נזר הקודש - חולין· הרב משה רוזין
דף צ:
כי איצטריך קרא לגיד הנשה במחובר. עי' בזה בספרנו נזר הקודש למס' מנחות דף ה" שם ביארנו הסוגיא עם פסקי הרמב"ם:
גמ' אי אמרת בשלמא ספוקי מספקא ליה שפיר, והביאור בזה דכיון דספק הוי איזו היא הכשרה ואיזו האסורה, וא"כ עכ"פ איכא חיוב אכילה על אחת מהן להכי יש עליהם דין נותר ובעי שריפה לששה עשר. - וקשה הא כיון דמה שאסור באכילה לא חייל על זה דין נותר כמו שמבואר הכא בסוגיא, וכמו שפירש"י דכל דלא קרינן בי' לא תותירו, לא קרינן בהו והנותר ישרפו, והיינו רק מה שיש מצוה דאכילה עלייהו בזה ישנו לדין נותר, אבל מה שאינו ראוי לאכילה אפילו מצד איסור ליתא בזה דין נותר וא"כ קשה הא דקאמר הש"ס דאם ספיקא הוי שפיר דשניהם יצאו לשרפה. - וקשה הלא גם אם מספקא ליה גם כן אסור מצד ספק, ולא מיבעי' אם אמרינן ספד"א מה"ת לחומרא פשיטא ששניהם אסורים, אלא אפילו לשיטת הרמב"ם דסבר ספד"א מן התורה לקולא, אמנם כיון דאיקבע איסורא גם הרמב"ם מודה, ואינו ראוי לאכילה, וא"כ ליכא נותר בשני הגידין וא"כ היאך מתפרשא הא דתנא דהגידין נשרפין לששה עשר בתורת מצוה דשריפת נותר, וזה ודאי בשאכל שתיהן חייב מלקות כדאיתא לקמן, וכן איתא בירושלמי פרי"א דיבמות, וא"כ ודאי דאסור לאכלן לשתיהן וגם חייב מלקות, וא"כ היאך יש בהן דין נותר במצוה לשרפן מדין נותר, וצע"ג:
ונראה דיש הבדל אם אינו בר אכילה מצד עצמו, לאינו בר אכילה מצד אחר. והנה הכא בקרבן דיש לו שני ירכות ובשני גידין אשר אחד אסור ואחד מותר, רק מספקא לי' לר' יהודה איזו היא המותרת ואיזו היא האסורה, והנה על המותרת יש חיוב אכילה מצד עצמה ושייך גבה דין שרפה דנותר אם נעשה נותר, ואעפ"י שגם המותרת אסורה באכילה מצד ספק איסור, היינו שמא היא האסורה, וממילא גם המותרת אסורה, אבל האיסור אכילה של המותרת לא הוי הפסול בגופה אלא סיבת דבר אחר גורם לה, והרי זה בדמיון הא דאיתא בפסחים פ"ח ע"ב דאיתא שם מאן דמתני אברייתא אמתניתין לא, כיון דכשרין נינהו דאי אדכר הוי חזי לאכילה קמי שמיא גליא, ופירשו התוס' פירש ולא פסיל כל כך הואיל ואינו בגוף הקרבן יעו"ש. וה"נ הגיד המותר אין בו חסרון של פסול, ורק החסרון מביא לאיסור אכילה. אבל כיון שמצד עצמו מותר הרי זה נקרא היתר ממש. והרי זה נותר כאילו איזו סיבה אחרת כמו אם נעשה קלקול בהבשר כמו לכלוך וכדומה, אבל מידי נותר לא יצאת: