבנן למ"ד טעכ"ע דרבנן, אבל מהרמב"ם משמע שזה מן התורה כדין בשר בחלב ממש, וזהו מדלא כתב שהוא מדרבנן, ועל זה כתב והראשון עיקר שזהו דעת רבינו, וכן מורה לשון המחבר בסימן צ"ד, אבל לפי מה שפירשנו אתי שפיר, ויש מקום לשיטת הי"מ, ומזה תצא דלשיטתם שהוא מדרבנן איסור הנאה באופן זה ליכא, וכמוש"כ:
סימן ה:
ע"ד השאלה אם מהני הגעלה לקדרה שנתבשל בשר בחלב בלא תערובות של היתר, ואת"ל דמהני הגעלה, היאך הדין במחבת שמטגנין על האור איסור והיתר ביחד, אם סגי בהגעלה:
והנה בתשובת רבינו מנחם עזרי' סימן צ"ו, הובא בש"ך סימן קצ"א, כתב דלא מהני הגעלה לקדרה בשבשל דבר איסור בלא אמצעי דבר היתר אפילו הוא דבר לח, ובעי ליבון, יעו"ש. - ולפי"ז אם בשל בשר בחלב בלא מים או איזה דבר היתר דלא מהני הגעלה ובעי ליבן, וחידוש גדול הוא. והנה אין הספר תחת ידי עתה, וכנראה שטעמו משום דכיון דהלימוד לטעם כעיקר מהא דגיעולי מדין, הנה זה הלימוד רק בבליעה דטעם איסור, וזהו כשבא הטעם בתערובות היתר, משא"כ בבליעה של עצם האיסור ובלעה הקדרה עצם האיסור בלא תערובות היתר, דינו כמו הכלים הבלועים איסור על ידי האש, ואינו יוצא בהגעלה לחודיא ובעי ליבון:
והגאון בספר מק"ח סימן תנ"א הקשה עליו דא"כ היאך היה מועיל הגעלה בכלי מדין, והלא יש לחוש שמא בישל העכו"ם בשר בחלב ממש בלא אמצעי של היתר, יעו"ש. - והנה לכאורה יש לומר דאין לחוש לבישול בשר בחלב מפני שהבשר של העכו"ם הוי נבלה, ואין בזה משום בשר בחלב, וע"כ כוונת המק"ח משום דזה תליא בפלוגתא בהא דאיסור חל על איסור, והיינו דלמ"ד אין איסור חל על איסור אתי שפיר, ואין לחוש לבישול בשר בחלב משום דזה ליתא מטעם אין איסור חל על איסור. אבל עדיין תקשה למ"ד איסור חל על איסור. ואפשר דגם למ"ד אאחע"א הלא יש לחוש לשמא בישל בשר פחות מכזית עם חלב ממש וחל איסור בב"ח על חצי שיעור, אבל זה ליתא לפי מה שביארנו לעיל דאין בזה חלות בשר בחלב גם על חצי שיעור, אבל העיקר דכוונת המק"ח דתקשה למ"ד אחע"א:
ונראה דיש לומר דכיון דטרם שהזהירה תורה לאסור טעם של איסור, לדידן דילפינן טעכ"ע מגיעולי מדין, נמצא דטרם שהוזהרו על הגעלה היה הטעם של איסור להיתר גמור, וא"כ הבליעה של הבשר בחלב היה היתר, ורק אחר כך כשנצטוו על הגעלה נאסר הטעם, אבל כשבלעה הקדרה להטעם הרי בלעה היתרא, להכי מהני הגעלה להפליט את הטעם שהיה מותר עד הנה. משא"כ לדידן לאחר שאסרה תורה להטעם הרי עכשיו באה הבליעה בהקדרה והוא כולו איסור לא סגי בהגעלה:
ובזה מיושב גם כן הא דהקשה שם במק"ח מהא דכתבו התוס' בפסחים מ"ד דהגעילו הכלים לנזיר משום בליעת יין, ויין לנזיר כולו איסור, יעו"ש. - והנה גם בנזיר טרם שאסרה תורה טעכ"ע לא היה הנזיר אסור בטעם יין, ואין זה דומה להא דמשרת דשאני משרת שיש גם הממש דהיינו האיסור עצמו עם ההיתר, ואין זה דומה להטעם הנבלע בקדרה, שזהו רק טעם בלא ממשות איסור:
איברא דלכאורה יש סתירה לזה שכתבנו, והוא בזה שכתב שם בתשובה דבכולו איסור לא מהני גם הא דהיתרא בלע, דלסגי בהגעלה, וא"כ לא יספיק לתרץ בזה שכתבנו דשאני בגיעולי מדין הא דהיתרא בלע, אבל לא קשה דשאני בגיעולי מדין דהטעם הבלוע בהקדרה היה היתר גמור טרם הצווי דהגעלה, משא"כ לאחר שאסרה תורה להטעם הבלוע בהקדרה, והוא כולו איסור: והנה המק"ח הקשה על זה מהא דשלהי ע"ז גבי שפודין בקדשים דמהני הגעלה מטעם דהיתרא בלע, ובשר קדשים כולו איסור, יעו"ש. - יש להבין הכוונה שכתב דקדשים כולו איסור אם הכוונה לאחר שנעשה נותר, הלא מבואר בסוגיא שם דההגעלה נעשה מקודם, ואם כוונתו שכולו איסור לזרים תמוה, דהלא ע"כ כיון שמותר לכהנים מקרי היתרא בלע כי זה מוכח בסוגיא ובראשונים, ועי' בנקודות הכסף סימן צ"ג בשם הרשב"א דאזלינן בתר השתא, וכיון דהשתא היתר הוא מהני לזה הגעלה:
ולפי מה שכתבנו יש סמך לדברי רבינו מנ"ע דכיון שמצינו דבמקום דהיתרא בלע מהני הגעלה אפילו לשפודין שהבליעה באה על ידי אש. ולפי"ז בהא דגיעולי מדין דמהני הגעלה אפילו בשהיתה הבליעה בכולו איסר, זהו מטעם דעכ"פ הבליעה בהקדרה היתה היתר, וא"כ אין ראיה מזה לדידן דהבליעה הוא איסור, וסבר דבאופן שהבליעה היתה כולו איסור הרי זה דומה לכל אשר תעבירו באש שבזה אמרה תורה תעבירו באש, וכמו כן בשבלע כולו איסור בעי ליבן דוקא:
והנה לכאורה יש לחוש לדבריו כיון דליכא סתירה מש"ס לדבריו: אמנם מהספרי פ' מטות לא משמע כן מדתנא לפרש כל אשר יבוא באש, היינו הכלים שמשתמשים בהם דברים גושים, ולהיפך אשר לא יבוא באש חשיב הכלים שמבשלים בהם דברים צלולים, וע"כ שאין הבדל וגם אם כולו איסור אם הוא צלול מהני הגעלה:
והנה ראיתי בחת"ס סימן קי"א שכתב שהעיינתי בתשובה שם היטב, וכתב אשר שם בתשובה מתיר בהגעלה כל שהוא דרך בישול אפילו בלא אמצעית היתר, ורק מה שנבלע על ידי טיגון אז תליא אם הוי על אמצעית שומן של היתר שאז פולט גם על ידי מים, עכת"ד:
והנה תצא מזה דלפי דברי הש"ך והמק"ח סבר בשו"ת מנח"ע דבנתבשל בקדרה כולו איסור לא מהני הגעלה, ולפי דברי החת"ס סבר רבינו מנח"ע דבזה מהני הגעלה, וסבר דגם במחבת שעל האור באיסור להיתר ביחד דסגי בהגעלה:
והנה בנידון בשר בחלב בלא"ה יש לדון שאין בזה כולו איסור, מטעם המי חלב שיש בכל חלב, והמי חלב לאו חלב הוא, וליתא בזה משום בישול בשר בחלב כדאיתא ביו"ד סימן פ"ז סע"ו, ומטעם זה הסתפק בספר חמודי דניאל סימן מ"ג בדין חלב שנפל לבשר אם מן התורה צריך ששים נגד כל החלב, כיון דיש בו גם מי חלב, או"ד שכל זמן שמעורב הכל נקרא חלב מן התורה יעו"ש. - והנה ראיתי בספר מנחת פתים שכתב דהכל נקרא חלב מדחזינן לשיטת הר"מ דאוסר מי חלב משום אבר מן החי, ואפ"ה חלב מותר כל זמן שמעורב עם החלב וע"כ דתורת חלב גם על המי חלב, עכת"ד. ומטעם זה בעינן ששים מן התורה גם נגד המי חלב כיון שדין חלב עליו, אבל לדעתי נראה שיש לדחות דשפיר אפשר לומר שאין על המי חלב תורת חלב, והא דמותר לשתות חלב, ולא חיישינן להמי חלב מטעם אבר מן החי, אפשר לומר משום דבטל הוא לגבי החלב המרובה, ורק יש להעיר לשיטת המרדכי בשם הרבינו משולם דסבר דכל דבר שתחילת ביאתו בתערובות ליתא בביטול, אבל אפשר דהר"מ לא סבר כשיטת הרבינו משולם, וכמו שסברי התוס' בזבחים כ"ו ד"ה שחט. עי' במל"מ בפרי"א ממו"מ וברי"ט אלגזי בפר"ג. וא"כ אין ראיה מהא דלא נאסר חלב מפני המי חלב, ושפיר יש מקום להספק של הגאון חמודי דניאל:
והנה אם אמרינן דלא בעינן מן התורה ששים גם נגד המי חלב כיון שהיתר הוא לגבי בשר בחלב, ומסתבר לומר משום דלא שייך לומר ביטול להמי חלב לגבי חלב משום דקיי"ל היתר בהיתר לא בטל, וביותר אם אמרינן דדבר שתחילת ביאתו בתערובות ליתא בביטול פשיטא דהמי חלב לא נתבטל לגבי החלב, ולא גרע זה מהא דצחצוחי זיבה לגבי זב דליתא בביטול כידוע, וא"כ בנידון דידן ודאי דלא נקרא בישול בשר בחלב כולו איסור. ושפיר מהני הגעלה אפילו אם אמרינן דבישול בכולו איסור בעי ליבון: אמנם לדינא יש לסמוך על הגאון חת"ס שכתב אשר הגאון רבינו מנח"ע לא נתכווין לזה, וממילא תצא מזה דגם במחבת שעל האש בטיגון אם היה הטיגון בלא תערובות היתר סגי בהגעלה, וכמוש"נ:
סימן ו:
בדין נ"ט בר נ"ט בחריף:
גרסינן בחולין קי"א ע"ב אמר חזקיה משום אביי הלכתא וכו' צנון שחתכו בסכין שחתך בה בשר אסור לאכלו בכותח, וה"מ צנון דאגב חורפיה בלע. - ביאור הדברים, דאעפ"י דהוי נ"ט בר נ"ט דהיינו דהסכין בלע בשר שהוא היתר ונתן טעם בשר בהצנון, ואח"כ נתן הצנון טעם בהכותח והוי נ"ט בר נ"ט דהיתירא כמו דגים שעלו בקערה, מ"מ אסור מטעם דהחריפות דהצנון מוליך טעם בשר להכותח, והרי הוא כמו ממש בשר, וכן פסק המחבר בסימן צ"ו ובש"ך שם דבשביל החריפות הרי זה כמו בעין:
והתוס' ד"ה אגב מסיימי בצ"ע באינו בן יומו. והמחבר הביא בשם יש אומרים דה"ה לאינו בן יומו. והסברא בזה דכיון דחורפיה מוליך הטעם להיות כמו ממש, ובממש לא מהני אינו בן יומו, ורק הטעם קיי"ל דנפגם לאחר מעל"ע, אבל לא בממש, ובשביל החריפות הרי"ז כאילו הממש בעין: ויש לעיין אם זהו מן התורה או מדרבנן:
והנה לכאורה אם אמרינן הוא מן התורה א"כ היאך ילפינן לטעם כעיקר מגיעולי מדין הלא יש לומר דכוונת התורה להגעיל בשביל שיהיו מותרים להשתמש גם בדברים חריפים, וא"כ מנ"ל דגיעולי נכרים חידוש הוא דאסרה תורה גם טעם לפגם, דלמא הוא משום להתירם השתמשות בדברים חריפים דהוי לשבח, וגם לר"מ תקשה מנין לו ללמוד דטעם לפגם אסור. ומצאתי בשו"ת פנים מאירות סימן ס"ד שהקשה בזה, יעו"ש. ולכאורה מזה משמע דכל עיקר הא דדבר חריף הוא מדרבנן, ובפנ"מ שם מביא כן בשם חכם אחד:
אבל אישתמיטתיה לזה שכתב הרשב"א בתשובה סימן תצ"ז וז"ל, ועוד דאם כן כלי מדין אפילו כלים שאינן בני יומן צריכים הכשר כדי להשתמש בהם אפילו דברים החריפים, דאינו מן הדעת שתתיר להם התורה כלי שאינו בנ"י לדברים יחידים ושיאסור אותו לדברים החריפים, ועכ"פ הא צריכים הכשר לכל שאי אפשר שלא יחתכו או יכתשו דברים החריפים שזה דבר מצוי הוא ולחתיכת חלתיתא לבדה לא חיישינן שאינו מצוי. ומזה מוכיח הרשב"א דלא אמרינן לאסור משום חורפיה כלל. וההיא דצנון שחתכו בסכין של בשר הוא מטעם השמנונית שעל גבי הסכין כפירש"י בלשון השני, עכת"ד, יעו"ש: אבל הלא הפוסקים רבים דסברי דגם הבלוע בסכין אוסר אגב חורפיה. וזהו גם דעת המחבר והרמ"א בשם הרבה מהראשונים. ולדידהו תקשה מהא דכלי מדין כדלעיל, וע"כ צריך לומר שזהו מדרבנן:
והנה תצא מזה דלהרשב"א אמרינן נ"ט בר נ"ט גם בדבר חריף, היינו אף כל הדברים החריפים מלבד קורט של חילתית, אבל יש לעיין דלכאורה יש סתירה בדבריו במה שכתב הרשב"א בתשובה סימן תמ"ט במעשה שדכו ביצים עם תבלין במדוך חולבת שאינה בת יומא, ושמו בתרנגולת, ופסק דשרי מטעם דתבלין הוי מעט, ומשום התבלין המעט לא נקרא חריף ומותר מטעם דהוי נ"ט בר נ"ט, יעו"ש. - משמע דאם היה באמת דבר חריף לא הוי מתיר מטעם נ"ט בר נ"ט, ולפי"ז דבריו סותרים בזה שכתב בסימן תצ"ז:
אמנם אפשר לפרש שזה שכתב הרשב"א בסימן תמ"ט לא קאי על נ"ט בר נ"ט, והיינו דשם איכא עוד שאלה שחזרו אח"כ וכתשו באותו יום ביצים עם מרק בשר, והיינו במדוכה זו עצמה, ובזה ליכא נ"ט בר נ"ט שהרי הטעם השני באיסור, וזהו שהמרק של בשר במדוכה, ובזה כתב הרשב"א מטעם דהמדוכה אינה בת יומא, והוי טעם לפגם, ובזה כתב הרשב"א דאין לומר דבשביל התבלין נעשה המדוכה טעם לשבח מטעם החריפות של התבלין, ובזה כתב כיון דהתבלין מועט אין בכחו להפך הפגם לשבח אבל לענין השאלה הראשונה בדבר נ"ט בר נ"ט שפיר סבר הרשב"א דגם בדבר חריף מותר:
ומטעם זה השיג בשו"ת מקום שמואל סימן פ"ט על הד"מ שכתב בשם הרשב"א סימן תפ"ט דמשמע דאם היה תבלין מרובה דהוי חריף היה אוסר בנ"ט בר נ"ט יעו"ש. והקשה דכוונת הרשב"א על השאלה השניה שלא היה אלא בטעם ראשון, ומתפלא על רבינו הרמ"א היאך נעלם ממנו הכוונה הפשוטה בדברי הרשב"א, יעו"ש:
אמנם נראה דסבר הרמ"א דדא ודא אחת היא, דאם החורפיה עושה פגום לשבח, הנה כמו כן עושה את הטעם ההיתר הבלוע לבעין, וממילא אין זה בגדר נותן טעם, אלא הוא בגדר ממש, וזהו כמו שכתב הש"ך דהחריפות עושה את הטעם לבעין, וממילא כשסבר הרשב"א דהחריף כשהוא במדה לא מועט עושה את הפגום לשבח, הנה כן עושה גם את הבלוע לבעין, וממילא אין זה נ"ט בר נ"ט אלא דינו כממש:
אמנם אכתי יש להקשות דדברי הרשב"א סותרין בזה שכתב דהחריפות עושה פגום לשבח, וזה סותר לזה שכתב שם בסימן תצ"ו, דההיא דצנון הוא רק באופן שיש שמנונית שטוח על גבי הסכין יעו"ש. הרי מבואר דסבר הרשב"א דדוקא באופן הממש משוי' לשבח, אבל לא בבלוע, וא"כ יש בזה סתירה לזה שכתב בסימן תמ"ט דדבר חריף משויא פגום בלוע גם כן לשבח. ובשו"ת מקום שמואל עמד בזה ודחק שם:
אבל נראה דשם בסימן תצ"ז כתב לענין דין התורה, ובזה מיושב הא דילפינן טעם כעיקר מגיעולי מדין, ולא אמרינן דמשום השתמשות דברים חריפים גזרה תורה הגעלה, אבל מודה הרשב"א דע"כ איכא איסור דרבנן גם בבלוע איסור דהדבר חריף עושה פגום לשבח, ולזה כתב בסימן תמ"ט דאם היו תבלין מרובים עושה פגום הבלוע לשבח, והיינו כי החריפות מועיל להוציא את הבלוע לבעין, והרמ"א בד"מ סבר שכן הדין גם בנ"ט בר נ"ט שעושה הבלוע לבעין, אבל הוא מדרבנן:
אמנם לפי"ז משמע דסבר הרשב"א דבפגום שהוא בעין חורפיה משווהו לשבח מדרבנן, ויש לעיין מנין להרשב"א זה, לחלק בין בעין לבלוע:
והנה בקורט של חילתית הלא סבר הרשב"א שהוא מן התורה, וראיה לזה מהא דאיתא בע"ז ס"ט ע"א, נפל לגו חלא מאי והיינו אם החומץ עושה את העכבר לשבח, ומסקנא שם והלכתא אידי ואידי בשיתין. וכן מבואר להלכה בשו"ע סימן ק"ד, ועי' שם בביאור הגר"א ז"ל. ומשמע מזה שהוא מן התורה, והיינו דבאמת לא איפשטא הבעי' אם החומץ דמיא לקורט של חילתית, וע"כ דבקורט של חילתית משמע שהוא מן התורה להכי איפסק גם גבי עכברא בחומץ לחומרא מטעם ספד"א, ולזה פשיטא להרשב"א שזהו מן התורה. אבל כל זה בשהפגום הוא בעין ממש, משא"כ דבלוע סבר הרשב"א שהוא מדרבנן גרידא: והביאור בזה לחלק בין הבעין להבלוע, הוא דבהפגום שהוא בעין עושה החריפות רק דבר אחד לעשותו לשבח, מה שאין כן בהבלוע נדרש להחריפות לעשות שתי פעולות, היינו לעשותו לבעין וגם לעשותו לשבח, וזהו כי הבלוע בשעה שהוא בדופן הקדרה אינו יכול להיות לשבח מפני שהדופן פוגמו, ומטעם זה אמרינן שהחריפות מוציאו מן הדופן ולאחר שיצא מן הדופן משביחו, ומטעם זה נקטו הפוסקים לאסור דבר חריף גם בנ"ט בר נ"ט והוא, דכיון דיש כח להחריף להוציא את הטעם חוצה, ממילא אנו דנין את הטעם כאילו הוא בעין, וממילא אין זה נ"ט בר נ"ט, וזהו שכתב הש"ך בריש סימן צ"ו דאגב חורפיה דצנון וסילקא ודוחקא דסכינא פלט סכין גוף הטעם שבו, והוי כמו איסור בעין הלכך לא דמי לשאר נ"ט בר נ"ט יעו"ש, וזה כמו שכתבנו:
וזהו סברת הד"מ שכתב לדייק מדברי הרשב"א בדבר חריף אף באינו בן יומא, מטעם שע"כ מוציא את הטעם מהקדרה ועושהו לשבח, הנה כמו כן ישנו לזה גם בנ"ט בר נ"ט דכיון שע"כ יש בכח החריף להוציא את הבלוע ממילא גם בנ"ט בר נ"ט כן הסברא מחייבת שהחריף מוציא את הבלוע ועושה לבעין כמו שכתבנו לעיל, ולא טעה הרמ"א ח"ו בפשט הרשב"א וכמוש"נ: והנה נשמע מזה דדבר חריף מוציא מן הכלי כל מה שבכלי אף בלא רוטב, כמו הכא דהצנון בולע מהסכין טעם בשר. והנה ביש"ש בפר" גיה"נ סימן מ"ה כתב בשם מהרא"י להוכיח דבלוע יוצא מכלי אף בלא רוטב, מהא דאיתמר צנון שחתכו בסכין של בשר אסור לאכלו בחלב, ולחד פירושא ברש"י מפרש בסכין מקונח, והטעם בזה כיון דאין לו פליטה של עצמו, יעו"ש. ולכאורה אפשר לומר דשאני דבר חריף שבכחו להוציא, וע"כ צריך לומר דחם בחם יש לו כח להוציא כמו דבר חריף, וזהו רק לענין להוציא שניהם שווים, וכיון דחזינן דהחריף מוציא בלוע בכלי בלא רוטב, הנה מסתברא שכן גם חם בחם, ויש יתרון מעלה לחריף דעושה הפגום לשבח גם כן, אבל לענין הוצאה שניהם שווים:
ויש לעיין היאך הדין לענין להבליע בכלי, והיינו אם אמרינן דלאחר שהוציא שוב נפסק כחו שאינו יכול להבליע בכלי בלא רוטב, או דלמא שעדיין כחו חזק גם להבליע בכלי בלא רוטב. - אמנם מסתבר הדבר כיון שיש לו בלוע בעצמותו ע"כ בזה הדין שאינו יכול להבליע בלא רוטב כמו שהדין בכל אוכל שאינו מוציא בלא רוטב:
ובזה יש להעיר בזה שכתב המג"א באו"ח סימן תנ"א אות ל"א אם חתך זנגביל בסכין של בשר ואח"כ היו דכין הזנגביל במדוכה, ואח"כ היו דכין בשמים בתוכה שאסור לאכול הבשמים בחלב משום דדבר חריף לא שייך נ"ט בר נ"ט יעו"ש. וחזינן דסבר דהזנגביל שהוציא הטעם מהסכין של בשר, יש בכחו גם להבליע הטעם בשר גם בהמדוכה, ואעפ"י שקיי"ל דאין בלוע מהמאכל מוציא טעם בלא רוטב, וע"כ דסבר דשאני דבר חריף, ולפי"ז תקשה מהא דהיש"ש שיליף מהא דצנון דמוציא הכלי טעם בלא רוטב, והא איכא למימר דשאני חריף. וע"כ דהיש"ש לא סבר כהמג"א:
אח"כ ראיתי בחוו"ד סימן צ"ו אות ו' שתמה בזה על המג"א וכתב אפשר דמיירי בבלוע שמן דיוצא בלא רוטב, יעו"ש. אמנם החוו"ד כתב בסימן צ"ז אות ד' ובסימן ק"ה אות ט"ו דע"כ בבלוע בכלי שהוא קשה אין לחלק בין שמן לכחוש לעולם אינו מבליע בכלי בלא רוטב, והיינו דמכלי ממהר הבלוע לצאת יותר ממה שיוצא מן המאכל כמבואר ביו"ד בסימן ק"ה ובש"ך סקכ"ב. ומאחר דקיי"ל דאין כלי אוסר כלי אף בבלוע שמן כדמוכח מהט"ז ביו"ד סימן צ"ז אות ד' א"כ מכש"כ דאין מאכל בלוע אסור כלי אף בבלוע שמן, יעו"ש. ולפי"ז אף היה בלוע שם בהזנגביל שמן מ"מ אין בכח הזנגביל להבליע בכלי שהוא קשה בלא רוטב, ודוחק לומר שמפני שהוא חריף שאני דע"כ היש"ש ופסקי מהרא"י לא סברי לחלק בזה בין חריף לשאינו חריף כמו שכתבנו לעיל, לכן דינו של המג"א צ"ע:
והנה הגאון במשכנות יעקב סימן ל' יצא לחלוק על עיקר הדין שנקטו כל הפוסקים בדברים החריפים המהפכים פגום לשבח. ודעתו דדוקא חילתית שהוא סם הממית נדרש למיתוק השמנונית הממתקו, ולהכי נעשה גם הפגום לשבח, משא"כ שארי הדברים חריפים דכל כמה דחריפי טפי מעלי, ממילא אינו משביחו, והפגם נשאר בפגמו עכת"ד יעו"ש:
וקשה מה יאמר על חומץ דגם כן כל כמה דחריף טפי מעלי', ומ"מ איתא בש"ס ע"ז ס"ט לענין עכברא בחומץ, דהוי בעי' בש"ס, וע"כ עיקר הבעי' בעכברא שהוא פגום בעין, ומסקנא דהחומץ משביחו, הרי חזינן דלאו דוקא חילתיתי מהפך פגום לשבח, אלא גם שארי דברים חריפים מהפכים הפגומים לשבח:
והנה אפשר לומר דשאני חומץ דחריף טובא, ודומה לחילתית. אמנם עכ"פ חזינן דיש דברים חריפים גם לבד מחילתית, וממילא יש לדון בכל דבר לפי מה שהוא. ויפה כתב המהר"ם מרוטונבורג הובא בהרא"ש פר" אין מעמידין בהא דצנון שחתכו בסכין של בשר אסור לאכולו בכותח דמיירי בבן יומו דחשיב כנותן טעם ראשון, אבל כשאינו בן יומו לאוסרו כקורט של חילתית לא יעו"ש. וזהו כפסקו של המחבר דרק בן יומו מהני חריפותו דצנון לעשותו לטעם ראשון, אבל לעשות מפגום שבח לא אמרינן. הרי מבואר דאזלינן לפי האומדנא לפי כח החריפות, ודעת הרשב"א בסימן תמ"ט דגם באינו בן יומא יש בכח בשמים חריפים לעשות מפגום שבח. ולפי מה שפירשנו לעיל בביאור דברי הרשב"א בסימן תצ"ז שסבר הרשב"א דקורט של חילתית הוי דבר חריף מן התורה להפך מפגום לשבח, אבל שארי דברים חריפים הוא מדרבנן, ואתי שפיר הא דע"ז ל"ט בהא דקורט של חילתית שהוא אסור מדאורייתא, וגם חומץ נראה שדומה לחילתית ואסור מן התורה, אבל שארי דברים חריפים חשו לזה מדרבנן לפי אומדן דעת חכמים, וכמוש"נ בס"ד:
סימן ז:
בדין נ"ט בר נ"ט, ובדין דבר חריף:
גרסינן בחולין קי"א ע"ב איתמר דגים שעלו בקערה, ופירש"י מן הצלי כשהיו רותחין נתנן לתוך קערה שאכלו בה בשר, יעו"ש. ומשמע אף אם הקערה צוננת, מטעם דבין עילאה גבר ובין תתאה גבר קליפה מיהא בעי כמו"ש התוס'. וביאור הדברים דאם עילאה גבר ועילאה רותחת אוסרת כולה, ולמ"ד תתאה גבר אם התתאה רותחת אוסרת כולה, אמנם למ"ד עילאה גבר ותתאה רותחת אוסרת כדי קליפה, ולמ"ד תתאה גבר ועילאה רותחת אוסרת כדי קליפה, ולהכי בנידון דידן ממנפ"ש יש כאן לדון או לאסור כולה או לאסור כדי קליפה:
והנה פליגי בזה רב ושמואל בפסחים ע"ו דאיתא שם חם לתוך חם דברי הכל אסור צונן לתוך צונן דברי הכל מותר, חם לתוך צונן וצונן לתוך חם רב אמר עילאה גבר ושמואל אמר תתאה גבר. והנה הכא בדגים רותחין שעלו לתוך קערה של בשר רב אמר אסור לאכלן בכותח, ע"כ רב לשיטתו דאמר עילאה גבר הכוונה דאסור לגמרי, והיינו שזה הוי בשר בחלב ממש כיון שהקערה היא בן יומה, ושמואל אמר מותר נותן טעם בר נותן טעם. אמנם אם לא הוי משום נותן טעם בר נותן טעם היה אסור כדי קליפה, אבל משום נ"ט בר נ"ט מותר לגמרי:
והנה כל זה באופן שהקערה צוננת עתה כשעלו הדגים בקערה, אמנם אם הקערה רותחת וא"כ הוה חם לתוך חם דלדברי הכל אסור, הנה באיסורים לכו"ע אסור. אמנם הכא לענין נ"ט בר נ"ט שהטעם השני עדיין היתר, והיינו שהטעם הבשר בקערה והקערה בדגים עדיין היתר, ולאכול הדגים בכותח הוא טעם שלישי, יש לעיין אם גם בזה מתיר שמואל מטעם נ"ט בר נ"ט, דהנה עלו בקערה משמע שהקערה צוננת, אבל היאך הדין בקערה רותחת אינו מבואר:
והנה התוס' הביאו בשם הריב"ן חתנו של רש"י, דדוקא עלו כשר, אבל נתבשלו אסור דכחד טעמא חשיב, אבל קשה דהרי ברש"י הכא מבואר להיפך. והוא בהא דפירש"י הכא אם היו מבושלים עם בשר ממש היה אסור לאכלן בכותח אי נמי מודה שמואל שאסור לאכול חלב רותח בקערה דנותן טעם ראשון הוי כבשר גמור אבל קערה זו היא עצמה אינה בשר אלא על ידי נותן טעם ואינה כבשר, עכ"ל רש"י, הרי מבואר להדיא דסבר רש"י דדוקא בנתבשלו עם בשר ממש אסור מטעם דהוי כטעם ראשון, משא"כ בשנתבשלו בלא בשר אלא בקדרה של בשר מותר, וזה הוי היפך מעדותו של הריב"ן חתנו של רש"י:
ונראה דיש לעיין מהו הכותח, דהנה התוס' לקמן קי"ד ד"ה המבשל, כתבו דכותח הוא נסיובי דחלבא, והיינו המי חלב, ואיתא שם דהמבשל בשר במי חלב דהיינו בנסיובי פטור אבל איסורא איכא מדרבנן משום דמי חלב לא הוי דינו כחלב מדאורייתא, והרא"ש בפר' כ"ה סימן נ"א כתב דכותח לא הוי דינו כמו חלב אלא הוי חלב ממש מן התורה ואסור לבשלו עם בשר, והמי חלב שבש"ס דפטור, היינו שהוציאו ממנו כל המאכל והיינו דאחר שעשו הגבינה מבשלים הנסיובי והאוכל צף מלמעלה ולא נשאר בו אלא מים, יעו"ש. וזהו דעת הרא"ש הובא בשו"ע סימן פ"ז ס"ח:
ובזה יש ליישב דברי הריב"ן, והיינו לפי מה שכתב הרא"ש בפרק כל הבשר סימן כ"ט שכתב וז"ל, ולי נראה דאף לריב"ן הכל מותר דלא אסרו נתבשלו אלא לאוכלן בכותח ממש שטעם שני של הבשר נותן טעם לתוך ממשות החלב, אבל הכא שטעם שני של הבשר אינו נותן טעם להך ממשות החלב אלא מתערב עם טעם שני של החלב שבתוך המים נראה שהמים מותרים והכל מותר, יעו"ש: ובזה יש ליישב פירש"י עם עדותו של הריב"ן חתנו, והיינו דרש"י סבר כשיטת התוס' דמי חלב לא הוי דין חלב עליו, וזהו הכותח, ולהכי סבר רש"י דכיון דלא נתבשלו עם בשר ממש אלא בקדרה של בשר מותר לאכלן בכותח, וכיון שהכותח לא הוי חלב ממש, ואעפ"י שמדרבנן אסור לבשלו עם בשר, מ"מ בנ"ט בר נ"ט התירו, אבל הריב"ן סבר כשיטת הרא"ש דהמי חלב שהוא הכותח שהוא חלב ממש ואסור בנתבשלו, ומה שהעיד הריב"ן, היינו שסברת רש"י בחלב ממש, והריב"ן לשיטתו שסובר דמי חלב דינו כחלב ממש, שפיר העיד דאסור בנתבשלו, וגם המעשה שבא לפני רש"י בביצים שנתבשלו בקדרה של חלב ואסר לעשות מהם מולייתא של בשר, הנה זה מתאים לזה שכתבנו לעיל, דרש"י אוסר בחלב ממש, ורק בכותח התיר רש"י כיון שאינו חלב ממש. אבל בחלב ממש אוסר רש"י באופן שנתבשלו ויבוא בטעם שלישי לחלב ממש, והנה כמו כן אסור אם יבוא טעם שלישי לבשר ממש:
והנה לשיטה זו דאסור בנתבשלו כשבא טעם שלישי בעצם החלב או הבשר, ע"כ כן הדין בששניהם רותחין והוי כחם לתוך חם דלדברי הכל אסור. וכן ראיתי בש"ך סימן צ"ה סק"ו ומביא בשם הב"י בשם המ"כ דבשניהם חמים דינם כנצלו ביחד:
אמנם לפי"ז יש לעיין דכיון דע"כ מיירי שהדגים רותחין או הקערה רותחת דאל"כ לכו"ע מותר, וכיון שאחד מהן רותח א"כ תליא בפלוגתא אי עילאה רותח הרי זה בישול למ"ד עילאה גבר, ואי תתאה רותח למאן דאמר תתאה גבר, ואם כן נפל כל האי דינא דנ"ט בר נ"ט בבירא. וממילא הני דגים שעלו בקערה והמה רותחין לרב דסבר עילאה גבר אסורים, וא"כ אין ראיה דלא סבר נ"ט בר נ"ט מותר. אלא דלא משכחת לה להיתרא, ואין לומר דבכלי גם רב מודה דלא אמרינן עילאה גבר, וכן לשמואל לא אמרינן תתאה גבר להיות דינם כבישול, דזה ליתא דהרי כתבו התוס' דגם בדגים שעלו בקערה אמרינן עילאה גבר וכן תתאה גבר, וכן כתב הרמ"א ביו"ד סימן ק"ה סע"ג, ורש"ל הובא בש"ך שם מביא שדעתו דבכלי חם שאצלו מפליט ומבליע: והנה מזה הוי הוכחה דגם בבישול תליא בזה דנ"ט בר נ"ט, ומזה מוכח כשיטת רש"י הכא בפירושו, משא"כ להפוסקים דאסרי נ"ט בר נ"ט בבישול קשה כמו שכתבנו:
אם לא שנדחוק לפרש דעיקר הפלוגתא לענין קליפה, והיינו דלרב דסבר עילאה גבר מי שהעילאה היה צונן והתתאה רותח, ובעי קליפה, ולשמואל מיירי שהעילאה רותח והקערה צוננת ובעי קליפה בשארי איסורים ובנ"ט בר נ"ט לא בעי קליפה גם כן, ואפשר שזהו כוונת התוס' שכתבו דבין למ"ד עילאה ובין למ"ד תתאה קליפה בעי:
ולפי"ז לפי מה שפירשנו דגם רש"י דמתיר בנתבשלו זהו דוקא באופן שהטעם השלישי לא בא בחלב ממש, אלא בכותח שהוא מי חלב, וכן גם באופן שלא בא לבשר ממש, א"כ גם דגים שעלו בקערה רותחין למ"ד עילאה גבר והרי זה כנתבשלו, וא"כ אינו מותר לאכלן בחלב ממש אלא במי חלב, וזה משמע להיפך דהרי רש"י מתיר באופן שלא נתבשלו עם בשר ממש, וע"כ משום דרש"י כתב כן לדידן דקיי"ל תתאה גבר ולא בעי רק קליפה, וזה מותר, ולפי"ז אם הניח הדגים אפילו צוננים בקערה של בשר רותחת ואנן קיי"ל תתאה גבר, וא"כ הרי זה כבישול, וא"כ לא מהני בזה נ"ט בר נ"ט גם לרש"י: והנה הרמ"א בסימן צ"ה הכריע להחמיר בצלייה ובישול לכתחילה ובדיעבד מותר מטעם דסמכינן אשיטת הרשב"א דמתיר נ"ט בר נ"ט גם בבישול, והש"ך הביא בשם רש"ל לאסור בדיעבד בנצלו, יעו"ש. אמנם לפי מה שביארנו פשטות הסוגיא מורה דנתבשלו או נצלו מותר כמוש"נ:
והנה התוס' שם כתבו וצ"ע אם הסכין מקונח ואינו בן יומו אי חורפייהו דידהו מחליא לשבח, אמנם הפוסקים נקטו דגם בזה מחליא לשבח, כמבואר ביו"ד סימן צ"ו. אמנם באופן שבשלו בקדרה דבר חריף, לא אמרינן דבשביל החריפות לא נעשה פגום גם אחר המל"ע, אלא המל"ע פוגם, ולא מהני בזה החורפיא, ודוקא החריף שהוא בעין משויא לשבח גם הטעם הפגום שבכלי, וזה מבואר בשו"ת הרשב"א סימן תצ"ז, יעו"ש. וכן כתב הש"ך בסימן קכ"ב סק"ב דלא אמרינן החריפות שבקדרה עושה שמפליט עכשיו לשבח, יעו"ש. אמנם לא הביא דברי הרשב"א בתשובה והנה יש לומר דהרשב"א בתשובה כתב בליעת החריף שהיא מועטת שיתקן וימתיק הפגום הבלוע, יעו"ש. והכוונה דהבלוע הוא יותר מהחריף, וע"כ דמיירי הרשב"א שרק נתנו דבר חריף בקדרה כמו תבלין וכדומה, אבל לא מיירי שבשלו דבר חריף להדיא, והש"ך שמביא בשם הד"מ והת"ח כתבו שבשלו דבר חריף לגמרי, וא"כ הוסיפו יותר על דברי הרשב"א:
אבל יש להעיר מהא דאיתא בסוגיא דידן בהא דקאמר הש"ס והא דרב לאו בפירוש אלא מכללא יתמר וכו' ומסיק שאני התם דנפיש מררה טפי, הרי חזינן דהתם היתה העובדא בצעא שהוא כלי, וחזינן דגם חריפות שבכלי מחליא לשבח, בשלמא להרשב"א לא קשה משום דהבא מיירי שהיו הסמים החריפים מלא בצעא, והרשב"א מיירי שנתנו דברים חריפים בהתבשיל לקדרה, אבל להד"מ והת"ח דכתבו דגם בבשלו קדרה בדבר חריף דמשמע אפילו כולו חריף קשה מסוגיא דהכא:
והנה גם להרשב"א יש לעיין והוא לפי מה שהקשה הר"ן דמה שייך מכללא הא הוי הכא רק שני טעמים שהקערה קבלה טעם מן השיפא וחזרה ונתנה טעם בבישול וכו' ותירץ הרמב"ן ז"ל שאותו שיפא דבר מר היה מעורב בה אבל לא היה עיקר ממשו מאותו דבר מר, וכיון שנתן טעם בבישול הוי לי' נ"ט בר נ"ט ממש יעו"ש. והנה לפי"ז נמצא ע"כ דהחריף הוי מועט כיון שהיה מעורב גם בדבר אחר, ומכל זה מסיק הש"ס דשאני סממנין דנפיש מררייהו, והקדרה בחריפות שיש לה מפליט לשבח. איברא דהר"ן מתרץ באופן אחר, ולפי פירושו מיירי שהיו הסממנים לחודייהו, ואפשר שהרמב"ן מפרש כפירוש הר"ן. אבל להדר"מ והת"ח תקשה לדינם מסוגיא דהכא. אבל יש לומר כמו שכתב הר"ן דשאני סממנין דנפיש מררייהו טפי, ואין בכל האיסורין נותן טעם כזה אח"כ מצאתי בפרמ"ג שמביא להעיר בשם ספר בית ישראל: ולדעתי נראה שאדרבה מסוגיא זו יש להוכיח ראי' לדבריהם. והוא דבס"ד שאמר הש"ס דדינא דרב מכללא איתמר מההיא עובדא, וסבר הש"ס להוכיח דסבר רב נ"ט בר נ"ט אסור, וקשה אטו לא ידע הש"ס דהשיפא הוא דבר חריף, וא"כ אין להביא ראיה מחריף משום דבזה גם שמואל מודה, וע"כ משום דסבר הש"ס דהחריף שבקדרה אינו מחליא לשבח, והרי זה כאילו אינו, ומזה קאמר הש"ס דמזה נלמד דינא דרב בנ"ט בר נ"ט אסור, ואח"כ מדחה הש"ס דשאני שיפא דהוי מרירי טפי, אבל מהס"ד מוכח כדבריהם, כמוש"נ: אמנם ע"כ צ"ל דהרשב"א סבר אפילו בנתבשל חריף הרבה כן הדין דאין בכח הבלוע להפליט ולהשביח, והוא מדמתרץ היאך יליף רבי יהודה מכלי מדין דנותן טעם לפגם אסור דהלא אפשר לומר דאסרה תורה משום דברים החריפים וא"כ לא יספיק לתרץ דמשום תבלין מועטים שאינו פועל להשביח, דאכתי תקשה הא יש לחוש שמא בישלו מלא קדרה בדברים חריפים, וע"כ דסבר הרשב"א דגם באופן זה אין בכח הבלוע החריף שבקדרה שהפליט ולהשביח: אמנם בלא"ה אכתי לא יספיק לתרץ הקושיא מהא דכלי מדין משום דאכתי תקשה דלמא כוונת התורה בכלי מדין לעשות גיעול בכדי לבשל גם דברים חריפים לחודיא המוציאים מן הקדרה טעם האיסור לשבח, ומטעם זה נטה הרשב"א לומר דדוקא חריפותו של חילתית הוי דבר חריף ולזה לבד אין לחוש, יעו"ש. אמנם לדידן דקיי"ל דכל דבר חריף עושה טעם פגום לשבח א"כ תקשה בהא דכלי מדין, וע"כ צריך לומר דלשיטת הרשב"א אין זה אלא מדרבנן:
והנה בשו"ת פנים מאירות חיו"ד סימן ס"ד נוטה לזה דהוי מדרבנן, אבל הקשה מהא דאיתא בע"ז ס"ט נפל לגו חלא מאי, ופירשו התוס' שם דמספקא ליה משום דחלא חזק מאד ואגב חורפיה נותן טעם, ולא איפשטא איבעי' זו ופסקו לחומרא, וע"כ דהוי מדאורייתא, דאם מדרבנן הוי ספיקא דרבנן ולקולא, עכת"ד יעו"ש:
והנה שפיר כתב דע"כ מוכח דחלא הוי ג"כ דבר חריף באופן שעושה טעם פגום לשבח גם מדאורייתא נחשב לשבח ואסרה תורה, מדחזינן דהרי"ף שם והרמב"ם בפרט"ו ממ"א הלכה ל"א פסקו לחומרא, ולפי"ז יש להקשות גם בהא דגיעול מדין דלמא חששה התורה משום שמא יבשלו חריף בעין כמו חלא אבל יש לומר דדוקא באופן שהפגום בעין ויש בו ממש עושה החריף לשבח ונעשה איסור, אבל אין בכחו לעשות לשבח מה שבלוע בכלי להיות אסור מדאורייתא, ותצא מזה דהאי דינא דצנון שחתכו בסכין של בשר דחורפא מחליא לשבח מה שבלוע בסכין הוא רק מדרבנן, ויש לצרף גם שיטת רש"י שמפרש בהא דצנון שהוא מפני השמנונית שטוח על פניו, הרי דסבר רש"י בחד לישנא שאין החריף נותן טעם בהבלוע, לכן עכ"פ נראה אשר גם המחמירין בזה הוא מדרבנן, וכמוש"נ:
כתב הרמב"ם בפרי"ז ממ"א ה"ד וז"ל, וכולן שנשתמש בהן עד שלא הרתיח או עד שלא הדיח ועד שלא הלבין, ועד שלא הטביל מותר, שכל השומן שבהן נותן טעם לפגם הוא כמו שביארנו עכ"ל. והכוונה כמו שביארנו היינו שיש הבדל בין בת יומא לאינה בת יומא כמו שכתב לעיל בה"ב:
אמנם בזה שכתב הרמב"ם ועד שלא הטביל, דהכוונה דאעפ"י שהגעיל כדין ורק החסיר טבילה ג"כ מותר מפני שהוא טעם לפגם, ותמוה טובא, דמה ענין טבילה לטעם לפגם, דהרי הטבילה לא משום טעם הוא אלא מצד גזירת הכתוב בכדי להכניסם בקדושת ישראל כמו שכתב הרמב"ם בה"ה:
איברא ברא דזה תקשה גם בהסוגיא ע"ז ע"ה ע"ב, דאיתא שם תנא חדא אסור ותניא אידך מותר ל"ק הא כמ"ד נותן טעם לפגם אסור, הא כמ"ד נותן טעם לפגם מותר יעו"ש. ומשמע דדין זה דלא הטביל גם כן תליא בדין נו"ט לפגם, ותמוה טובא, והנה הר"ן מביא בשם הראב"ד שהקשה בזה. והנה מביא שם הר"ן דאחרים כתבו דהאי שלא הטביל היינו שלא הדיח ונקט להדחה בלשון טבילה יעו"ש. אמנם ברמב"ם אי אפשר לומר כן דהרי כתב או שלא הדיח או שלא הטביל, הרי מבואר דעל טבילה קאמר, ואם כן תמוה טובא: והנה התוס' שם ד"ה וכולן, כנראה נחתו לזה, והיינו שכתבו וז"ל, למאן דתני מותר נקט שפיר עד שלא יטביל, אבל מאן דתני אסור אין לאסור אם נשתמשו בו קודם טבילה, מיהו איכא למימר דגזור אטו קודם הגעלה וליבן עכ"ל. חזינן דהתוס' נחתו לדייק בזה, וזהו כמו שהקשה הראב"ד, ולפלא על הר"ן שלא הביא מה שכתבו התוס'. והנה מה שכתבו התוס' למאן דתני מותר אתי שפיר עד שלא יטביל, לכאורה לאיזה צורך נקט התנא שמותר דהלא פשיטא כיון שהטבילה אינה באה בשביל הגיעול:
והנה עוד קשה גם על הסוגיא מדוע לא קאמר הש"ס דכו"ע סברי דנותן טעם לפגם מותר, כמו שקיי"ל כן לדינא. והא דתנא אסור מיירי בבת יומא והא דתני מותר מיירי באינה בת יומא. ומצאתי שהקשה כן הגאון בספר כוס ישועות:
ונראה ליישב בהקדם להבין מקודם למאן דסבר נותן טעם לפגם אסור, אם הוא מצד הטעם, או שהוא מטעם גזירת הכתוב. והיינו דהתורה לא אסרה טעם פגום מצד הטעם שהוא טעם אסור, כיון שבאמת פגום הוא, וכמו שנבלה מוסרחת מותר, הנה כן אין לאסור טעם לפגם, אלא שגזירת הכתוב הוא כיון שטעם הזה בא מטעם שבח, אלא שעכשיו הוא פגום, אסור הוא לא מצד הטעם, אלא התורה אסרתו, וכמו שאיתא כזה בהא דגיה"נ למ"ד אין בגידין בנו"ט. אלא עץ הוא והתורה חייבה עליו. ואיתא בפסחים מ"ד ע"ב, דרבנן סברי גיעולי נכרים חידוש הוא, והיינו גם כן ע"כ בסברא זו כמו שכתבנו: והנה בהחלטה הלזו נמצא דהא דאסרה תורה נותן טעם לפגם הוא לא משום טעם, אלא מצד גזיה"כ, ואם כן לפי"ז לא רחוק לומר שגם אם לא הטביל אסור, כיון שחד דינא אית להו בתורת הגעלה, ודין טבילת כלים הוסיפה תורה על דין הגיעול, ולכן כמו שאמרה תורה להגעיל אעפ"י שבאמת הטעם לא נחשב למאומה ורק דין הוא מצד גזירת הכתוב, הנה כמו כן גם בהא דהטבילה, ובזה יובן דלמ"ד טעם לפגם אסור דלהכי כמו שאסור התבשיל קודם שהגעיל, הנה כן אסור גם קודם שהטביל. אבל למ"ד נותן טעם לפגם מותר, אין מקום לומר דקודם שהטביל יהיה אסור, וזהו דקאמר הש"ס ל"ק הא כמ"ד נותן טעם לפגם מותר הא כמ"ד נותן טעם אסור:
ובזה אתי שפיר דלא משני הש"ס דהתנא דתני מותר מיירי באינה בת יומא, והא דתנא אסור מיירי בבת יומא, דבזה אסור אם נשתמש קודם טבילה דזה לא מסתברא, דמאיזה טעם יש לאסור קודם טבילה אף לאחר שהגעיל כדין וכדת, וכמו שהקשה הראב"ד, ולהכי משני הש"ס דהתנא דתנא אסור זהו למ"ד נותן טעם לפגם אסור, ובזה אתי שפיר דאם נשתמש קודם טבילה אסור כמו בנשתמש קודם הגעלה, ואין נפק"מ אם היא בת יומא לאינה בת יומא, כיון דשניהם הוא רק מגזירת הכתוב וכמו שכתבנו:
ויובן בזה דברי הרמב"ם שכתב דאם נשתמש קודם טבילה מותר, הוא משום דקיי"ל נותן טעם לפגם מותר, ומשום זה אפילו אם נשתמש קודם טבילה בבת יומא מותר, כיון דכל עיקר ההיתר דלא אמרה תורה להגעיל מצד גזירת הכתוב רק משום הטעם, וזה לא שייך בטבילה, כמוש"נ:
סימן ח:
חולין קי"א ע"ב יתיב רב כהנא וכו' אמר אביי האי היתרא בלע והאי איסורא בלע, אמר לו רבא כי בלע היתרא מאי הוי סו"ס האי היתרא דאתי לידי איסורא, יעו"ש. - ויש לעיין מ"ט דאביי אטו לא ידע דאתי לידי איסורא: