נזר הקודש - חולין· הרב משה רוזין
דף צא:
תוס' ד"ה כתיב ויקח את האבן, לפי פשוטו יש לפרש שלקח אבן אחת מאבני המקום עכ"ל. ודברי התוס' תמוה טובא דהלא מה הועילו בזה שפשטי' דקרא משמע כן. ועוד דלדבריהם תקשה מדוע כתבה תורה מאבני ולא כתבה תורה ויקח אבן, מה לנו מאיזה מקום לקח, וע"כ דלדרשא בא, אם כוונתו ליישב מדוע כתבה תורה מאבני היה להם להתחיל הדבור בפסוק ויקח מאבני, והם התחילו דבריהם על הפסוק ויקח את האבן, הלא דבר הוא:
ונראה דהוקשה להתוס' היאך לקח יעקב האבן אשר שם מראשותיו לעשות מזבח, הלא קיי"ל כל דבר שנעשה להדיוט אסור לגבוה, כדאיתא במנחות כ"ב, והטור בפירוש התורה הקשה בזה, ותירץ דבמה שאני. ודבריו תמוהין דהלא שם במנחות מבואר דגם בבמה בעינן חדתי. והמנחת חינוך בקומץ למנחה הקשה בזה על הטור בצ"ע, יעו"ש:
אמנם נראה דדוקא אם נעשה להדיוט ע"י מעשה אז נאסר לגבוה, אבל שימוש בלא מעשה לא נעשה איסור לגבוה. וביותר בדבר שאינו שלו פשיטא דבלא מעשה לית בה ממש, כמו"ש הראב"ד בפר"ד מאי"מ ה"ו בנעבד דא"א אוסר דשא"ש רק בשעשה מעשה. ובספרנו נזר הקודש לתמורה דף נ"ד ע"ב דף הספר מבואר בזה שיטת הרמב"ם והראב"ד. - והנה גם בנידון זה דהשתמשות להדיוט גם כן יש לומר דזה דוקא אם נעשה בזה מעשה דלהדיוט, וביותר בדבר שאינו שלו כמו הכא דאבנים דיעקב דהיה הפקר, ולא רצה יעקב לזכות בהן בכדי לישן עליהם, ואפילו לשיטת הרמב"ם דלא בעינן מעשה בנעבד, זהו משום דשאני נעבד שהוא ע"ז, אבל בהאי דינא דהשתמשות להדיוט פשיטא דבעינן מעשה תיקון שהוא להדיוט, ובלא מעשה לאו כלום הוא. וכן מורה לשון התוספתא פר"ב דמגילה והובאה ברמב"ם סופר"א מה' ביהב"ח וז"ל, ואם נעשו מתחילתן להדיוט אין עושין אותה לגבוה יעו"ש. והיינו שנעשה בתור כלי להדיוט, אבל בשימושו לחודיא פשיטא שלא נאסר לגבוה: והנה לפי"ז ביעקב אם אמרינן דלא נעשה בהאי אבן שום מעשה רק זה לחודיא ששכב עליו, אין בזה איסור לעשות אותו אבן למזבח, אם אמרינן דהותקן האבן במעשה בכדי שיהיה ראוי לשכיבה, דאז נאסר האבן לגבוה: והנה בהא דדריש ר' יצחק ומביא דתניא וכולן נבלעו באחד, א"כ נעשה מעשה בהאבן להדיוט, וא"כ אסור לגבוה. ועל זה באו התוס' לפרש דפשטי' דקרא שלקח אבן אחת מאבני המקום, והיינו דיעקב נטל רק אבן אחת לשכב עליו, והוא לא עשה שום מעשה לשימוש דההדיוט, ומה שנעשה אבן אחת על ידי נס, הוא דבר שבא ממילא, וגם יש לומר דכיון דהבליעה היתה ע"י נס הנה לא נתעבה האבן מהאבנים שנבלעו, וכמו שהיתה בבליעה דמשה אהרן דהמטה לא נתעבה כמו שפירש"י בחומש, וה"נ האי אבן לא נתעבה מאומה, וא"כ לא נחשב זה למעשה להיות נקרא מעשה להדיוט, וזהו לדעתי כוונת התוס' ואפילו לדרשת רבותינו במדרש שלקח הרבה אבנים ועשאן כמין מרזב ונתן תחת ראשו יעו"ש, והנה לפי"ז עשה יעקב מעשה להדיוט, דהיינו עשייה כעין מרזב שהוא כלי, וא"כ תקשה היאך עשה יעקב מצבה מהאבן הזה. אבל נראה כמו שפירש המהרש"א שיעקב עשאן כמין מרזב דהיינו שלש דפנות, אבל כשהיו אבנים מריבות זו עם זו נבלעו כולן תחת ראשו, יעו"ש. וא"כ נבטלה מעשה ידיו לגמרי, והרי"ז כמו שהיו, וממילא אין כאן מעשה דלהדיוט, והשימוש לחודיא אין זה מעשה לאסור לגבוה, אם לא נעשה להדיוט, כמוש"נ: