אור ברסלב

נזר הקודש - חולין· הרב משה רוזין

דף צה.

דף צא:

אמר רב בשר כיון שנתעלם מן העין אסור, ופירש"י הטעם שמא נתחלף בנבלה מיתיבי רב אומר מקולין וטבחי ישראל בשר הנמצא ביד עכו"ם מותר. והביאור דכיון דביד עכו"ם אין לך בשר שנתעלם מן העין גדול מזה. והיינו דעכו"ם נבלות מצוי אצלו, ומשני נמצא ביד שאני. ופירש"י הטעם דכיון דהבשר משתמר והוא לא שחטה, וטרפה לא מכרו, אבל בשר המונח שמא עורבים חלפוהו. וכמו כן פריך הש"ס מהא דתשע חנויות וכו' ובנמצא הלך אחר הרוב, ומשני ה"נ בנמצא ביד עכו"ם, ע"כ הסוגיא:

והנה יוצא מזה לרב דבשר הנמצא לא מהני הא דפריש מרובא פריש מטעם דחיישינן לעורבים שחלפוהו. וביד עכו"ם שפיר דמי יותר מטעם שבזה בטוחים שלא בא הבשר בחילוף נבלה. והרמב"ם בפר"ח ממ"א הי"ב פסק להיפך דבנמצא מושלך לשוק הלך אחר הרוב כמו"ש שם בהי"א. ובנמצא ביד עכו"ם כתב שאסרו חכמים. עי' בהה"מ שהקשה מדוע לא פסק כרב דביד עכו"ם מותר, אבל לא הקשה מדוע פוסק דבמושלך בשוק מותר והלא כיון דסבר דביד עכו"ם אסור א"כ כש"כ במושלך בשוק, ועי' בלח"מ:

והנה בדבר מה שהרמב"ם לא פסק כרב בנמצא ביד עכו"ם, כתב הה"מ משום דסמך על הא דאיתא בשקלים בירושלמי דמחמירין בנמצא ביד עכו"ם. אבל תמוה מדוע לא פסק כש"ס דילן שתמיד הולכין אחרי ש"ס דילן שמקום שחולק על הירושלמי:

אבל נראה דסברת הרמב"ם כי היכי דרב חייש לחלופי בנמצא בשוק שמא עורבים החליפו. הנה יותר יש לחוש להחלופי גבי עכו"ם יותר דהיינו דיש לחוש שמא היה בשר נבלה, ועכשיו לקח בשר כשרה ומחליף ונותן להישראל הנבלה, וזה מתאים גם לש"ס דילן בסוגיא לעיל דף ו' דחיישינן לפעמים גם גבי ישראל לאיחלופי פשיטא דחיישינן לאיחלופי, ולזה פסק הרמב"ם כהירושלמי:

וע"ד מה שפסק דבמושלך בשוק אמרינן כל דפריש מרובא פריש, ולא חייש הרמב"ם לחילוף דעורבים, זהו מטעם אחר דאם חיישינן לעורבים ע"כ הוא מטעם שמא הביאו בשר מעלמא דאם אמרינן דהביאו מהתשעה חנויות הרי איכא רוב בשר כשרות ורק החששא דמעלמא דרוב טרפות בעלמא, הנה הרמב"ם לשיטתו דלא חייש לרובא דעלמא, כמו שראינו ב"ב כ"ג ע"ב דפריך שם וניזיל בתר רובא דעלמא, ומשני ביושבת בין ההרים, והרמב"ם לא הביא אוקימתא מתא זו. וע"כ דשיטתו דלא חיישינן לרובא דעלמא, ורב סבר דחיישינן לרובא דעלמא, להכי אסר בנמצא מושלך בשוק, ולא סמך דמרובא פריש מהט' חנויות מוכרות בשר שחוטה, וחייש לרובא דעלמא, ושיטת הרמב"ם דכיון דקרוב להנמצא איכא רובא אזלינן בתריה:

תוס' ד"ה ספקו אסור דכל קבועי כמחצה על מחצה דמי, כתב המרדכי בפר"ק דחולין וז"ל, והקשה לי מורי רבינו יקר הא עיקר האי קרא בסנהדרין הוא וסנהדרין קבוין הן בלשכת הגית וכן בכל מקום שהן יושבין ודמיא לט' ישראל ואחד עכו"ם עומד ביניהם שאם זרק לתוכו פטור דכתיב וארב לו דמנה ילפינן דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי וכו' (ותירץ) שלא שייך למימר כל קבוע כמחצה אלא היכא דאיכא ספיקא לברר הדבר כגון גבי תשעה חנויות שלקח ואין יודע מאי זה לקח וכן בתשעה ישראלים ועכו"ם אחד ביניהם שאינו יודע על מי זרק אעפ"י שבודאי יודע שהיהודי שם ומתכוין לזרוק בין כולם מאחר דעכו"ם אחד ביניהם פוטרין לי', אבל אם מתכוון ואמר לאותו ישראל אני מתכוון חייב אעפ"י שהעכו"ם עומד ביניהם וה"נ בסנהדרין כיון דיודעין ורואין מי הן הזוכין ומי הן המחייבין דין הוא שנלך אחריהם וכו' יעו"ש. ולכאורה הם דברים סתומים כי מה שייכות זה לזה וכי בשביל שפוטרין את הרוצח גבי תשעה ישראלים ועכו"ם אחד ביניהם מטעם דהעכו"ם הוי קבוע, וכי מפני זה לא הוי בסנהדרין דין קבוע, אדרבה היא הנותנת כשם שפוטרין שם את הרוצח מדין קבוע, הנה כמו כן בסנהדרין אם רובא מחייבין ומיעוט מזכין יש לפטרו גם כן מטעם זה: ונראה דכוונת המרדכי דכיון דחזינן בתורה שני דינים דין דרובא בסנהדרין שאמרה תורה אחרי רבים להטות, וגם אמרה תורה דין קבוע אשר מבטל הרוב, וגבי סנהדרין איכא גם כן מיעוט הקבוע וא"כ היאך יצוייר הני שני דינים דלא יסתרו זה את זה:

והיינו דיש לחלק ביניהם בזה האופן, דהנה באופן שהמיעוט אינו מגרע את הרוב, דהיינו שהרוב הוא רוב לבדו והמיעוט הוא לבדו, הנה בזה אמרה תורה שאין להסתפק עוד בזה ויש בזה הדין דאחרי רבים להטות, ואין לנו לחוש להמיעוט אף שהוא קבוע במקומו. אמנם באופן שיש להסתפק אם הוא מן הרוב או מן המיעוט, כגון הא דתשע חניות מוכרות בשר שחוטה ואחת מוכרת בשר נבלות, ולקח ואינו יודע ממי לקח ויש ספק מצד עצמו פן לקח מהמיעוט ואם באמת לקח מן המיעוט מה מועיל לו הרוב, ואם אנו דנין שלקח מהרוב הוא רק עפ"י האומדנא והשערה גרידא, על זה אמרה תורה דכיון דהמיעוט הוא קבוע במקומו, אין לנו לדון אומדנא זו דלקח מן הרוב:

וכמו כן בתשעה ישראלים ועכו"ם אחד ביניהם ומתרין אותו שלא יזרוק האבן פן יהרוג ישראל, ולפי האומדנא יש לנו לומר דיהרוג ישראל מפני שהם רובא, בזה אמרה תורה כיון דהעכו"ם קבוע במקומו אין לנו לדון עפ"י האומדנא ולדון אותו לרוצח. וזהו דין קבוע שאמרה תורה, וזה נלמד מהא דאמרה תורה וארב לו, דבעינן שיתכוין לו, והכא חסר זה כיון דבעינן להצטרף האומדנא ועפ"י האומדנא הרי זה בכלל וארב לו. ובזה חידשה תורה דכיון דעכ"פ חסרה הכוונה להרוג ישראל מחויבים אנו לבטל השערתנו והאומדנא הבאה מכח רובא:

אמנם אם מכוון להרוג ישראל, שבזה קרינן וארב לו גם כן, וא"כ אופן זה לא נכלל בזה למעט דלא משגיחין על האומדנא וההשערה, אז אנו הולכין אחרי האומדנא גם כן הבאה מכח הרובא ובזה הוי התראה ודאית ודנין אותו לחיוב מיתה, זהו סברת המרדכי אשר דן בזה ביישוב להא דסנהדרין דהולכין אחרי הרוב ולא משגיחין על המיעוט קבוע כיון דלא בעינן בזה צירוף השערה ואומדנא יען שאין ספק בהרובא:

והביאור בזה דקבוע אינו עושה ספק בהרובא לומר דבשביל מיעוט הקבוע ליכא רובא והוי מחצה על מחצה, דזה ליתא, דע"כ גם בקבוע הרוב במקומו עומד. וראיה לזה בהא דאיתא בכתובות ט"ו ורבנן אמרי דבי ר' ינאי פרט זורק אבן לגו, ופריך ה"ד אילימא דאיכא תשעה כנענים ואחד ישראל תיפוק ליה דרובא כנענים אי נמי פלגא ופלגא ספק נפשות להקל, ומשני לא צריכא דאיכא תשעה ישראלים וכנעני אחד ביניהם דהוי לי' כנעני קבוע וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי, ועל זה אמרה תורה למעט מן וארב לו, דבעינן שיתכוון לו. נמצא דפטור ממיתה לא מטעם ספק נפשות להקל, אלא מגזירת הכתוב, אבל אם לא אמרה תורה וארב לו הוי מחייבינן לי' מיתה מכח הרוב, והיינו דהרוב אומר דלא הוי ספק, דאין לומר דלאחר שחידשה תורה דין קבוע הוי גם ספק בעצם העובדא ופטרינן לי' מצד ספק נפשות להקל, דלפי"ז ע"כ גם כשמתכוון לפלוני ישראל איכא להאי ספק, ומהסוגיא משמע דרק בזורק אבן לגו פטור מפני שחסר בזה וארב לו, ומזה דן המרדכי דאם מכוון לפלוני ישראל חייב, וע"כ דבאופן רובא לא מהני קבוע לעשות ספק, וכיון שהקבוע אינו נודע מהרובא, ורק שאין לעשות ספק, דנין מכח רובא מפני הקבוע, וזהו מפני שאין לנו לומר דין רובא הכא, מפני שזהו עפ"י האומדנא גרידא, ואין זה ענין להא דסנהדרין, זהו לדעתי סברת המרדכי כמוש"נ:

עוד כתב המרדכי שם וז"ל, ועוד דאין עושין מעשה בגופן, אלא אחר הדיבור הנבדל והנפרש מפיהם והוי כבשר הנמצא דאמרינן ביה כל דפריש מרובא פריש עכ"ל. והנה לכאורה הלא יש לומר כפשוטו, דלהכי לא חיישינן להמיעוט אעפ"י שקבוע מטעם דאמרינן רובו ככולו, וזהו הביאור אחרי רבים להטות, דהיינו דהרוב הוי ככולו. וכמו דאיתא בנזיר מ"ב, אמר רב אחא בריה דרב איקא זאת אומרת רובו ככולו מדאורייתא, ולא דנין בזה דין קבוע, ולכאורה יש לפרש כן בכוונת התוס' ב"ק כ"ז, שכתבו דמיעוט דיינים כמאן דליתא, והיינו מפני שבזה אמרה תורה רובו ככולו, ולהכי נחשב המיעוט דסנהדרין כמאן דליתא:

אבל תקשה לפי"ז הא דקאמר רב אחא זאת אומרת דהיינו מדין גילוח דנזיר, דמשמע דלא מצינו במקום אחר, ואם אנו מפרשים דזה איתא גבי סנהדרין מהא דאמרה תורה אחרי רבים להטות, משמע מזה דבסנהדרין ליתא הא דרובו ככולו, וזה טעמא בעי. וחזינן גם מדברי המרדכי דלא סבר דגבי סנהדרין הא דרובו ככולו, מדמקשה מדוע לא אמרינן בזה דהוי המיעוט קבוע: ונראה דע"כ לא שייך הא דרובו ככולו רק באופן שאין המיעוט מנגד להרוב, כמו התם גבי גילוח השערות דהנזיר, משא"כ באופן שהמיעוט מנגד להרוב, כמו הא דמיעוט גבי סנהדרין שהמיעוט עומד וצווח, ולא שייך בזה לומר דרובו הוי ככולו, ובאופן זה הוי המיעוט קבוע. וזהו מה שהקשה המרדכי היאך אמרה תורה אחרי רבים להטות במקום דאיכא מיעוט הקבוע: עוד נראה דזה ודאי דבמקום דאמרה תורה שיעור לא שייך לומר רובא מטעם דהרי חסר השיעור. והנה בסנהדרין דאמרה תורה שיעור כמה דיינים בעינן והיינו דבדיני ממון בעינן שלשה, ובנפשות עשרים ושלשה, ולהרבה דברים אחד ושבעים, ועל זה אמרו חז"ל אל יחסר המזג, ומכל זה אמרה תורה דאזלינן בתר רובא, וע"כ הכוונה דגם אם אזלינן בתר רובא לא חסר מהשיעור, וע"כ בזה הוי הטעם משום ביטול, והיינו דהמיעוט נתבטל ברוב, וקרינן בזה דלא חסר גם מהשיעור, והיינו דדנין בזה דהמיעוט הוי בגדר ביטול ברוב, והדין נגמר מפי כולם. ואתי שפיר הא דילפינן ביטול ברוב גם באיסורים מהא דאמרה תורה אחרי רבים להטות, וכמו שפירש"י לקמן צ"ט. והיינו מפני שגם בסנהדרין הביאור דהמיעוט נתבטל בהרוב, וזהו הביאור בתוס' ב"ק שם דהמיעוט דיינים כמאן דליתא, והיינו מפני שנתבטל המיעוט ברוב, וכמאן דליתא דמיא:

ובזה יש ליישב הא דאיתא בשו"ע או"ח סימן תרל"ב, דבהסכך של הסוכה בפחות מג' טפחים ישנים תחתיו מטעם דהמיעוט כמאן דליתא, והיינו מפני שהמיעוט בטל ברוב. וכתב הלבוש הובא בט"ז שם שכתב דבזה הדין כדין דאיסור המועט נתבטל ברוב היתר, והקשה הט"ז הלא לא אמרינן כן אלא כשאין מכירין אותו, אבל כאן מכירין אותו יעו"ש. אמנם לפי מה שכתבנו הלא גם בסנהדרין מכירין את המיעוט, ומכל זה הדין דדנין את המיעוט בתורת ביטול, ולא דמי להא דאיסור שהמיעוט לא נתבטל ברוב כשמכירין אותו, שהוא מפני כשבא לאכול את המיעוט הרי חסר בזה ביטול באותה שעה, אבל לא כן באופן שמשתמש בהרוב, ורק בעינן שלא יהיה המיעוט מנגד להרוב, בזה אנו דנין דהמיעוט כמאן דליכא, וזהו מפני שאנו משתמשין בהרובא, וכמו בהא דסנהדרין שאזלינן בתר רובא, וכמו כן בהסכך אנו משתמשין בסוכה בהרוב המסוכך שהוא סכך כשר, ואנו דנין בזה תורת ביטול לומר שהמיעוט אינו מגרע הרוב שאנו משתמשין בו:

ומטעם זה אין להקשות מה שייך ביטול במקום קבוע, על זה יש להשיב דלא שייך קבוע במקום שאנו משתמשין בהרוב, ואין זה דמיון להא דקבוע שלקח מהקבוע ואין אנו יודעין אם משתמשין בהרוב, או מהקבוע. משא"כ באופן שאנו משתמשין עם הרוב אז הוי המיעוט כמאן דליתא מפני שהמיעוט יש עליו תורת ביטול בהרוב, ובזה מיושב הקושיא שהקשה המרדכי, וכמוש"נ: דף צ"ו/א:

גמ' אמינא טביעות עינא עדיפא. - ולכאורה מאי ראי' דעדיפא טפי, והלא בסימנים ג"כ שרינן, ואם כן יש לומר דשניהם שווים, והמסורת הש"ס מראה מקום לתוס' ברכות נ' ריש עמוד, והכוונה דשם פירשו לשון עדיף לא משמע עדיפות אלא חשיבות, והכוונה הכא ג"כ דיש חשיבות לטביעות עין, אבל לא עדיף מסימנים. אמנם הריטב"א כתב דטביעות עין עדיפא, ונפק"מ אילו אתו לקמן תרווייהו דיהבינן לטביעות עינא ולא לסימנים, יעו"ש. וגם מדברי התוס' ברכות שם משמע כן מדלא מביאין ראיה מסוגיא דידן דלשון עדיף כוונה חשיבות ולא עדיפות, משמע דסברי התוס' דטביעות עין עדיפא מסימנים:

גמ'. דאי לא תימא הכי היאך סומא מותר באשתו ובני אדם מותרין בנשותיהן בלילה אלא בטביעות עינא דקלא. וכתב הריטב"א מזה מוכח דלאו דוקא צורבא מדרבנן מהימנינן בטביעות עין, אלא כל אדם יש לו טב"ע ונאמן ג"כ. וע"כ רק באופן דחיישינן למשקר כמו גבי אבידה לא מהימנינן ליה, יעו"ש. - ויש להעיר דלמא טביעת עין דקלא עדיף יותר מסתם טבי"ע דעינא, אבל הריטב"א מדייק מדקאמר הש"ס דקטלינן גברא בטביעות עינא, והש"ס מדמה טבי"ע דקלא לטבי"ע דעינא ע"כ דשניהם שווין לענין קטלא, וכיון דחזינן דקטלינן גברא בטביעות עינא דקלא אף אם אמרינן דטבי"ע דקלא עדיף, אבל עכ"פ חזינן דטבי"ע זה שייך בכל אדם וגם מהימנינן ליה:

והנה עכ"פ יוצא מזה דסמכינן אטבי"ע דקלא גם להרוג אדם מישראל ע"י עדות כזה שהוא בטבי"ע דקלא, ולפי"ז קשה הא דאיתא בסנהדרין ס"ז גבי מסית שמדליקין נרות בבית החיצון, ומושיבין עדים בבית החיצון, ופירש"י הטעם דלא סמכינן אקלא כי יכול לומר לאו אנא הואי, יעו"ש. וקשה אם הורגין עבור חטא אשת איש מטעם העדות דטביעת עין דקלא, א"כ כש"כ דיש לידון מסית שהחמירה עליו התורה טובא שנהרג בלא התראה, פשיטא שיש לסמוך אטבי"ע דקלא. ודוחק לומר דהתם מיירי בטבי"ע דקלא טרם שבעתן הקלא טובא דהלא סתמא קתני ומיירי בכל אופן דלא סמכינן אטביעת עינא דקלא להרוג את המסית, ותמוה טובא מסוגיא דידן, ועי' בקצוה"ח סימן פ"א אות י"ג, ויש להעיר בדבריו טובא ואכיי"קל: ונראה דהקלקלה זו היא תקנתו, והיינו דבנידון דידן לדון קטלא עבור חטא אשת איש בעינן התראה, וא"כ העדים המתרים יש לסמוך עליהם גם בטביעת עינא דקלא, משא"כ בהא דמסית שנידון בלא התראה, וא"כ יצוייר שהעדים אין להם הכרה גמורה בטביעות עינא דקלא, להכי יש מקום לומר שיאמר הנידון לאו אנא הואי:

עוד יש לומר דהכא בעבירה דאשת איש הוא נידון על העבירה, והטבי"ע דקלא הוא רק לברר מי הוא החוטא, אבל לא באה העבירה בשביל הקול, משא"כ במסית דבל עיקר העבירה הוא בעבור ההסתה שזהו הקול, וכיון דהעבירה נעשית עפ"י הקול, לזה בעינן עדים שזהו המדבר, בעינן לזה גם טביעות עין ממש לומר שזה הקול אשר נידון עבורו זהו האיש שאנו רואים אותו ממש:

תוס' ד"ה פלניא דהאי סימניה והאי סימניה לא קטלינן ליה, וא"ת והלא משיאין אשה על פי סימנים להך לישנא דאמר רבא ביבמות ק"כ סימנים דאורייתא, ואם לאחר שנשאת באו עדים שזינתה קטלינן לה יעו"ש. וביאור הדברים היאך קאמר הש"ס דלא קטלינן עפ"י סימנים, והא יצוייר דקטלינן לאשה עפ"י סימנים:

ונראה דשאני התם שכבר נתחזקה ש שבעלה מת והיתה מותרת להנשא, ועכשיו הרי היא אשת איש בחזקה שנתחזקה והרי זה עכשיו כודאי מכח החזקה, וכמו שכתב הרמב"ם בפר' ט"ז מסנהדרין באחד שאמר שזה חלב, ובא אח"כ אדם ואכל אותו חייב אעפ"י שהוחזק לחלב מכח עד אחד, אבל כיון שהוחזק לחלב מלקין את האוכל מכח החזקה לחודיא, ודברי הרמב"ם מבואר בירושלמי סוטה, וא"כ ה"נ כי קטלינן לה בשזינתה אח"כ בשנישאת להשני זהו לא הוי מטעם הסימנים אלא מפני שהוחזקה לאשת איש מקודם. וראיתי בשו"ת למרן הגרע"א ז"ל בתשובה סימן ק"ז בד"ה אמנם שנחית בזה ליישב קושיות התוס'. אמנם לפלא שהתוס' לא נחתו לזה אלא אדרבה כתבו וי"ל דבכה"ג נמי לא סמכינן אסימנים למיקטלה ולהחזיקה באשת איש מן השני. אלא אמרינן שמא היה בעלה חי, ולא הוי קדושי השני קדושין וכו' יעו"ש. וקשה מדוע לא אמרינן שזה דומה לאיסור שהוחזק עפ"י עד אחד דהוא חזקה מעליא:

ונראה דסברי התוס' דשאני התם בהא דע"א אומר שזה הוי חלב, הנה עדותו בא בידיעה מצד עצמו, ולא בא לגרוע איזה חזקה הקודמת והרי הוא בזה כשני עדים. אמנם שאני הכא דעיקר עדותן שבאו להתיר עפ"י סימנים אין להם ידיעה ברורה אודות הענין רק עפ"י סימנין, בזה מצד הסברא אין להוציאה מחזקת אשת איש, ורק מפני שהתורה אמרה דיש לסמוך אסימנים להשיאה לאיש, וכמו כן מתירין גם עפ"י ע"א מטעם המבואר ביבמות או מטעם דדייקא ומינסבא או מטעם עיגונא. נמצא דכל הנאמנות באה מסיבה אחרת, ולא הוי מצד עצמו, ובאופן זה לגבי דינו נפשות שאמרה תורה ושפטו העדה והצילו העדה לא קטלינן גברא:

בא"ד. וא"ת והיאך מחזרינן שטרי חוב בסימנים, והא אי אתאן סהדי ואמרי פלוני דהאי סימנא והאי סימניה לוה מפלוני לא מפקינן מיניה. ויש לומר דלא דמי שטר שאין אדם מוחזק בו שיאמר שלי הוא מהדרינן שפיר, יעו"ש. - ויש לעיין הא עכ"פ כשמחזירין למלוה יבוא לגבות בהאי שטרא שזכה בו רק מכח הסימנים, ממילא יש כאן הפקעת ממון. ודוחק לומר דכוונת התוס' מפני ששטר אין גופו ממון. ואם כוונתם בשביל שאינו תחת יד אדם שיאמר שלי הוא, א"כ מדוע לא הקשו בכל אבידה שמחזירין בסימנים והלא אם באו להוציא החפץ מיד פלוני לא היו מוציאין בסימנים, והיאך נותנים לזה את החפץ בסימנים, וע"כ משום דבאבדה שמהדרינן בסימנים לא יבוא לידי הוצאת ממון. משא"כ שטר דעל ידי זה דמחזירין השטר להמלוה יבוא להוציא ממון. וזה היתה כוונת התוס' בהקושיא, וא"כ מה הועילו בתירוצם דהלא בחזרת השטר על ידי סימנים הרי זה כמו שמוציאים ממון:

ואפשר לומר דכוונת התוס' דאעפ"י שמחזירין את השטר להמלוה על ידי סימנים, אבל יש עוד זכות להלוה לברר הדבר בראיה. והיינו דבהחזרת השטר טרם נגמר הדבר, ואין בזה הוצאת ממון:

תוס' ד"ה מ"ט דרבנן דריה הוא וכו' וא"ת מאי שנא דאבר מן החי ועוף טמא וגיד ושרץ חשיבי טפי בריה מנבלה טהורה במיתתה דבכזית ולא חשיבי בריה יעו"ש. לכאורה אפשר לומר דכל עיקר הא דבריה היינו בדברים שבאים כן מכח הבריאה וזהו לשון בריה שכן נבראת, משא"כ נבלה לא נבראת נבלה אלא אדרבה נבראת בחיים, ואפשר שזהו כוונת רש"י לקמן ק"ב ד"ה טמאה, וז"ל, אבל לאו דנבלה ליכא לחיובי משום בריה דכשנבראת לא היה עליה שם נבלה יעו"ש. ויש להוסיף ביאור בדברי רש"י שהיוצר בראשית ברא בריה חיה, ולא מתה, דהסיבה דמיתה באה אח"כ, להכי אין לקרותה בריה ואין זה דומה לכל הני בע"ח שתורת בריה עליהם מפני שכן נוצרו בראשית יצירתם: בזה יש ליישב הא דהקשו התוס' לר' שמעון דחשיב חטה בריה, היאך תרומה עולה בק"א. אבל לשיטת רש"י כמו שביארנו השם תרומה לא באה ביצירה, ורק באה על ידי האדם העושה תרומה:

והנה הא דהקשו התוס' דערלה וכלאי הכרם לא ליבטלו, נראה ג"כ אעפ"י שראוים לקרותם בריה שהרי הם מהיצירה, אמנם לא נאסרו מצד יצירתם, לא מיבעי' כלאי הכרם דנאסרין מצד מעשה בן אדם, אלא אף גם ערלה האיסור לא בא מצד הבריאה והיצירה, מפני כי יצירה דערלה ככל האילנות, משא"כ סבל שהאיסור בא מצד היצירה ודומה לנמלה, אלא של טבל יש תיקון, ולנמלה אין תיקון זהו סברת ר ' שמעון:

ובזה שכתבנו אתי שפיר דשור הנסקל לא חשיב בריה. ועי' בהרא"ש שלהי פרקין דמקשה לפירש"י מערלה וכלאי הכרם וחלב דגם הם מתחילת יצירתם נאסרו, והנה מערלה וכלאי הכרם יש ליישב כמו שכתבנו. אמנם זה לא יספיק בהא דחלב מדוע לא הוי חלב בריה:

ונראה דשאני חלב דיצירתו תליא לפי בריאותה דהבהמה ולפי כחישותה, ואין לחלב הכרח להיות נוצר, כי זה תליא היאך הבעלים מתנהגים עמה לפי המרעה אם יש לה מרעה טובה יש לה חלב, ואם אינה אוכלת דברים המבריאים ומשמנים אין לה חלב. נמצא דזה תליא עפ"י מעשה בני אדם, ולהכי לא שייך לקרותה בריה, מפני שאינה בהכרח מהיצירה, וכמוש"נ:

תוכן העניינים

נזר הקודש - חולין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה